עומר לב מת ממנת יתר לפני ארבע וחצי שנים, בהיותו בן 26 בלבד. את סיפורו הכואב מספר אביו, רון, חוקר במכון ויצמן בתחום הארכיאולוגיה המדעית: "כשרון היה בתיכון הוא צרך מדי פעם, כמו כל החבר'ה, קנאביס ואלכוהול. ראינו אותו חוזר לפעמים שיכור ממסיבה, אבל לא ייחסנו לזה הרבה חשיבות. הרי זה מה שכמעט כל הצעירים בגילו עושים. האמת, שעד אחרי הצבא הוא גם היה די בסדר. נכון שלפעמים הוא היה קם עצבני ולא מרוכז, מה שבדיעבד יכולנו לראות כסימנים של בעיה. אבל הוא עשה בגרות, סיים בהצלחה את התיכון, התגייס לצבא כתומך לחימה ב־669. ואז, אחרי הצבא, נסע לארה"ב במטרה להקים שם עסק של שיפוצים ו'לכבוש את העולם'. שם כנראה התחילה ההתמכרות.
פתאום ראינו שהפרויקטים שלו לא מצליחים, לא הולך לו, הוא מבקש כסף. לפעמים מתנתק מאיתנו לחודש שלם. התחלנו להבין שיש בעיה, והחלטנו לנסוע אליו. מהרגע הראשון שם הבנו שהמצב הרבה יותר חמור משחשבנו. הוא גר אז בלוס־אנג'לס וקבענו שיבוא לאסוף אותנו בשדה התעופה. הוא אמר שהוא מאוד מתרגש מזה שאנחנו באים. אבל כשהגענו לשדה התעופה, הוא לא היה שם. במשך שעתיים חיכינו, וגם התקשרנו מדי פעם, אבל לא הייתה תשובה. רק אחרי שעתיים תפסנו אותו, והוא התנצל שבדיוק התעורר. גם במשך השבועיים שהיינו אצלו ראינו שהוא מאוד לא מרוכז; ברדק עצום בבית. ואז הבנו שהוא התמכר לסמים ואלכוהול. וזה כבר לא היה קנאביס, אלא קוקאין. הצלחנו לשכנע אותו שיבוא לארץ, בגלל החתונה של אח שלו. וכשהוא הגיע לארץ, גם הוא הבין שיש לו בעיה והוא חייב לטפל בעצמו. הוא היה בשלושה מרכזי גמילה שונים. בשני הראשונים הטיפול לא הצליח, אבל במקום השלישי הוא הצליח איכשהו לעבור גמילה פיזית מהחומרים הממכרים. אבל גם הבנו שזו בעצם מחלה כרונית. מי שהתמכר פעם אחת נמצא כל החיים בסיכון להתמכר שוב, ולכן צריך מאוד להיזהר מכל נגיעה בחומרים הממכרים, וגם להתנתק מהחברים שליוו אותו בתקופת ההתמכרות. אחרי הגמילה הפיזית, רון היה אמור לעבור לאיזה מקום במדבר, שבו אמורים לשהות ברציפות במשך כמה חודשים, ושם מלמדים איך לחיות את כל החיים כשאתה נקי. בדיוק לפני שהוא יצא לשם אנחנו נסענו לכמה ימים לאילת, ובן הדוד שלו נשאר לשמור עליו. אבל עומר מצא דרך להתחמק, ולקנות בשוק השחור מדבקה של משכך כאבים חזק במיוחד שנקרא פנטניל. זו מדבקה שאתה מדביק על הגוף במשך שלושה ימים, ובמשך כל התקופה הזו אתה מרגיש מאוד בהיי. זה סוג של הרואין, אבל חזק בערך פי 50. הוא לקח כנראה כמות יותר מדי גדולה מהחומר הזה, והלב שלו פשוט נעצר. הוא התמוטט, ניסו להחיות אותו, וכמובן גם קראו לנו שנגיע בדחיפות. אבל כשהגענו, הוא כבר היה במצב של מוות מוחי. הוא התנדנד עוד כמה ימים בין חיים למוות, עד שמת לגמרי.
רון לב: אנחנו, לצערנו, אף פעם לא שאלנו את עומר לאן הוא הולך ועם מי הוא מבלה. אבל היום ברור לי שנער שיודע שבאופן קבוע הוא אמור לומר להורים לאן הוא יוצא, עם מי, זה כבר ייצור לו איזו מסגרת בסיסית מגוננת
תרמנו מגופו 12 איברים שונים. איכשהו, למרות שהוא לא ציווה את זה במפורש בחייו, ידענו שזו הרוח שלו, והחלטנו לתרום. עוד בשבעה החלטנו להקים לזכרו מיזם שקראנו לו 'להאיר את עומר'. מכיוון שכבר לא יכולנו להעיר אותו, החלטנו לפחות להאיר אותו ואת זכרו. זה מיזם שאמור לעזור לצעירים ולהורים אחרים להיות מודעים לסכנה; להיזהר מהחומרים הממכרים עוד הרבה לפני שהם הופכים לממכרים. כי ראינו שכמונו, כך להרבה צעירים והורים אחרים אין כמעט שום מידע על הסכנות. בגלל הבושה, גם אין מספיק מידע על היקף התופעה. בהרבה מאוד מקרים המשפחה מפרסמת שהבן אדם מת מדום לב, התקף אפילפטי, או מת בשנתו, כשבעצם הסיבה היא מנת יתר".
״המטרה העיקרית״, אומר לב, ״היא למנוע מראש את ההתמכרות. כיוון שאחוזי ההצלחה של גמילה לטווח הארוך הם מאוד נמוכים, לא יותר מחמישה אחוזים, אנחנו מעדיפים להתמקד במניעה. אנחנו מקיימים הרבה הרצאות בבתי־ספר, שבהן אנחנו מספרים את הסיפור של עומר, מסבירים שזה יכול לקרות לכל אחד; לא רק לנוער שוליים, אלא גם למישהו כמו עומר, שגדל במשפחה ובסביבה לגמרי נורמטיביות והיה בעצמו בחור מאוד מוצלח. עומר בוודאי לא תכנן להתמכר, אלא רק 'ליהנות קצת', כמו כולם. בהסברה שלנו אנחנו מתמקדים, בין השאר, במחקרים שמצביעים על כך שהסיבה לכך שיש אנשים שיכולים לשתות ולעשן קנאביס כל החיים, ויש כאלה שיגרום להם להתמכרות, נעוצה בגנטיקה. במיוחד אצל צעירים, שהמוח שלהם עוד לא סיים להתפתח, השתייה והעישון, גם אם הן מינוריות, יכולות 'להעיר' איזה גן של נטייה להתמכרות, ומשם הנפילה כבר די קצרה. אצל כאחד מכל שישה צעירים מופיע הגן הזה. כלומר, השימוש בחומרים בעלי פוטנציאל התמכרות הוא בערך כמו רולטה רוסית: גם שם יש שישה כדורים באקדח, ורק אחד מהם יהרוג. אבל על אף שהסיכוי לצאת בחיים הוא 5 מתוך 6, נדמה לי שלא רבים האנשים שיסתכנו בכך. אבל זה בדיוק הסיכון להתמכר מחומרים שאחרים לא יתמכרו להם״, הוא מסביר, ״אנחנו מריצים גם סרטוני הסברה, בעיקר באינטרנט כי בטלוויזיה הפרסום יקר מאוד. בעניין הזה אנחנו מנסים לשכנע את הרשויות שייקחו יותר אחריות להפיק תשדירי מודעות ואזהרה. יש המון תשדירים באמצעי התקשורת על זהירות בדרכים, חגורות בטיחות, לא לשכוח את התינוק ברכב וכולי. אבל מתאונות דרכים מתים מדי שנה 400־300 אנשים, ורק ממנת יתר, שלא לדבר על שאר ההתמכרויות, מתים בשנה כאלף איש. רק בגלל שהמשפחות מתביישות, אין כל כך חשיפה של המקרים והנתונים האלה.
בנוסף, אנחנו גם מזהירים את ההורים לעקוב אחרי התנהלות בני הנוער ולהזהיר אותם. זה קודם כול עניין של דוגמה אישית. לצערי, יש הורים שאפילו שותים עם הילדים לפני שהם יוצאים למסיבות או שחושבים שזה נורא קול לעשן קנאביס עם הילד. ככה הם מרגישים שוב צעירים. אבל בשביל הילד, שעלול לפתח התמכרות, זה יכול להיות קריטי. אנחנו, לצערנו, אף פעם לא שאלנו את עומר לאן הוא הולך ועם מי הוא מבלה. אבל היום ברור לי שנער שיודע שבאופן קבוע הוא אמור לומר להורים לאן הוא יוצא, עם מי, ובאיזו שעה הוא אמור לחזור, זה כבר ייצור לו איזו מסגרת בסיסית מגוננת. הפעולה הבולטת ביותר של עמותת 'להאיר את עומר' היא המשט השנתי שהם עורכים לזכרו, מאז השנה הראשונה לפטירתו. בהתחלה עשינו את זה לבד, במועדון הגלישה באשדוד שעומר היה חבר בו, ובהדרגה המיזם התרחב לשיתוף פעולה עם גורמים נוספים, כמו המרכז הישראלי להתמכרויות".
המשט של השנה ייערך ב־21 ביוני, כחלק משבוע המודעות למניעת התמכרויות בקרב בני נוער, שנערך מדי שנה בשבוע האחרון ללימודים בתיכונים, לקראת היציאה לחופשת הקיץ. הפעם ייערך המשט במקביל בשלושה חופים שונים: אשדוד, ראשון־לציון ותל־אביב. לב אומר שציון יום השנה במשט לא נובע רק מאהבת הים של עומר, אלא גם מההבנה שספורט בכלל הוא אחד הכלים היותר יעילים למניעת התמכרויות.
"הוכח מחקרית שמי שעוסק באופן שיטתי בספורט נוטה הרבה פחות להתמכרות. זה נותן לאדם עיסוק חלופי, סוג של התמכרות חיובית, והאנדורפינים שמשתחררים במוח בזמן פעילות ספורטיבית נותנים אנרגיה ושמחה בלי להזדקק לחומרים כימיים. הנה למשל איסלנד הייתה אחת המדינות המובילות בהתמכרויות של בני נוער, מאחר שזה מקום קר ומאוד משעמם. אז התחיל מבצע של המדינה להורדת שיעור המתמכרים, בעיקר באמצעות טיפוח העיסוק בספורט. המדינה חוקקה חוק שכל נער יוכל לקבל בחינם איזה חוג ספורט שהוא רוצה, כמה פעמים בשבוע. הם גם חינכו את ההורים לטפח את המגמה הזו. וגם קבעו שעה מסוימת בלילה, נדמה לי חצות, שאחריה צעירים מתחת לגיל 18 לא יכולים להסתובב לבד ברחוב, בלי ליווי הורים. כל זה יחד הוריד בתוך עשור את שיעור ההתמכרויות של בני הנוער מ־20 אחוז ל־5 אחוזים. זה החיתוך הכי מהיר שנעשה אי פעם. גם הסיסמה של המשט שלנו היא 'הספורט שומר עליי חופשי מסמים'. וחוץ מהמשט עצמו, נציע על החופים המון פעילויות ספורט: יוגה חופים, כדורשת, כדורעף חופים, משיכת חבל; הרשמה לחוגי ספורט שלא מתקיימים דווקא על החוף, ומומחים להתמכרות שיסבירו לקהל את הסכנות בהתמכרות ואיך לזהות סימני התמכרות ולנסות למנוע גלישה למקומות האלה. זה מין הפנינג שבו אנחנו מנסים להראות באופן חיובי את הספורט כחלופה להתמכרות".
המשט הוא כאמור אירוע השיא של שבוע המודעות להתמכרות, שמפעיל המרכז הישראלי להתמכרות; עמותה שקמה בדיוק כדי להתמודד עם הנטייה להתמכרות, בקרב מבוגרים ובני־נוער גם יחד. ענבל דור־קרבל, מנכ"לית העמותה, אומרת שבשבוע הזה, שבפועל יימשך שבועיים (גם בשבוע הבא), הם מנסים לפנות במקביל לצעירים ולהורים גם יחד. "מול הצעירים השקנו שיר חדש, בטיקטוק ובאינסטגרם, שבו מופיעים כוכבי רשת פופולריים, רועי ביתן ויובל קצנלבוגן, במסר שבעצם אומר: דלגו עליי! כלומר, אני מבקש שאם אתם עוסקים בפיתוי לצריכת חומרים ממכרים, אל תביאו אותי בחשבון. אני לא רוצה להיות שם. זה כמובן חוץ מכל הפעילות המסורתית שמתקיימת לאורך השנה בבתי הספר; מול התלמידים, המחנכים, היועצות, וגם ההורים. להורים אנחנו פונים בשבוע הזה באמצעות ראיונות במדיה היותר מסורתית, ובמהלך השנה עשינו גם קמפיין גדול בשלטי חוצות. המסר שלנו להורים הוא בדיוק הפוך: אל תדלגו עליי! אל תוותרו על תשומת הלב ועל המעקב אחרי מה שקורה אצלי, הנער. בשבוע הזה אנחנו נפרסם טיפים וכלים הן לגבי נורות האזהרה והן לגבי דרכי ההתמודדות".
אחד האמצעים הבדוקים להשגת תשומת לב ציבורית הוא פרסום נתונים. ואכן, דור־קרבל מציינת כמה מחקרים שהתפרסמו במשך השנה שמדגישים את העלייה בתקופה האחרונה בתופעת ההתמכרויות בקרב בני נוער, בעיקר על רקע המלחמה: "באפריל־מאי משרד החינוך פרסם דו"ח שגילה ש־53 אחוז מבני הנוער נמצאים כיום במצב של מצוקה נפשית, כאשר ידוע שזה מקדם ההתמכרות המשמעותי ביותר. ואכן, בקרב אותם בני נוער עלתה פי 5 שתיית האלכוהול המופרזת. בכלל, עיקר תופעות ההתמכרות אצל בני נוער הן אלכוהול, קנאביס, וגם גיימינג, שאומנם לא יוצר מחלות פיזיות אבל יוצר התכנסות עצמית, שמובילה לתופעות של חרדה ודיכאון. כל אלה הן התמכרויות מאוד זמינות, ולכן קל מאוד להגיע אליהן. כעבור כמה שבועות התפרסם גם דו"ח של עמותת עלם (המטפלת בנוער במצוקה), וגם שם דובר על 47 אחוזים מבני הנוער שפונו מבתיהם, שהגבירו צריכת אלכוהול וסמים; קרוב מאוד לשיעור הגבוה, 51 אחוזים, של אלה שלא השתלבו מבחינה חינוכית וחברתית במקומות שפונו אליהם".
המרכז להתמכרות לא הסתפק במחקרים של אחרים אלא יזם גם מחקר משל עצמו, בשיתוף פעולה עם מרכז מיטיב של אוניברסיטת רייכמן; מרכז שהוא חלק מבית הספר לפסיכולוגיה של האוניברסיטה, ומתמקד ב'פסיכולוגיה חיובית', ענף פופולרי מאוד בשנים האחרונות, שמבקש לא להסתפק בהתמודדות עם מצבי מצוקה נפשית, אלא לחתור גם לחיזוק חיובי של חוסן נפשי ושל האושר האנושי.
פרופ' ענת שושני, המנהלת האקדמית של מרכז מיטיב באוניברסיטת רייכמן, שערכה את המחקר, מספרת על שני חלקיו. ״המחקר הראשון הוא מחקר אורך הנמשך כבר מ־2019, בקרב 3,700 ילדים ובני נוער מכל רחבי הארץ, ובוחן לאורך זמן את מידת החשיפה של ילדי ישראל לטראומות, והשפעת הטראומות עליהם. במחקר הזה גילינו עלייה דרמטית של ממדי הדיכאון והחרדה בקרב ילדי ישראל בשנה הזו, לעומת השנים הקודמות. יש עלייה של 54 אחוז בתסמיני חרדה, 37 אחוז בתסמיני דיכאון, ו־43 אחוז בתסמיני סומטיזציה (אירועים פסיכוסומטיים, שבהם מצוקות נפשיות מיתרגמות לתוצאות פיזיות). המחקר השני התמקד בשנה האחרונה. בשבוע הראשון למלחמה התבקשנו על־ידי משרד החינוך לרדת לבתי־הספר בדרום, ומאוחר יותר גם לבתי־ספר של מפונים מהצפון, ולחזק את יכולת ההתמודדות שלהם עם הטראומות. לא עבדנו ישירות מול התלמידים אלא עם הצוותים החינוכיים על מנת שהם, כדמויות שמוכרות לתלמידים בחיי היומיום, ישתמשו בכלים שנתנו להם בעבודה עם התלמידים. תוך כדי הפעילות דגמנו את התלמידים ב־60 בתי־ספר בדרום, ובעוד 100 בתי־ספר ברחבי הארץ. דגמנו אותם פעמיים: בתחילת השנה, ולפני כמה שבועות, לקראת סוף שנת הלימודים. שאלנו קודם כל מי מהילדים נחשפו לאירועים קשים. מסתבר שכ־48 אחוז מהילדים נחשפו לאירועים קשים (באופן ישיר, לא בסרטונים) כמו הרוג או פצוע בהיכרות ראשונית, טיל שנפל על הבית, וכדומה. 75 אחוזים נחשפו לאירועים קשים בסרטונים, ו־83 אחוז נחשפו אליהם בטלוויזיה. בהשוואה בין תחילת המלחמה למצב הנוכחי, התברר ש־28 אחוזים מבני הנוער צרכו אלכוהול בחודש האחרון, לעומת 18 אחוזים בתחילת המלחמה".
ענבל דור־קרבל, המרכז הישראלי להתמכרות: "באפריל־מאי משרד החינוך פרסם דו"ח שגילה ש־53 אחוז מבני הנוער נמצאים כיום במצב של מצוקה נפשית. ואכן, בקרב אותם בני נוער עלתה פי 5 שתיית האלכוהול המופרזת"
אגב, המחקר לא דגם ילדים ובני נוער חרדים, בגלל הקושי בשיתוף פעולה, וגם האוכלוסייה הערבית נדגמה באופן נמוך משיעורה באוכלוסייה. לגבי הילדים שנדגמו באופן מדעי, לא נמצאו הבדלים בין בנים ובנות, בין חילונים לדתיים, ואפילו לא בין ילדים ובני נוער. ההבדל היחיד בשיעורי הטראומה היה, כצפוי, בין ילדי הדרום לידי המרכז. ביקשתי משושני להביא כמה דוגמאות לטיפים שאנשי המרכז נתנו למורים ולמנהלים על מנת לשפר את יכולת ההתמודדות עם טראומות. "בחודש הראשון אחרי הטבח, שזה באופן טבעי החודש הכי קשה וגם הכי קריטי לגבי השפעת האירוע לטווח ארוך, הצענו לצוותים החינוכיים שבניגוד לאינסטינקט שיש לרבים, לא יקיימו 'שיח פתוח' עם התלמידים״, מספרת שושני, ״כלומר, לא שיח שמציע שאלות פתוחות כמו: איך אתה מרגיש? ספר מה עברת, וכדומה. השיח 'השופך' מהסוג הזה הוא שיח שדווקא משמר פוסט־טראומה, ולכן מאוד מסוכן, לפחות בתקופה הראשונית. בתקופה הראשונה צריך לנהל שיח שמעבד את החוויות בצורה יותר שכלתנית, ויותר מכוונת במודע לחלקים 'החיוביים' של הטראומה. אלה שבהם, באופן יחסי, הילדים דווקא הרגישו שיש להם יכולת התמודדות, או לפחות תרומה להתמודדות משפחתית: מה עשית שעזר לך להתמודד? ואז מתברר שגם ילדים מצאו דרכים להתמודד בעצמם ולסייע לאחרים: ילדים שסייעו לילדים אחרים, ילדים שסייעו להורים, ילדים שעזרו להחזיק את דלת הממ"ד. הדגש על החוויות האלה עוזר לחזק את הבטחון העצמי ביכולת שלנו להתמודד עם הטראומה המסוימת, ועם מצבי טראומה בכלל.
"עוד דבר חשוב זה לנרמל את הקושי. הרבה ילדים, וגם מבוגרים, לא ישנו בימי החרדה האלה, או שהיו ברמה גבוהה של סיוטים וחרדות. זה גרם לרבים מהם לחשוב שהם משתגעים או חלילה מאבדים את השפיות. ולכן מאוד חשוב דווקא להטמיע את התחושה שאלו תגובות לגמרי נורמליות למצב לא נורמלי. ילד, וגם מבוגר, צריך לדעת שאין שום בושה או בעיה לפחד במצב טראומטי, ואם למשל אתה מתקשה לישון אל תנסה להילחם בחוסר השינה ולהכריח את עצמך לישון. צא מהמיטה, תרוץ קצת, תבשל, תכתוב משהו, ואז, ממצב רגוע יותר, יהיה גם קל יותר לחזור אל השינה. וכמובן – אי אפשר למנוע לגמרי מבני הנוער לצפות בסרטונים קשים, אבל ככל האפשר רצוי מאוד להשפיע עליהם שלא יעשו זאת".
