את אולימפיאדת טוקיו תום ראובני ראה מהבית, והוא לא מתבייש להודות שזו הייתה חוויה לא קלה. הוא כל כך קיווה להיות שם בעצמו, לרדת למים, לייצב עצמו על הגלשן בחופי יפן ולייצג את ישראל באירוע הספורט הגדול והמתוקשר בעולם. "יואב כהן הוא חבר שלי, והגיע לו להיות שם", אומר ראובני. "ועם זאת אני זוכר כמה קשה היה לי לראות מתחרה אחר גולש בטוקיו ומגשים את החלום שלי. אני בטוח שבעיני אחרים יהיה מוזר לראות אותי בעוד כמה שבועות מגשים את החלום שלהם".
78 ספורטאים ישראלים ישתתפו במשחקים האולימפיים של פריז, שיצאו לדרך ב־26 ביולי. הם יתחרו ב־17 ענפים שונים, ובהם כמובן השיט: ארבעה ספורטאים וארבע ספורטאיות מישראל ינסו להמשיך מסורת מפוארת שהניבה עד היום שלוש מדליות, כולל הזהב הישראלי הראשון אי פעם, וכן מעמדי גמר רבים. השגת הכרטיס לאולימפיאדה בכל אחד מענפי השיט השונים – גלישת רוח גברים, גלישת רוח נשים, מפרשית לייזר ועוד – היא אתגר קשה במיוחד, מאחר שכל מדינה יכולה לשלוח רק נציג אחד. הדבר יצר לאורך השנים מאבקים אינטנסיביים ומתוקשרים, למשל בין גל פרידמן לעמית נאור, ואחרי כך בין שחר צוברי לנמרוד משיח. הזכות לייצג אותנו בפריז 2024 בתחרות גלישת הרוח בדגם החדש IQFOiL, הוענקה לראובני אחרי מאבק צמוד מול כמה גולשים אחרים, ובהם יואב כהן – שבטוקיו סיים במקום הרביעי, והיה מרוחק נקודה אחת ממדליה.
למרות התחרותיות הבלתי מתפשרת, ראובני מספר גם על פרגון והירתמות משותפת למען המשימה. "היתרון הגדול שלי הוא שאני חלק מנבחרת חזקה ואיכותית, שממשיכה לעבוד איתי גם עכשיו ועוזרת לי בהכנות לקראת המשחקים, לחזק את מה שאני צריך. חשוב לי מאוד לשמור את הרגליים על הקרקע, לא להיות שחצן, לעבוד ברוגע, לעזור גם לחברים שלי במה שאני יכול ולחבר אותם למסע שלי. הצלחה שלי בפריז תהיה טובה לכולנו, כי נקבל יותר תקציבים ויותר תמיכה להמשך".
החשש מניסיונות לפגוע בישראלים הוא גבוה במיוחד בימים אלה, ובפרט כשמדובר במדינה למודת אנטישמיות כמו צרפת. ואם זה לא מספיק, התחרות שלך תתקיים במרסיי, שנחשבת לבירת המוסלמים בצרפת. איך כל זה ישפיע עליך?
"אין דבר טוב יותר מלהניף את הדגל שלנו ולייצג את ישראל דווקא במקום שבו פחות אוהבים אותנו. אגב, הייתי הרבה פעמים במרסיי, ולא כולם שם שונאים אותנו. יש בעיר גם הרבה ישראלים ויהודים, ויהיה נחמד לפגוש אותם. החששות קיימים, אבל אני סומך על האבטחה שלנו ושל המארגנים. הדבר האחרון שהם רוצים זה פיגוע שיכתים את התחרות".
המלחמה, הוא מספר, נוכחת ברקע כל העת. "כשאני הייתי בהכנות האחרונות לקראת אליפות העולם, שהייתה תחרות המבחן האחרונה להשגת הקריטריון לפריז, אחי לחם בעזה. לא פשוט לתפקד כשאח שלך במלחמה, ואני לא יכול אפילו לדמיין מה משפחות החטופים והמשפחות השכולות עוברות בימים כאלה. שתי חברות ילדות שלי נרצחו בפסטיבל הנובה. לא היינו בקשר לאחרונה, אבל חברי ילדות זה משהו שנשאר לתמיד. חשוב שננציח את כל הנופלים וננסה לקום יחד מהאסון הזה".
"היתרון הגדול שלי הוא שאני חלק מנבחרת חזקה ואיכותית, שממשיכה לעבוד איתי גם עכשיו ועוזרת לי בהכנות לקראת המשחקים. חשוב לי מאוד לשמור את הרגליים על הקרקע, לא להיות שחצן, לעבוד ברוגע, לעזור גם לחברים שלי במה שאני יכול ולחבר אותם למסע שלי"
תום ראובני, בן 23, מתגורר באור־עקיבא. הוא נולד וגדל בראש־העין, הבכור משלושת ילדיהם של ד"ר רונן ראובני, מומחה לפיזיולוגיה של המאמץ, וקייט ראובני, אשת היי־טק. "אבא דחף אותנו מגיל צעיר לצאת החוצה, לשחק ולהוציא אנרגיות בצורה חיובית", הוא נזכר. "יצאנו יחד לטיולים והלכנו לים. הייתי ילד פעלתן מאוד, שכבר בגיל שלוש רץ בחצר ובעט בכדור. קצת עצוב לי לראות את הילדים של היום מעבירים בתוך הבית את השנים שבהן יש הכי הרבה אנרגיות. אני מקווה שאצליח כספורטאי לתת השראה לנוער להתנסות בענפי ספורט חדשים, ובכלל לצאת החוצה וליהנות מהאקלים הטוב שיש בישראל במשך רוב השנה".
גם האהבה לגלשן התפתחה אצלו בזכות אביו, שנהג לצאת לים ולגלוש. "אני חושב שהוא תמיד רצה שיהיה לו בן גולש, אם במודע ואם לא. כבר כשהייתי בן חמש הוא אמר לי שאם ארצה להיות גולש טוב אני חייב לדעת לשחות. בפועל זה לא באמת נכון, כי יכולת שחייה בסיסית מספיקה, ועדיין זה מה שגרם לי ללכת לבריכה כמה פעמים בשבוע במשך ארבע שנים", הוא מחייך.
כשהיה בן שש יצאה אמו לשליחות באירלנד מטעם אמדוקס, והמשפחה עברה לשם לארבע שנים. "בתקופה הזאת הלכתי עם אבא כשהוא יצא לגלוש, והתלהבתי מהציוד שלו. הייתי צעיר מדי והיה אסור לי עדיין לגלוש בעצמי, אבל אמרתי שיום אחד אעשה את זה. הייתי קורא מגזינים בינלאומיים של גלישה עוד לפני שהתחלתי בכלל לגלוש. כשחזרתי לארץ בגיל 10 גיליתי את עולם הגלישה האולימפי, והבנתי שזה באמת מה שאני רוצה לעשות. אני זוכר שעוד קודם לכן, כשהייתי בן שמונה, צפיתי ביוסיין בולט ובמייקל פלפס משתתפים באולימפיאדת בייג'ינג 2008, וכבר אז נולדה בי התשוקה להגיע יום אחד למעמד הזה ולהיות כמותם".
ראובני, שעד אז שיחק כדורגל וטניס, רכב על אופניים ואהב לרוץ, התמסר במהירות לגלים ולגלישה התחרותית. "בתור ילד שצריך תמיד לציית להגבלות ולחוקים, מצאתי במים את החופש המוחלט, את העצמאות ואת היכולת לבחור. התאהבתי בספורט הזה גם משום שכל הזמן יש דברים חדשים ללמוד ויש לאן להתקדם. העולם התחרותי הפך אותי גם להישגי, וזה משך אותי אפילו יותר".
ראובני גרף אומנם כמה הישגים כבר בשנתו הראשונה כגולש שמתאמן ומתחרה באופן מסודר, אבל אז הגיעו כמה שנים ארוכות שבהן לא הצליח אפילו להתקרב לפודיום. "מבחינה פיזית תמיד הייתי גדול ביחס לגיל שלי, והתחריתי על דגמים שעדיין לא הייתי בשל אליהם", מנתח ראובני – שגובהו היום 1.89 מטרים. "זה הוביל לתקופה קשוחה ומתסכלת, כי עבדתי קשה מאוד כל יום, ובכל זאת לא הצלחתי לסיים אפילו בעשרת המקומות הראשונים בארץ. בכיתי לא פעם, אבל מעולם לא חשבתי לפרוש. תמיד האמנתי שהדברים יתחברו, ובסופו של דבר זה מה שבנה אותי".
הפריצה המיוחלת הגיעה ב־2016, כשהשתתף באליפות אירופה לנוער שהתקיימה בפינלנד. "במבחנים בארץ סיימתי שמיני – המקום האחרון שממנו אפשר היה לנסוע לאליפות. אף אחד לא ציפה ממני לכלום אבל ניצחתי בשיוט הראשון, ובאותו שלב הייתי במקום הראשון מכל המתחרים עד גיל 19, כשאני בן 16 בלבד. כל זה קרה דווקא ברוח חלשה, שנחשבה לעקב אכילס שלי. הייתי קצת בהלם, לא הבנתי איך זה קורה, אבל המשכתי להציג יכולת טובה. בסופו של דבר סיימתי במקום הראשון בקבוצת הגיל עד 17, וחמישי עד גיל 19. ההישג הזה נתן לי הרבה מאוד ביטחון והבנה שאני יכול להתחרות ברמות האלה ולנצח, ושהגשמת החלום להיות גולש אולימפי אפשרית בהחלט".
אחרי התחרות המוצלחת ההיא נפתחה תקופת הכנה אינטנסיבית בת חמישה חודשים, שהובילה להישג נהדר באליפות העולם בקפריסין – מדליית זהב בתחרות עד גיל 17, וארד עד גיל 19. שנה לאחר מכן יצא לתחרות באיטליה וחזר משם עם תואר אלוף העולם לנוער, כשהוא גובר על 96 מתחרים. "בעקבות ההצלחות האלה, איגוד השיט זימן אותי כבר אז להצטרף לנבחרת הבוגרת. עזבתי את הבית ועברתי לשדות־ים כדי להתאמן מדי יום עם גיבורי הילדות הנערצים שלי, כמו שחר צוברי ונמרוד משיח. החיים שלי השתנו לחלוטין".
המעבר מתחרויות הנוער למגרש של הגדולים היה "קושי שאני לא יכול לתאר במילים, בעיקר כשהחליפו את דגם הגלשן. הרגשתי שיש המון דברים שאני צריך לשפר מבחינה מקצועית. התחושה הייתה כאילו אני מתחיל הכול מהתחלה, והדברים לקחו יותר זמן ממה שציפיתי". בינתיים הוחלף דגם הגלשן פעם נוספת, "ואם בדגם הקודם הגובה שלי היה חיסרון, עכשיו הגובה הפך ליתרון, אבל גם הייתי צריך להעלות עשרים קילו, וזו משימה לא פשוטה בכלל לאתלט פעיל. לשמחתי הצלחתי להתאים את עצמי במהירות יחסית, להעלים את החסרונות שהיו לי בדגם הקודם ולהפוך לגולש אוניברסלי".
ב־2022 סיים ראובני במקום הרביעי באליפות העולם לבוגרים שהתקיימה בצרפת. שנה לאחר מכן זכה במדליית ארד במסגרת גביע העולם בשיט, והשנה הגיע למקום השמיני באליפות העולם שנערכה בספרד. "מאז שהשגתי את הקריטריון גיבשנו תוכנית פעולה, ולשמחתי אנחנו עומדים בה בצורה מלאה, למרות כל הקשיים מסביב. אני מרגיש שאני ממשיך להשתפר, ולאולימפיאדה אני לא מגיע אומנם כמועמד למדליה, אבל המטרה היא לעשות תחרות מצוינת ולמקסם את מה שיש כרגע. לשמחתי יש לי יכולת להתעלות בתחרויות הגדולות, ואני רוצה לסיים בתחושה שנתתי הכול.
"לזכות במדליה אולימפית, ואפילו בזהב, זה אחד החלומות הגדולים שלי, ולצד ההבנה שלא הכול בשליטתי, יש תקווה שיום אחד הדברים יקרו. אני אמשיך להתחרות לקראת משחקי לוס־אנג'לס 2028, ואם הכול ילך לפי התוכנית, אני מקווה להשתתף גם באולימפיאדה של 2032 באוסטרליה".
את נבחרת הגברים מאמן גל פרידמן, מי שזכה במדליית הזהב באולימפיאדת אתונה 2004, אחרי שכבר ענד לצווארו את הארד במשחקי אטלנטה 1996. "אני לומד המון מפרידמן – איך הוא ניהל בזמנו את התחרויות שלו, איזו דרך הוא עשה כדי להגיע לפודיום, וגם איך התמודד מול לחצים ומול התקשורת", אומר ראובני. "הוא מאמן נהדר, הוא המנטור שלי, ומאז שנבחרתי לייצג את ישראל הקשר בינינו נעשה אישי יותר. יש לו אופי של וינר. אני מאמין שאתה נולד עם אופי כזה, אבל יש גם דברים שאפשר לפתח וללמוד במהלך הדרך".
הישראלית שתתחרה במקביל לראובני במקצה הנשים היא שרון קנטור, שהגיעה למקום הראשון באליפות העולם שהתקיימה באיים הקנריים. למים בצרפת היא תיכנס כמועמדת בכירה להיות הישראלית הראשונה שקוטפת מדליה אולימפית בענף השיט. "נבחרת הנשים שלנו בגלישה היא ללא ספק הנבחרת החזקה בעולם היום", אומר ראובני. "שרון קנטור היא מדהימה, אני מפרגן לה ואין שום קנאה או תחרות בינינו. הלוואי ששנינו נצליח. יש קשר מצוין בין הנבחרות, אנחנו מתאמנים במקביל ומבלים הרבה זמן יחד במסעות שלנו בחוץ לארץ".
כדי לחיות את החלום ראובני מנהל שגרה עמוסה מאוד. "אני מתאמן פעמיים ביום ־ אימון בים ואימון כושר – ויש הרבה טיסות לתחרויות ולמחנות אימונים, והרבה ביקורים באתר האולימפי במרסיי. אני גם שם דגש גם על מנוחה איכותית ונכונה בין האימונים הקשים, מנסה לישון לפחות תשע שעות בלילה. זה חשוב מבחינה בריאותית, גם אם לפעמים זה קשה בגלל לחץ, עומס או מחשבות שרצות בראש. בסופו של דבר כשאני נכנס למים, זה לא משנה איך עבר הלילה או אם היה לי קלקול קיבה – אני נותן את הכול. אני יודע שגם המתחרים שלי מתמודדים עם דברים דומים".
הוא לא רואה עצמו כאמור בעל סיכויים גבוהים למדליה, אבל לאחרונה הוכנסה לתחרויות בענף שיטה חדשה ודינמית, שנותנת יותר מקום להפתעות. "בסיום חמשת ימי התחרות הראשונים, עשרה מהמתמודדים מעפילים לשלבים הבאים. מקומות ארבע עד עשר יתמודדו ביניהם ברבע הגמר; שניים מהם יעלו לחצי הגמר, ויפגשו שם את מי שסיימו במקומות 2־3 בשלב המוקדם; ומתוך הרביעייה הזו של חצי הגמר, שניים יעלו לגמר – ויצטרפו למי שסיים את המוקדמות במקום הראשון. כך בגמר ישתתפו שלושה, שיתחרו רק על צבע המדליה. השיטה הזאת נותנת סיכוי לזכייה גם למי שסיים רק עשירי במקצים המוקדמים. שום דבר לא מובטח, וצריך לתת את הכול עד הרגע האחרון".
זה נכון שאתה מעדיף ים גועש ומסוכן ככל האפשר?
"אני אוהב להיות במים תמיד, אבל בימים סוערים אני נהנה מהאדרנלין שרץ בגוף ודוחף אותך לקצה. כיף להצליח לגלוש בים כזה. כשאתה משתלט על הסיטואציה, בזמן שרבים לידך נופלים ומתהפכים, זה נותן סיפוק".
ואין פחד כשהגלים מתחזקים?
"יש פחד לפני תחרות או לפני כניסה למים, כי יש הרבה אי־ודאות ולא יודעים מה יהיה, אבל אני מסתכל על המתחרים האחרים ומבין שהם לחוצים יותר ממני, ושזה בסדר. אני אוהב את הרגעים האלה, כשאני צריך להופיע ולעשות את הכי טוב שלי".
מבחינת מעטפת, יש לך היום כל מה שאתה צריך?
"לשמחתי האיגוד ומועדון השיט של בני הרצליה דואגים לי לכל מה שדרוש. אני מקבל מעטפת רפואית ומקצועית, נעזר בפסיכולוג ספורט ובאיש טכני שמסייע לי עם הציוד, ויש לי ראש שקט לעשות את הדברים בצורה המיטבית. בנוסף אני בר מזל שההורים שלי תמיד תמכו בדרך שבחרתי ללכת בה, ודאגו שאעשה מה שאני רוצה".
מה זה יום כיף בשבילך?
"זה יישמע קצת מצחיק, אבל אם יש לי יום פנוי ואני לא עייף, אני אוהב לצאת לגלישת גלים על ציוד אקסטרים, קטן יותר. אני מאוד מתגעגע לגלישות האלה, כי כבר תקופה שאני מונע אותן מעצמי, כדי להימנע מפציעות מיותרות לפני פריז. אחרי המשחקים האולימפיים אני אלך להשתעשע, לעשות קפיצות ותרגילים, וגם אסע למקומות אקזוטיים בעולם עם גלים מצוינים שמעולם לא גלשתי עליהם".
