המצוות שאנחנו כבר לא מקיימים – וחבל שכך

בדיחה ידועה מספרת על סטודנט שישב במבחן באוניברסיטה ולא כתב אף מילה. לאחר חצי שעה, ניגש אליו המרצה ושאל לפשר העניין. "כשלמדתי למבחן" השיב התלמיד, "הצלחתי לסכם את כל החומר בעמוד אחד. כשקראתי את העמוד שכתבתי, הצלחתי לסכם אותו בפסקה אחת. את הפסקה הזו הצלחתי לתמצת במשפט אחד, ואת המשפט הבודד הצלחתי לזקק למילה בודדת אחת ויחידה. הבעיה היא, ששכחתי את המילה".

בהרבה מובנים התהליך שמתארת הבדיחה הזו מתרחש בחיים הדתיים של כולנו. תרי"ג מצוות ניתנו לישראל בהר סיני, אבל בצוק העתים ובתלאות הדרך, הן הלכו והצטמצמו, עד שנותר לנו סט מצוות די מצומצם, המונה כמה עשרות מצוות בודדות – עשרות רבות ממצוות התורה נוגעות להקרבת קרבנות שבטלה מאז חורבן המקדש. עשרות מצוות נוספות קשורות בדיני טומאה וטהרה שאינם נוהגים בימינו. רבות מהמצוות החקלאיות אינן רלבנטיות לחברה העירונית המודרנית. כמעט כל דיני העונשין, במיוחד בכל הקשור למלקות או למיתות בית דין, נעלמו מהעולם עם גלות הסנהדרין, שקרתה לדברי הגמרא, עשרות שנים לפני חורבן המקדש. קבוצה נוספת של מצוות, מעניינת במיוחד, בוטלה למעשה על ידי הפרשנות שנתנו לה חז"ל, כנראה מתוך תפיסה מוסרית, כמו דין עיר הנידחת, מחיית עמלק או בן סורר מורה. ביטול העבדות שחרר אותנו מכמות לא מבוטלת של מצוות שקשורות ביחס הראוי לעבדים ולשפחות, ומצוות רבות נוספות עברו מן העולם מאז שבחסד ה' מחלות כצרעת או זיבה אינן מצויות. לכך כדאי להוסיף שמראש חלק ניכר מתרי"ג מצוות התורה נוהגות רק בקבוצות מסוימות באוכלוסייה – גברים, נשים, כהנים, לווים, בכורות ועוד. במציאות כזו, ואולי זה לא נראה כך במבט ראשון, אבל על כתפיהם של כל יהודי או יהודייה מוטלות מצוות לא רבות.  כך שכמו באותה בדיחה, אם שוכחים את המילה, יש סכנה אמתית לשכוח את הכול.

רוב עמי העולם, ואנחנו ביניהם, מציינים בחגיהם אירועים של קבלת זכויות ושחרור מחובות – מימי העצמאות, דרך יום הבסטיליה ועד חג הפסח. אך לנו יש גם חג נוסף ולא שגרתי, בו אנו חוגגים את קבלת החובות והמצוות המוטלות על כתפנו. לרגל חג מתן תורה, ומתוך החיבה היהודית העתיקה לחוקים, כללים ואחריות, עשר מצוות שאינן נהוגות כיום וחסרונן הוא הפסד גדול לכולנו.

וידוי מעשרות

במקום להצטער על חטאים, לפרט את הזכויות

"שצונו להתוודות לפניו יתעלה בהוצאת משפטי המעשרות והתרומות… וזהו שנקרא וידוי מעשר" (ספר המצוות לרמב"ם מצות עשה קלא) –

מאז שאיננו נוהגים לתת תרומות ומעשרות לכהנים וללוויים, בטלה למעשה מצוות וידוי מעשרות. אני מתגעגע לווידוי הזה געגוע עמוק, משום שבהיעדר וידוי המעשרות, הווידוי היחיד שרובנו מכירים הוא זה של הימים הנוראים שעיקרו צער ואשמה על חטאים – "אשמנו, בגדנו, גזלנו". בניגוד אליו, הווידוי שהיה נאמר בזמן ביעור המעשרות הוא הפוך בדיוק. מדובר בווידוי חיובי, מלא שמחה, שבו עומד האדם לפני אלוהיו ובמקום להצטער על חטאיו הוא מפרט את זכויותיו ומכריז בגאון – "עָשִׂיתִי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי" (דברים כו, יד). מניסיוני החינוכי והקהילתי, החיזוק החיובי הזה מצמיח ומרומם הרבה יותר מעוד התבוססות ברגשי אשמה.

מעשר שני

לא להיות אגואיסט וגם לא להתבטל

"שציוונו להוציא מעשר שני… זה המעשר עולה לירושלם ויאכלהו שם בעליו" (ספר המצוות לרמב"ם מצווה קכח).

נתינה היא דבר חשוב ביותר. אנחנו מחנכים את ילדינו לעזור לזולת, מקפידים לתת צדקה לעניים ומשתדלים להתנדב ולסייע לאנשים שסביבנו ככל הניתן. אך בתוך ההתגייסות הנמרצת לטובת האחרים, קל לשכוח לפעמים לדאוג גם לעצמנו. לפעמים נראה לי שהעולם נע בתנועת מטוטלת קיצונית – אם בדור החלוצים היה מקובל אתוס של נתינה מוחלטת, הרי שבדור הבורגנים שצמח אחריהם שרר לא פעם אגואיזם קיצוני שהתעניין רק בעצמו. שני המודלים האלו רעים וחסרים – לא טוב להיות אגואיסט, אך ההתבטלות העצמית וההקרבה המוחלטת רעות לא פחות. התורה מציעה מודל מאוזן ומבורך – את המעשר הראשון והתרומה הגדולה, את תרומת המעשר ואת מעשר העני, צריך להפריש האדם ולתת לאחרים. אך מדי פעם, אפילו לא כל שנה, חלה חובת מעשר שני, אותו מחוייב האדם להפריש ולהעניק – לעצמו.

גאולת קרקע

אין עניים מרודים ואין טייקונים אדירים

"שציוונו לשוב הקרקעות הנמכרות כלם בשנה הזאת לאדוניהם וצאת מתחת ידי הקונים בלא פדיון". (ספר המצוות לרמב"ם מצות עשה קלח)

רוב העניים בעולם ירשו את העוני שלהם מההורים שלהם, שירשו אותו מהוריהם שירשו אותו מהוריהם. וגם עושר, נוטה בדרך כלל לעבור מדור לדור. איך אמר פעם איש חכם – "צריך לדעת לאיזו משפחה להיוולד", כי לפרוץ את המעגלים הללו ולשנות את המציאות הכלכלית שבה גדל האדם זו פעמים רבות כמעט משימה בלתי אפשרית.

מצוות היובל, שכבר מזמן אינה נהוגה למעשה, מייסדת עולם כלכלי שונה בתכלית. בעולם שבו אחת לחמישים שנה, חוזרות כל הקרקעות לבעליהן המקוריים, אין עניים מרודים ואין טייקונים אדירים. כשכל שני דורות המצב הכלכלי של כל האוכלוסייה "מתאפס" וחוזר לחלוקת הנכסים הראשונית שהייתה עם הכניסה לארץ, מרחב האפשרויות של כל אדם גדל פלאים ונקודת הפתיחה נעשית הרבה יותר מאוזנת. אני יודע יפה שהכלכלה המודרנית לא יכולה להתנהל כך, ובכל זאת אני מתגעגע מדי פעם לצדק התורני הזה.

איסור נותר

להרחיב את מעגל החוגגים

"שהזהירנו מהותיר שום דבר מקרבן תודה עד הבקר" (ספר המצוות לרמב"ם מצות לא תעשה קכ).

כל מי שעשה פעם "על האש" יודע כמה קשה לתכנן את כמות האוכל שצריך לקנות כדי שיהיה בשפע אך לא יישאר יותר מדי. ובכל זאת, אם נשאר איזה סטייק עסיסי או פרגית צלויה, אפשר לשמור אותם לארוחת הצהריים של מחר. אך בקרבן התודה, הדבר היה אסור לחלוטין. התורה מצווה כי אין להותיר ממנו עד הבוקר ואף לשרוף את השאריות במידה והיו כאלה. מאידך קרבן תודה קרב רק מצאן ובקר, ובניגוד לקרבנות אחרים, ולא ניתן להקריבו מן העוף. איך אם כן מצפה התורה כי האדם יסיים בהמה שלמה בו ביום? אלא שההסבר פשוט למדי – התורה מלמדת אותנו להרחיב עוד ועוד את מעגל החוגגים. כשרוצה האדם להודות ולשמוח, הוא מביא קרבן שיש בו כמות עצומה של בשר שחייב להיאכל באותו היום, וכך הוא "נאלץ" להזמין חברים, שכנים ומכרים ולא לשמור את כל הטוב והשפע הללו לעצמו.

פסח שני

עוד יש אפשרות לתקן

"שציוונו לשחוט פסח שני מי שנמנע ממנו פסח ראשון" (ספר המצוות לרמב"ם מצות עשה נז).

"את הנעשה אין להשיב", "לא בוכים על חלב שנשפך", "מים מתחת לגשר" ועוד אינספור ביטויים ופתגמים מבקשים לנחם אותנו על התובנה הצורבת, שכמו שאמר החכם באדם – "מְעֻוָּת לֹא יוּכַל לִתְקֹן וְחֶסְרוֹן לֹא יוּכַל לְהִמָּנוֹת" (קהלת א, טו). אבל מצוות פסח שני קובעת למעשה את חג ההזדמנות השנייה. גם אחרי התקלה, הבעיה או הפאשלה, עוד יש אפשרות לתקן. לפעמים מי שפספס את ההזדמנות, יכול פשוט לחכות חודש ולתקן.

הקהל

להתאחד בשביל הרוח

"שציוונו להקהיל את העם כלו בשני מסוכות בכל מוצאי שמטה ולקרוא קצת פרשיות ממשנה תורה באזניהם" (ספר המצוות לרמב"ם מצות עשה טז)

אנחנו מדברים הרבה על "אחדות" ודורשים להימנע מפילוג והדרה. ובכל זאת, תמיד יש מגזר או קבוצה בעם ישראל שמוצאים את עצמם בחוץ. הרבה פעמים הדיבורים על אחדות הם שם מעודן לניסיון להוציא מישהו אל מחוץ למעגל. אנחנו מחפשים את המכנה המשותף הרחב של העם שלנו, אבל מתקשים מאוד למצוא אחד כזה, כי ההבדלים בין כולנו גדולים ורחבים, וקשה ליצור פעילות שתהיה רלוונטית לכולם. ובכל זאת, התורה מתארת מצווה נשכחת של אירוע שאליו היה מוזמן כל העם ממש – אנשים, נשים, זקנים וטף. המכנה המשותף באירוע הזה היה לא פחות מלימוד תורה. אומנם זה היה קורה רק אחת לשבע שנים, ואומנם הקריאה בתורה הייתה קצרה וסמלית, ובכל זאת רק דמיינו שהיינו מצליחים להתאחד כולנו מסביב לאיזשהו תוכן רוחני, רעיוני וערכי ולא רק מסביב לאינטרסים.

קרבן חטאת

גם על טעות לא חוזרים לסדר היום

"שציוונו שיקריב כל מי ששגג בחטא מן החטאים הגדולים הידועים קרבן חטאת" (ספר המצוות לרמב"ם מצות עשה סט)

"סליחה, לא התכוונתי" זו כנראה בקשת המחילה השכיחה ביותר בעולם. אנחנו רגילים לייחס לכוונה משקל רב ביותר, וכאשר מי שחטא או טעה עשה זאת "בטעות", מצופה ואף נדרש מהנפגע לסלוח. אלא שלפעמים דווקא חוסר הריכוז, הכוונה ותשומת הלב, הם עצמם החטא הגדול. כשאדם מתנכל לי בכוונה, הוא לפחות מחשיב אותי כראוי לקשב, אך כשהוא פוגע בי בלי משים, אני חשוב בעיניו כקליפת השום. הוא בכלל לא רואה אותי. התורה מתנגדת לרעיון הזה, ודורשת מאתנו לקחת אחריות גם על השגגות שלנו. גם על חטא שנעשה בלי כוונה אין לעבור לסדר היום או להפטיר כאשתקד. מי שכמונו לא מתורגל בהקרבת קרבן חטאת, עלול לחיות חיים שלמים של זלזול ואדישות.

עגלה ערופה

לא להתעלם, גם כשאין אשם

"שציוונו לערוף העגלה כשנמצא בדרך הרוג ולא נודע מי הרגו" (ספר המצוות לרמב"ם מצות עשה קפא)

עשרות מעשי רצח המתרחשים בישראל בכל שנה, נותרים בלתי מפוענחים. כולנו הולכים לישון לילה אחרי לילה, כשמאות רוצחים ממשיכים להסתובב חופשי, ואיש אינו דורש את דמם של הנרצחים. המנהיגים, אנשי הרוח והפוליטיקאים שלנו אינם מעלים בדעתם שהדבר הזה בכלל נוגע להם באיזושהי דרך. המשטרה תעשה כמיטב יכולתה, ועם אוזלת ידה ניאלץ כולנו להשלים.

אך התורה מלמדת אותנו עקרון הפוך לחלוטין – כשנמצא חלל שלא נודע מי הרג אותו, בלי קשר לזהותו או לקבוצה אליה הוא שייך, נדרשים זקני בית דין לקיים טקס מזעזע במקום הרצח שבו יכריזו "יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה". רצח בלתי מפוענח אינו יכול לעבור בשתיקה, והקולר תלוי בראש ובראשונה בצווארה של המנהיגות הדתית.

בל תוסיף

לא להמציא איסורים חדשים

"שהזהירנו מהוסיף בתורה לא בכתוב ולא במקובל" (ספר המצוות לרמב"ם מצות לא תעשה שיג)

לפעמים יש לי הרושם שבקרב קהילות מסוימות מתנהל קרב סמוי סביב השאלה מי מסוגל להמציא דינים וחומרות, חששות או הקפדות שלא היו מוכרים לאבותינו. בהרבה חוגים דתיים הספורט הפופולרי ביותר הוא הניסיון להוסיף גדרות וסייגים שלא נהגו בהם הדורות הקודמים וכך להיעשות צדיקים וחסידים. אך התורה שוללת את הרעיון מכל וכל, ואוסרת להוסיף על מצוותיה כהוא זה. היא כמובן גם אוסרת לגרוע מהן או לבטל אפילו אות אחת מתוכן, אך דומני שאיסור זה הוא מובן מאליו. החידוש שמלמדת התורה, שלפעמים נראה לי שקצת אבד ונשכח, הוא שהדרך להתקרב לקב"ה אינה דרך המצאת חוקים חדשים או איסורים, מקוריים ככל שיהיו. ההחמרה התקיפה בדברים המותרים אינה צדיקות יתרה, אלא בפשטות – עבירה.

חובת המלך לכתוב ספר תורה

אמת א–לוהית ולא אינטרס אישי

"שצונו שיהיה כל מלך מאומתינו שישב בכסא המלוכה כותב ספר תורה לעצמו לא יפרד ממנו" (ספר המצוות לרמב"ם מצות עשה יז)

מלך ישראל מצווה לכתוב ספר תורה ולשאת אותו עמו לכל מקום אליו ילך. לדברי הגמרא, הספר ממש היה קשור פיזית לידיו. כבר מזמן אין לנו מלך, ושושלת בית דוד אבדה עד ביאת הגואל, מהרה ייגלה. ובכל זאת, כמעט בכל יום כשאני שומע חדשות, אני נתקף געגועים לרעיון של הנהגה שיודעת שיש מעליה מערכת חוקים מחייבת ועולם שלם של תורה ורוח, שרואה את עצמו כפופה לאמתות אלוהיות ולא רק לאינטרסים אנושיים. שהדבר שהיא מסרבת להיפרד ממנו בכל מחיר הוא תורת ה' ולא כס השלטון.