החיילים והחיילות שאחרי יום שלם של ניתוח מודיעיני מגיעים לבית מדרש

יום שני שעבר, בית "אמונה", דרך השלום, תל־אביב. מקומת המרתף עולים קולות דיון וויכוח לימודי. הסוגיה הנידונה היא מתוך מסכת בבא בתרא – השער השלישי של "מסכת נזיקין", ואכן, הסוגיה הפותחת עוסקת בנזק ייחודי: "היזק ראייה" – פגיעה בפרטיות הזולת באמצעות הצצה לרשותו. הלומדים לובשי מדים, אחדים הספיקו להחליף אותם בטרם הגיעו. חלק גדול מהם באו לכאן בהליכה מהקריה, שם הם משרתים, אחרים הגיעו מבסיסים אחרים באזור. ברוכים הבאים ל"ספרא" – בית מדרש לחיילים וחיילות המשרתים בתל־אביב והסביבה. הצעירים, שבמהלך היום מבצעים שירות תובעני, נותרים עם מעט זמן ועם צמא גדול להמשיך את עולם הלימוד שחוו בתיכון, במכינה, במדרשה או בישיבה.

הרעיון להקמת בית המדרש התעורר אצל הרבנית ד"ר חנה פרידמן בעקבות בנותיה – רעות ומעיין, שתיהן חיילות בחיל המודיעין המשרתות בעיר. "הצבא בלע אותן באופן מלא, שתיהן בוגרות מדרשה, אבל הן נכנסו למסלול צבאי של כמה שנים כקצינות וככל שהשירות התארך הן נכנסו לרוטינה שבה הן מסיימות את היום בצבא בשעות הערב ואין להן מסגרת לשעות הריקות. ניסיתי להבין יחד איתן למה הן לא מחפשות שיעורים או בית מדרש מתאים, וכשדייקתי איתן את הצורך, הבנתי שהמסגרת המתאימה להן לא קיימת".

לעומת ירושלים, שקיימות בה לא מעט אופציות למי שנפשו חפצה בתורה כמעט בכל גיל ובכל סגנון, הרי שבתל־אביב אפשרויות כאלו כמעט לא קיימות. "יש פה מעט שיעורים מתאימים, והרבה פעמים זה משהו שקשור לקהילה מסוימת או ניסיון לספק צרכים של הרבה מאוד אנשים בו זמנית, מה שלא תמיד מדויק לחיילים ולצרכים שלהם. כששאלתי את הבנות שלי מה הן רואות בפנטזיה שלהן, הן  דיברו על מקום שפועל באופן קבוע ויציב, שהן יוכלו להתחבר אליו".
וכך ביחד עם תנועת אמונה ועמותת אלומה הוחלט שבית המדרש יוקם במרכז תל־אביב.

הרבנית ד"ר חנה פרידמן: "יש חיילים שמשרתים באווירה מאוד לא דתית, ופתאום פה הם נפגשים יחד ורואים זה את זה, וכמובן קיים גם הצורך הרוחני, לגעת בקדושה, לגעת בלימוד, יש פה מניין ערבית וארוחת ערב, כל מה שצריך במקום אחד בערב אחד"

לפרידמן חבר הרב מומי פאלוך מישיבת אורות שאול, ויחד הם בנו תוכנית המשלבת ספרא וסייפא. פעמיים בשבוע מתכנסים חיילים וחיילות ללימוד תורה, שיתוף בדילמות העולות מן השירות, ארוחת ערב קלה ושיח משותף. גם כשהם משרתים באופן אינטנסיבי יותר בעקבות המלחמה, הם לא מוותרים על הלימוד.

הרבנית פרידמן פנתה לראשי מדרשות וישיבות שידעה שהבוגרים שלהן משרתים באזור המרכז, והתלבטה איתם לגבי נחיצות מסגרת כזו. מרביתם עודדו אותה לפתח את הרעיון. בישיבת אורות שאול היא מצאה שקיימת קבוצה קטנה של חיילות ובנות שירות מהאזור שלומדות יחד. כך הרב מומי פאלוך מהישיבה שמע על היוזמה וחבר לפרידמן. "אני מאוד מאמינה בבתי מדרש שמנהלים אותם שני אנשים, במידה מסוימת זה ממחיש את מה שהגמרא עושה – ריבוי קולות. והעובדה שאנחנו גבר ואשה, שבאים גם מהאקדמיה וגם מעולם הישיבות והמדרשות, משפיעה מאוד גם על מה שקורה בתוך השיעורים".

///

שלושה עקרונות הנחו את ראשי בית המדרש. האחד הוא שלמשתתפים יהיו רקע וניסיון בלימוד גמרא. "אי אפשר להתחיל מאפס", אומרת פרידמן. העיקרון השני הוא שבמוקד הלימודים תעמוד הגמרא. "לכן גם היה חשוב לנו הסעיף הקודם, כי חיפשנו אנשים שכבר חוו איזושהי מסורת של חברותא ולימוד עצמי. זה הניסיון שלי בהקמת בתי מדרשות, שהגמרא נמצאת במוקד ואז יש גם לימוד עצמי וגם שיעור, ככה יוצרים בית מדרש.

"והדבר השלישי, ראינו שאנחנו צריכים להחזיק את הרצף בשביל החבר'ה, זאת אומרת, הם באמת עמוסים והזמן שלהם לא בידיהם, אבל אם לפחות אנחנו, אני והרב פאלוך נהיה קבועים והמקום יהיה קבוע והמסכת תהיה קבועה, הם יוכלו לעלות על הרכבת שכבר מניעה את עצמה".

הם ערכו קבוצת מיקוד ומפגש ראשוני רגע לפני אלול, רעיונות ומחשבות עלו וירדו, וכשנשאלה השאלה מתי להתחיל, ענו פאלוך ופרידמן "אחרי החגים", אבל השטח אמר את דברו. התלמידים ביקשו לאפשר להם אלול עם חוויה רוחנית, ובית המדרש יצא לדרך.

הפרסום נעשה מפה לאוזן, הם התחילו עם 20 חיילים ולאט־לאט צמחו גם ל־50 ו־60. "יש פה עניין חברתי", אומרת פרידמן,
"יש כאן אוסף של חבר'ה שלפעמים משרתים אחד או שניים דתיים במשרד, והאווירה מסביב היא מאוד לא דתית, ופתאום פה הם נפגשים יחד ורואים זה את זה, וכמובן קיים גם הצורך הרוחני, לגעת בקדושה, לגעת בלימוד, יש פה מניין ערבית וארוחת ערב, כל מה שצריך במקום אחד בערב אחד".

הרב פאלוך מלמד תלמוד והגות יהודית, והוא דוקטור למשפטים ומנהל מיזם ״תחנת רוח״ – גוף לתרבות יהודית שפועל בדרום תל־אביב. "אחד האתגרים הגדולים הוא הצמיחה הרוחנית בחיים האמיתיים, ואני מתמסר לזה – בחבורות לימוד, בשיעורים שאני מעביר למבוגרים, זה דבר שמאוד מתעצם, ופה גילינו שזה משהו שפשוט נצרך מאוד. פתחנו מעט את הדלת וזרם נהר עצום, שמעיד מצד אחד על הצורך ועל החשיבות, ומצד שני על האחריות שלנו".

///

לילך (שם המשפחה שמור במערכת), בת 21 מרחובות, למדה במדרשה במשך שנה וחצי לפני שהתגייסה וכבר שנתיים וחצי היא מתכנתת בחיל האוויר ומתגוררת בבסיס במרכז הארץ. "הלימוד היה חסר לי. אין סיכוי שאמצא את עצמי יושבת ולומדת גמרא באוטובוס. התחלתי לשכוח את הארמית. לפני המלחמה נשארה לי תקופה של שנה לשירות ואמרתי לעצמי שאני צריכה אתגר חדש, הצבא מספק אתגר, אבל בסוף רוב החיילים יוצאים מהשירות בשש, ויש לי מוטיבציה ממש גבוהה לשירות, אבל להישאר כל יום לעבוד עד עשר זה מוגזם, אפשר להישאר פעמיים בשבוע עד מאוחר, לא צריך חמש פעמים בשבוע. היה חסר לי מאוד לימוד הגמרא".

הרב מומי פאלוך: "אחד האתגרים הגדולים של הציונות הדתית בעת הזאת הוא נושא הצמיחה הרוחנית בחיים האמיתיים, אלו שאחרי הישיבות והמדרשות"

היא התחילה לחפש מסגרות, אבל רק המחשבה על הנסיעות גרמה לה לוותר. כשהגיעה למפגש המקדים שלפני פתיחת המדרשה, כל מה ששמעה היה נשמע מדויק עבורה – "דיברו על גמרא כמה פעמים בשבוע, קבוצה קבועה, מחויבות, זה דיבר אליי".

תפארת ג'קסון, בת 20 מאלעזר, מתארת שבמפגש הראשון הרגישה דווקא הפוך מלילך: "חיפשתי תנ"ך ומחשבה, פילוסופיה או אמונה, וכאן דיברו על גמרא. לי אישית הייתה טראומה מגמרא, היה לי ניסיון לא טוב מהמקומות שלמדתי בהם, אבל הרגשתי ששווה לתת צ'אנס והחוויה כאן ממש הפתיעה אותי. זה ריפא לי את החוויה הרעה שלי מלימוד גמרא", ג'קסון אומרת שהחבורה שנוצרה במדרשה משמעותית עבורה. "זו קבוצה מאוד איכותית, וחבר'ה מאוד טובים שרוצים לבוא וללמוד והלוואי שהיו לי עוד מסגרות כאלה. אני יודעת שגם אם היה לי יום מבאס, בית המדרש יוציא אותי מזה. זה מקום מפלט".

יונתן ריכרדסון, בן 21, גר בפתח־תקווה ומשרת באגף כוח אדם בקריה במסגרת ההסדר, לפני השירות למד בישיבת ההסדר בקריית־שמונה. הוא חיפש מסגרת תורנית לשעות הערב שאחרי השירות. "הישיבה בקריית־שמונה פונתה לנחלים, זה קרוב לי עכשיו אבל אם אני מגיע לשם אין לי חברותא, אני לומד לבד, ומצא חן בעיניי הרעיון של מסגרת קרובה וקבועה. הגעתי לכאן דרך פרסום בקבוצה של חבר'ה דתיים בקריה, וממש התלהבתי".

אפרת ברוכים, בת 20 מאפרת, משרתת בדובר צה"ל. לפני השירות למדה במדרשת לינדנבאום. "מה שהיה לי הכי קשה כשהגעתי לצבא זה הניתוק מבית המדרש. החבר'ה בדובר צה"ל שונים מאוד מהחבר'ה מהמקום שאני באה ממנו", היא מתנסחת בעדינות. "הייתי כמעט הדתייה היחידה בדובר צה"ל, ופתאום להגיע לכאן זה לקבל אוויר לנשימה. המקום הזה מאפשר לי חיבור. לפני פסח למשל למדנו מסכת פסחים, זו חוויה אחרת להגיע לפסח אחרי שלמדת ועסקת בחומר, וזה אחרי שהייתי בצבא ועסקתי בהמון דברים שנראים לי קצת מנותקים מהעולם הזה".

///

בתוך המלחמה בית המדרש היה לעוגן. בתחילה הם עצרו את הפעילות ופרידמן ופאלוך הקליטו סרטונים מחזקים והעבירו שיעורים בזום, אבל חודש לאחר תחילת המלחמה חזרו לפעילות הרגילה.

לילך מספרת שאומנם במשך שלושה חודשים שירתה בדרום בעקבות המלחמה, אבל עם הזמן הבינה שהמלחמה לא עומדת להסתיים והיא חייבת לתת מקום גם לנפש.

"אני אחראית על אנשים, ותמיד יש מתח של מישהו שצריך משהו, ואני כל הזמן שואלת את עצמי האם המשימה הגדולה שלי עכשיו היא המלחמה והאם אני צריכה להשקיע גם בדברים אחרים. הרבה פעמים קורה מקרה חירום ואני לא מצליחה להגיע. זה מאתגר. אבל בסופו של דבר זו מלחמה ארוכה ואנחנו צריכים לעשות דברים שמחזיקים אותנו. מה שעוזר זה שבית המדרש מחובר למציאות. הדינמיקה היא עדינה, וכולנו מחפשים את האיזון המתאים.

"המלחמה הייתה טלטלה עצומה לכולם״, אומרת פרידמן, ״ואני זוכרת שבהתחלה פתחנו זום רק כדי שאנשים יוכלו לשתף בחוויות שלהם. לרוב שמים לב מה קורה לחיילים בחזית, אבל לחיילים שנמצאים מאחורי הקלעים שמים לב פחות, אפילו שגם להם יש קושי מיוחד, כי כיוון שחלקם בחילות מודיעין, אסור להם לדבר, הם לא יכולים לשתף, חלקם שומרים סודות, נחשפים להמון דברים, אפילו לא יכולים לפלוט החוצה. בשבועות הראשונים למלחמה, כשהבנו שאין סיכוי להיפגש כי הם באינטנסיביות עצומה, התחלנו, הרב מומי ואני, להציף סוגיות מוסריות ודתיות שהמלחמה מעלה ויצרנו כמה סרטונים, שבהם כאילו למדנו בחברותא איזשהו נושא, למשל פדיון שבויים או נקמה. כשחזרנו ללמוד, הצענו לחבר'ה לעסוק פעם בשבוע בסוגיות שנוגעות למלחמה או למוסר מלחמה או לדברים שנוגעים לצבא, ונדהמנו לגלות כמה התגובה שלהם הייתה שלילית. הם פשוט סירבו כדי שהמקום הזה יישאר נקי ומנותק מהנושאים האלה".

בית המדרש אומנם הוקם מתוך הצורך ללמוד וללמד, אך יחד עם זאת המקום נותן גם מענה חברתי. "תורה נלמדת בחבורה", אומרת פרידמן. "אם אתה לא מרגיש בנוח ואתה לא יכול לפתוח את הלב שלך, אז זה לא יקרה. ככה שהדברים באמת שלובים אחד בשני. המשתתפים מצידם מספרים שהם מצאו במקום את קבוצת השווים. כשהחברים לשירות סוגרים את הערב ביציאה שלא תואמת את אורחות חייהם, הם מגיעים לכאן.

לילך: "פגשתי כאן חברות, אנחנו יוצרות כאן קשרים ומרגישות בנוח. אני יודעת שאם ספיר, החברותא שלי, מגיעה אז אני לא יכולה להבריז, אפילו אם היה לי יום גרוע, כי היא מחכה לי. יש לנו חיבור ואנחנו לומדות יחד, וחשוב לי לשמוע את דעתה".

יונתן מספר שהוא מרגיש פער בינו לבין חבריו לשירות, "אנחנו חברים אבל ברור שיש פערים. חלקם ממש בורים במה שקשור ליהדות ויש לי תחושת זרות. הם ידברו בצורה שאני לא אדבר בה, ויעשו דברים שאני לא  אעשה, הם יוצאים הרבה פעמים בשישי בערב, ואני לא יכול להצטרף, אני מרגיש פער, ומצד שני, גם הם חברים טובים שלי בסוף, אז זה פשוט מורכב".

בית מדרש מעורב אינו דבר מובן מאליו כאשר רוב מוחלט של הלומדים מגיע ממסגרות דתיות. יונתן, שהגיע מישיבת הסדר, מספר שבתחילה התלבט האם מתאים לו ללמוד בסביבה מעורבת. ״כששומעים בית מדרש מעורב, אפשר לחשוב שזה כרוך בקלות ראש, ובאמת יכול להביא גם לדברים לא טובים״, הוא משתף, ״אבל בפועל יש אווירה טובה ונעימה, גם בחברה מעורבת״.

"מבחינתי זו ממש לא הייתה התלבטות״, אומרת פרידמן, ״בעברי ניהלתי ולימדתי בבתי מדרש מעורבים. אחד מהם למשל היה 'חברותא' באוניברסיטה העברית וגם בבית מדרש 'עתים' באוניברסיטת תל־אביב. אני זוכרת שהרציונל שהניע אותי שם הוא שהחבר'ה כבר לומדים יחד באוניברסיטה, וכיוון שכבר מתפתחת בשלב הזה איזושהי אישיות שחיה בחברה מעורבת, לא רק שאפשר, אלא אפילו רצוי שהאישיות הזאת גם תכניס את התורה שלה, לחברה מעורבת. המחשבה הייתה לייצר שפה שהיא שפה דתית, שבה שותפים גברים ונשים ביחד, וכשעשינו כאן מפגש ראשוני וחלק מהחבר'ה אמרו שהם לא בטוחים אם מתאים להם ללמוד בבית מדרש מעורב, אמרתי להם שזה יכול ללכת לכיוון של קלות ראש, אבל זה גם יכול ללכת לכיוון רציני, וזה תלוי בהם. החוויה שלי פה היא ממש חוויה של קדושה. החבר'ה כאן כל כך איכותיים ויש להם התמודדות בתוך היחידות הצבאיות ובתוך תל־אביב, וכשהם באים לבית המדרש הם עסוקים במקום הרוחני ובמקום החזק של האישיות שלהם ואני מרגישה שקורה פה משהו מאוד פורה ובריא. לרוב החבר'ה זו התנסות ראשונית בבית מדרש מעורב, המסגרת האחרונה שלהם הייתה או ישיבה או מדרשה, ונוצרת פה הפריה רוחנית, שהיא בעיניי נכונה מאוד".