שבוע הספר: הרגלי הקריאה שלנו מתחלקים ללפני ואחרי הטבח

תהילים ושמע ישראל

בכל סרלואי

השפעת המלחמה

אני נבוכה להודות שזו השנה שבה קראתי הכי מעט ספרים חדשים. בימים של כאב וחוסר ודאות נצמדתי למוכר ולידוע. בעצם קראתי המון: ספר התהילים שלי, שנעשה מרופט מלילות של בכי ודמעות, היה לי עמוד שדרה. כשלא קראתי בו חזרתי לטקסטים מוכרים ומנחמים, מאסופות שירה פולנית וביוגרפיות שחזרתי אליהן שוב, ועד ספרי נוער שקראתי יחד עם בתי. בימים של שברון לב, כל הספרים כשרים כדי להקל מעט על הנפש.

ספר לנחמה

כדי לעבור את הימים האלה, כדאי לשאוב כוח מדורות עברו שהתמודדו עם אסונות גדולים בהרבה. עדותו של הפסיכיאטר היהודי ויקטור פרנקל על חייו כאסיר במחנות ריכוז בשואה, היא מסע של חיפוש רוחני על מה שמתגלה בנפש האדם שעה שהוא מופשט מכל כסות אנושית. פרנקל מגלה כי בתהום העמוקה מכול שוכנים לא רק ייאוש וחידלון אלא בחירה עמוקה בחיים ובאפשרותם, וכי היכולת לחשוב גם במציאות האיומה ביותר ולשלוח מבט אל העתיד היא תקוות חוט השני בימים של אסון: "אחרי ככלות הכול, האדם הוא אותו יצור שהמציא את תאי הגז של אושוויץ; אבל הוא גם אותו יצור שנכנס קוממיות אל תאי גז אלה ועל שפתיו תפילת שמע ישראל".  "האדם מחפש משמעות" נמצא תדיר ליד מיטתם של סבי וסבתי ניצולי השואה; בימי המלחמה האלה הוא נמצא ליד מיטתי ומעניק לי השראה ונחמה.

שמירה על צלם

צור ארליך

השפעת המלחמה

ענייני המלחמה גבו ממני ליטרת פנאי ותשעה קבים של שלווה. הקריאה ניזוקה בכמות ובאיכות, אבל לא במידה דרמטית. יש בה, מצד אחד, ממד שיהיו שיכנו אסקפיסטי, אבל אני מסרב לכנותו כך: הרחבת הדעת והדמיון אינה בריחה אלא שמירה על הצלם ועל הייעוד, על המהות ועל המעֵבר, שאויבינו מבקשים לגזול מאיתנו. מצד אחר, מטבע הדברים, נתח גדול מן הקריאה מופנה לאקטואליה, לא לפני השינה. השפעה נוספת היא טכנית: מתוקף תפקידי אני מקבל ספרים חדשים רבים, אך לאורך הסתיו והחורף, עד שהמלחמה הייתה לשגרה, הפעילות המו"לית בארץ חוותה האטה חזקה – ולי נותר יותר פנאי לספרים ישנים ולספרים של סופרים לא מוכרים.

ספר לנחמה

ארבעה כרכי ענק של "גווילי אש" שמורים אצלי בעטיפות עבשות. זהו אוסף של יצירות מאת נופלי מערכות ישראל המוקדמות, בעיקר מלחמת השחרור, מכל התחומים – ממחקרי־זוטא מדעיים, דרך ניסיונות ספרותיים ואמנות פלסטית, עד מכתבים. לפעמים אני מאוורר אותם ביום הזיכרון; הפעם מצאתי שם הדים להווה, שכן להוותנו גם עתה אמנים ויוצרים שנועדו לגדולות נתגלו בזה אחר זה, מותרים לפרסום; ובמכתבים של גיבורינו, כעתה כן אז, אנו מגלים באיחור אילו כוחות נפש יש בתוכנו.

סימני השאלה של הקיום

פנינה גפן

השפעת המלחמה

במשך כמה חודשים לא הצלחתי לקרוא דבר. כל סיפור בדיוני הואר באור סתמי וחיוור, והפך לכמעט מיותר במציאות שנקלענו אליה. המציאות הפכה לפיקשן רווי בלהות ואימה, והיא צלפה בנפש עד כי לא נותרה פניוּת לפעולה שאני כה אוהבת: ליטול ספר ליד, לדפדף, לשקוע. לאט ובהדרגה חזרתי אל הספרים דרך שירה: לאה גולדברג, אווה קילפי, יהודה עמיחי, ויסלבה שימבורסקה. כמה חודשים הלאה ישבתי לקרוא את "שיח לוחמים", שיצא אחרי מלחמת ששת הימים, ובאופן מפליא משהו גיליתי עד כמה הוא נותר רלוונטי. השאלות הן אותן שאלות, העמדות החלוקות עדיין חלוקות, ובמבט לאחור נראה שרק המלחמות קיבלו שמות שונים בכל פעם.

ספר לנחמה

לאחרונה חזרתי אל אחד הספרים שגרמו לי להתאהב עמוקות בספרות, "ספר הדקדוק הפנימי" של דויד גרוסמן. הספר כולו הוא מבט אל חוויית ההתבגרות של נער ירושלמי בשנות השישים, על הטלטלות והזעזועים שההתבגרות מביאה איתה ביחס לגוף, לנפש, להבנת המציאות ולפרשנות המורכבת שלה. לאורך תקופת המלחמה, עם הטלטלות והזעזועים שהיא הביאה, הרגשתי שהמבט מבקש להתכנס עמוק חזרה פנימה, להיזכר במוכנות ובאין ברירה לשאת את סימני השאלה של הקיום, גם אם לפעמים הוא נחווה כזר ומקביל.

ניקוי הכעס וההצפה

חבצלת פרבר

השפעת המלחמה

גלי ההדף של טבח שמחת תורה פגעו בהרגלי הקריאה של תולעי ספרים ותיקים, וגם שלי. חברים וחברות התוודו שאינם מסוגלים לקרוא, שנפשם מלאה עד גדותיה בתמונות זוועה, וגלגלי מוחם טוחנים יום וליל את המה וכיצד ומה יהיה. בתסכול חיפשתי ולו ספר אחד שיאחז בי ולא יינטש אחרי שניים או שלושה עמודים. ספרי מתח? לא חסרו לנו מתח וגם אלימות. רומנטיקה? בלוף ממותק במציאות איומה. אסקפיזם ברומן היסטורי? תודה, ראינו מה ההיסטוריה מסוגלת לייצר. חיפשתי איכות, משהו אחר, ספר כתוב היטב, אנושי עם טיפת הומור. שיש בו אמת ולא קרמֵל וקצפת, שיפנה ממוחי את פסולת הכעס והמרמור הלא מועיל, ויזכיר לי שיש תענוג של יצירה וחיק חם של ספרים. ומצאתי. כשסיימתי לקרוא, שבו החיים למוחי. נוקו הבלבול וההצפה, ויכולתי לשוב ולקרוא ואפילו לכתוב ביקורות. יישר כוח, ליאור אנגלמן, על "סולם גנבים".

מילים יכולות להיות צל

כנרת רובינשטיין

ספר לנחמה

במאי השנה מלאו מאה שנים להולדתו של המשורר יהודה עמיחי, ולא רק בגלל זה חזרתי אל ספר שיריו המופתי "פתוח סגור פתוח". שבתי אליו מפני שחיפשתי נחמה בשיריו, ממש כפי שהבטיח המשורר בשיר אחר שלו: "בארץ לוהטת כזאת, מילים יכולות להיות צל". עמיחי היה חבר שכול (חברו הטוב דיקי מהפלמ"ח נהרג בקרב) והעיד על עצמו כמי ש"חי בין המתים". עמיחי ידע לנסח את תחושת החסר של האובדן, אך לא פחות מכך עסק בציר הרגשי שמחבר בין היהודיות לישראליות, ציר שנשכח תכופות, או נדרס בציניות ובשיסוי. למשל, בשיר "פצצת הזמן היהודית" שמסיים את הקובץ הזה, כתב עמיחי על הקשר הבל יינתק בין היהדות לישראליות כפי שהיא משתקפת בשברי מצבה שבורה, מצבה שדווקא בשבריה מהווה סמל לשלם: "הִיא אֶבֶן אֱמֶת שֶׁלֹּא יִהְיוּ לָהּ הוֹפְכִין, אֶבֶן חֲכָמָה מִכָּל אֶבֶן חֲכָמִים, אֶבֶן מִמַּצֵּבָה שְׁבוּרָה/ וְהִיא שְׁלֵמָה מִכָּל שְׁלֵמוּת. / אֶבֶן עֵדוּת עַל כָּל הַדְּבָרִים שֶׁהָיוּ מֵעוֹלָם וְעַל כָּל הַדְּבָרִים שֶׁיִּהְיוּ לְעוֹלָם/ אֶבֶן אָמֵן וְאַהֲבָה/ אָמֵן וְאָמֵן וְכֵן יְהִי רָצוֹן".

 

בריאיון לאילת נגב סיפר עמיחי שתמיד כתב שירים על מציאות חייו כפי שהיא רוחשת באותו רגע. אפשר רק לשער אילו שירים היו נכתבים תחת ידו בימים אלו.

אין חדש

ירון אביטוב

ספר לנחמה

במערב אין כל חדש, וגם במזרח התיכון לא. המלחמות נמשכות, ומפרסמים עליהן ספרים. ובכל זאת, מומלץ לחזור ולקרוא את הרומן הקלאסי של אריק מריה רמרק, "במערב אין כל חדש", שראה אור לפני 95 שנים ותורגם לעברית ארבע פעמים, כדי להבין את מה שמכנים אצלנו "שורשי הסכסוך".  מדובר בסכסוך פנימי בין האדם לעצמו, ואת הסכסוך הזה רמרק מתאר בצורה בהירה, שכנראה תשמור על הספר הזה לעד על המדפים, בוודאי כל עוד נמשכות המלחמות. פאול בוימר, חייל צעיר, בן לדור שכונה בהמשך "הדור האבוד", חווה את זוועות מלחמת העולם הראשונה מקרוב ועל בשרו. את הלם הקרב שלו עיבד רמרק לספר מופתי, שגם העובדה שהנאצים שרפו אותו מעידה על חשיבותו.

כשיש מלחמה בחוץ

גדי איידלהייט

השפעת המלחמה וספר לנחמה

הספר הראשון שהצלחתי לקרוא לאחר שמחת תורה, אבל לכתוב עליו לא הצלחתי, אף שהוא מוצלח. הספר מתרחש במקביל למלחמת ששת הימים, וקריאתו כאשר מתחוללת מלחמה בחוץ הייתה חוויה משונה, אולם כזו שמאפשרת התרחקות ואפילו נותנת מעט תקווה. זהו סיפור ישראלי של פעם, ישראל של שכונה חולון במקרה הזה. אנשים ונשים קשי יום, בעיקר הנשים, שמצבן הזוגי הוא או נטול בעל או שהבעל הוא עבריין או סתם לא יוצלח, והנשים צריכות להסתדר לבד. זמירה, שוטרת צעירה מחליטה לצאת מעמדת הפקידה, תכיני קפה ותרשמי סיכום, ולחקור מקרה של שוטר שנעלם, אך מתברר שלא רק לחקור.

הטעם הספרותי השתנה

גילית חומסקי

השפעת המלחמה

בבוקר שמחת תורה סיימתי לקרוא את הספר שקראתי באותו שבוע. חיי הקריאה שלי, שהם גם החיים הרגילים שלי, מתחלקים ללפני ואחרי. ההתחלה הייתה שיתוק מוחלט. מקריאה ומכתיבה ומסרטים ומסדרות. קראתי רק חדשות, עדויות בפייסבוק, סרטוני רילס מאותה שבת. כל דבר אחר נראה תפל. בהדרגה הקריאה חזרה. בהתחלה רק ספרי שירה. טבילה הססנית בעולם הקודם. בהמשך ספרים מהסוג המותח, שלא מצריך יותר מדי מחשבה. ואז חזרו גם התשוקה והסקרנות, מלווות בתחושת אשמה. כרגיל אחרי אירוע גדול, דברים לא באמת חוזרים לקדמותם, הם בעיקר ממשיכים הלאה. והטעם הספרותי שלי השתנה. עד אוקטובר קראתי בחדווה ספרות קמפוסים אמריקאית, עם דיוני גזענות ופריווילגיה, ואז דיונים על הנזק של אינפלציית דיוני הגזענות והפריווילגיה. לאור מה שמתחולל בקמפוסים אמריקאים בזמן כתיבת שורות אלו, הקושי של מרצים מול דור הטריגרים והפי־סי נראה לי גם רחוק ומשעמם וגם פריווילגי בפני עצמו. ז'אנר שלם של ספרים הפך ללא רלוונטי. מתברר שהבעיה של הדור שלומד היסטוריה בטיקטוק היא לא באמת רגישות יתר. עד שהדיון לא יתקן את עצמו, אני והמרצה שפוטר כי סטודנטית נפגעה ממשפט תמים שאמר – כבר לא.

ספר לנחמה

ב־7 באוקטובר, הקריאה, יחד עם אחותה הכתיבה, נדמו. כשחזרו, שתיהן כבר היו אחרות. מה שפעם נראה חשוב, הפך זניח. אל הרווח שבין הפסקת הקריאה לחזרה אליה יכלו לחדור רק כמה ספרי שירה. אחד מהם הוא "הנחיות למניעת ייאוש". אין לי הסבר למה דווקא הוא. החשודה המרכזית היא כמובן הכותרת. אבל הניחוש היותר סביר הוא שלקרוא על מלחמות ומוות היה קרוב מדי, לקרוא תיאורי נוף ומחשבות פילוסופיות היה רחוק מדי, ובספר היפה הזה יש מינון נושאים קרוב־רחוק שאיכשהו עובד. זה ספר שירים אישי מאוד, ויש בו אהבה וכאב וציפיות ואכזבות, ושאלות על זהות ושייכות. פתרון טוב למי שמבקש מחשבה לנפש ויכול להכיל, זמנית, רק לגימות קטנות. אנקדוטת בונוס: אדה לימון היא כיום "שרת השירה" של ארה"ב. כמו הספר כולו, גם העובדה הזו לא מדברת על אזרחים בישראל, אבל היא בעצם קצת כן.

אמונה בבלתי אפשרי

אלעד נבו

ספר לנחמה

קשה שלא להידבק ברוח הדוהרת הלאה של אותו אחד, חוזה המדינה. בין אם אלה שורות קצרות של מחשבות והגיגים, בין זה תיאור נמרץ של פגישות חשובות – היומנים שבהם תיעד הרצל את מחשבותיו ואת פעולותיו בדרך לשכנוע אחרים ברעיון המטורף שהניע אותו, גדושים במרץ ואמונה בבלתי אפשרי. כשהוא משווה את עצמו לדון קיחוטה, כשהוא מציע שאם לא ילך בדרך המדינית הוא יפעל דרך הפנטסיה ועולם המשלים, כשהוא מתכנן כיצד יתנהלו מוסדות המדינה העתידית, וכשהוא מכריז כי הוא מביא עמו "אוטופיה חדשה, ועל כן מבדרת" – יומניו של הרצל מצליחים ליצוק שמן על העצמות היבשות והחבולות, גם יותר ממאה שנים לאחר שנכתבו.

מאבק תמידי להישרדות

רעות גזבר

ספר לנחמה

מה יותר טוב מקצת פרה־היסטוריה כדי להזכיר לעצמי בימי מלחמה שזו בכל זאת לא התקופה הכי גרועה שאפשר לחיות בה? בסדרה בת ששת הספרים שהחלה לצאת בשנות השמונים, מגוללת המחברת את קורותיה של עיילה, אישה צעירה שחיה בראשית ימי האנושות. במכחול־מילים רב כישרון משרטטת אואל נופים פראיים, חיות שנכחדו, טכנולוגיה פרימיטיבית, ואת ניצניה הראשונים של תרבות. במרכז העלילה סיפור אהבה גדול, מסע חוצה יבשות וקרחונים, ובעיקר מאבק תמידי להישרדות. מצאתי את זה הולם בנסיבות הנוכחיות. ספר שואב, אסקפיסטי ומנחם.