שעות לא רבות לפני שהראפר נועם צוריאלי התיישב מולי בבית קפה ירושלמי מנומנם, הוא עוד נסע להופיע לתלמידים; כמה שעות אחרי שניפרד הוא יהיה על מדים בדרך לגבול הצפון, לסבב מילואים נוסף, הפעם חמישים יום. בסבב הראשון הוא שירת בעזה מאה ימים בדיוק, אבל מבחינתו לא מדובר בנתון מרשים. "150 ימי מילואים נחשב שעקצתי את המערכת", הוא אומר. "יש לי חברים שעשו 200, וכאלה שלא עצרו ליום אחד. אני אסיר תודה שבין סבבי המילואים הספקנו לסיים את סבב ההופעות של השקת האלבום, שנגדע בזמנו ב־7 באוקטובר".
מאה ימי עזה שלו הסתיימו בינואר, ומיד כשהשתחרר הוא החל לחרוש את הארץ. בהתחלה הופיע רק מול מפונים, מילואימניקים ואחרים שהיו צריכים חיזוק. אחרי כשלושים אירועים כאלה, החליט לחזור גם למסע ההופעות שבוטל בתחילת המלחמה. למופע בגלגולו המחודש הוא קורא "אם לא במלחמה – נכבוש את הבמה", שם שמבטא את המעברים בין המדים לשירים. "זו התודעה שליוותה אותי בכל ההופעות האלה, מרגע שסיימתי את המילואים. הרבה חברים מדברים על נפילה בתחושת המשמעות – לפני רגע היית משוכנע שאתה עובד בעבודת החלומות שלך, ופתאום כשחוזרים אליה אחרי שהגנת על המדינה, היא לא נראית חשובה כל כך. קשה לגשר בין המתח המבצעי ותחושת השליחות לבין ההיעלמות שלהם פתאום. אני לעומת זאת מרגיש שאני באותו תדר של משמעות ושליחות, ואין כמעט הבדל".
איך מרגישים תחושת שליחות כשעומדים על הבמה?
"באתי לעשות טוב לעולם, והכלי שלי לכך הוא מוזיקה. ברור שמשהו השתנה בהופעות עצמן. למשל, המוזיקה שלי כבר לא במוקד, אלא הקהל. כשאתה מופיע למפונים, למילואימניקים, למשפחות חטופים – הם המרכז. ברוב ההופעות, הם היו הלב.
"אני נועם צוריאלי, ראפר, מילואימניק מאז 'השביעי', השארתי אלבום בכורה בבית, וכמה שאני אוהב אותו – זה לא היה הזמן למוזיקה, זה היה הזמן להילחם. אני נותן בהופעות את כל מה שיש לי, ואז אני נח מהן במילואים ונותן שם כל מה שיש. ואם אלה יהיו החיים שלנו מעכשיו, חצי שנה כזאת, וחצי שנה כזאת – אני מוכן. אני לא רואה איך זה לא יהיה ככה".
נועם צוריאלי (28) גדל בירושלים עם שני אחים ואחות – כולם על מדים. "הכתבה הזאת היא הפתעה להוריי, שקוראים את העיתון", הוא מעיר. "כשהיא תתפרסם אני אהיה במילואים, אז זו גם דרישת שלום חמה: אמא ואבא, אני אוהב אתכם, הצוות שומר על עצמו, ואני מקווה שתיהנו ממה שתקראו".
"השארתי אלבום בכורה בבית, וכמה שאני אוהב אותו – זה לא היה הזמן למוזיקה, זה היה הזמן להילחם. אני נותן בהופעות את כל מה שיש לי, ואז אני נח מהן במילואים ונותן שם את כל מה שיש"
בחודשים הראשונים למלחמה הוא נהג לומר שהוא גר בעזה; בימי שגרה הוא גר עדיין בבית ההורים. "אני ממליץ לכל אמן מתחיל למשוך את המגורים בבית, כי זה משחרר כסף למוזיקה. גם במילואים זה הקל עליי. חברים שלי שעובדים כעצמאים היו צריכים לדאוג לשלם שכירות על העסק וגם על הדירה. אצלי האלבום לא משלם שכירות בספוטיפיי, כך שהייתה לי יותר אפשרות לשרת בשקט".
בהופעה האחרונה שלו בצוללת הצהובה, אחרי עוד שיר שהקהל ידע לצעוק בו את כל המילים, עצר צוריאלי לרגע וסיפר איך ממש במקום הזה הופיע בפעם הראשונה, כשסיים את לימודיו במגמת המוזיקה שפועלת שם.
"כבר בכיתה א' הבנתי שזה הסיפור שלי", הוא אומר. "בימי שישי המורה עודדה אותנו לקרוא לכיתה משהו שכתבנו, והתחלתי לכתוב שירים. בכיתה ו' קיבלתי מאבא שלי את הדיסק 'האור והצל' של סאבלימינל והצל, וכששמעתי אותו הבנתי שראפ יאפשר לי להגיד הכי הרבה מילים. גם היום השירים שלי ארוכים, גם אחרי שהבנתי איך לדחוס לגבולות של כמה דקות".
הוא למד פסנתר מגיל צעיר, ובתיכון הצטרף כאמור למגמת המוזיקה של הצוללת הצהובה. "מי שהיה המורה שלי לג'אז לאורך כל התיכון, אולג בוגוד, הגיע עכשיו להופעה עם המשפחה שלו. הבן שלו עמד בשורה הראשונה וצרח את כל המילים. זו הייתה סגירת מעגל מטורפת, כי המורה הזה השפיע הרבה מאוד על איך שאני מלחין היום".
השיר בהופעת הבכורה ההיא היה "בא לי 2", שמדבר על צריכת אלכוהול בקרב בני נוער. "זה השיר הכי ותיק שהכנסתי לאלבום, הוא בן יותר מעשר שנים. הייתי צריך להחליט אם הוא חשוב דיו ועדיין בועט. גם 'שרה רוז קלפטון' (שיר על צעירה אמריקנית שצוריאלי פגש בטיול באירופה – א"ז) ותיק מאוד, וכמעט השארתי אותו מחוץ לאלבום, כי תהיתי כמה נועם של היום יכול לספר את הסיפור של נועם של אז. בסוף הבנתי שגם אם אני גדלתי, זה לא אומר שרוח השיר נעלמה מהעולם. יש מולי נוער בגיל שהייתי בו אז".
ואכן, בקהל של צוריאלי יש לא מעט צעירים. הוא אגב מעדיף לא להשתמש במושג מעריצים: "הם שותפים שלי. אם שיר שלי מצליח ומגיע לעוד אנשים, זה לא כי השיר טוב, אלא כי הם חושבים שהוא טוב. מהר מאוד הבנתי שאנשים ששומעים אותי ומתחברים לשירים הם הדבר הגדול ביותר שיש לי. אני משקיע הרבה בקשר איתם, מתוך הבנה שאף אחד לא חייב לי כלום. אני שמח שהקשר בא לידי ביטוי, ושהם מגיעים להופעות ומכירים את המילים".
הסינגל הראשון מהאלבום, "ובחלומי", יצא לפני שלוש שנים, וזכה למעט מאוד רגעי חסד. "חשבתי שתוך חודש אני בקיסריה, אבל אחרי שבוע התחיל 'שומר החומות', ולאיש לא היה אכפת מהמוזיקה שלי. מיד ירדתי דרומה להתנדב. הכול היה מעין הכנה למה שקרה מאוחר יותר עם האלבום".
אחרי שהמצב נרגע התחיל צוריאלי להופיע בכל במה שרק מצא. בשלוש השנים שחלפו מאז הוא ערך קרוב למאתיים הופעות. "לפעמים הופעת כובע, לפעמים אירוח ב'נוקטורנו', כל פעם משהו – וברוך השם, מדי פעם הגעתי גם לאיזה סולד־אאוט מרגש. האם זה מבטיח משהו להמשך? ממש לא. זו רולטה, והעבודה הקשה יכולה להטות אותה. ברגע שהבנתי שהסיפור הוא עקשנות, ידעתי שאנצח בתחרות הזאת, כי אני עקשן. אני מושקע כולי במוזיקה, ונותן שם הכול. אני יכול להגיד בלב שלם שהשקעתי במאזין כדי שתהיה לו חוויה טובה. יום אחד אגיע גם לפול ווליום, להופעות מול 12 אלף איש".
כדי לבנות את האלבום הוא ניפה תחילה – מה ייכנס, מה יישאר בחוץ – והשירים שנבחרו עברו תהליך גיבוש של מילים, לחן ושרטוט חזון הפקתי. "כמו שאני השתניתי, גם השירים השתנו בתהליך, אבל הגרעין שלהם נשאר. השיר 'גרטה' (שמדבר על גרטה טונברי ומאבקה בנושא האקלים – א"ז) נכנס בהתחלה לאלבום, אבל אז הגיעה המלחמה, והתברר שהוא התיישן לא טוב, בשל אמירותיה נגד ישראל. זה היה אחד השירים הכי חזקים בהופעות, אבל היא בחרה בצד הלא נכון של ההיסטוריה. כאזרח במדינה וכלוחם אני לא יכול להגיד 'מצדיע לך יא גרטה', ולא משנה מה היא עשתה למען האקלים. לכן השיר ירד מהליין־אפ של המופע, ואני מקווה לשנות לו את המילים ולהחזיר אותו, כי הוא פשוט טוב מדי.
"בחודשים הראשונים למלחמה לא שרתי גם את 'נוס נוס', שיר שמדבר על כך שאי אפשר לחיות כאן בלי לדעת ערבית. המסר שלו נשאר נכון – אנחנו חייבים להכיר את השפה, אם בבחינת 'דע את האויב', אם כדי לקדם הידברות – אבל הרגשתי שלא שייך לדבר עכשיו על לימודי ערבית, כי אנחנו צריכים לעסוק בפצעים של עצמנו. ככל שעבר הזמן, דווקא מילואימניקים ביקשו את השיר הזה, והבנתי שאפשר להחזיר אותו. עכשיו הזמינו אותי לסדנת כתיבה בבית ספר בכוכב־יאיר בעקבות 'נוס נוס', שמתברר שהפך להמנון אצל מורים לערבית. אחרי הסדנה הייתה אמורה להתקיים גם הופעה, אבל החלטנו לבטל, כי אחד מבוגרי בית הספר נפל יום לפני כן ברפיח".
שם האלבום מלא פאתוס, "מילים, לחן וחזון" – ולא במקרה. צוריאלי מבקש לשאת באמצעותו בשורה. "החזון הוא להצליח לשלב את המילים והמוזיקה. אני חושב שהסימביוזה אצלי בין הראפ למוזיקה היא ייחודית, ומתרחשת מכוח זה שאני גם פסנתרן וגם ראפר. אני מקווה שכל אחד ייהנה מהחלק שמדבר אליו, המילים או המוזיקה".
האלבום נפתח ומסתיים בהקלטות של המגיש דן כנר. מה הקשר? אני מניחה שרבים בקהל שלך לא יודעים מי זה.
"עכשיו הם יודעים. דן כנר הוא הקול של הרדיו מבחינתי. היה פרויקט הומוריסטי שעשיתי לפני כמה שנים, והשתעשעתי ברעיון שדן כנר ישתתף בו. נוצר קשר, הוא אהב את רוח השובבות בפרויקט, וזרם עם זה. התחברנו, ואמרתי לו שבאלבום שאוציא אני רוצה שהוא יופיע בפתיח. עם השנים שלחתי לו שירים, בחלק מהם היו לו תיקוני לשון. אבא שלי עשה את רוב ההגהות, אבל מדי פעם גם דן נתן עצה טובה. כשהאלבום היה מוכן, הוא הסכים להקליט את הטקסטים. הוא מקצוען, מנקד אפילו את ההודעות בוואטסאפ, ואני גאה בכך שהוא חלק מהאלבום".
אתה פועל בתקופה שבה הראפ הישראלי על הגל, קצת פחות אנדרדוגי מהתדמית שלו.
"זה מראה עד לאן אפשר להגיע, ושאנשים צמאים לאמת. אם זו האמת שלי, של פלד, טונה, רביד פלוטניק או ג'ימבו ג'יי, הגל הזה מראה שיש מקום לכולם. אם תדע מה הקול שלך, יהיה מי שיקשיב. גם אם לא היה גל כזה, הייתי עושה את מה שאני עושה עכשיו. לזה נועדתי. אבל אני שמח שזה המצב".
אילו יוצרים אתה מעריך?
"גדלתי על סאבלימינל והצל אבל גם על שלמה גרוניך, שמתארח באלבום. אני רוצה להביא את המילים החדות של הראפ, ואת השפע המוזיקלי של גרוניך ופרדי מרקיורי".
הרבה מהשירים שלך מדברים על אהבה ופרדות. כך זה גם בחיים?
"בערך חצי מהשירים עוסקים בנושאים האלה, בעיקר כישלונות, געגוע ופרידות. אפילו בשיר כמו 'היית צריך להתחיל איתה' – וואלה, לא התחלתי. אבל אלה סיפורים שהתפרסו על פני עשור".
לא קשה לשחרר ממישהי כשאתה ממשיך לשיר עליה?
"חשוב לי שלא ידעו על מי נכתב השיר, בשביל השיר, בשביל המאזינים וגם בשביל הגברת. 'שרה רוז קלפטון' למשל, הוא שם בדוי. גרעין הסיפור הוא מישהי ואני, אבל בסופו של דבר שנינו התחברנו לרגש הרבה יותר גדול מאיתנו, ולכן הוא נוגע בעוד אנשים. כשאני שר, אני לא מרגיש שזה אל מישהי מסוימת. אני שר למי שצריך לשמוע".
"התחלנו תנועה". דורך את הנשק. שומר על הגב של ההוא ממולי /
שומע ת'קול של אשתו מבקשת: נועם תשים עין על בעלי /
מכירה אותו טוב, הוא טיפה דפוק, תמיד מנסה להיות הגיבור /
שוב הילדים שאלו: "איפה אבא?", תוודא לי שאבא יחזור. /
איך מוודאים? וכמה לילות רק אמא תרדים ת'ילדים? /
ולמה במקום להשיק ת'אלבום, לעלות על במות – עולה על מדים?
(מתוך השיר "עוד יום בעזה")
האלבום יצא לאוויר העולם באוגוסט 2023. צוריאלי הספיק לערוך שתי הופעות השקה מתוך ארבע שתכנן, ואז הגיע 7 באוקטובר. "הייתי אצל סבא שלי בירושלים בחג, התפללתי בבית הכנסת, ואחרי שחרית הודיע הגבאי שיש מלחמה: כל מי שהוא לוחם, או יכול להילחם – שיחזור הביתה וידליק את הטלפון. חזרנו הביתה, ושמעתי שהצוות שלי במילואים מתחיל להתארגן. בינתיים אח שלי, שמשרת בסדיר, היה צריך הקפצה. הסעתי אותו, ואספנו בדרך עוד חבר מהצוות שלו. הסיפור הזה הולך איתי כי אותו חבר, יהונתן אליאס, נהרג לפני כמה שבועות מפגיעת טיל נ"ט".
צוריאלי חבר לצוות עיני – הצוות שלו מהשירות הסדיר בדובדבן, והוא ממשיך להילחם יחד גם במילואים. "אלה תמיד היו אנשים שאהבתי, והמלחמה הפכה אותם לאנשים שאני הכי אוהב. אני אומר את זה בשיר 'עוד יום בעזה': 'הפכו כל אחד ואחד ואחד לאחי'. אני מתרגש לחזור איתם למילואים עכשיו, מחכה להיות איתם יחד".
בשמחת תורה הוקפץ הצוות לדרום, "והתחלנו את הפרק החדש בהיסטוריה של עם ישראל". אחרי שלושה שבועות של אימונים הם נכנסו ללחימה ברחובות עזה, ובין הקרבות צוריאלי כתב. "תמיד כתבתי על החיים שלי, על חלומות, הכול מהכול – אבל לא על מלחמה, כי היא לא הייתה חלק מהחיים. בעזה הבנתי שמה שאני עובר עכשיו, אלה החיים עצמם. המילואים הפכו להיות החיים שלי, עזה הייתה החיים שלי, ומדי פעם יצאתי אל הבית, ולא להפך.
"את השיר 'עוד יום בעזה' כתבתי בעזה, היה לי חשוב לצאת עם המסמך הזה משם. שירי אהבה יש המון, אבל על המלחמה הזאת עוד לא נכתבו די טקסטים, בטח לא של לוחמים שהיו שם. רציתי להצליח לספר את התחושות שלי ושל עוד עשרות אלפים. יש שירים כמו 'חרבו דרבו' ו'גיבורי על', וכל אחד בתחומו עשה את הכי טוב, אבל סיפור של לוחמים על המלחמה הזאת – עוד לא יצא משהו שהדהד. את הפסקה האחרונה על המצב החברתי החלטתי לכתוב אחרי שאחזור לפה, כדי להיות מחובר למה שקורה בעם".
"התחלתי מפה ושם הופעת כובע, לפעמים אירוח בנוקטורנו, כל פעם משהו – וברוך השם, מדי פעם הגעתי גם לאיזה סולד־אאוט מרגש. האם זה מבטיח משהו להמשך? ממש לא. זו רולטה, והעבודה הקשה יכולה להטות אותה"
"שישי באוקטובר, זה העם שלי, שקורע ת'עצמו מבפנים / בחרנו צדדים, קראנו בוגדים, בבוקר אחרי – שרפו יהודים / לא שאלו אם חסמת את קפלן, לא שאלו מה הכנסת לתיבה / כל נשמה שעלתה לשמיים ציוותה במותה להרבות אהבה", כך שר צוריאלי בבית האחרון. "אני מרגיש שמה שנתן לשיר את העוצמה שלו הוא הבית הזה, ששואל מה עושים עכשיו עם כל הכאב", הוא אומר. "אין שם מילה אחת על מה אנחנו נעשה להם ואיך נהרוג אותם. דשנו בזה. השאלה היא מה אנחנו עושים לנו, איך אנחנו ראויים ומה אפשר להצמיח מהמצב".
הוא הלחין את הטקסט עם יקיר בן־טוב, שגם הפיק את השיר. " ליקיר יש חלק גדול באלבום, אבל זה השיר הראשון שהוא לקח מתחילתו ועד סופו, הוא זה שעזר לי להנגיש לעורף את מה שהרגשתי בקרב בעזה ניהלנו מרוץ קשוח כדי להוציא אותו לפני פסח והימים הנוראים של יום הזיכרון ויום העצמאות, כי המסר שלו היה צריך להיאמר. השיר הזה עוד לא הגיע למספיק אנשים. המשימה שלי היא להגיע איתו לכל חייל וחיילת, ומשם לעבור לכל משפחה בעם. כי הקריאה להיות ראויים ולהבין איך אנחנו גדלים מזה, נכונה לכולם".
בשביל למלא את המשימה הוא לקח את הגיטרה, עלה על הרכבת מירושלים לתל־אביב והסתובב בין קרונות עמוסי חיילים. "ניגשתי אליהם, שאלתי אם מתאים, וניגנתי להם את השיר. ככה אני אגיע לכולם. ואם יש מילואימניקים שרוצים שאופיע אצלם, הם מוזמנים ליצור קשר דרך האינסטגרם, ואבוא.
"אני מרגיש שהשיר הרבה יותר גדול ממני. הגיע אליי פצוע קשה, על קביים, ואמר לי 'כתבת את השיר הזה עליי'. לא היו לי מילים. הוא עבר הרבה יותר ממה שאני עברתי, איך אפשר להגיד שכתבתי עליו?! קטונתי. מישהי שלחה לי הודעה, סיפרה שבן הזוג שלה חזר מעזה. בהתחלה הוא אמר שהכול בסדר ולא קרה כלום – ופתאום הוא הכריח אותה לשמוע את השיר, ומתוך זה פתח את השיח על מה שהוא עבר. זו הזכות הכי גדולה שיש לי".
כשיחזור מסבב המילואים השני הוא יערוך מסיבת יום הולדת שנה לאלבום שלו בבארבי ב־23 בספטמבר. "נכון שהופעות ההשקה נעצרו, אבל אני מודה לא־לוהים שהוצאתי את האלבום לפני המלחמה. תכננתי להגיע לכל בית בישראל עוד לפני המלחמה. זה ש'עוד יום בעזה' נגע בהרבה אנשים זו זכות גדולה, אבל לא על זה אני בונה, וכשתיגמר המלחמה אחזור לאותה עבודה סיזיפית".
יש מתח בין הרצון לחזור לשירי אהבה ולהופעות סדירות, ובין הצורך הפנימי לרוץ עם תוכן כמו "עוד יום בעזה" ומפגשים עם לוחמים?
"שניהם על מסלול משותף. במשך שנים שמעתי אמנים אומרים שהם צינור, ולא הבנתי. משבעה באוקטובר זה נעשה ברור לי: קיבלתי מתנה, כישרון לכתוב מילים שנוגעות באחרים, ואני צריך להשתמש בה כדי לעשות טוב. שני הדברים האלה מוסיפים טוב. גם המופע מלא בשניהם. אין אומנם מתח ביניהם, אבל יש תעדוף. מילואימניקים או כל מה שקשור למלחמה – בכל מקום ובכל זמן אני מגיע בהתנדבות. כי זה גדול יותר מהכול, ונעשה מה שצריך, או בנשק או במיקרופון".
