שחקני המחזמר "האמיני יום יבוא" ישבו בחדר החזרות, קראו את הטקסטים, והדמעות זלגו. אילו ההצגה הייתה עולה בשנה שעברה, ייתכן שהם לא היו מתעכבים יותר מדי על הדפים האלה, רק משננים וממשיכים הלאה. אבל חודשים אחדים אחרי הטבח ביישובי העוטף והמלחמה הקשה שפרצה בעקבותיו בדרום ובצפון, השורות נטענו משמעות אקטואלית כאובה מנשוא.
"זה קרה למשל בסצנה שמתארת איך יפה ירקוני נוסעת לשמח חיילים, והם אינם שרים איתה כמו בדרך כלל", מספרת אילָי עלמני, שמגלמת את דמותה של ירקוני בצעירות. "היא שואלת אותם, 'למה מצב הרוח ירוד? אני אדבר עם המפקד שלכם שייתן לכם לצאת לשבת', ואחד החיילים מסביר לה שאי אפשר. היא עונה לו בראש מורם – 'אתה לא מכיר אותי, אני אצליח', והוא משיב: 'המפקד נהרג הבוקר, עכשיו אני המפקד'.
"את שומעת את הטקסט הזה, ולא מאמינה כמה הוא רלוונטי ונוקב. המחזמר נכתב הרבה לפני האירועים האלה, אבל התחלנו לעבוד עליו רק חודשיים אחרי הטבח, כשהכול היה רגיש מאוד, כמו פצע טרי. למרות זאת, המחזה לא השתנה אפילו במילה".
והקהל הישראלי מסוגל לראות הצגה כזו עכשיו? זה לא קשה מדי?
"להפך, אני חושבת שהקהל ישמח לראות את ההצגה הזאת. תראי, רגעים שבהם המציאות והמחזה נפגשים הם אוצר לתיאטרון. ברגעים כאלה הצופה מבין כמה התיאטרון חשוב. אולי לא כל אחד מרגיש הזדהות עם הדמות של יפה ירקוני, אבל השירים שלה חודרים ללב. למשל ב'באב אל־ואד' אני מרגישה שאני שרה על החורבן שנשאר בעוטף. הגופות המוטלות על אם הדרך, זה משהו שקרה גם ב־2023. הקהל בוכה, ובקטע אחר הוא צוחק, והוא מרגיש בנוח גם לשיר איתנו. התיאטרון משחרר את הרגשות האלה, מעסה את הלב. ואני מתקשה לקלוט שקיבלתי את התפקיד שייחלתי לו דווקא בזמן קשה כל כך".
"כשהייתי דיילת טיילתי הרבה בעולם, ובמיוחד בניו־יורק. הצוות ניצל את הזמן הפנוי לקניות ולאטרקציות, ואילו אני נמשכתי דווקא לברודוויי ולמחזות הזמר. ישבתי שם באולם הענק, ועולם שלם נפתח לפניי. וערב אחד, כשצפיתי במחזמר, הבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות"
תפקיד ראשי במחזמר ב"הבימה" נשמע כמו פסגת השאיפות של שחקן ישראלי, אבל עד לפני שנים לא רבות אילי עלמני (30) לא חלמה כלל על אורות הבמה. החיבור לעולם התיאטרון נוצר דווקא בזמן שעבדה כדיילת אוויר. "אחרי השירות התחלתי לעבוד באל־על", היא מספרת. "טיילתי הרבה בעולם, ובמיוחד בניו־יורק. כל הצוות ניצל את הזמן הפנוי בין הטיסות לקניות או לאטרקציות, ואילו אני נמשכתי דווקא לברודוויי, ושם נחשפתי למחזות הזמר. ישבתי שם באולם הענק, ועולם שלם נפתח לפניי. התלהבתי כל כך ולא יכולתי להפסיק. וערב אחד, כשצפיתי במחזמר, הבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות".
אנחנו נפגשות בבית המקצועי שלה – התיאטרון הלאומי הבימה, שאליו נכנסה לפני שלוש שנים. כאן בתל־אביב לא קשה למצוא חממות לאמנים כבר מגיל הגן, אבל ילדותה של עלמני עברה עליה במקום שונה לגמרי, היישוב אלפי־מנשה בשומרון.
הייתה לך שם מסגרת להתפתח ולפתח את הכישרונות שלך?
"אלפי־מנשה הוא היישוב הכי מקסים שיש", היא מסנגרת מיד על נוף ילדותה. "צפונית־מזרחית לכפר־סבא, קרוב מאוד למרכז, נשמע כמו התנחלות אבל למעשה הוא בתוך הגדר. זה יישוב קהילתי חילוני קטן אבל יש בו סצנה מטורפת של מחול ולהקות נוער, והן עוזרות לכל מי שהכישרון נובט בו לצמוח. קיבלתי שם כלים שבנו את מה שאני היום".
אפשר לומר שכבר שם הכול התחיל?
"לפי ההורים שלי, בער בי המשחק עוד מהסצנות שהייתי עושה להם כשהייתי תינוקת שרק למדה ללכת. הייתי עומדת בסלון, לבושה בחיתול ונראית כמו מוגלי, ומחקה דמויות מספר הג'ונגל. אבל אני לא זוכרת את זה ככה. הקשר שלי לעולם הבידור התחיל ברפרוף עדין. הייתי בלהקות נוער, בנבחרת התעמלות קרקע, בקבוצת מחול".
וכשזה התפתח ליותר מתחביב, ההורים שלך תמכו בכיוון שבחרת?
"יש לי הורים מדהימים שרוצים שאעשה את מה שאני אוהבת. נכון שכל הורה רוצה שהילד שלו ימצא משרה יציבה שמבטיחה פרנסה בכבוד, וכך גם ההורים שלי, אבל היום הכול דינמי כל כך. בקורונה ובמלחמה ראינו אנשים שהחזיקו עבודות 'בטוחות' ופתאום איבדו הכול או נאלצו לשנות קריירה. דבר אינו בטוח, ואנחנו חיים פעם אחת, אז אם יש לי הזדמנות לעשות מה שאני אוהבת, אני אלך עליה. ההורים שלי ראו אצלי משהו מיוחד כבר מגיל קטן, והם לא רצו לגרום לזה לדעוך".
הם גם נתנו לך שם מיוחד.
"ההורים שלי אוהבים שמות של בנים, וזה מה שהם התעקשו להעניק לנו, אף שאנחנו רק בנות. אז יצאנו אילי, גיא ואיתי. השם שלי מעורר שיח בכל מקום שאני מגיעה אליו, אבל תמיד כיף להרגיש מיוחדת".
שלא כמו בסיפורים המוכרים על הילדה שתמיד חלמה להיות שחקנית, עלמני תכננה דווקא תואר "רציני". "הייתי ילדה ריאלית מאוד ותלמידה מצטיינת", היא מודה בחיוך נבוך. "מגמת פסיכולוגיה, מגמת כלכלה, חמש יחידות באנגלית. למשחק הגעתי לגמרי בטעות".
איך מצאת את עצמך בבחינות ללהקה צבאית?
"האמת היא שבאותו זמן התמיינתי גם לשירות במשרד ראש הממשלה, והתקבלתי לשניהם. הייתי צריכה לבחור, ובסוף הלכתי ללהקות. לא חשבתי על זה כמקצוע, בעיניי זו הייתה הזדמנות להמשיך לעשות את הדברים שאני אוהבת, לפני שאלך על מסלול ריאלי יותר. גם כשעמדתי להשתחרר מהצבא, חיפשתי עבודה שתתאים לי בדיוק. אני אוהבת לטייל, אני גם טיפוס של אנשים, כך שמבחינתי להיות באינטראקציה עם בני אדם ולראות עולם על בסיס קבוע, זו עבודה מדהימה".
הריגוש של העבודה בשחקים הוביל את עלמני כאמור לריגוש גבוה עוד יותר, כשנחשפה למחזות הזמר הגדולים. עם שובה לארץ היא נרשמה לאודישן לבית הספר למשחק "בית צבי". "לפני כן חשבתי ללכת ללימודי כלכלה או משפטים, אבל החלטתי לסטות מהמסלול הזה לגמרי. המשכתי בינתיים לעבוד באל־על, ובין הטיסות התכוננתי לאודישנים. ישבתי ולמדתי טקסטים בבתי קפה בכל רחבי העולם".
לא חששת להגיע לבחינות בלי טיפה של ניסיון במשחק?
"האמת היא שלא האמנתי שיש לי סיכוי. 'בית צבי' בוחנים אותך על כל הכישורים שלך, והמשחק מרכזי מאוד, כמובן. חששתי שהם יכריעו על פי הניסיון. לא ידעתי שהמוטיבציה היא ששובה אותם.
"בזמן הבחינות נכנס לאולם ארתור קוגן (המנהל האמנותי של בית צבי – ש"ד). לא הכרתי אותו, אבל אני זוכרת איך הלב שלי התכווץ. היה לי חשוב כל כך להראות לו שאני יכולה להיות די טובה. בסוף האודישן הוא הסתכל עליי בחיוך והכריז ב־ר' הגרונית שלו: 'טוב, את זמרת'".
מעולה, לא?
"זו לא הייתה מחמאה בשבילי. התקבלתי אומנם, אבל מאותו רגע הרגשתי שהוטלה עליי משימה – להוכיח שאני לא רק שרה. שאני יותר מזה, ושאני יכולה להגיע לקצה גם במשחק. בהפסקות הייתי הולכת לצד ומפרקת טקסטים. הרגשתי שאני חייבת להדביק איזשהו פער, לעבוד קשה יותר. התואר הזה מהאודישן ליווה אותי כמו צל, כל הזמן. כשארתור היה קורא בתחילת השיעור את השמות של כולם, רק אותי הוא היה מגדיר 'הזמרת', וזה נמשך גם אחרי שרכשתי ניסיון, והמשחק שלי התעצם".
בסוף הוא השתכנע?
"היום ארתור מלווה אותי בכל תפקיד שאני עושה. הוא הגיע לאחרונה לפרמיירה של 'האמיני יום יבוא' לחבק ולתמוך, וראיתי כמה הוא גאה בי. זה היה מרגש".
אבל לפני שתגיע לקדמת הבמה עוד נכונה לה דרך לא פשוטה. מלימודי המשחק היא יצאה לעולם בלי הצגות ובלא קהל, ונאלצה לעבוד בין השאר בשליחויות. "הקורונה פרצה כשהיינו בשנה ג', והתחלנו להבין את גודל הבעיה שאנחנו נסחפים אליה", חוזרת עלמני אל ימי הסגרים המדכאים. "למדנו בזום, ורוב הזמן היינו כל אחד מסוגר בביתו. זה היה לא נעים. הבנו שאין עולם בחוץ, בוודאי לא עולם שמוכן לקבל לחיקו שחקנים חדשים. אין תיאטרון, אין טלוויזיה. סוכנויות הפסיקו לקלוט מיוצגים, בוודאי כאלה שעדיין אין להם שם. היינו 'עוברים' בעולם המשחק, ואפילו לא ידענו מה אנחנו מפסידים. אבל דווקא המחסור בהצעות פתח לי דלת לתפקיד הראשון שלי בתיאטרון".
איך?
"כשהייתי אטומה בתוך הבית, אבא שלי הציע שאצלם גרסאות כיסוי לשירים. כך פצחתי במיני־פרויקט שנקרא 'לייב בסלון'. בכל יום נתתי לקהל העוקבים שלי באינסטגרם אפשרות לבחור איזה שיר הם רוצים לשמוע הערב, ועל פי ההצבעות שלהם הייתי מקליטה, מצלמת ומעלה לרשתות. מתברר שמשה קפטן (המנהל האמנותי של תיאטרון הבימה – ש"ד) נחשף לסרטונים ואהב אותם. באותם ימים כבר התחלתי לעבוד בחברת שליחויות, הכי רחוק שאפשר ממה שדמיינתי, ופתאום משום מקום אני מקבלת שיחה מהבימה, וקוראים לי לאודישן לתפקיד מקהלה במחזמר מאמא מיה. כמובן הסכמתי מיד, אבל אז הקורונה נתנה עוד מכה, והתיאטרון השתתק".
בתקופה שלאחר מכן היא הסתפקה בהצגות קטנות יחסית של תיאטראות פרינג' והפקות לילדים, "אבל למרבה המזל, הסיפור לא נגמר פה. זמן קצר אחרי שחזר התיאטרון, הגיעה עוד שיחת טלפון, והפעם כבר הזמינו אותי לאודישן לתפקיד ראשי במחזמר בוסתן ספרדי".
"אחד הדברים החשובים במחזה הוא שיפה הייתה אישה קרייריסטית חזקה ואמיצה, שלא פחדה להגיד את מה שהיא חושבת, ובעיקר את מה שהיא רוצה. גם בימינו זה לא דבר מובן מאליו. צריך להביא בחשבון שהיא הייתה שייכת ל'ישראל השנייה' של אז, הגיעה מעמדה חלשה יותר, אבל זה לא מנע ממנה לשעוט לעבר המטרות שלה. בעיניי היא חלוצה"
איך הגבת?
"התרגשתי עד דמעות, ממש כך. לא האמנתי שאני מוזמנת להיבחן לתפקיד גדול כל כך, ושיש לי הזדמנות להופיע בקלאסיקה של התיאטרון הישראלי. הבעיה הייתה שנשארו רק יומיים להתכונן".
יומיים?!
"כן, אבל ידעתי שאין לי ברירה, אין מצב שאני לא מתייצבת לאודישן הזה. כדי להתכונן היה לי רק סרטון יוטיוב של השיר 'שחרחורת', וטקסט המונולוג של הדמות ויקטוריה – שהוא קשה, אינטנסיבי וקורע לב. נכנסתי לטירוף של עבודה, ותוך כדי כך אני מבינה שהסיכוי שלי לקבל את התפקיד הוא כמעט אפסי".
למה?
"הזמינו לאודישן הזה הרבה מאוד מועמדות, מקצתן שחקניות שכבר עובדות בתיאטרון. למה שאני אקבל את זה? אבל לא היה לי מה להפסיד. ובסוף הם החליטו שאני אקבל את התפקיד".
איך הייתה הקפיצה למים?
"יותר כמו זינוק למים", היא צוחקת. "לא עשיתי חזרות בכלל, לא היה זמן. היו רק מפגשים קצרים עם הבמאי צדי צרפתי, חזרה של חצי שעה עם כוריאוגרפית שבדקה שאני יודעת מה אני עושה, וזהו. את כל השאר למדתי מסרטונים. אני זוכרת שבהצגה הראשונה היה לנו בלת"ם: הפאה נלקחה, ועשו לי תסרוקת אחרת. זה היה סיבוך קטן, אבל הוא הלחיץ אותי – וגרם לי גם לגלות שאני נמצאת בסביבה תומכת מאוד. הצוות של התיאטרון עטף אותי עד שעליתי לבמה. סמכו עליי, נתנו לי הזדמנות אדירה, ובסופו של דבר לא היה בי שום פחד. זה היה ערב של התרגשות שיא".
העדינות וההומור שעלמני משדרת יכולים להטעות. מתחת לכל אלה מסתתרת לוחמת, שהחליטה לטפס לראש ההר בכוחות עצמה. "בחרתי במסלול הקשה של עולם המשחק", היא אומרת. "ללמוד שלוש שנים, ללכת דרך ארוכה. זו בחירה לא פשוטה".
יש בך קנאה במי שלקחו את הרכבל של תוכניות הריאליטי, והגיעו איתו במהירות לפסגה? הרבה מהם התפרסמו כזמרים ואז דילגו בקלילות לתפקידים ראשיים בתיאטרון.
"יש יוצאי ריאליטי מוכשרים מאוד, ואפשר לראות את זה בהפקות. למשל רוני דלומי. אף אחד לא יכול לנחש שהיא לא למדה משחק, כי היא מדהימה. או לי בירן, שהיה הפרטנר שלי במחזה אחר. אני מאמינה שכל דבר קורה בזמנו, ולכל אחד יש דרך שונה. צריך הרבה סבלנות, ולא רק במקצוע הזה, גם בעולם של זוגיות ומשפחה. השלבים שעברתי גרמו לי להפנים את ערך הסבלנות בכל מישור בחיי".
אם כבר מדברים על רוני דלומי, את התחלת בעצם בהחלפה שלה ב"בוסתן ספרדי". זה היה מלחיץ?
"בוסתן ספרדי היה התפקיד הראשון שלי בתיאטרון, כך שעיקר הלחץ לא היה בגלל ההחלפה של רוני. הרגשתי כמו באודישן בבית צבי – שאני חייבת להראות למה אני מסוגלת. רציתי שיסמכו עליי, שיראו שאני מתאימה לתפקיד. פחדתי מאוד לאכזב".
אתן גם מופיעות לסירוגין בתפקיד הראשי במחזמר "השנה היפה בחיי" של אוהד חיטמן. כל זה לא גורם לך להרגיש מעין כפילה שלה?
"התחברתי מאוד לרוני, היא מדהימה והיא שחקנית־על. כשעשינו חזרות ל'השנה היפה בחיי', למדתי ממנה המון. ניסינו כל הזמן לעבוד יחד ולהתאים את עצמנו זו לזו, והיה תענוג".
מן הסתם, לא מעט אנשים הגיעו לתיאטרון בציפייה לראות את רוני דלומי משחקת. ערכו ביניכן השוואות?
"אנשים ניגשו אליי והודו שבאו לראות את רוני, אבל אז החמיאו לי. זה הגיוני, ואני ממליצה בחום ללכת לראות אותה מופיעה, וגם אותי. הקהל מגיע כדי לקבל סיפור, ואני מביאה את מה שאילי יכולה להביא. מרגש לשמוע שהצלחתי לרגש את הקהל, גם אם הם ציפו לראות מישהי אחרת באותו ערב".
תפקידים קטנים, ליהוק כפול או משבצת המחליפה כבר שייכים מבחינתה לעבר. ב"האמיני יום יבוא", מחזה המבוסס על חייה של יפה ירקוני (כתב גיא מרוז, ביים אלדר גוהר־גרויסמן), עלמני משחקת תפקיד ראשי משלה. כאן היא מגלמת את יפה ירקוני בתחילת דרכה; גלית גיאת ועינת שרוף נכנסות לדמותה של ירקוני המבוגרת וגילה אלמגור מגלמת אותה בשנותיה האחרונות.
מלבד שירים וטקסטים שנדמה כאילו נכתבו יום לאחר 7 באוקטובר, יש עוד היבט במחזה שיכול לגרום לקהל אי־נוחות – כל מה שקשור בעמדות הפוליטיות של יפה ירקוני. כך למשל כשמוזכר ריאיון שבו ביקרה את חיילי צה"ל. איך זה מתקבל?
"גיא מרוז כתב מחזה מבריק, והקפיד לשזור את הדילמה הפוליטית ברגישות גבוהה מאוד. היו דיונים בתוך חדרי החזרות על השאלה איך הקהל יקבל את זה עכשיו. לדעתי הצופים ידעו לקלוט את המסר שאומר שצריך להפריד בין הדמות הציבורית ובין החיים הפרטיים והדעות הפוליטיות שלה, ובעיקר לקחת נשימה עמוקה לפני שמתנפלים על מישהו בגלל אמירה בתקשורת. זה מסר רלוונטי מאוד לימים שבהם הפילוג רק מסלים".
יצא לך להכיר את הדמות של יפה ירקוני לפני המחזה הזה?
"האמת היא שלא מספיק, וזה ממש חבל", היא מודה. "נחשפתי לשירי ילדות שהיא שרה, כמו 'אן־דן־דינו', 'הדואר בא היום' ו'עגלה עם סוסה'. כיוצאת להקה צבאית הכרתי גם שירי מלחמות, אבל לא ידעתי איזה סיפור חיים עומד מאחורי הפרסונה הגרנדיוזית הזאת. כשהתחלנו לעבוד על ההצגה היא סקרנה אותי מאוד, אז רצתי לראות ראיונות איתה, וגיליתי אישה מדהימה, חיים שאי אפשר לדמיין. אחד הפרטים המפתיעים ביותר בביוגרפיה שלה הוא שבעלה הראשון נהרג כלוחם בבריגדה זמן קצר לאחר שנישאו. מי האמין שהיא אישה שכולה? זו סצנה שאנחנו מעלים במחזה, והלב נקרע. אבל חוץ מזה היא הייתה גם אישה מצחיקה, מרהיבה, אישה שיש לה רעל בעיניים".
את מוצאת דמיון בינך ובינה?
"כן, במובנים רבים מאוד. הדרך שלה להצלחה מזכירה מאוד את הדרך שאני עוברת עכשיו. היא התחילה כרקדנית, וגם אני התנסיתי במחול כשהייתי קטנה; כשהייתה זמרת צעירה היא שרה בבתי קפה, ואני אחרי הצבא הופעתי בברים ובעצם בכל מקום שאפשר לי לשיר; יפה הייתה נוסעת לדיונות רחוקות כדי לשמח חיילים, ואני זכיתי לעשות את זה בשירות בלהקה הצבאית. הייתי ממש כמו זמרת מלחמות".
עד כדי כך?
"אחד הזיכרונות שצרובים בי מימי הצבא הוא הופעה בשטח כינוס במהלך מבצע צוק איתן, לילה לפני הכניסה לעזה. עוד בדרך שמענו את הפצמ"רים מעל הראש. עמדנו ושרנו מול החיילים, ברקע פיצוצים, ושיירות טנקים עוברות מאחורינו. רק אחר כך גילינו שהחיילים ששרנו להם עומדים להיכנס כניסה רגלית לעזה. זה היה רגע מצמרר. התמונה של החיילים עומדים חבוקים ושרים איתנו, ועזה מאחוריהם, חקוקה אצלי עד היום. אני מבינה כמה כוח הענקנו להם, איך חיזקנו אותם רגע לפני שהם נכנסו ללב התופת. זה מה שיפה ירקוני רצתה לעשות. הייתה לה אחריות ענקית על הכתפיים, וכ'זמרת המלחמות' היא הפכה את המוזיקה להרבה יותר משמעותית".
ממש כמו ירקוני, עלמני גם מסתערת על העתיד בלי לחשוש מהאתגרים שהוא טומן בחובו או מהקושי להקים משפחה, ובו בזמן לתחזק קריירה חיה ובועטת. "אחד הדברים החשובים במחזה הוא שיפה הייתה אישה קרייריסטית חזקה ואמיצה, שלא פחדה להגיד את מה שהיא חושבת, ובעיקר את מה שהיא רוצה. גם בימינו זה לא דבר מובן מאליו. צריך להביא בחשבון שהיא הייתה שייכת ל'ישראל השנייה' של אז, הגיעה מעמדה חלשה יותר, אבל זה לא מנע ממנה לשעוט לעבר המטרות שלה. בעיניי היא חלוצה".
מדברים גם על הדילמה שלה בין האמהות לחיי הבמה, שלא תמיד הסתדרו יחד. זה משהו שמדאיג גם אותך?
"בכלל לא. יש סביבנו המון נשים קרייריסטיות, שמנהלות משק בית ומגדלות ילדים, וכיף לראות את זה. אין בי שום דאגה, להפך. וכשאני רואה איך יפה ירקוני ניהלה קריירה מטורפת, והספיקה גם לגדל ילדים, וגם לבשל – הקציצות שלה היו מפורסמות בכל תל־אביב – אני לומדת ממנה שהכול אפשרי".
ובכל זאת, משחק הוא מקצוע די תובעני.
"כדאי שנעשה ריאיון כשיהיו לי ילדים, ואוכל לענות לך כמישהי מנוסה. בינתיים אני שואבת השראה מנשות התיאטרון שלצידי, שעושות את זה ביד רמה, ואני מאמינה שאצליח כמוהן".
את כבר יודעת מה החלום הבא שתרצי שיתגשם?
"יותר מחלומות על קריירה אישית, אני חולמת על מציאות אחרת שבה החטופים בבית וכל החיילים בריאים ושלמים. אבל כן, אני מוקפת במיליון חלומות, והם מתעדכנים כל הזמן. אחרי שהגשמתי את החלום להופיע במחזמר ישראלי, ואז בתפקיד ראשי, המחשבות שלי נודדות לחוץ לארץ. ליצירות ענק כמו 'מרושעת', 'גברתי הנאווה'. מעניין אותי גם לדבב סרטים של דיסני. אני מרגישה שאני גדלה, והחלומות איתי יחד. כמו השם של המחזה, אני מאמינה שיום יבוא וזה יקרה".
