"בשבוע שעבר חגגתי יומולדת", מספרת שרה בתחילת הריאיון, "עשינו ערב סטנדאפ, הבאתי בלונים עם המספר 26 ונתתי נאמבר שלם על כמה שזה מוזר להתקרב פתאום לגיל 30. אני בת 34, אגב". אבל אל תשימו לב לגיל. לשרה יש לוק של זילניאל, והיא מבינה את בני ה־18 לפעמים טוב יותר ממה שהם מבינים את עצמם. "אני מכוונת בתוכן שלי לצעירים ממני בהרבה", היא מודה, "פעם ראיתי שאיזה בחור בן 23 עוקב אחריי. התחלתי לשלוח לו בקשות. אמרתי לו 'תביא לי מושגים שלכם, שאהיה בעניינים. ואז גיליתי שיש מושג שנקרא 'פיקמי', שמתאר בחורות שמנסות למצוא חן בעיני גברים בכך שהן לא מתנהגות כמו נשים טיפיקליות אלא כמו שהן חושבות שגברים מצפים. אז הוצאתי על זה סרטון".
בניגוד למקובל, אנחנו נקרא פה לשרה מידזיגורסקי פשוט שרה. סתם כי אין סיכוי שאני כותבת פה מידזיגורסקי בכל פעם שאני מצטטת אותה. ובכל זאת, על אף שנולדה עם שם המשפחה הכי לא קליט שאפשר לדמיין, אנשים כבר מזהים אותה ברחוב. “הי, את ההיא מהסרטונים, אני מת עלייך, שתדעי", עוצר אותנו עובר אורח בזמן שאנחנו לוגמות קפה קר ביום קיץ לוהט. שרה מחייכת לעברו במבט כבוש, כמי שלא מאמינה שזה באמת קורה לה.
הצגת פוסט זה באינסטגרם
אבל כעת, עם יותר מעשרת אלפים עוקבים באינסטגרם, היא מנסחת לדור הצעיר את פני הדתל"שית המילניאלית: מגניבה באופן פגיע, מתגעגעת לחיים הקודמים, לא בהכרח שומרת טינה למחנכים מהאולפנה, מנסה להבין מה הגברים התל־אביבים רוצים ממנה ולמה החיים גם שם, במעמקי פלורנטין, לא תמיד כאלה מאושרים. את כל זה היא עושה באמצעות סרטוני רשת ערוכים ומתוסרטים היטב, אבל איכשהו כאלה שמצליחים לשדר גם טבעיות ואותנטיות. היא נותנת סימנים בדתל"שיות, יוצאת לרחוב לבדוק כמה אנשים בתל־אביב יודעים למנות את עשר המכות, צוחקת על ההיפסטריות, מגלה שהבנים של מצפה־רמון ממש שווים, יורדת על הפרעת הקשב שלה, מספרת על בנות ששואלות בקבוצת הוואטסאפ של השכונה למי יש ציפרלקס, ואפילו מתוודה על ידיד שמבקש ממנה לסדר לו חברה כשהיא לא מבינה למה הוא לא מסדר לו את עצמה: "אני לא רוצה להיות חברה שלו, אבל למה הוא לא רוצה להיות חבר שלי? אתה אמור לרצות להיות חבר שלי ולהתבאס שאני לא רוצה!"
תל־אביב קשה לי, למרות שכבר מצאתי בה את המקום שלי ואני יודעת איך להתנהל איתה. לפעמים אני מרגישה שהיא מאוד ריקה. תל־אביביות זה כיף, אבל לא עמוק. היה לי מאוד קשה כי הרגשתי שאין פה תוכן. שאני לא מצליחה לעשות שיחה מעניינת
היא אוהבת לרדת על עצמה שאין לה עבודה, אבל בזמן שאנחנו מדברות קופצות לה הצעות מגופים מסחריים שמעוניינים שהיא תעשה להם סרטון. בעברה הלא רחוק נהגה להתפרנס משיעורי גיטרה ומתקלוטים והייתה גם קופירייטרית לתקופה במשרד דיגיטל. עד שיום אחד החליטה להעז.
"התחלתי להעלות סרטונים בערך ב־2020. האמת שהייתי ממש גרועה. יכולתי לצלם סרטון, לערוך אותו במשך יומיים והיו לו ארבעה לייקים. בהתחלה חשבתי שאעשה סטנדאפ וזה פשוט יעבוד. כי אני כזו לייקאבל, וטובה באינטרקציות עם אנשים, אבל זה לא עבד. זה היה נורא קרינג' וזה לא היה פשוט כמו שחשבתי שזה יהיה. אם יש משהו שאני גאה בעצמי עליו זה שלא ויתרתי. אבל זו באמת הייתה תקופה נוראית".
מתי זה התחיל להשתנות?
"הרגשתי כל כך כישלון שרציתי לברוח, ויצא שהוצאתי סרטון על תל־אביבים בסיני ופתאום הוא תפס. אחר כך פרסמתי סרטון שבו חיקיתי את אחיינית שלי, על איך שהיא יכולה להיות רעה לפעמים. בחרתי להביא אנטיתזה לכל התוכן החמוד והמתרפק שאת רואה ברשת על אחיינים, וגם הסרטון הזה ממש תפס. לאט־לאט התחלתי להבין מה עובד".
יותר מששרה נהנית לצחוק על דתלש"ים, היא נהנית לצחוק על התל־אביביות והזרות שהיא מרגישה בתוכה. כשהגיעה לשם חשבה שהיא נוגעת בממלכת החופש, רק כדי לגלות שגם בעיר הזאת צריך להתמודד עם רווקים אבודים, מתחזקי פרסונות למיניהם ויותר מדי אנשים שמתאמצים להיות מיוחדים.
"זה הרבה יותר קשה. באמת. אני רוצה לחזור בתשובה רק בשביל המשמעות שנתנו לנו לחיים כשנולדנו דתיים. בתוך העולם הדתי אומרים לך הנה, יש א־לוהים, ואלה החיים. את נולדת בתוך אריזה של משמעות. אבל אני אמרתי שאני רוצה למצוא את המשמעות בעצמי. עשיתי הכל כדי להשתחרר משם ולהיות חופשייה, ואז גיליתי שחופש הוא גם סוג של כלא".
אז את גרה בתל־אביב אבל שונאת תל־אביבים?
"אני לא שונאת אף אחד, אבל אני שונאת תל־אביבים כקבוצה".
ואת חלק מהקבוצה הזאת.
"כן, אני כלולה בה. תל־אביב קשה לי, למרות שכבר מצאתי בה את המקום שלי ואני יודעת איך להתנהל איתה. לפעמים היא מרגישה לי מאוד ריקה. תל־אביביות זה פאן, זה כיף, אבל זה לא עמוק. היה לי מאוד קשה כי הרגשתי שאין פה תוכן. שאני לא מצליחה לדבר עם אנשים שיחה שמעניין אותי לדבר אותה. כולם נורא מרוכזים בעצמם ושוב – גם אני ביניהם, אבל כולם מנסים להיות משהו, ונדמה שהרבה יותר חשוב מה ההגדרה שלך מאשר מי את באמת".
ויש לך גם הרבה ביקורת עצמית. לא לכל אחת יש אומץ לשבת בבר ולספר שהיא לוקחת ציפרלקס.
"אני חושבת שזה נהיה מגניב על גבול המתיש. כשאת נכנסת היום לטוויטר את קולטת שנהיה מאוד פופולרי, בעיקר אצל הבנות, להראות שהן קצת משוגעות. ועל זה אני אומרת שהפרעות נפשיות הן לא תחליף לאופי.
"כל אחת רוצה להיות מעניינת אז היא אומרת על עצמה שיש לה OCD או שהיא לוקחת קלונקס כדי להישמע מיוחדת. סתמי, את לא כזאת, את רגילה באופן טרגי. אבל אני שמחה שאני יכולה לדבר על ציפרלקס ולא להתבייש בזה. פעם כן התפדחתי לספר דברים כאלה וכיף להשתחרר מזה. נראה לי שיותר מדויק לומר שאני פשוט בעד שהדברים יהיו אמיתיים, ואם זה פייק אז בשביל מה להעמיד פנים?"
בעולם הדתי את נולדת בתוך אריזה של משמעות. אבל אני אמרתי שאני רוצה למצוא את המשמעות בעצמי. עשיתי הכול כדי להשתחרר משם ולהיות חופשייה, ואז גיליתי שחופש הוא גם סוג של כלא
בעיני עצמה, אם תשאלו, היא כמעט לא מבינה למה עושים ממנה עניין. ("בואי, אני הכי כפר־סבא. למדתי באולפנת הראל, מקום שבאנו אליו בחצאית וכשחוזרים הביתה מחליפות למכנסיים"). אביה עלה מצרפת וחזר בתשובה ("אבל באופן סולידי") ואמא שלה דתייה מאוד. היא הקטנה מבין שלוש אחיות, וגם על איך שהמיקום של כל אחת במשפחה השפיע על האופי שלהן היא הוציאה סרטון. במילים אחרות – שרה מידזיגורסקי היא מסוג הקומיקאיות שיודעות לתפוס את המופעים הרגשיים הגדולים שמסתתרים מאחורי הניואנסים הכי קטנים.
"אבל בואי נשבור רגע איזו תדמית שאולי התלבשה עלי", היא מבהירה, "אני מאוד סאחית. לא מעשנת וויד אפילו. אנשים גם חושבים שאם אני כותבת על דייטים אז בטח אני יוצאת הרבה וגם זה לא נכון. אני פשוט ממציאה מלא. אני לא יוצאת להרבה דייטים, אין לי סבלנות. ובאופן כללי אני לא עושה דברים. רוב הזמן אני יושבת בבית וחושבת על סרטונים. אין לי איזה חיים משוגעים ואני גם לא חובבת מסיבות".
איך היית בתור נערה?
"הייתי ממש מרדנית. לא הבנתי למה מכריחים אותי להתפלל באולפנה אם זה משהו שצריך לבוא מבפנים. הייתי עונה למורות ולא חששתי לומר להן בפרצוף שהתורה נראית לי שוביניסטית. הייתי מאוד דעתנית ואפילו קצת מתנשאת כלפי המורות. כולן נראו לי כמו נשים שעושות מה שאמרו להן, והיה לי מה להגיד על הכול. לפעמים הביקורת הייתה לגיטימית ולפעמים זו הייתה סתם ביקורת של ילדה מעצבנת".
סבלת שם?
"לא ממש. אבל זה כי היה לי סנטר מאוד חזק. הייתה תקופה שניסו לעשות את האולפנה קצת יותר דתית, אז המנהלת הייתה עומדת בכניסה, מסתכלת על האורך של החצאית ומחזירה אותי הביתה. ועדיין הייתי באה עם חצאית קצרה כל יום מחדש. אף אחד לא יכול היה להגיד לי מה ללבוש. מה שעניין אותי כשהייתי בתיכון היה בנים", היא אומרת, "אבל הרגשתי שזה לא לגיטימי. שאני מביעה את זה יותר מהשאר. הרגשתי שבנות בישראל, ובייחוד בנות דתיות, צריכות להיות חמודות כאלה, מעודנות, הולכת ללמוד עבודה סוציאלית, לא שותות ולא מעשנות, ואלו כל הדברים שרציתי לעשות. אבל אני חייבת לומר שאני לא מסתכלת על האולפנה בעיניים מאשימות. כלומר, בתפיסה שלי הם עשו את מה שהם צריכים לעשות בתור בית ספר דתי. אני מבינה את זה. ואם אני צריכה אפילו להיות יותר כנה – אני מעדיפה את אורח החיים הדתי על פני החילוני, אבל אני פשוט לא מספיק מאמינה כדי לחיות אותו".
בדרך לחיים החילוניים היא עברה בבית ספר אנקורי ואת הלימודים סיימה באופן אקסטרני. "עשיתי לאמא שלי את המוות. היא לא חלמה שהבת שלה תלמד בבית ספר חילוני. חפרתי להורים שלי את החיים כדי שייתנו לי ללמוד שם ובדיעבד עדיף היה שהייתי נשארת באולפנה. החבר'ה שם היו כל כך ריקניים והם התישו אותי מרוב שעמום. רק אחר כך, כשהלכתי למכינה קדם צבאית מעורבת (נחשון) גיליתי שיש גם חילונים שהם לא ריקניים ושם בעצם התחלתי לחקור את החילוניות באופן רציני יותר".
אז היא הגיעה לתל־אביב. "בהתחלה חשבתי שאני שם כי היה לי משעמם, אבל אז גיליתי שהשעמום הוא לא בגלל הדתיות, הוא חוויה פנימית שלי והוא פתולוגי. הוא לא קשור למקום שאני נמצאת בו. אחד הדברים שאני הכי לא אוהבת בסצנה בתל־אביב זה הזלזול בדתיות. לחשוב שאתה יודע בוודאות מוחלטת שאין או יש א־לוהים זה יומרני ויהיר וגם פשוט לא נכון כי אף אחד לא יודע. אין שום דרך לדעת. כל הבעיות של העולם מתחילות מהמקום הזה, של אנשים שחושבים שהם יודעים משהו שאחרים לא. אז אני אומרת שהדבר היחיד שאני יודעת, הוא שאני לא יודעת את זה".
הצגת פוסט זה באינסטגרם
וזה, אם תרצו, מה שכל כך מסקרן בשרה. היא מביאה אל תוך המדיום הכי מפולטר בעולם את המציאות הכי לא זוהרת. היא לא מנסה לצאת מנצחת והתוכן שלה עובר דרך חוויות כישלון.
מה עשית בצבא?
"הייתי אמורה להיות מש"קית חינוך, ופשוט הייתי נורא גרועה בזה. העיפו אותי מהקורס".
אני מתפעלת מזה שאין לך בעיה לספר על כישלונות. זה סוג של מגניבות תל־אביבית שעוד לא קלטתי?
"אני לא יודעת אם זה קשור לתל־אביב, כמו שזה פשוט עניין של כנות. לא מעניין אותי לדבר עם אנשים שאני מרגישה שהם פייק. יותר מזה, כשאת מפחדת לדבר על הדברים הלא טובים זה מעיד על חוסר ביטחון. הייתה לי המון עבודה על להיות סבבה עם עצמי. אני מדברת בסטנדאפ מול אולם מלא אנשים על דברים שפעם לא הייתי מספרת עליהם לחברה".
הסרטונים של שרה מעבירים גם את האהבה המתוחה והדואגת שקיימת בינה לבין אמא הדתייה, שבאיזשהו מקום עדיין מחזיקה אמונה שנשאר בבת שלה קורט מהיידישקייט.
"אמא שלי נורא דאגנית. היא חושבת שאם היא לא תביא לי אוכל לדירה אני אמות מרעב. היא כל הזמן בפחד עליי. ובאיזשהו מקום, נדמה לי שהיא עדיין רוצה להאמין שנשארתי דתייה או שאני אחזור לשם מתישהו. היא שואלת מה אכלתי לארוחה מפסקת, והיא רוצה לשמוע את השקר. היא מכריחה את אחותי למכור את החמץ שלי בפסח. נראה לי שפשוט נוח לה להדחיק, ואולי ככה זה הרבה אימהות של דתל"שים. הן מקבלות את המעבר, אבל עמוק בפנים מתפללות שיתחולל איזה מהפך".
יש לך חשק לפעמים לחזור קצת לדתיות התמימה?
"כן. הרבה פעמים. אבל זה לא יקרה. הייתי מאוד רוצה לצאת עם מישהו שבא מרקע דתי, זה כן. הייתי ממש רוצה מישהו שמדבר את השפה".
את מדברת בסרטונים על הקושי למצוא זוגיות בתל־אביב, את רוצה בכלל זוגיות?
"אני הכי רוצה בתיאוריה, אבל אולי אני קצת אוהבת את החלום של זה יותר ממה שאני מוכנה להיות בפרקטיקה של זוגיות. כי כשזה נהיה שגרה ומתחילים לצחצח שיניים ביחד זה קצת מוזר".
ומה אומרת על זה המטפלת?
"אין לי כסף אליה. אני לא הולכת לטיפול, כי אמא שלי לא מאמינה בפסיכולוגים, אז אין מי שישלם עליו".
איך היית מאבחנת את עצמך?
"אני לא בן אדם דיכאוני, אבל יש מין מלנכוליה כזאת שתמיד תלווה אותי גם כשהכל ממש טוב. אני גם מרגישה שיש לי הפרעת קשב וריכוז כי אני די מעופפת. נראה לי שתמיד הרגשתי שאני מסתובבת עם חוסר שקט גדול, ולא משנה מה קורה, הוא נמצא שם".
הצגת פוסט זה באינסטגרם
יש איזו מחשבה לעזוב את העיר יום אחד? להתמסד?
"כן, אני הכי רוצה להתחתן ולהסתכל על התקופה הזאת, ולומר אוי, איזה חמוד זה היה, ואז לעבור לצפון ולגדל עגבניות שרי. אני מאמינה שארצה לעזוב את תל־אביב מתישהו, אבל לא יודעת מתי".
ממי את לוקחת השראה?
אני מאוד אוהבת את תמיר בר. הוא מתארח אצלנו לפעמים בסטנדאפ. מאוד אוהבת את ההומור שלו. אני יכולה לראות משהו שלו כשאין לי רעיונות וזה ייתן לי השראה. אני גם מאוד אוהבת את כרמל צאיג.
כמה תחרותית הסצנה כיום בין הקומיקאים בהשוואה לשנות ה־90 למשל?
"כנראה אותו דבר. אם יש שינוי שאני מזהה זה את הפער בין מה שקורה ברשתות החברתיות לבין מה שקורה על הבמה. צריך לזכור שהרשת זו רשת וסטנדאפ זה סטנדאפ. את יכולה להיות מאוד טוב ברשת ולא לעשות סטנדאפ טוב".
אילו תגובות את מקבלת על הסרטונים?
"טובות. הן מפתיעות אותי גם. זה מפתיע כי זה רק אני, וגם נורא כיף לראות שאנשים רוצים לפרגן, רוצים להרים, רוצים לראות אותך מצליחה. אני גם מופתעת לגלות דתיות בקהל שלי שבאות לסטנדאפ עם החצאיות והכול. כל מיני בנות מגבעת־שמואל, זה הכי מדליק אותי".
ויש גם תגובות מעליבות לפעמים?
"ברור. אני יכולה לכתוב שיר מהתגובות המעליבות. אנשים יכולים לכתוב לי 'תחליפי מקצוע', 'מי נתן לך לעלות לבמה?', 'מישהו אמר לך שאת מצחיקה?'. הרבה גם כתבו לי שאני נראית כמו בן. נראה לי שיש איזו נטייה יותר לרדת על נשים שמנסות להצחיק. בגלל זה אני לא מתרגשת מתגובות כאלה. אני חושבת שמי שכותב תגובות מורידות לבן אדם שבא לעשות כיף ולנסות לשמח אנשים אלו טיפוסים שהבעיות הן בעיקר אצלם. לא כיף להם בחיים והם גם רוצים שגם לך לא יהיה כיף".
על מה לא תעשי סרטון?
"שום דבר. באמת. באיזשהו שלב הבנתי שהמנוע הכי טוב ליצירה הוא לדבר על הדברים שאת הכי מתביישת לדבר עליהם".
אם היו נותנים לך צ'ק פתוח ליצור היכן שאת רוצה את מה שאת רוצה, מה החלום?
"הייתי ממש רוצה לייצר תוכן לכאן דיגיטל".
חלום צנוע בסך הכול.
"נכון. אבל אני רוצה גם להיות בארץ נהדרת".
