עשרות אמנים עמדו על בימת האופרה הישראלית במופע "הבשורה על פי מונטי פייתון". נגנים, מקהלה, שחקנים, יחד עם תפאורה מרשימה וקטעי וידאו – כולם נשאו על כתפיהם את יצירת המחווה של "תזמורת המהפכה" לחבורת הקומיקאים הבריטית המיתולוגית. עשרים שנה אחרי הקמתה של התזמורת, נראה שהמהפכה צלחה. אבל אם שואלים את רועי אופנהיים, אחד משני האבות המייסדים של הפרויקט יוצא הדופן, מי שבאמת מניף כאן את נס המרד במוסכמות הוא הקהל. בקונצרטים של האופרה הישראלית, מסביר אופנהיים, הקהל יודע בדיוק אילו יצירות הוא עומד לשמוע; במקרה שלהם, לעומת זאת, אנשים רוכשים כרטיסים דווקא משום שאין להם מושג מה צפוי להתרחש על הבמה. "מי שהיה במופע אחד שלנו וקנה כרטיס למופע הבא, קיבל משהו שונה לגמרי, גם אם הוא רואה את אותו די־אן־איי. אלה אנשים סקרנים, הם מאמינים לנו שזה יהיה טוב, ומגיעים בלי לדעת באמת מה יהיה התוכן. אני שמח שבשנים האחרונות מצאנו הרבה סקרנים".
אופנהיים (48), נשוי ואב לשניים, מתגורר בתל־אביב. הוא מנצח, מנהל אמנותי ומרצה. שותפו זהר שרון (46), תושב קריית־טבעון ואב לשלושה, הוא מלחין ומשמש מרצה באקדמיה למוזיקה ולמחול בירושלים ובבית ספר רימון. שניהם יחד מנהלים את התזמורת שייסדו, ויוצרים את החומרים שלה. "רוב העבודה הוא בתהליך היצירה, שנמשך כשנה וחצי למופע", אומר שרון. "התזמורת עצמה נפגשת לשבוע של חזרות, והקונצרט הוא הדובדבן".
זהר שרון: "יש הרבה אנסמבלים ששוברים מוסכמות, אבל אז אנשים מגיעים למוזיאון או לקונצרט ושואלים 'מה אני רואה?'. הם מרגישים שיורקים להם בפרצוף, ושגם הם יכלו לעשות את הקשקוש הזה"
שלושה מופעים יש להם כרגע באוויר, וכל אחד מהם בעל אופי שונה לגמרי. ב"אדבר איתך" מציגה התזמורת שירי אהבה עבריים שמבוצעים בערבית ולהפך; "לנוע בלי לזוז" הופך את המוזיקה למופע ריחוף; וב"מונטי פייתון" יש שימוש בשלל אלמנטים מתוך מערכונים קומיים. כשאני שואלת איך נולדים הרעיונות האלה, אופנהיים מסביר: "המנוע שלנו הוא החיפוש והניסיון לשבור את תיאום הציפיות של הקהל. מי שמגיע למופע יודע שהוא ישמע מיתרים, כלי הקשה וכלי נשיפה – אבל אולי יש וידאו, אולי יש סולנים, או שפתאום נראה סרט. כלומר, התזמורת היא המדיום שלנו, היא פלטת הצבעים, ואנחנו חושבים איך להוסיף צבע ולשבור את מה שהקהל חשב שיפגוש. לשבור לא לשם השבירה, אלא בשביל העניין. בשביל פרשנות חדשה, נקודת מבט חדשה. כששומעים למשל במופע 'אדבר איתך' את 'שיר של יום חולין' בערבית, זה מאיר אותו מזווית שונה".
שרון: "החיפוש מעניין אותנו מאוד, אבל לפעמים הוא יכול להוביל יצירה לאיזה אוונגרד ולגרום לה לאבד את הערך הקומוניקטיבי, ואנחנו לא רוצים שזה יקרה. יש הרבה אנסמבלים בארץ ובעולם ששוברים מוסכמות בכל מיני דרכים, אבל אז אנשים מגיעים למוזיאון או לקונצרט ושואלים 'מה אני רואה?'. הם מרגישים שיורקים להם בפרצוף, ושגם הם יכלו לעשות את הקשקוש הזה. הדברים האלה קידמו מאוד את האמנות, אבל הרבה פעמים הם איבדו את הקומוניקטיביות. בעיניי, היצירה מתרחשת במפגש בין המבצעים לקהל, בכימיה המיוחדת שנוצרת שם. לשמור גם על החיפוש וגם על הקהל זה אתגר, ואחת הדרכים שלנו להתמודד איתו היא להגיע בגישה של פרשנות עם עוגן מוכר. למשל, ב'אדבר איתך' אתה פוגש את שירי האהבה הידועים, אבל יש בהם גם הזרה, משהו שלא ראית. כך גם במופעים קודמים שעשינו על 'התרנגולים' או 'הגשש החיוור': אנחנו ניגשים לחומרים שהם חלק מהתרבות הישראלית וכולם מכירים אותם, אבל אנחנו לא מבצעים ערב של 'מיטב השירים', אלא מסמפלים ומחברים אותם מחדש".
הרעיונות נובעים גם מתוך הדינמיקה הזוגית המיוחדת שלהם. "בהיסטוריה של האמנות יש מעט מאוד דוגמאות לצמד אמנים שעובדים יחד", אומר שרון. "הדינמיקה הזאת לא מובנת מאליה, והיא משמעותית מאוד בתהליך היצירה שלנו".
תזמורת המהפכה התחילה בכלל כפרויקט חד־פעמי שעלה על במת יום הסטודנט בירושלים, אי שם בשנת 2004. אופנהיים למד אז פילוסופיה של החינוך ומוזיקה, שרון היה סטודנט למוזיקה ולמדעי המדינה. "שנינו ניגנו אומנם פסנתר, אבל לא צרכנו בהכרח מוזיקה קלאסית קונצרטית. הגענו יותר מהעולמות של הרוק ושל המוזיקה הישראלית", מספר שרון על תחילת הדרך. "כל הרקע המוזיקלי שלנו הוא לא של ילדים מחוננים שידעו מגיל אפס שזה מה שיעשו. כשחברים שלי התגייסו למסלול של מוזיקאי מצטיין, אני בכלל לא תפסתי את עצמי כמוזיקאי. שירתי כלוחם בשריון, ורועי היה מפקד יחידה מוטסת במודיעין.
"כסטודנטים, החלטנו ליצור פרויקט שייתן מענה לצורך שהיה לנו ולחברים שלנו: מנצחים יקבלו הזדמנות לנצח על תזמורת, מלחינים יוכלו לשמוע ביצוע של משהו שהם כתבו. מעבר לכך, באקדמיה עודדו אותנו ליצור רק מוזיקה קלאסית, לא היה כמעט מקום לרב־תחומיות, ואנחנו רצינו ליצור גם דברים אחרים. בנוסף, ראינו סביבנו הרבה חבר'ה שלא מגיעים לאולמות הקונצרטים, ורצינו לחבר אותם לעשייה שלנו, להראות להם שתזמורת זה לא ז'אנר אלא מדיום, ואפשר לנגן בו הכול". הפרויקט שלהם התבסס על עיבודים לשירי רוק ישראליים: עברי לידר ויהודית רביץ ירדו מהבמה, ואחריהם עלו ארבעים סטודנטים שהחזיקו דפי תווים מאולתרים ועיבודים שיצרו יחד.
המופע נגמר, תקופת המבחנים חלפה, והשניים המשיכו בשיתוף הפעולה האמנותי. מדי פעם עלה להם רעיון למיזם נוסף או שקיבלו הזמנה לעבודה מסוימת – להשתתף בפסטיבל צלילים במדבר, ללוות את אביתר בנאי ולכתוב לו עיבודים או ליצור עם סטודנטים מבצלאל פרויקט אנימציה ומוזיקה. "אחרי כמה שנים קיבלנו גב ובית מעיריית ראשון־לציון, שנתנה לנו לראשונה דמי כיס, תקציב לפרויקט. כדי להתחיל לשלם לאחרים היינו חייבים להתמסד", אומר שרון. "למעשה, אנחנו לא רצינו את זה בהתחלה. התזמורת הייתה רק תחביב, לצד החיים, הקריירה והמשפחה. לקח לנו זמן להכיר במה שיש לנו בידיים, ולהסכים שאנחנו לא רק נפיק וניצור, אלא גם ננהל".
רועי אופנהיים: "בחינוך אומרים שהאויב הכי גדול של מהפכות הוא התהליך אז אנחנו עושים שינויים קטנים כל הזמן, ואחרי עשרים שנה יש כאן מהפכה"
בשלב הזה גם נדרש שם למפעל המוזיקלי המשותף שלהם. המונח "תזמורת המהפכה" נשמע אומנם רווי פאתוס וחזון, אבל הבחירה בו הייתה אקראית למדי. "לקחנו אותו בירושה מאיזה פרויקט שעשינו", מספר שרון. "האמת היא שאנחנו לא כל כך אנשים של מהפכה ברגע אחד, אלא יותר של תהליכים. ובכל זאת, כשמסתכלים לאחור על העשייה שלנו, יש כאן מהפכה לא קטנה: גוף שמלכתחילה לא קם כדי לבצע מוזיקה קונצרטית, אלא מוזיקה מקורית משלו, שזה דומה יותר ללהקות רוק ולא לתזמורת. גם העובדה שהיצירות שלנו משולבות עם אמנויות אחרות היא יוצאת דופן. אין תזמורות כאלה".
"בחינוך אומרים שהאויב הכי גדול של מהפכות הוא התהליך", אומר אופנהיים בחיוך. "אז אנחנו עושים שינויים קטנים כל הזמן, ואחרי עשרים שנה יש כאן מהפכה. אם נסתכל על מחול – להקת בת־שבע לא מבצעת 'אגם הברבורים', אלא אוהד נהרין. רוב ההרכבים מופיעים עם מה שהכוריאוגרפים שלהם יוצרים, ורק הבלט הישראלי מבצע את הרפרטואר. בעולם המוזיקה הקלאסית זה בדיוק הפוך: כולם עושים את הרפרטואר, ורק אנחנו עושים את היצירה שלנו".
כל אחד מהפרויקטים של תזמורת המהפכה משתמש באמצעים שונים ולוקח את הצופה־המאזין לעולם אחר לגמרי. "במופע 'לנוע בלי לזוז', שמדבר על מה שמתחולל בנפשו של המנצח, החלטנו לשחק עם כוח המשיכה – כי כשאדם שומע מוזיקה, הגרביטציה שלו פתאום עובדת אחרת", אומר אופנהיים. "הוא הולך בקצב שונה, למשל כשהוא שומע רגאיי. כשניסינו לחשוב איך להביא את זה לבמה, אמרתי לזהר שצריך מוזיקה מרחפת. זה נשמע מופשט מאוד, אבל הוא הצליח. כדי לבטא את זה ויזואלית, לקחנו האנגר ליד נתב"ג, צבענו את הרצפה שלו בשחור, בנינו 12 סקייטבורדים בשביל הנגנים, וצילמנו אותם מלמעלה כדי לייצר את תחושת הריחוף. ואז למוזיקה של זהר יש פתאום מגבר חזותי. את שומעת ואלס, והגוף שלך מרגיש קצת אחרת, ואז את רואה את הנגנים מרחפים ומסבירים את התחושה".
המופע, המבוסס על מונטי פייתון, הוא צאצא למופעים שהם העלו סביב ההומור הישראלי. "יצרנו כמה מחוות לגיבורי תרבות שאנחנו אוהבים מאוד, כמו התרנגולים, הגשש החיוור ויוסי בנאי", מספר שרון. "אנחנו עובדים במופעים האלה עם חומרי ארכיון שלהם, כמו קטעי וידאו, שירים, מערכונים או ראיונות, ויוצרים באמצעותם מנעד של יצירות, החל מעיבוד רגיל שבו התזמורת מלווה את הגששים שנמצאים על מסך ושרים – שזה הכי שמרני, ובזה אנחנו לא ייחודיים – ועד ליצירה מקורית שלנו, שהמוזיקה בה חדשה לגמרי, או שהיא נשענת על מוטיבים מקטעים שאותו הרכב ביצע אבל בלבוש חדש. עשינו למשל 'קונצ'רטו לשייקה' או 'קונצ'רטו לגברי', שבהם התמקדנו בגשש אחד. לקחנו הרבה מאוד קטעים קצרים שלהם ממערכונים שונים, מתקופות שונות ומראיונות שונים, והשתמשנו בהם כחומר גלם מוזיקלי. בעזרת עריכת וידאו, עריכת סאונד וכתיבה של מוזיקה תזמורתית, נוצרת מהם למעשה יצירה חדשה. גילינו שיש לזה עוצמה גדולה, כי אנשים שמעריצים או מכירים את האמנים האלה, פוגשים אותם עכשיו בדרך חדשה לגמרי. כשהייתה לנו הזדמנות להראות את זה לגששים עצמם, הם אמרו שזו ממש כמו עוד יצירה חדשה של הגששים, רק בשפה קצת שונה".
"ואז שאלנו את עצמנו מיהם 'הגששים' של העולם, של הקהל הבינלאומי, וככה עלה הרעיון של מונטי פייתון. זרקנו את השם הזה כי רועי ואני אוהבים אותם מגיל צעיר, אבל לא העלינו בדעתנו שגם נעשה את זה בפועל. כל יצירה של מופע כזה מלווה בתהליך ארוך של קבלת זכויות יוצרים, גם לשימוש בקניין הרוחני עצמו וגם מכל מיני בעלי זכויות על קטעי הווידאו. אני זוכר איך אחרי תהליך ארוך, שנמשך כשנתיים, ראיתי מייל מהמנהל שלנו: יש אישור. אמרתי, אני פשוט לא מאמין שאנחנו הולכים לעשות את זה עם מונטי פייתון".
איזה טיפול נתתם להרכב המיתולוגי הזה?
"מונטי פייתון היו הכי אנטי־ממסדיים, הם ניפצו את כל המיתוסים לגבי ממסד לכן חשבנו שזה יכול להיות מעניין להכניס את כל המופע דווקא לתוך הקשר דתי. ברקע יצרנו מעין ויטראז' של כנסייה שעליו רואים כל מיני דמויות של קדושים, רק שבמקום הילה מעל הראש יש להם חיתולי בד והם נראים מטופשים. לאורך המופע יש קטעים שמבוססים על השיר שלהם The meaning of life, אבל כמו פייתון עצמם, גם אנחנו לא נותנים פתרון לשאלת משמעות החיים: ברגע שהשחקן בא לתת תשובה, נופלת עליו משקולת של 16 טון – שזו שיטה שמונטי פייתון השתמשו בה במקרים רבים לסיום בלתי הגיוני".
למופע "אדבר איתך – שתי שפות. אהבה אחת", הם בחרו כמה משירי האהבה הגדולים בעברית ובערבית, וכל שיר תורגם לשפה האחרת. לצורך התהליך נבנה צוות של שלושה "אוצרים", שלושה מתרגמים ותשעה מעבדים. השירים הערביים במופע מספקים פרספקטיבה חדשה לאופן שבו מדברים על אהבה בעברית. הם הרבה יותר רגשיים וסוערים, לעומת האהבה העברית שמצטיירת כמאופקת ופשוטה.
"זה אולי בגלל הטעם של זהר ושלי", אופנהיים מקבל אחריות על התחושות. "היינו צריכים להגיע לרשימה מצומצמת של עשרה שירים, וזו הייתה משימה קשה. המלחין ניזאר אלכאטר הצטרף אלינו לתהליך הבחירה, כי שנינו לא דוברי ערבית, לצערנו".
הפרויקט הזה נוצר לאחר שבית הגפן, מרכז תרבות ערבי־יהודי בחיפה, ביקש מהם לבנות מופע המשלב את שתי השפות. אופנהיים: "הבנו די מהר שאנחנו עלולים להיכשל, כי אנחנו יכולים אומנם לנגן מוזיקה אנדלוסית, אבל יש אחרים שעושים את זה הרבה יותר טוב, זה לא הפורטה שלנו. לכן חשבנו ללכת על פעולת התרגום, שהיא הגשר בין השפות". זה התחבר לעוד נטייה שלהם – "שנינו במובן מסוים חירשי מילים. אני למשל חשבתי שאני מכיר היטב את השיר של אריק איינשטיין 'צער לך וצער לי', אבל רק אחרי 15 שנה קראתי את הטקסט של אברהם חלפי, והבנתי שבשיר מדובר על 'ארוחת צעריים' ולא 'צהריים'. זה קורה כי אני שומע את המוזיקה לפני המילים".
ההאזנה לשירים העבריים שמתורגמים לערבית, נותנת הרבה כוח דווקא למוזיקה. כשהשפה לא מובנת, אפשר להרגיש איך הצלילים הם שמבטאים את האהבה.
"בתרגום לשפה אחרת, המאזינים מפרידים בין המוזיקה למילים: המילים זרות, אבל המוזיקה המוכרת נותנת מיד חיבוק. לכן היינו חייבים לבחור שירים שהקהל מזהה כבר מהצלילים הראשונים. יש המון שירים יפהפיים בעברית, אבל אם לא כולם מכירים אותם, הם לא יעברו את חוויית התרגום. את 'צל עץ תמר', 'שיר של יום חולין' ו'הכניסיני תחת כנפך' את תזהי מיד במלודיה הראשונה, ותרצי לשיר – אבל אז תגלי שאת לא מכירה את המילים שהזמר שר. גם מניזאר ביקשנו לבחור שירים שברגע שנלחץ 'פליי', כל דובר ערבית יכיר אותם.
גם הצד הטקסטואלי היה מאתגר, וכדי להמיר את השפה בשירים נדרשו שלושה מתרגמים. אופנהיים: "הם היו צריכים לשמור על המצלול והמוזיקה, כי זה לא רק תרגום מילולי. הייתה לנו דוגמה יפה עם השיר 'אנן חביבתי' של פיירוז: המתרגם כתב בהתחלה 'אני לאהובי ואהובי לי', ואז הוא אמר – רגע, זה משיר השירים, 'אני לדודי ודודי לי'. פתאום נחשף ששיר ערבי משמעותי כל כך, קיבל את ההשראה שלו דווקא מטקסט תנ"כי".
המופע היה אמור לעלות בתחילת דצמבר, אבל בהתייעצות עם בית הגפן הם הבינו שרעם התותחים יאפיל על הצלילים, והבכורה נדחתה לאפריל. "כשאני עומד על הבמה ומנצח, ואני רואה מולי ערבית בענק בווידאו־ארט, ובצד הבמה אני רואה את כיסא החטופים שהעמדנו – גם לי מתהפכת הבטן", אומר שרון. "אנחנו לא מנתקים את אולם הקונצרטים מהחברה הישראלית. אז החלטנו לדחות, להתרחק כדי לקבל פרספקטיבה".
שרון: "כשהבנו שהכלי שדרכו נעבוד הוא תרגום, חיפשנו את הנושא שנתרגם, משהו שיאפשר ליצור גשר לא מלאכותי בין התרבויות – והבנו שאהבה היא חיבור. ממעיטים במשמעות של אי־הכרת השפה של השכן. זה הזוי, להסתובב במדינה בלי לדבר ערבית. הייתי בסופר, שמעתי את הקופאיות משוחחות, ולא יכולתי להבין על מה. הסיטואציה יוצרת מיד זרות מטורפת, וגם פחד גדול. האמת היא שרוב האנשים שהייתי רוצה לחלוק איתם את המחשבות האלה, כנראה לא קונים כרטיסים למופע של תזמורת המהפכה, כי הם שבויים בתפיסות שלהם. לפחות הקליפ של 'אדבר איתך' מקבל חשיפה רחבה, ונכנס לפלייליסט של גלגלצ".
מה עוד אתם חולמים לעשות?
שרון: "לפעמים אני חושב מה היצירה הכי חשובה שלנו, והתשובה היא: תזמורת המהפכה. אני אומר כל יום תודה ומשפשף עיניים מול המקום שהתזמורת הגיעה אליו. אז קודם כול, הלוואי שנצליח לשמר את הקיים, ובמקביל שימשיך להיות לנו דרייב יצירתי. ויש גם משאלת לב להגיע לבמות בעולם".
