שיראל אמיתי, חובשת במוקד החירום 101 של מד"א בני עייש, ענתה באותו יום לעשרות קריאות, כיוונה כוחות, הדריכה אנשים בטלפון ודיברה לאורך שעות ארוכות וקשות עם עמית מן, הפרמדיקית מקיבוץ בארי, שנשארה מבוצרת במרפאת הקיבוץ עם הפצועים שהגיעו למרפאה. עמית טיפלה בפצועים במסירות נפש ולא נטשה אותם עד רגעיהם האחרונים.
בסוף, מכל השיחות הדרמטיות מספרת שיראל על "שיחה סתמית ממישהי שהתקשרה מספר שבועות לאחר השביעי לאוקטובר ב־2 בלילה ובכתה, ושפכה את הלב על קשיים אישיים שהתעצמו לה במלחמה. היא לא רצתה אמבולנס וגם לא נזקקה לאשפוז פסיכיאטרי. אז דיברתי איתה וכך מצאתי את עצמי יושבת ומייעצת לה דברים. זה חשוב וטוב שיש בפני מי לפתוח דברים לא לצבור סתם בלב. זה מצוין שיש מישהו אובייקטיבי, חיצוני, שיכול באמת להקשיב לך והשיחה איתו משחררת אותך. כמו השיחה הזו עכשיו, בה אני מצליחה לספר את הסיפור שיושב לי כמו אבן על הנשמה (שבת השבעה באוקטובר – עדויות, עמ' 363).
זהו כמובן לא הסיפור הדרמטי ביותר שמצאתי באסופת ספרי שבעה באוקטובר – אותו גל ששוטף לאחרונה את חנויות הספרים, מאגד בבהילות עדויות מצמררות וסיפורי גבורה. אבל הסיפור הקטן הזה הוא בסופו של דבר הסיפור של כולנו, האבן שיושבת על הנשמה של מדינה שלמה.
ספק אם כותבי הספרים, מלקטי הסיפורים, ידעו זה ממלאכתו של זה. נראה שכל אחד ואחת חשו באינסטינקט פנימי את החובה ליטול את כלי נשקם, האוזן הקשבת והעט הכותבת, ולהצטרף למלאכת הסיפור, התיעוד ויצירת הזיכרון. הספרים הללו מבקשים ליצור מעט פשר, סיפור מארגן, ליום הכאוטי ההוא והשלכותיו, ואולי אף לשרטט תכלית ששורשיה עמוקים וענפיה עוד יסוככו עלינו בעתיד. בעצם, אני חושבת בעקבות שיראל המוקדנית, גם אנחנו בקוראנו את הסיפורים משמשים כעדי קריאה, ובאופן מסוים סופגים חלק מהאבן הגדולה שיושבת על הנשמה של מי שעברו בגופם ובנפשם את מוראות היום.
"את כל המילים שנאמרו חשוב לספר, מי שיקרא את המילים יוכל להשתתף איתם באירוע הזה שקרה לכולנו", כותבת בהקדמתה מעין אבידן, מעורכי הספר "שבת שבעה באוקטובר – עדויות" (יחד עם רון דהן). אבידן מזהה באיסוף הסיפורים וקריאתם גם פעולה עמוקה יותר: "באחד הביקורים שלי בקיבוצי העוטף" , היא מספרת, "ראיתי לאורך גדר המערכת חיילים מסננים אדמה כמו בחפירה ארכיאולוגית. חברת הקיבוץ הסבירה לי שארבעה חודשים אחרי עדיין מוצאים דברים שהגשם והבוץ כיסו, פרטי מידע נערמים בדליים. נדמה לי כי הצירוף של סיפורי העדות זה עם זה הוא פתיחה הכרחית למסע החיפוש אחר הבנה של אירוע השבר, והוא גם הכרחי לפעולת התיקון".
מטען כבד
בנימה אישית אספר כי חששתי מהקריאה בכמה ספרים ברצף לצורך כתיבת הסקירה הזאת; חששתי מהמינון הגבוה של חשיפה לעדויות הקשות. במשך כמה ימים התהלכתי עם ערימת הספרים בתרמיל והרגשתי את כל כובד משקלו על הגב. וכך, עוד לפני שניגשתי לקריאה האינטנסיבית השתהיתי על שמות הספרים והמשמעויות הטמונות בהם. בלט לעיני כיצד כל שם ממסגר את היום הזה בצורה שונה, נותן לו הקשר משלו.
"יום אחד באוקטובר" (אוריה מבורך ויאיר אגמון, מגיד) הוא שם המבטא את היומיומיות, השלווה והסתמיות שמתוכה התפוצץ הר הגעש בפתאומיות שכזו. גם ההקדמה לספר כתובה באופן אישי ביותר, ללא משנות פוליטיות, ללא תפיסות עולם.
"גיבורים לבד מול החמאס" (יואב לימור, כנרת־זמורה־דביר) הוא שם המבטא את נרטיב ההפקרה, מדגיש את המחדל של המדינה ומציב במרכז את בדידותם של אותם גיבורים ואת עמידתם כיחידים במערכה שנכפתה עליהם – ללא מדינה או עזרה אזרחית מאחוריהם.
"אנחנו בדרך" (נחום אבניאל, סלע־מאיר) הוא שם המבטא את התכלית של המלחמה הארוכה הזאת ואת ההצטרפות של כלל ישראל זה אל זה, בלשון רבים. "בבואנו לבחור שם לספר", כותב אבניאל בהקדמתו, "ניסינו לבטא הן את תחושת השליחות שליוותה את הגיבורים שחשו לעזרת תושבי הדרום והן את הרוח שצריכה לנשב בנו בתקופת המבחן הנוכחית, שבה יש המבקשים להעמיד בסימן שאלה את עתיד המדינה ותוהים אם נגיע אי פעם אל המנוחה ואל הנחלה. הביטוי שמצאנו כי נותן מענה לשני הדברים הוא זה שנתן לספר את שמו: אנחנו בדרך".
אבניאל ממשיך וקושר את סיפורי שבעה באוקטובר לסבו וסבתו, נחום וסימונה אביטבול, שחוו ב־1967 פרעות של צעירים מוסלמים בתוניס. "בפלסטין יהרגו את היהודים שלהם, אנחנו נהרוג את היהודים שלנו", קראו הפורעים. סבא וסבתא עם בנם בן השש, לימים אביו של נחום, עלו דרך צרפת לישראל. קרובי המשפחה ניסו לשכנע את סבא נחום להישאר בצרפת, ישראל נראתה אז כמדינה קטנה ומסוכנת, אך סבא לא היה מוכן לשמוע: "מקומם של היהודים רק בארץ ישראל", חתם.
"סבא, איך מפעילים טנק"
למרות הנושא המשותף, ואף כמה סיפורים המופיעים בכמה מן הספרים, הספרים שונים זה מזה בתוכן ובצורה. כוחו הייחודי של ספרם של אגמון ומבורך הוא האותנטיות שבה מסופרים הסיפורים. המונולוגים קולחים ללא התערבות, סגנון הדיבור של כל מספר נשמר במלואו, ומעבר לתמונת ההתרחשות, הקורא חש שהוא זוכה להכיר לרגע את המספר עצמו.
דוגמה בולטת לכך היא בסיפורם הלא ייאמן של האחים שרעבי מפסטיבל הנובה, "נס פך הווזלין" (עמ' 29). כך מספר דניאל שרעבי :
משם התחלנו לדפוק ספרינט של החיים, ופתאום אנחנו רואים בשולי הדרך טנק… אני רוצה להזיז את הטנק, אבל וואלה בחיים שלי לא נהגתי בטנק, ואני מנסה לשחק שם עם המכשירים והטנק לא זז, המכשיר קשר לא פועל, אז אני מתקשר לכל מיני אנשים שאני מכיר ואף אחד לא יודע לומר לי איך מפעילים טנק. ופתאום אני אומר לעצמי, אני אתקשר לסבא שלי! הוא יודע. ואז אני מתקשר אליו, אני אומר לו "הלו סבא, בוקר טוב, איך מפעילים טנק?" חחחח והוא בדיוק קם משינה כאילו, אז הוא אומר לי "בוקר טוב דניאל" ואז אני מבין שהוא בן שבעים וארבע ואני לא הולך עכשיו להלחיץ אותו, אפילו לא טיפה, אני אומר לו "בוקר טוב סבא! אני אוהב אותך! שיהיה לך חג שמח!" ואני מנתק.
במשך כמה ימים התהלכתי עם ערימת הספרים בתרמיל והרגשתי את כל כובד משקלו על הגב. וכך, עוד לפני שניגשתי לקריאה האינטנסיבית השתהיתי על שמות הספרים והמשמעויות הטמונות בהם. הבחנתי כיצד כל שם ממסגר את היום הזה בצורה שונה, נותן לו הקשר משלו
לעומת האותנטיות חסרת המעצורים הזו, "אנחנו בדרך" של נחום אבניאל טבוע בחותמו כמגיש וכמראיין. אבניאל נוכח בריאיון ופונה אל מספרי הסיפורים ברגישות ובמיומנות. בשאלות ספורות הוא מאפשר למספרים לחשוף רובד עמוק יותר במחשבותיהם ובהתנהגותם. דוגמה לכך בסיפורם של האחים קלמנזון, "לא היינו רמבואים" (עמ' 203). מספר מנחם קלמנזון, חתן פרס ישראל:
"קיבלתי מאלחנן הודעה עם ארבע מילים: 'אני אורז ויורד לדרום'".
למה הוא שולח את ההודעה הזאת דווקא אליך?
"הוא יודע שקיבלנו חינוך דומה, שאם צריך אז עושים… הוא ידע שאני אתפקד איפה שצריך ולא אשאל שאלות מיותרות. התלבטתי אם לבוא איתו, כי באותה דקה קיבלתי צו 8 למילואים. אלחנן אמר: תחליט מה שאתה רוצה. אני יוצא עוד כמה דקות איתך או בלעדיך".
מנחם החליט. "אני משרת בתותחנים, עד שזזים אצלנו לוקח יומיים. התקשרתי לקצין ואמרתי לו שאני אפגוש אותו בעוטף, ולאלחנן אמרתי: אני אהיה איתך כמה שעות במה שאתה הולך לעשות, ואז תקפיץ אותי ליחידה שלי".
הקלמנזונים לא ידעו מה הם הולכים לעשות. "בראש שלי מתחיל עוד סבב לחימה מול חמאס", מספר מנחם. "אז אנחנו הולכים לעזור לתושבים לצאת מאזור הרצועה… לא דמיינתי את מה שנגיע אליו".
בן שמעוני נחלץ ממסיבת נובה וחזר אליה עוד שלוש פעמים כדי לחלץ אנשים. כנהג שטח מיומן וכתושב המכיר את אזור גוש קטיף, הוא נסע במהירות בדרכים לא מוכרות סמוך מאוד לגבול רצועת עזה. בפעם השלישית שיצא לחילוץ, נפל בן ולא שב. אבניאל שואל את בני משפחתו:
האם המעשים של בן באותו יום הפתיעו אתכם?
"בן תמיד היה כזה. במהלך השבעה הגיעו אלינו סיפורים מכל השנים, איך הוא עזר מאחורי הקלעים וקנה בסתר דברים לאנשים שהיו במצוקה. הכל אצלו היה דיסקרטי, הוא לא סיפר", מספרים בני המשפחה.
המסע הזה ברכב הלוך וחזור סיפק לבן הזדמנות לשיחות אחרונות עם הרבה אנשים שאהבו אותו. הוא דיבר עם ג'סיקה בת זוגו, עם אבינועם אחיו, עם פנינה אמו ועם רפי אביו, שממנו ביקש להביא אליו לבאר־שבע את האנשים שחילץ מהמסיבה, ועם עוד כמה חברים טובים.
מתוך בליל העדויות שלא יוצאות מהראש ימים רבים אחרי הקריאה, הותיר בי רושם חזק ונורא דווקא סיפור על סדר, "סדר מוות". נועה מנחל־עוז מספרת בכנות מפעימה כיצד העמידה את ילדיה בממ"ד לפי שיקולים רגשיים ומשפחתיים
למשפחה חשובה מאד ההנצחה של בן. "אנחנו צריכים להמשיך את הדרך שלו – לתת בלי שום רצון לקבל. שנרגיש שהוא פה איתנו… שעוד אנשים ידעו שהיה בן שבחר לחזור לתופת כדי להציל אחרים".
את סיפורם של תושבי אופקים – אזרחים, שוטרים וחיילים בחופשה – שנלחמו על הבית, אוגד אבניאל תחת סיפור אחד, "מלחמה בכפכפים", וכך גם את סיפורם של תושבי שדרות, "ראשונים לקפוץ, ראשונים להיפגע". בדרך זו, של סיפור שרשרת, עובר הקורא מרחוב מישור הגפן לרחוב התמר, מקבל תמונה מקיפה ועמוקה על המתרחש בזירות המקבילות, ופוגש את הגיבורים מסיפור אחד שצצים בסיפור אחר. הבחירה לספר כך את סיפורן של הערים ותושביהן מעניק לקורא תחושה כאילו הוא רואה תצ"א של אופקים ושדרות בזמן אמת.
בשל השוני בצורת הכתיבה והגשת הסיפורים, סיפורים ידועים שחוזרים על עצמם בכמה מן הספרים – למשל, סיפורו של רמי דווידיאן שחילץ רבים מהטבח בנובה – מוצגים באור מעט שונה ומבליטים איכות אחרת. אינו דומה סיפור שכתוב כמונולוג אותנטי שנשפך על הדף, לאותו סיפור בניווטו של מראיין ותיק.
פרטיזניות צעירות
לצד סיפורי הגבורה המפעימים, חשתי במהלך הקריאה בתולעת המכרסמת בתחושת העוצמה שהם מקנים. שהרי גבורה היא מעשה של בדיעבד, כשמישהו נאלץ להשתדל להיות איש "במקום שאין אנשים". אם נדרשו כל כך הרבה גיבורים הממלאים ספרים שלמים, הרי זה משום שנפער חור גדול מאוד שהם נאלצו למלא.
הד לתחושה הזו מצאתי בהקדמתו של יואב לימור לספרו "גיבורים לבד מול החמאס". "בצה"ל נהוג לומר שככל שמספר הצל"שים יותר גבוה, כך האירוע היה יותר מפושל", כותב לימור. כעיתונאי המסקר מזה ארבעה עשורים את צה"ל ואת מערכת הבטחון, לימור שם דגש על הקונספציה שמנהיגי ישראל, הפוליטיים והצבאיים, היו שבויים בה, על ההפקרה של כוחות הביטחון ועל הכישלון המהדהד של המדינה.
בספר זה מוגשים שמונים הסיפורים במאתיים עמודים. בחישוב פשוט עולה כי כל סיפור, דרמטי ככל שיהיה, זכה לעמוד אחד או שניים. הסיפורים קצרים מאוד ומסופרים כסיכום התוצאה. שלא כמו בספרים האחרים, שבהם הקורא צועד לאט במסלול ההתרחשות, בלי לדעת "איך זה ייגמר" ותוך השתתפות בתחושות העמוקות, בכתב צבאי ותיק מגיש לימור לקורא בכל סיפור את "סיכום האירוע".
לימור מביא סיפורים רבים של חיילים, מפקדים וקצינים, כאלה שהיו גם בחייהם דמויות מופת כמו סא"ל תומר גרינברג, אל"מ רועי לוי ואל"מ אסף חממי. זאת לצד סיפורים מוכרים יותר ופחות של אזרחים גיבורים שנלחמו על חייהם ועל חיי יקיריהם וחבריהם, בקיבוצים, בערים ובמסיבת הנובה. חסרונו של הספר הוא גם יתרונו היחסי. האופן המקוצר והמסוכם שבו הוא כתוב מתאים למי שאין בכוחותיו לקרוא תיאורים ארוכים ולעיתים קשים. נרטיב ההפקרה העולה משמו של הספר ניכר גם בעיצוב הכריכה: דגל ישראל תקוע בחלון שרוף של בית, כאומר מה קרה לבית שלנו, כיצד לא הגן הבית הלאומי על הבית הפרטי.
מגמה הפוכה מייצג הספר "שבת שבעה באוקטובר – עדויות". העדויות מפורטות וארוכות, חלקן – בעיקר מהעוטף – קשות, והקריאה בו דורשת משאבי נפש רבים. למרות שמו הסתמי, זהו פרויקט משותף מיוחד במינו. לכתיבתו התכנסו יוצרים ויוצרות ישראלים שקיבלו הכשרה בסיסית ביסודות הטיפול הנרטיבי בטראומה, ולמדו כיצד הבניה של סיפור מסייעת לחבר יחד מקטעים של האירוע הטראומטי לכדי נרטיב שמצמצם חורים שחורים, מאיר את הכוחות ואת האקטיביות האישית. לצד כל סיפור מצוין המיקום שבו נערכה השיחה: דירה זמנית בקיסריה, מלון בים המלח. המעבר הזה, ממקום אחד בארץ למשנהו, חושף עד כמה רב־ממדי האירוע שבו אנחנו מנסים להתמצא. "בחרנו לפרויקט את השם 'העוטף במילים'", כותבת העורכת מעין אבידן, שרואה בכתיבת הסיפורים "חבישה של פצע, עזרה ראשונה לנפש".
הכריכה של הספר מינימליסטית וקודרת, הבטון החשוף מזכיר את הממ"דים, המיגוניות והמקלטים, והמילה "עדויות" מזכירה לנו סיפורים מן ההיסטוריה הלא רחוקה שנהגנו לקרוא להם "עדויות" . לסיפורן של אביגיל אילם מנתיב־העשרה ושתי בנותיה גלי ונוגה, שתפקדו יחדיו כצוות מלוכד, ניתן השם "שלוש פרטיזניות". "אמא, אנחנו חייבות לברוח מכאן. בשואה מי שעמד במקום – מת. אנחנו חייבות להיות בתזוזה", אמרה גלי (עמ' 46). ואילו עדה בת השבעים, תושבת קיבוץ בארי, משחזרת: "אני בממ"ד אומרת לו (לבעלה אברומי; ד"ז) ככה הרגישו בשואה, ככה הרגישו, אני שומעת את הערבית בחוץ זה כמו גרמנית, בשבעה באוקטובר אני הייתי בשואה. פתאום חזרה אלי שואה שלא הייתי בה אף פעם, אבל באותו הרגע, אני הייתי" (עמ' 410).
הספר מביא גם סיפורים ייחודיים שקולם פחות נשמע. כאלה הם סיפורי הבדואים שנלחמו וניצלו בכפר ביר־הדאג' (שם שמשמעותו בעברית היא באר חיל), וסיפוריהם של צוותי רפואה, שלא הסתערו על מחבלים בשטח אבל עבדו עד כלות כוחם בהצלת פצועים. הצוותים הציגו היענות מהירה לאירוע בהיקף שהם לא נערכו לו מעולם, קיבלו פצועים רבים ללא הכנה, חבשו את ליבם של הורים שאיבדו את ילדם, ואף עמדו לצד משפחות שטעו בזיהוי וישבו במשך כמה ימים ליד מיטת הבן ה"לא נכון" – חייל פצוע אנוש שהם חשבו שהוא בנם.
מתוך בליל העדויות שלא יוצאות מהראש ימים רבים אחרי הקריאה, הותיר בי רושם חזק ונורא דווקא סיפור על סדר, "סדר מוות". נועה מנחל־עוז מספרת בכנות מפעימה כיצד העמידה את ילדיה בממ"ד לפי שיקולים רגשיים ומשפחתיים:
לבת האמצעית שלי אמרתי שתעמוד אחרונה, כי ראינו בטלגרם שחברה שלה מהשכבה חטופה, עם פיג'מה בעזה… הבן הגדול שלי הוא ילד עם צרכים מיוחדים, לא רציתי שהוא יישאר בלי הורים, העמדתי אותו לפי השיקול הזה… הייתי כאילו במין משפט שלמה, עשיתי 'סדר מוות' מה שנקרא. זה נשמע נורא, אבל בתחושה טכנית סידרתי אותנו בממ"ד הקטן במחשבה של מי ייהרג קודם, כדי שיהיה כמה שפחות כואב (עמ' 123).
מלבד הגבורה והאימה שברוב הסיפורים, לא נפקד מן הספר מקומו של רגש טבעי ועמוק נוסף: הכעס. בסיפורם הזוגי של עדה ואברומי כץ בני השבעים, תושבי בארי, לצד התודה על העזרה שקיבלו, הכעס לא נותן מנוח.
אברומי: "יום יום כמעט אנחנו אומרים – איך, איך קרה הדבר הזה?"
עדה: "אנחנו כל כך כועסים!"
אברומי: "כעס, כעס עצום!"
עדה: "עם הכעס הזה, אני אישית לא יודעת איך להתמודד".
אברומי: "לאן אפשר לתעל אותו? (בקול שבור) אי אפשר להימנע ממנו" (עמ' 409).
הספר שכמעט נגנז
גם הילדים לא נשכחו בגל הספרים. ב"מלחמה של גיבורים" (ידיעות ספרים), הדסה בן־ארי מתווכת מסיפורי היום הזה לקוראים הצעירים. הספר מיועד לגילאי בית ספר יסודי מכיתה ד' ומעלה. מלבד הסיפורים הקצרים, המתומצתים והבהירים שנכתבו בידי כותבים שונים, הילדים מקבלים הסברים מאירי עיניים על מושגים שמתעופפים מעל ראשם בחודשים האחרונים; מילים כמו צוות צח"י, פצמ"ר, נמ"ר, תרומת איברים ועוד. הסיפורים, שנבחרו באחריות רבה, נותנים לילדים תמונה של חוסן גם בעת שבר. בחלקם מסופרים תולדותיו של הגיבור או הגיבורה מילדותם, וכך יכול הקורא הצעיר להתחבר לחלומות, למקצועות, למידות ולאיכויות שאדם נבנה אליהם מילדותו. האיורים, פרי מכחולה של תהילה בר־חמא, נותנים לכל סיפור מסגרת וחן.
המחשבה לאגד סיפורי גבורה אזרחית, שלא תמיד זוכה להכרה, עלתה עוד לפני שבעה באוקטובר. בערב שמחת תורה היה ספרם של אמילי עמרוסי ודב קלמנוביץ', "אזרחים ללא מדים", מוכן לדפוס. במשך יותר משנה חקרו השניים את דפוסי "הגבורה המדממת" בישראל, משנות החמישים ועד ימינו, ותיעדו את סיפוריהם של הנועזים והנועזות שלא לבשו מדים אך סיכנו את חייהם ואף מסרו את נפשם כדי להציל חיים. הם עשו זאת מול פיגועי טרור אך גם בחילוץ מול איתני הטבע, כמו הנער הטוב צור אלפי ז"ל שסייע לחברותיו למכינה להימלט מן השיטפון שפקד את נחל צפית ונספה; או בהצלה מתאונה, כבסיפורו של אבי טויבין, שבהיותו בן 62 קפץ אל מי הירקון המזוהמים ומשה את אלופת ישראל בחתירה יסמין פיינגולד שהתהפכה בתאונת קיאק, נחבטה בראשה ושהתה מתחת למים דקות ארוכות.
"נוכח היקף הגבורה הישראלית באותו יום חשוך, השביעי לאוקטובר", כותבים עמרוסי וקלמנוביץ' בהקדמה לספרם, "חשבנו לגנוז את הוצאת הספר. אבל אז הבנו שאלה שלבים שונים באותו סולם: מי שנאבק במחבל בצומת מישור אדומים ומי שנאבק במחבל בקיבוצי העוטף נשענים על סוד השרידות היהודי, שמתגלה פעם אחר פעם במופעי אומץ ורעות".
באתר של סטימצקי מופיעים הספרים שסקרנו כאן תחת התחום "צבא, מלחמה ונשק". אולי מעבד בינה מלאכותית סקר את כולם ומצא שמילים כמו "כדורים", "יריות", "פצועים", "נלחמנו" וכדומה מופיעות בהם מספר רב של פעמים. אבל נדמה לי שכותבי ועורכי הספרים, אוספי העדויות, היו רוצים לתייג בהם מילים אחרות: גבורה, מסירות נפש, חובה מוסרית, אנושיות, ואפילו – אין ברירה. תכונות ומניעים שאולי היו נסתרים אפילו לגיבורים עצמם באותם רגעים, אך טבועים עמוק באנשיה ונשיה של ישראל. ואולי הם היו בוחרים לשבץ אותם בקטגוריות אחרות: חינוך, או תקומת ישראל.
