"הנרטיב של התחלה קשה בעולם המשחק פחות קרה אצלי", מודה אלמה דישי מיד בתחילת שיחתנו, "את התפקיד של רונה, בת זוגו של יהודה לוי בסדרה 'איש חשוב מאוד', קיבלתי שנתיים אחרי שסיימתי לימודים ומי שנמצא בעולם הזה יודע שלקבל תפקיד ראשי ב'הוט' שנתיים אחרי שסיימת ללמוד משחק, זה מטאורי. זה לא קורה. מקצועית נולדתי בתהליך הפוך. התחלתי בענק ומשם הייתי צריכה לשמור על הגחלת, לבנות את עצמי מחדש דרך פרויקטים אחרים. כמו הרכבת הקלה, לקח זמן, היה קשה, אבל עכשיו אני סוף־סוף בתנועה".
אנחנו נפגשות בבית קפה מול חדר החזרות של ההצגה "סודות" שהיא מביימת בימים אלה בתיאטרון הארצי, הצגה המבוססת על סרטו המוכר של אבי נשר בעל אותו השם. במקביל היא מככבת בסרט "המשלחת" שיצא בשבוע האחרון לאקרנים, ותופיע גם בסדרה שעולה בקרוב בכאן 11.
כך שנראה שהרכבת של דישי (37) נשואה ואם לילדה, דוהרת קדימה. אלא שכמו אמנים רבים אחרים, ברגע שהייתה בשיא, אירועי ה־7 באוקטובר גרמו לה לעצור בחריקת בלמים.
"'סודות' הייתה אמורה לעלות ב־8 באוקטובר", היא נזכרת בחיוך מריר, "וגם הסדרה והסרט, זמן קצר לאחר מכן. אבל הכול קפא. פתאום לא היה מקום לזה יותר. אני ואיתי (פלאוט, במאי תיאטרון ובעלה של דישי, ש"ד) התכנסנו בכאב, גם כאב לאומי וגם כאב אישי – חבר ילדות של איתי, סרן דניאל כהן ז"ל, תקלט במסיבה ברעים ולצערנו נרצח. האירועים חצו כל דמיון והכו בנו. אז המישור המקצועי באותו זמן היה באמת פחות מעניין".
דאגת בקשר למקצוע שלך? פחדת שלא יהיה לו יותר מקום?
"ידעתי שאמנות תמיד נופלת ראשונה בשעת משבר אז לא נבהלתי. זה קרה גם בקורונה, תמיד האמנים עוצרים לפני כולם. ומזה למדתי שאין היגיון באמנות. היא באה והולכת אבל תמיד נמצאת בנפש שלי ולא נעלמת לשום מקום. אז בימים הראשונים פשוט עצרנו והשתהינו בבית. היינו צריכים זמן להירפא, לעזור למי שצריך ולשמור על אנרגיות חיוביות".
שהות ממושכת בבית היא לא פשוטה לאנשים שרגילים לעבור מפרויקט לפרויקט, איך חוויתם את זה?
"הדאגה לבת שלי יסמין עזרה מאוד. התרכזנו בלשמור עליה, פיזית ונפשית, וזה עזר לנו לעבור כל יום מחדש. ידעתי שצריך לתת לה ביטחון ושגרה יציבה כמה שיותר. דאגתי שתמיד תאכל, שיחקתי איתה ותוך כדי חשבתי על האנשים שנלחמים ואלו שהצליחו להרים ראש אחרי שעברו את הדבר הכי קשה בחייהם ויצאו מהתופת. הדאגה שלי הופנתה כלפיהם, וזה בעיקר מה שהרגשתי".
ופחדת?
"אי אפשר לומר שהזמן הזה לא העלה תהיות, שאלות מה עושים מכאן. הרי בסופו של דבר יש לנו ילדה קטנה ושאלנו את עצמנו האם אנחנו רוצים שהיא תחווה אזעקות, האם אנחנו רוצים שהיא תגדל במציאות כזו כואבת? החוויה איתה, וכל השאלות שעלו, כולל איך מספרים לה מה קורה מסביב, עימתו אותי בפעם הראשונה עם ההחלטה שלי לחיות כאן ויותר מזה, עם ההחלטה לגדל כאן ילדה. פתאום נפל לי האסימון שאנחנו כבר בחרנו, קיבלנו את ההחלטה. זה מרגש אותי להגיד את זה בקול, כי לפני שהגענו למצב כל כך קיצוני, בכלל לא חשבתי על זה. לא הבנתי את ההשלכות שיש ללידה של ילדה במדינה שקשה לחיות בה, בעיקר במישור הביטחוני. ולא רק שהחלטנו שכאן זה המקום שלנו, גם החלטנו בשבילה שזה המקום שלה. וזו אחריות. אבל אין לנו מדינה אחרת – עם כמה שזה קל, לדלג בקלילות לאפשרות של רילוקיישן או מעבר למדינה אחרת, אין סיכוי שאני הולכת. זו המדינה שלי, לאן אני אלך? אין לי מקום אחר, וצריך להישאר כאן, להילחם ולשמור על מה שבנינו. אני לא זזה לשום מקום".
"אסף סבן, הבמאי, הצליח לעלות על משהו בדי־אן־איי הישראלי. מעין הבנה מה זה להיות כאן נער, או אפילו בן אדם. תאמיני לי שאין מי שצופה בסרט הזה ולא מרגיש שזה המסע שלו לפולין, כאילו הוא מצולם שם"
את ההבנה הזו מגבה חווייתה של דישי מהשתתפותה בסרט "המשלחת" בבימויו של אסף סבן, שעוסק במסע המסורתי לפולין של בני נוער בכיתה י"ב, הידוע גם כחוויה מטמיעת פטריוטיות ישראלית רגע לפני גיל הגיוס לצבא. שם היא משחקת את עינת, מורתם של פריש, ניצן ועידו, המגולמים על ידי צעירי תעשיית המשחק. התפקיד הכפול, על הסט ובסרט, גרם לה להמשיך לתפקד כמבוגר האחראי בחוויה המטלטלת גם אחרי שהמצלמות כבו.
"אלו היו צילומים מאוד אחרים, החוויה על הסט הייתה מאוד דומה לזו שרואים בסרט", היא מספרת, "בסוף רוב השחקנים היו צעירים, מאוד מגובשים. אז בין הצילומים הם יצאו לבלות, ישבו יחד במלון. אני הייתי היחידה שנקראת יותר 'מבוגרת' חוץ מעזרא דגן, ששיחק את עד המשלחת".
והיו לך התלבטויות לפני הפקה כזו מורכבת, שגם הביאה אתכם למחנות ולאנדרטאות בפולין?
"הסרט צולם מזמן, יסמין הייתה תינוקת והיום היא כבר בת שלוש. אני חושבת שבהתחלה ניגשתי לזה כמו לכל אודישן, סתם בשביל העבודה, כי התפקיד נשמע מעניין. לא התעמקתי יותר מדי בהשלכות או בלוקיישנים שנבקר בהם. אבל כשזה התקרב התחלתי להבין שבאמת נוסעים לשם – פולין, אושוויץ, טרבלינקה – ושיש משמעות למקומות האלו, את לא יכולה להסתובב שם סתם. מעבר לזה התלבטתי גם מבחינת החלק הלוגיסטי. ניסיתי להבין איך אני נוסעת כשיש לי ילדה כל כך קטנה. איך אני הולכת לצלם בחו"ל, וגם להניק, ולהיות אמא ואישה. הרגשתי שזה כמעט בלתי אפשרי".
ובכל זאת הלכת על זה.
"כן. בהסתכלות עמוקה יותר, ראיתי שהתסריט היה מאוד אנושי והרגשתי שהוא יושב עליי בול. ראיתי שהוא מדויק וחשוב, וזה מה שאני מרגישה גם היום אחרי שצפיתי בסרט. אסף סבן, הבמאי, הצליח לעלות על משהו בדי־אן־איי הישראלי. מעין הבנה מה זה להיות כאן נער, או אפילו בן אדם. תאמיני לי שאין מי שצופה בסרט הזה ולא מרגיש שזה המסע שלו לפולין, כאילו הוא מצולם שם. אבל בסוף אנחנו מבינים שזה לא רק אינדיווידואלי, כולנו עברנו במעין פס ייצור, במובן החיובי. זה משהו קולקטיבי שכולנו יכולים להבין, לא משנה מאיזה קבוצה אנחנו".
איך הייתה ההרגשה לעבוד על סצנות במקומות האלו? עם עניינים טכניים של 'קאט' ו'אקשן'?
"זו הייתה חוויה מורכבת. הכול היה מאוד מטרגר. אפילו הקרח הזכיר לי את צעדות המוות. זה הזוי, אבל הצילומים נתנו לי את האפשרות להבין את החשיבות של המסעות האלה. מה שהפך את החוויה הזו לעוד יותר מיוחדת ועמוקה זו העובדה שהיה מדובר בקופרודוקציה, כלומר שיתוף פעולה בין חברת ההפקה הישראלית לחברות הפקה זרות בפולין וגרמניה, המדינות שצילמנו בהן. פתאום, כחלק מהעבודה שלך, את פוגשת דור רביעי לאזרחים הגרמנים והפולנים בשואה. זה מפגש שלא הייתי מגיעה אליו, ולא חשבתי להגיע אליו, והוא העלה שאלות מאוד קשות שעמדו בינינו לבינם. אבל גם היה משהו שהשתחרר. כשמדברים על זה ופותחים את זה, פתאום שמים לב שעבר זמן, שהשתנה משהו. זכינו להרבה רגעים אנושיים מאוד".
זה מסר שעובר גם בסרט.
"נכון. בלי הרבה ספוילרים, יש איזה שלב שהגיבור של הסרט מרגיש כעס גדול על חברים שלו ופורש מהקבוצה, הוא הולך לאיבוד ואוסף אותו נהג פולני. כצופה ישראלי, אתה מיד נדרך במקום, ומצפה לגרוע מכול. מה הולכים לעשות לו? איך הולכים לפגוע בו? על אף שעברו 70 שנה, מדובר ביהודי לבד בבית של פולנים, וכולנו מבינים את המשמעות. אבל פתאום הכול בסדר, בסך הכול זוג מבוגר שמארח אותו יפה, נותן לו לאכול. וזה אחד הדברים המיוחדים בסרט כי הוא מראה שהאנושיות מנצחת את המציאות. אגב, אין יותר רלוונטי מזה לימינו. הרי בכל מחנה שמגיעים אליו עושים טקס ומקריאים עדויות של מי שחוו את השואה. הצפייה ברגעים האלו עכשיו בסרט מחזירה אותך מאוד למה שקורה פה. אנשים מספרים איך הם נמלטו מהמוות, איבדו חברים קרובים שלהם שנטבחו. זה נשמע כמו עדויות מכאן".
איך באמת חווית את הצפייה בסרט אחרי 7 באוקטובר?
"צפיתי בו בשבוע שעבר וזו הייתה אחת הצפיות הכי קשות שעברתי בחיי", היא נאנחת, "הרבה ממה שנאמר שם, נחווה כמו סטירה לפנים. יש סצנות של מעגלי שיח ובאחד מהם יושב השחקן אלון אבקסיס, ואומר ש'השואה לא יכולה לחזור על עצמה, יש לנו צבא חזק. לנו זה לא יקרה'. כשהמשפט הזה נאמר במלחמה הוא אירוני וכואב. וזו לא רק התקווה שהתנפצה, ישנן הסצנות שהתלמידים יושבים באוטובוס ומוקרנים להם סרטי שואה. ואז יש רפרנס לסרט שבו אסירים יהודים בורחים מהמחנה שלהם בשטח הפתוח ונורים למוות. את לא מסוגלת שלא להשוות".
הסרט מעלה גם את השאלה האם המסע לפולין זה משהו נצרך עבור בני הנוער הישראלים. מה דעתך על זה?
"לדעתי המסע הזה הוא בגדר חובה. הרי איזו עוד דרך יש לפגוש את החוויה בצורה הכי קרובה ואינטואיטיבית? אני אסייג ואומר שצריך לראות איך עושים את זה מבחינה אנושית. בסופו של דבר, עבור רובם זו הנסיעה הראשונה לחו"ל עם חברים, בלי המשפחה. הם חווים התרגשות, שמחה וצחוק ורגע אחר כך נחשפים לזוועה הכי גדולה שהם שמעו בחייהם. והם כל כך צעירים. זה קשה".
אם תשאלו את דישי, התשוקה למשחק זורמת בעורקיה בערך מהיום שלמדה לדבר או אפילו לחשוב. עוד בימיה הראשונים כתלמידה בכיתה א', היא שרטטה בביטחון מלא את דרכה לעבר הבמות ובידיעה כי זהו ייעודה היחיד, כשהיא מלווה בתמיכתו ובדאגתו הכנה של אביה, הקולנוען שאול דישי.
"עם כמה שזה קל לדלג בקלילות לאפשרות של רילוקיישן או מעבר למדינה אחרת אין סיכוי שאני עוזבת. זו המדינה שלי, לאן אני אלך? אין לי מקום אחר"
"מבחינת אבא שלי לא הייתה שאלה בכלל״, היא מנפצת את אשליית האמן שמנסה למנוע מילדיו לבחור בתחום הקשה, ״הוא רק פחד שיהיה לי מאתגר, כי הוא הכיר את העולם וידע כמה הוא מטלטל ולא יציב. מעבר לזה הוא תמך במאה אחוז״.
בהתחלה, היה נראה שאין מימוש לדאגה ההורית והמובנת הזו. ההצלחה האדירה כאמור, שחוותה אחרי שיצאה הסדרה "איש חשוב מאוד" בכיכובה, הביאה לדישי נהר של מחמאות ופרגון, הרבה מעבר לכל מה שציפתה לו בשנותיה הראשונות במקצוע. אבל הבקשות לסלפי ברחוב לא שחררו אותה מעול האודישנים, ועל אף שהצליחה לשים את עצמה במקום יציב ואפילו מכובד בתעשייה היא נתקלה ברחוב בשאלה שכל שחקן מפחד ממנה. ״מבחינתי להיזכר בתקופה ההיא זה כמו לחזור לנעורים", היא נזכרת לאחר חשיבה ארוכה, "זה היה כל כך מזמן והייתי נרגשת, לחוצה מאוד. אבל יהודה לוי היה פרטנר מדהים ומתחשב, הוא עזר לי מאוד עם החוויה הראשונית על הסט״.
ומה עם החוויה הראשונית של אנשים שמכירים אותך ברחוב?
"זה היה הרבה יותר קשה. פתאום זיהו אותי בכל מקום שהלכתי אליו, כל אחד הרשה לעצמו להגיב. לא ידעתי איך לאכול את זה, זה היה מאתגר, והייתי צריכה זמן להתרגל אבל גם נהניתי בטירוף. בואי, הגשמתי את החלום שלי. אני משחקת מאז שאני ילדה, ופתאום הבנתי שעשיתי את זה. אנשים נתנו לי מחמאות ברחוב, אומרים לי שאני שחקנית מדהימה. זה הסנטר של חיי, זו המהות שלי".
ולמרות זאת, עדיין היית צריכה לעבור אודישנים, ללקט תפקידים.
"כן, הקריירה שלי התחילה בזינוק חד ואז הייתי צריכה לבנות את עצמי מחדש. למרות ההצלחה, זה עולם קשה מאוד. הייתי צריכה להמשיך לעשות אודישנים, לראות תפקיד שאני רוצה ולרוץ אליו. זה כמו לחיות בריאיון עבודה מתמשך. אבל יש בו הרבה קסם, אף יום לא דומה ליום שלפניו".
נראה שגם רגע אחרי הסדרה, עזבת את המסך לעולם התיאטרון, שנחשב פחות "נוצץ". למה?
"אני מאמינה שהעשייה שלי, אז וגם היום, היא מאוד ענפה ברוך השם. אז לצד הסדרות הרבות שהשתתפתי בהן, לא ויתרתי גם על התיאטרון, שאני מאוד אוהבת. לא היה בי חשש 'להיעלם', הייתי מרוצה מזה, כי אני אוהבת לעשות הכול מהכול".
את נתקלת בשאלה 'לאן נעלמת'?
"כן, לא מעט. אבל דרך של אמן היא ריצה למרחקים ארוכים. אני אמנית בנשמה ונועדתי ליצור, לשחק ולביים, אני עושה ואעשה את זה כל חיי. זה בדיוק המקום שלי ואני מרגישה את ההשפעה של הכישרון שלי על אנשים. יש תקופות עמוסות ויש פחות, וזה גם דבר טוב. ככה אפשר לבנות גם את הבית ולא רק את הקריירה".
אבל בתקופות שפחות עבדת או לא קיבלת תפקידים, לא חשבת להרים ידיים?
"אלה עדיין מחשבות שיש לי, כל הזמן. ועם זאת אני יודעת שזו אני, אין לי עוד אפשרות. הגלגל המחשבתי הזה חוזר כל הזמן. יש לך רגע קשה ואז את מסתכלת מסביב ואת מבינה שאת עושה מה שאת צריכה לעשות, שאת חיה את המהות שלך. אלו רגעים שנותנים הרבה מאוד דלק וכשאת מבינה שהם יבואו שוב, את מתרגלת. אני כל הזמן לומדת ודואגת להתפתח גם מהצד, להיות בתנועה. עשיתי תואר שני, התפתחתי בעוד מישורים".
אף שמבחינתה תחומי הקריירה והמשפחה מקבלים מקומות שונים ונפרדים בחייה, את בן זוגה פגשה דווקא בחדר החזרות. "איתי ביים אותי בהצגת היחיד שלי, 'יומן', שהעלינו בתיאטרון 'תמונע'", היא מספרת, "עבדנו שם יחד ימים ארוכים. ואז לצד ההתרגשות של העבודה המשחקית, הרגשתי גם משהו שלא הרגשתי בחיים, פתאום הבנתי שמצאתי את האדם שלי".
ואז בעצם עשית בחירה נוספת – להפוך לאישה ולאמא בשיא קריירת המשחק.
"נכון, וזו בחירה כל כך לא פשוטה. פתאום את קולטת שאת צריכה לפרנס את הבית שלך. בעלי הוא במאי תיאטרון ואני שחקנית, במאית ויוצרת. שנינו אמנים, וברגע שהקמנו משפחה בחרנו בזה בידיעה שאנחנו צריכים להביא אוכל הביתה. זה הופך את האמנות למשהו מאוד מחייב, לא רק מזון לנפש".
אז תסכימי למשל לפרויקטים שאת פחות מתחברת אליהם?
"לא, נטו כי אני לא בן אדם שמסוגל לעשות מה שהוא לא רוצה. זו ה'בעיה' שלי. אבל הצורך לפרנס את הבית שלי השפיע על היכולת שלי לדרוש עבודה. זה נסך בי אומץ כי הבנתי שאני מסוגלת להציק לאנשים שיביאו לי אודישן, שייתנו לי תפקידים. פתאום לא הייתה לי בעיה עם זה. הרבה פעמים שמעתי על איזה פרויקט שנולד, ובאותו רגע כבר סימסתי ליוצר או למלהק שאני באה לעשות אודישן, ולא מעט פעמים גם לקחתי את התפקיד. האחריות הזו בנתה לי ביטחון ותעוזה שלא היו קיימים בי קודם".
"התסריטאית של 'איש חשוב מאוד' החליטה להביא לפריים טיים מודל נשי שונה ממה שהיה נהוג אז, ובחרה בי לייצג אותו. זה כבוד ענק. זכיתי לגלם אנטי־גיבורה אמיתית ועמוקה, שמשנה תפיסת עולם"
כשמתבוננים ברשימת התפקידים שדישי עשתה ועושה לאורך שנות המשחק שלה, נראה שתעוזה לא חסרה לה. את תפקידה הראשון למשל, זה שבזכותו היא פרצה, היא גילמה בידיעה שהוא הולך לעורר מחלוקת בקרב צופים שהתרגלו לסגנון יופי אחר מדמויות ראשיות בסדרות טלוויזיה.
"כששירלי מושיוף (התסריטאית והבמאית של איש חשוב מאוד) כתבה את הסדרה היא החליטה להביא לפריים טיים מודל נשי שונה מאוד ממה שהיה נהוג אז, ובחרה בי לייצג אותו. זה כבוד ענק. זכיתי לגלם אנטי־גיבורה מאוד אמיתית ועמוקה, שמשנה תפיסת עולם. ההצלחה שלי נבנתה על הקו הזה והמשיכה איתו".
נפגעת מתגובות שהתייחסו לגוף שלך, או לעובדה שאת לא במראה "דוגמני" קלאסי כמו שמצופה מגיבורות ראשיות בסדרות?
"לא. אני חושבת שזה נתן לי מקום אחר על המסך. אני מביאה אמת ואותנטיות לכל דבר שאני עושה, קשה לי לזייף משהו וזה מה שתפס בדמות של רונה. היא מלצרית שפוגשת מקרוב ביהודה לוי, אבל היא לא משנה את ההתנהגות שלה לידו. היא לא מסתירה כלום. גם אם היא לא נראית כמו שמצפים מבת זוג של שחקן מפורסם להיראות, היא כולה כנות, וזה תאם את הדרך שלי. הרגשתי שאני מביאה משהו ישיר, שמתבטא אצלי היום גם באמהות ובהורות. גם אפשר לומר שבעשר שנים האלו עברנו כחברה כמה פאזות מאוד חשובות, כמו מי־טו. אז היום זה נראה לי כמו היסטוריה, ואנחנו רואים שנשים מקבלות מקום יותר עמוק בתקשורת ובקולנוע. זה מבורך".
וגם היום, דישי ממשיכה ללקט תפקידים שדורשים לא מעט אומץ, ויציאה מבורכת, לטענתה, מאזור הנוחות. כמו למשל בתפקיד שהיא מגלמת בסדרה "בהסתורה", גם היא של אסף סבן, ומתוכננת לעלות בכאן 11.
"זו סדרה על 'אנוסים', כלומר אנשים חרדים ודתיים שיוצאים בשאלה ונפגשים בסתר", היא מספרת.
מה את חושבת תהיה ההשפעה של סדרה כזו בתקופה שבה החברה החרדית נמצאת תחת מחלוקת כבדה?
"תראי, אסף סבן, שמביים גם אותה, הוא אחד היוצרים הכי רגישים שאני מכירה, והוא ניגש לנושא מאוד בעדינות. מעבר לעיסוק באוכלוסייה חרדית ודתית, הסיפור המרכזי הולך על מקום הרבה יותר אנושי. זו סדרה שמעלה שאלות מה זה להסתיר, מה זה לחיות זהות כפולה. זה העיקר שלה, היא לא באה להתריס".
איך את חושבת שהחברה החרדית תקבל את הסדרה?
"אני רוצה להאמין שבאהבה ובכבוד רב".
לך יש איזה שהוא חיבור עם הדת? יצא לך להכיר את העולם החרדי קודם?
"נתחיל מזה שהמשפחה של בעלי דתייה, אז אנחנו קרובים לעולם הזה מאוד. הם אפילו מנויים למקור ראשון", היא אומרת בחיוך, "ומעבר לכך יש לי חיבור מעניין עם התכנים הדתיים. שיחקתי בזמנו גם ב'מתיר עגונות' ועכשיו אני מביימת את 'סודות', שגם צוללת אל נבכי העולם החרדי בצפת. מעבר לזה אני אדם מאמין, זה עוטף אותי, גם אם אני לא מנהלת אורח חיים דתי. אז כל הסטיגמות והדימויים לא מעניינים אותי. אני פוגשת בן אדם, ודרכו מתחברת לרבדים האנושיים, לדיאלוג בינינו. אני מחפשת את המשמעות, את האמונה או הכוונה שאצורים בתוכו, ולא את הקליפה שמסביב. כמו בדרך כלל בעבודה על סדרה, נפגשנו עם הרבה יועצי תוכן שבאים מהעולם הזה וזה היה מרתק. בסוף, בשביל זה אני עושה אמנות, ואני רוצה לצאת מהבועה שלי. אז זה בעיקר משמח".
לאן את עוד שואפת מבחינה אמנותית?
"המטרה היא פשוט להמשיך ליצור ולספר סיפורים אנושיים", היא מושכת בכתפיה, "ברוך השם יש לי את היכולת לקחת סיפור ולהנגיש אותו לקהל עם הפנים שלי או בעזרת הרגש. למשל ב'משלחת' יש סצנה שבה עינת בוכה, ושמתי לב שבקהל אנשים נקרעים מצחוק. כי יש משהו מביך בזה שהמערכת מתפרקת לך מול הפנים, והצלחתי להעביר טוב את המבוכה הזו ואת הרגש הלא מוסבר מול דמות סמכותית שנשברת. זו המשמעות שלי. במקצוע הזה אנשים נוטים לעבוד, להילחם, לשרוד. הם מנסים לרוץ מהר, לקטוף תפקידי ענק. ואני מנסה להתמקד בכוח הפוך, לעסוק בחוויה האנושית, הפשוטה, הקרובה. כי זה מה שבאתי לעשות. זו המטרה שלי".
ואת חושבת שלקהל הישראלי יהיה קל לעכל את הסרט הזה? במיוחד בזמנים האלו?
"ברור לי שזה סרט שייכנס לרפרטואר הקולנועי העל־זמני שלנו", היא מכריזה בביטחון, "הוא יחיד במינו והוא מתאר תופעה שטרם תורגמה לקולנוע או ליצירה כלשהי. הנעורים במדינה כמו ישראל, בצל מלחמות והשואה, הם לא פחות ממדהימים. אני מודה שיש קושי להיות בתוך מלחמה ולצפות בסרט שמתעסק באסון הכי כבד של העם היהודי, לפחות במאה השנה האחרונות. אבל זה סרט כל כך חשוב, מדובר במסע קולקטיבי שלנו כחברה. דווקא בתקופה כזו שאנחנו שמים דגש על שוני, לראות על המסך מכנה משותף גדול של כולנו עם חיים מתוך מוות, שכול, אובדן, זה הרבה יותר מנצרך, זה הכרחי. תחשבי שהסרט הזה מעורר שאלות כל כך חשובות. איך אנחנו מחנכים את בני הנוער שלנו? איך מגדלים בני נוער במציאות כזו? איך מתאהבים במציאות כזו? איך לא נשברים? והשאלה החשובה מכולם לדעתי היא האם נצליח לנפץ יום אחד את מיתוס האלימות, ונתחיל לגדול ולגדל על מיתוס של אהבה ושלום".
