כמה שעות אחרי שהשיחה שלנו הסתיימה, ריף נאמן נסעה לערב הנצחה לחייל. "גם לו קוראים ריף", היא מציינת, "ריף הרוש. הוא נפל לפני חודש בעזה ולא הצלחתי להפסיק לחשוב עליו. ממש בכיתי הרבה. ניסיתי לדמיין מי הוא ומה הוא היה ושיתפתי את זה בסטורי. המשפחה שלו התכתבה איתי אחר כך ונוצר קשר".
עבורה, וכנראה עבור שחקנים רבים כמוה, המשכיות החיים נראית כמו דיסוננס אחד גדול. לשחק, לעלות על במה, להשתתף בפרמיירות, הכול נדמה כבלתי שייך למציאות הנוכחית. עם התחושות האלה השיקה יחד עם חבריה לקאסט את עליית הסדרה "אף אחד לא עוזב את פאלו אלטו" בקשת 12 (הפרק הבא ביום שני).
"המקצוע שלנו הוא כלפי חוץ אז זה נראה באינסטגרם כאילו שהמשכנו את החיים שלנו. לכן גם החליטו בקשת לעשות את הפרמיירה בבוקר, בצורה יותר מצומצמת מאשר אירוע גלאמי בערב, ואני חושבת שזה היה נכון. לכולם הייתה תחושה שקשה לשמוח".
שמתי לב שגם האינסטגרם שלך די רגוע מאז המלחמה. קשה לך להעלות תכנים?
"כן. בהתחלה כל מה שהעליתי היה קשור למלחמה, ובחודשים האחרונים חזרתי קצת לפעילות. אין מה לעשות, זה כלי עבודה שלנו ואנחנו צריכים להתפרנס, אז אני מנסה למצוא את האיזון בין מה שנוח לי ונעים לי להעלות, אבל תמיד עם יד על הדופק".
״בסדרות אחרות שעשיתי, נניח בשטיסל, הייתי ממש צריכה ללמוד להכיר עולם חדש. אני זוכרת שהלכתי לצפות בדייטים של חרדים כדי לראות איך הם מדברים ביניהם"
בסדרה החדשה, שעוסקת במאבקים בין חמולות עברייניות בחיפה, נאמן מגלמת את אסיה – חוקרת משטרה מלאת מוטיבציה בתחילת דרכה שמוצמדת לחוקרת בכירה יותר, איריס אברמוב (מגי אזרזר) וחוברת אליה לחקירת רצח מסובכת במיוחד שתוצאותיה יכולות להמיט אסון של מאבק דמים שיחריב את העיר. אסיה היא דמות קצת חנונית אבל עם עין חדה, שלאורך הסדרה מתלבטת אם אופייה הישר מתאים לארגון סבוך ומלא אינטריגות כמו המשטרה.
אז איך זה להיות "הסנג'רית" של מגי?
"זו דרך מעניינת לקרוא לזה". היא צוחקת, "האמת שאני ממש מחוברת למגי. בחזרות כל כך התרגשנו, שהחזקנו ידיים כמו ילדות קטנות, ומאותו רגע היא ממש נכנסה לי ללב. אני מאוד אוהבת אותה. העבודה על הסט הייתה מאוד מלמדת, סט זה דבר מאוד אינטימי, עוברים תקופה ביחד, אז נהיינו כמו משפחה. לגבי הדמות של אסיה – בהתחלה לא רואים ממנה הרבה, אבל בהמשך היא מאוד מתפתחת, היא דמות חכמה מאוד".
פאלו אלטו, יש לציין, עשויה היטב. זה לא רק קאסט השחקנים המפואר, שכולל גם את גולן אזולאי, גברי בנאי, שלומי שבן, יניב סוויסה והישאם סולימאן, אלא גם היכולת של הסדרה להציג תמונה מורכבת לגבי תפקוד המשטרה בישראל – מצד אחד חוקרים כמו אזרזר שעובדים סביב השעון, נתונים תחת איומים ומשלמים מחירים אישיים כבדים שלעיתים מסתיימים בהרס משפחתם, ומצד שני חוסר האונים של הרשויות האוכפות מול תרבות הפרוטקשן שמאמללת כל כך הרבה בעלי עסקים קטנים.
"זה נורא", נאמן מגיבה, "הדבר היחיד שאני יכולה להגיד זה שהמשטרה שלנו צריכה לטפל בדברים בזמן. כאזרחים במדינה אנחנו צריכים לדעת שיש לנו גב וששומרים עלינו".
איך התכוננת לדמות שלך?
"בעיקר עם מורה למשחק. בסדרות אחרות שעשיתי, נניח בשטיסל, הייתי ממש צריכה ללמוד להכיר עולם חדש. אני זוכרת שהלכתי לצפות בדייטים של חרדים כדי לראות איך הם מדברים ביניהם. אבל אסיה היא יותר מהעולם המודרני, ומה שיותר אִתגר שם זה להיכנס לתוך השפה הפנימית של המשטרה. אסיה גם צוברת ביטחון לאורך החקירה, היא קצת מפוחדת בהתחלה, מתביישת להביע את הדעה שלה ולא יודעת מה מגי תגיד. הפרטנר שלה מתנהל הפוך ממנה – היא רצינית וכותבת כל דבר וממש משקיעה, והוא מבחינתו בא לעבודה".
מהצילומים בחיפה, שהתקיימו בחורף, נאמן זוכרת בעיקר את משבי הרוחות הצוננים, וגם חוויה אחת בלתי נשכחת. "אחד מימי הצילום התקיים ביום חמישי, וקבעתי עם חברות שניסע בסופ"ש לריטריט יוגה במדבר. הייתי אמורה לסיים בחמש בערב ובסוף סיימתי ב־11 בלילה. הרכב של ההפקה היה ניידת משטרה אז יצא שהחזירו אותי בניידת, וכל החברות שלי ראו אותי יוצאת ממנה וזה העלה הרבה שאלות", היא מספרת בחיוך.
יחסית לגילה הצעיר (26), יש לנאמן ויקיפדיה מפוארת. מגיל תשע היא בעסקי הבמה, ואת צעדיה הראשונים בתעשייה עשתה כדוגמנית. נאמן היא האמצעית משלושה אחים, בת להורים גרושים. אמה אסנת עובדת בתחום הביטוח ואביה תמיר הוא ימאי. משם גם קיבלה את שמה הייחודי. "אנשים אמרו להורים שלי שאני ילדה יפה, והם לקחו אותי לעשות בוק", היא נזכרת בכניסה שלה לעולם הדוגמנות.
"אני מרגישה שהזמן עצר מלכת, אז אני רוצה להיות זהירה גם במה שאני מוציאה החוצה לציבור. נושאים שהיה לי הרבה יותר קל להתראיין עליהם בעבר, היום אני מרגישה שפחות לגיטימי להתעסק בהם, כי הכול עכשיו לאומי וציבורי"
הצלם החליט לשלוח את התמונות לסוכנויות דוגמנות שמהר מאוד זיהו את פוטנציאל היופי והתחילו לקרוא לה לאודישנים. היא דגמנה לפוקס, עשתה קצת פרסומות, ובגיל 15 הסוכן רוברטו יצר קשר עם הוריה לאחר שנתקל בתמונות שלה בפייסבוק ("הוא נסע עד לכפר־תבור כדי לשכנע אותם").
היא החלה לדגמן, במקביל נרשמה למגמת תיאטרון בבית ספר כדורי וכבר בגיל 17 קיבלה תפקיד ראשון בסדרה "ראש גדול", עניין שאילץ אותה לעבור לתל־אביב. אחרי התפקיד הזה החלו לזרום ההצעות – היא שיחקה גם בסדרות הכפולה, על הספקטרום, פאודה, שטיסל, הנחתה את שעשועון הנוער "הבנים והבנות" ועוד. בין לבין הספיקה להתגייס ולשרת בקריה כרל"שית, ובספטמבר האחרון נישאה לאיש העסקים כפיר שיינפלד, והשניים גרים בצפון תל־אביב.
"בתחילת הדרך גרתי בדירת שותפות, עבדתי בעבודות מזדמנות ולא הייתה לי עזרה כלכלית. דאגתי לעצמי ופיתחתי עצמאות. הייתי נוסעת שלוש שעות באוטובוס לאודישנים ובסופ"שים חוזרת לצפון". במהלך הדרך פגשה גם את הפנים הפחות נעימות של תעשיית האופנה "בגיל 16 נסעתי למילאנו לסבב סוכנויות. ביקשו ממני לרדת שמונה קילו, והייתי יותר רזה ממה שאני היום. לא פעם ולא פעמיים אמרו לי לרדת במשקל. זה היה בעיקר בחו"ל. לפעמים אני מסתכלת אחורה ושואלת את עצמי איך שרדתי את זה. מסביבי היו בנות שפיתחו הפרעות אכילה, הן היו מדברות כל הזמן על דיאטות כאסח. גם אני בתור ילדה בתיכון לפעמים הייתי מושפעת מזה – כשכולם היו מביאים לטיול חטיפים אני הייתי מביאה תפוח ירוק. אני רק שמחה על כך שזה לא הגיע ליותר מזה, שהיה לי סֶנטר מספיק חזק כדי להבין שזה לא שווה את זה ושאני יכולה להצליח בלי קשר. הכניסה לעולם המשחק די עזרה לי, כי שם הרגשתי שזה מקום שבו אפשר להביא יותר את הבפנים שלי".
אבל גם בעולם המשחק, אני משערת שנוטים להציע לך תפקידים של "יפה".
"זה יכול לפעמים לבאס, אבל זה מה שיש לי, זאת אני. אני יכולה לעשות את המקסימום שלי ועדיין אני יודעת שדברים נופלים על מראה חיצוני, יכול להיות שיעדיפו לתפקיד אחד ג'ינג'ית, למשל, או שדמיינו דמות מאוד מסוימת של בחורה יותר כהת עור או בחורה עם עיניים חומות וזה לאו דווקא נופל על יופי. אבל לפחות במשחק אני מרגישה שמה שיש לי לתת אני נותנת, ואני יכולה רק להיות הכי מקצועית שיש".
בקפה השכונתי שלה שבו אנו יושבות, שואל אותה העובד בדלפק איך היה האודישן האחרון, ונאמן משיבה בנונשלנטיות "איזה מהם, אני כבר לא זוכרת".
"בסוף", היא מציינת, "העבודה שלי היא גם לעבור מאודישן לאודישן, ואני שומעת הרבה 'לא'. היה איזה קמפיין שאמור היה להיסגר לא מזמן ונתנו אותו למישהי אחרת, וקורה שיש תפקיד שאני מאוד רוצה ומגלה בסוף שמישהי אחרת קיבלה אותו. עם השנים פיתחתי מנגנון הגנה לחוויה הזאת והרגלתי את עצמי גם לסירובים. יש כל מיני סוגי אכזבות, אני זוכרת למשל שבתקופת הצבא התקבלתי לסדרה ממש שווה וכבר הייתי אמורה להתחיל חזרות אבל הלו"ז שלי לא אפשר את זה. ראיתי שלקחו שחקנית אחרת וממש נשברתי, אני זוכרת שבכיתי באוטובוס. גם היום אני יכולה להתבאס ואפילו לבכות על תפקיד שלא קיבלתי, אבל זה יותר נדיר ואני יותר עמידה לחוויות האלה היום".
"שאלו אותי המון באינסטגרם אחרי 7 באוקטובר אם מה שקורה מזכיר לי את התקופה ששיחקתי חטופה. אז לא, ממש לא. היה חשוב לי להגיד את זה. אני שיחקתי והייתי על סט מוגן ועטוף, מוקפת באנשים שדואגים לי. מה שאנשים עוברים שם אלו דברים שאנחנו לא יכולים לדמיין״
התחתנת די מוקדם.
"כן? את חושבת שזה מוקדם? כל החברות שלי התחתנו בערך בגיל הזה. בכל אופן, במסלול החיים שלי, לי זה היה מדויק. הכרנו לפני חמש שנים במסיבה בתל־אביב ומאז בעצם אנחנו ביחד".
ויש מחשבות על ילדים?
"יש כל הזמן, אבל אני מחכה לזמן הנכון, ולא באמת יודעת לומר מתי הוא יגיע".
תרצי שהילדה שלך תהיה גם שחקנית ודוגמנית?
"אם תהיה לי ילדה יפה והיא תרצה את זה, אני כמובן אתמוך בכל מה שהיא תרצה, אבל זה לא יבוא ממני. אני לא חושבת שבגלל שאמא שלה שחקנית ודוגמנית צריך להסליל אותה לכיוון שאולי לא קשור אליה ואני לא רואה את עצמי דוחפת אותה לקמפיינים. אם זה יבוא ממנה ואראה שזה עושה לה טוב, אדאג לייצר לה סביבה הורית שתומכת בתהליך. אבל אין לי פנטזיה כזאת, מה שהכי חשוב לי הוא שהיא תגשים את הרצונות שלה".
את רואה את העתיד שלך בתחום הזה?
"אני חושבת שמאז 7 באוקטובר הבנו שקשה לתכנן דברים שנים קדימה. אני באמת מאמינה בדינמיות, אבל כרגע לפחות אני רואה את עצמי ממשיכה בעולם המשחק. זה הדבר שאני הכי אוהבת לעשות ואני ממש מקווה ומייחלת שתהיה לי מספיק עבודה כדי להמשיך".
"בהתחלה הייתי מאוד פרודוקטיבית". היא נזכרת בימים הראשונים למלחמה, "נראה לי שלא ממש עיכלתי את מה שקורה, ודווקא זה יותר תופס אותי בחודשים האחרונים. קשה לי להירדם בלילה, וגם לדבר על זה אני לא מרגישה בנוח כי מי אני בכלל. אנשים במדינה הזאת חוו כל כך הרבה דברים. אני צופה בחדשות, ומציפה אותי תחושה גדולה של מועקה. בחודשים הראשונים הפסקתי את כל העבודה באינסטגרם, שזה גם מקור הכנסה. הפקות נדחו, וברור שזה השפיע על כולם. התחושה היא שלא יודעים מה יהיה מחר, לא יודעים אם כדאי בכלל לפתוח הפקות. גם עכשיו, כשאני מתראיינת, קשה לי לדבר על עצמי. אני מרגישה אחריות להנכיח את הסיטואציה שאנחנו נמצאים בה".
אפשר לחוש היטב בהססנות שלה. נאמן שוקלת כל משפט בכובד ראש, נדמית כמי שמנסה להלך בין הטיפות בתוך מציאות קשה של חיפוש אשמים, והמטורגטים המרכזיים הם ידוענים שהעוקבים רק מחפשים לתפוס במילה. "אני מרגישה שהזמן עצר מלכת, אז אני רוצה להיות זהירה גם במה שאני מוציאה החוצה לציבור. נושאים שהיה לי הרבה יותר קל להתראיין עליהם בעבר, היום אני מרגישה שפחות לגיטימי להתעסק בהם, כי הכול עכשיו לאומי וציבורי. אני זוכרת שהעליתי פוסט בפורים שקשור למלחמה ואחר כך משהו שקשור לחג פורים, וישר כתבו לי 'מה קשור חג פורים?' קשה לג'נגל בין שני העולמות. אנחנו רוצים להמשיך בשגרה שלנו בשפיות, ומצד שני יש מלחמה ועל כל דבר יש עכשיו ביקורת".
באופן לא מפתיע, תפקיד החטופה שגילמה בפאודה, שנדמה עכשיו כמו תסריט כמעט נבואי, גרר אחריו תגובות בקרב צופים בארץ ובעולם שנחשפו לסדרה.
"שאלו אותי המון באינסטגרם אחרי 7 באוקטובר אם מה שקורה מזכיר לי את התקופה ששיחקתי חטופה. אז לא, ממש לא. היה חשוב לי להגיד את זה. אני שיחקתי והייתי על סט מוגן ועטוף, מוקפת באנשים שדואגים לי. מה שאנשים עוברים שם אלו דברים שאנחנו לא יכולים לדמיין. נכון שבתפקיד שעשיתי העבירו אותי בין מרתפים ושמו לי חיג'אב כדי להסתיר אותי, אבל עברתי באוטו עם מזגן ולכן מאוד קשה לי ההשוואה הזאת. בעלילה של פאודה חטפו ילדים בני 17, במציאות של היום יש תינוק בן שנה בשבי".
מאילו שחקנים את לוקחת השראה?
"בפאלו אלטו הסתכלתי על מגי ולמדתי ממנה המון. היה מרשים לראות מהצד את מה שהיא הביאה לתפקיד. היא נכנסה לגמרי לדמות של האישה שעייפה מרוב התרוצצויות, וגם הקול שלה נעשה שם יותר נמוך. זה מעורר השראה לראות שחקנית שעושה עבודת הכנה כזו לדמות. אני בדיוק צופה בסדרה ׳ילוסטון׳, וקווין קוסטנר עושה שם עבודת משחק בלתי נשכחת. אומרים שזאת טלנובלה של גברים אבל אני ממש התאהבתי בזה וסיימתי לראות עם בן הזוג שלי את כל הסדרה. עכשיו אנחנו לא יודעים לאן להמשיך מכאן".
ככל שאנחנו ממשיכות לשוחח אני מבינה שהראש של נאמן נמצא עמוק בערב ההנצחה שהיא עתידה להגיע אליו ובפנים המחייכות של ריף הרוש שקפאו בזמן. "כל כך הרבה פעמים אני מוצאת את עצמי בוכה על בן אדם שאני לא מכירה. אבל על ריף הרוש בכיתי ממש הרבה. יום הזיכרון האחרון היה אחד הימים הכי קשים שהיו לנו ואני חושבת שפשוט קשה לי להכיל מבחינה פסיכולוגית את העובדה שצעירים מסיימים את החיים שלהם כל כך מוקדם. אז אני מנסה כמה שיותר להיות מעורבת, לגעת בכאב הזה. לא לברוח ממנו".
