מהרבנית ימימה, ועד שי צברי: הספר ששינה להם את החיים

ספר יכול לשנות חיים. אני מאמין גדול בזה. מה זאת אומרת מאמין? אני יודע שספר יכול לשנות חיים. החיים שלי השתנו בגלל ספרים. אני למשל זוכר את הלילה ההוא שבו מצאתי את ״המצאת הבדידות״ של פול אוסטר על ספסל אבן ליד בית האמנים בירושלים, אני זוכר איך סיימתי לקרוא אותו והבנתי על עצמי משהו שלא הבנתי עד אותו היום, אני זוכר איך לילה שלם קראתי את ״בוץ״ של שירי ארצי ובחוץ ירד גשם זלעפות  ותנור הסלילים האיר את המילים שלקחו אותי היישר אל מציאות אחרת. אני זוכר את השבת ההיא שבה גיליתי את ״עלי שור״ של הרב וולבה ואיזה סדר הוא עשה בראש ובלב של בחור הישיבה שהייתי. אני זוכר את הרגע שבו הרגשתי שמצאתי תורה חדשה בעולם שמדברת רק אליי כשלמדתי בפעם הראשונה ״מי השילוח״, אני זוכר את המבט של המוכר הממושקף והחיוור בסטימצקי כשביקשתי לקנות את ״הכלבים שנבחו בילדותנו היו חסומי פה״ של רועי חסן ואיך השירים בספר הזה יצקו בי אמונה בשירים שלי וכוח ואומץ לומר אמת בקול רם. אני זוכר איך בתקופה שבין האירוסין לחתונה שלנו שולי נתנה לי במתנה שני ספרים ששינו את חייה, ״גדר חיה״ של דורית רביניאן ו״שמחה גדולה בשמיים״ של אמונה אלון, ואיך קראתי את שניהם ברצף והרגשתי שהחיים שלי נמזגים לתוך החיים של שולי. כן, אני יודע שזה קשה, ובכל זאת הרשיתי לעצמי לבקש מעשרה אנשי ונשות תרבות לבחור את הספר הזה שלהם ולספר עליו קצת. ספר שהיה מכונן בשבילם. הספר ששינה את חייהם.

הרבנית ימימה מזרחי

הלא הר הלא אש/ זלדה

את הספר שפתח לי פתח לעולם חדש קניתי בשבוע הספר בדוכן הקיבוץ המאוחד בגן הפעמון. זה היה ספר כחול שעליו נכתב באותיות זהב: "הלא הר הלא אש", ולמעלה: זלדה. קראתי בו כבכתב סתרים, ונוצות של זהב ירדו על הדפים. ציירתי איתה שושנים בבית חינוך עיוורים ובכיתי עם האובד שבכה בין העשבים ובעיקר הרגשתי איך היופי נתקע כמו סכין בלב. עד היום אני מרגישה לפעמים שאני מדברת "זלדית" כשאני רוצה שלא יבינו או מול בכייה של נערה צעירה שרוצה לעבור את הקיר, וכל כך יקר לי בכייה לעליון שאני מבקשת להגן על נפשה הצעירה מפני סופות החורף.

הכותבת היא הוגת דעות, רבנית ודרשנית

שי צברי

סדר יום / אדם ברוך

בהתחלה תפסו אותי הטורים שלו בעיתון – בשפה ברורה, חכמה ופשוטה היה אדם ברוך מפרק את חיינו כאן לסדרה של שאלות בסגנון השו"ת של תלמידי החכמים היהודים לאורך הדורות ועונה על שאלות יום־יומיות שקשורות לכסף, יחסים, אבלות ועוד ועוד – מורה נבוכים לישראלים שהלכו לאיבוד בחיים המודרניים ובפיתולי ההלכה. לצידם תמיד היה עיסוק באמנות מודרנית שבו התמחה, והמדור־ בתוך־מדור "יקירתי" שכמו נכתב לאהובה לא ידועה. כשהטורים נערכו לספר מיהרתי לרכוש אותו, לעיין בו, ללמוד. יכול להיות שיותר משלמדתי את הדבר עצמו למדתי שאפשר ומותר להיות יהודי וישראלי אוהב אמנות, ושהתורה שלנו באה לשפר את חיינו ולהקל עליהם.

הכותב הוא מוזיקאי, זמר ויוצר

מרלין וניג

התפסן בשדה השיפון ומסילת ישרים / ג'"ד סלינג׳ר ורמח״ל

כשסלינג׳ר ורמח״ל נפגשים, הם נפגשים בראש שלי. הכי מלוכלך שיש והכי טהור שיש וככה הם איכשהו דרים בכפיפה אחת. כששואלים אותי מה הספר שמשמעותי לי, אני ישר חושבת על ״התפסן בשדה השיפון״ שהיה אצלי דרך קבע בתיק ושוב ושוב קראתי בתוכו את ״לאן הברווזים עפים כשהאגם קפוא״, כשאין ספק שזה השחית רבע מהתודעה שלי על החיים ועל אהבה. נראה לי שהייתי מאוהבת בהולדן. אני זוכרת שפעם בחור התחיל איתי ככה ברחבה של המשביר, הוא ראה אותי מחזיקה את הספר וציטט מתוכו את, איך לא, ״לאן הברווזים עפים כשהאגם קפוא״, קראו לו אורי. שאלתי אותו, לאן? וזה עבד לבערך יומיים. במשקל נגד, הכניסה שלי לעולם החרדי לוותה במסילת ישרים שהוא ספר שעניינו תיקון הנפש והוא אולי הכי אנטיתזה לתפסן. אני חושבת שהבשורה של הספר טמונה בהתבוננות ובהעמקה פנומנלית ובחינה איך אפשר לעלות ממדרגה למדרגה (צריכה לחזור שוב בתשובה ולקרוא הכול) הוא מהדהד את הדקדוק הפנימי שלי כמבקרת. אז ״התפסן בשדה השיפון״ ו״מסילת ישרים״, רק אל תשאלו מה יותר.

הכותבת היא משוררת, מבקרת וקולנוענית

 

שחר טבוך

התנ״ך

זו בחירה שנראית גדולה מהחיים, אבל היא אמיתית וחשוב לי לספר עליה בכל זאת.

לא גדלתי בבית דתי ולא הכרתי את התורה, רק קצת מהשיעורים בבית ספר. כשהייתי ילד ספר התורה היה הספר שאליו הייתי פונה כשהייתי צריך קצת לברוח מהמציאות. נשביתי ברעיונות, בהרפתקאות ובחוויות שמסופרות בו. כעבור שנים כשחיפשתי את עצמי, לא מצאתי בשום מקום חוץ מבספר התורה, ועד היום אני לומד ממנו כל הזמן עוד ועוד. לגמרי ספר משנה חיים בשבילי.

הכותב הוא שחקן, זמר ומוזיקאי

 

ג׳רמי פוגל

ריקוד המציאות / אלחנדרו חודורבסקי

כשהייתי בן עשרים ומשהו חייתי בבקתה בגינה של גברת זקנה בפאתי פריז. בבקתה לידי גרה פנטומימאית ורקדנית איטלקייה. היא נתנה לי את "ריקוד המציאות" במתנה וסיפרה לי על מפגשי הפסיכומאגיה עם הסופר, אלחנדרו חודורבסקי אחד. התחלתי לקרוא. לאחר כמה עמודים, חודורבסקי מתאר את עצמו כילד מצייר פיל על קיר הבית של סבתו בנזלת שלו. "מה זה זה, בשם הא־ל", חשבתי לעצמי והפסקתי לקרוא. שנים אחר כך, חבר הראה לי את ה"הר הקדוש" – סרטו של חודורבסקי שהוא כולו עדות גאונית לדמיון, ליצירתיות, לכמיהה האנושית לנשגב – ומשהו בי נפתח. חזרתי לספר. מבעד לנקודת מבט רחבה יותר, הספר הקדוש הזה התגלה לפניי במלוא זוהרו, ורעיונתיו מלווים אותי מאז בכל מה שאני מנסה לעשות ובכל מה שאני מנסה להיות. תנו לעצמכם את המתנה הזאת והרשו לחודורבסקי להזכיר לכם פליאה, אוקייניות והכרת תודה לעצם הקיום.

הכותב הוא ד"ר לפילוסופיה, מרצה ומשורר

סוזנה פפיאן

השמיים שבתוכי / אתי הילסום

כשפרצה המלחמה שקעתי בפסימיות. ראיתי רק שחור ומוות וסבל. משהו בלב שלי כבה, איזו בועה של אשליה התנפצה. ואז הגיע לידי הספר "השמיים שבתוכי" של אתי הילסום, שחיה באמסטרדם בשנות הארבעים וכתבה יומן מפורט (היא בעצם האנה פרנק הפחות מוכרת) בעת שעבדה אצל פסיכולוג שהייתה מאוהבת בו. למרבה הפלא, ככל שהשואה נכנסת ליומן ככה הילסום נהיית אופטימית יותר ומלאת אהבה.

היא כותבת שאנשים מאשימים את א־לוהים בכל הרוע שבעולם או שואלים, אם יש א־לוהים למה קורים דברים רעים? אבל המוטו שלה הוא שא־לוהים קיים למרות הרוע, למרות החושך, למרות האלימות, והמשימה שלנו היא לשמור אותו בלב, אחרת הוא ייעלם. מבחינתי, אהבה ותקווה ואמונה הן א־לוהים, ועליהן אני רוצה לשמור בתקופה החשוכה הזאת. הכי קל להיכנע למרמור, אבל העבודה האמיתית היא לשמור על שמחה בלב.

הספר הזה ליד המיטה שלי, ואני חוזרת אליו כל הזמן, הוא אולי לא שינה את חיי, אבל בהחלט שינה את צורת המחשבה שלי. החלום של אתי הילסום להינצל מהשואה לא התגשם, אבל החלום שלה להרים את רוחם של אנשים שיקראו את מה שכתבה – התגשם ועוד איך. אני ההוכחה לזה.

הכותבת היא שחקנית

 

אבישג שאר־ישוב

PARWANA/Durkhananai Ayubi

אי שם בחנות ספרים קטנה בסן־פרנסיסקו, שעות ספורות לפני שאדליק נרות ואכניס את השבת, האיש שלי משכנע אותי לבחור לי ספר שאיתו אעביר שבת שקטה בקרוון פארק. אני ממש זוכרת את הכריכה הצבעונית קוראת לי אליה. במשך שבת שלמה וארוכה עברתי על כל פרוואנה, לא פספסתי אף מילה, והודות לדפים העמוסים בצבעים גיליתי את עולם המטבח האפגני שקיבל חיים חדשים בפרוואנה – מסעדה משפחתית של אפגנים שהיגרו לאוסטרליה. זהו ספר מתכונים, אבל בשבילי הוא ספר השראה, ובזכותו יצרתי את הספר שלי – אסופה. מעטים הספרים שהתחלתי וסיימתי בחיי. הפרעת הקשב גורמת לי לקרוא מהר ולהפנים מעט. אבל את פרוואנה גמעתי בשקיקה.

הכותבת היא צלמת עיתונות ויוצרת

נדב הלפרין

החיים כמשל / פנחס שדה

התחושה שליוותה אותי עת הנחתי מידי את העותק המרופט של "החיים כמשל" אוחזת עד היום בבשרי. רעד. כן, כבר לגמתי מנהר הספרות העברית ויובליו ההולכים אל הלב, עמיחי ואבידן ועוז, אך כל אלה לא סדקו את מעטה הקרח שכיסה על המציאות, על הנעורים החצויים בין נפש מבקשת א־לוהים וקרבה, לבין מנת האפרוריות והאיסורים והקרתנות של העולם, של הדת, של היום־יום. ופתאום, הכול משל. כל העצים והאבנים שמדברים אליך. כל מה שבוער בגוף ונותן לך צורת אדם – משל, חידה שפוערת מולך את פיה, אבל יש בה טעם. אפילו לצעיר שהייתי הרעיון הזה לא נשמע מהפכני או בלתי נתפס, אבל פנחס שדה נתן לו ביטוי עז כל כך, כמו חבר שמניח יד על כתפך ויודע שתאמין לו. פנחס שדה דיבר על "המציאות האחרת". נביא שבחלומות הלילה שלו לא דובבים מלאכים. נביא שחלומותיו הם חלומותיך. אחרי הקריאה הרגשתי אחר.

הכותב הוא משורר, איש רדיו ומגיש התוכנית ״אש זרה״

קובי אריאלי

למעלה מן השמש / דוד זריצקי

חג שבוע הספר הוא חג שבו אני קושר כתרים בדרך כלל לקלאסיקונים וקאנוניים, עדיף משלנו, ובראשם מאיר שלו המנוח שאחראי לאין־ספור שעות קורת רוח שלי, ליוצרי ספרות ההומור הנשגבה ועוד. כיוון שהדרישה הפעם היא ל"ספר ששינה את חיי",  יתכבדו כל אלה ויפנו מקום בגן עדן לאחד, הרב דוד זריצקי, שספרו "למעלה מן השמש" הפעים אותי ועורר אותי כמו ספר קודש, וקשור עד היום כמשקולת מסוימת לרגליי, כזו שמחזיקה אותי שייך למקום שממנו באתי. "למעלה מן השמש" הוא תיאור סיפורי סוחף ונוגע, יחיד כמעט, של ההווי הרוחני הטוטאלי שאפיין את תלמידי זרם נובהרדוק בתנועת המוסר הישיבתית. הוא נוגע באומץ בחולשות ובנפילות, מצליח להעביר בשלמות את ההווי ואת הסביבה היומיומיים, ודרך זה לספק לתלמיד ישיבה צעיר בן זמננו מושג על העולמות שהם הבסיס לכל חייו ואמונתו, אבל אין לו לגביהם שום ידע או השגה. והכתיבה, הו הכתיבה! תרגום מצוין מיידיש מצוינת שהופכת גם את המסמך וגם את הקריאה בו ל"למעלה מן השמש" (מדרש על הפסוק "מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש". תחת השמש – אין יתרון, אבל למעלה מן השמש – יש יתרון. טקסט שהיה למוטו של תלמידי הישיבות).

הכותב הוא סאטיריקן, סטנדאפיסט ופובליציסט

 

לבנת בן־חמו

שירים באשדודית/ סמי שלום שטרית

רוב החיים שלי אני מנסה לגשר על פערים. ביני לבין הסביבה שבה גדלתי, בין הבית לבין המקומות שאליהם הגעתי בבגרותי. גדלתי במשפחה מרוקאית באשדוד, למדתי באולפנה, משם הגעתי לגלי צה"ל ואז לאוניברסיטת תל־אביב. נכון שבכל המקומות דיברו עברית, אבל למעשה מדובר בשתי שפות שונות. כשרכשתי את השפה החדשה, לא הצלחתי לחזור לדבר בשפת האם שלי. הרגשתי אשמה, התגעגעתי. נתקעתי בלב ים בין שתי ארצות ולא מצאתי שום סירה שתביא אותי לחוף מבטחים. עד שהתגלגל לידיי ״שירים באשדודית״ של סמי שלום שטרית. משורר, מרוקאי, יליד אשדוד, בוגר האוניברסיטה העברית ואוניברסיטת קולומביה. סמי הושיט לי יד ולימד אותי את השפה השלישית. הרפסודה שבעזרתה אני משייטת בין הארצות. אין שום ספר אחר שגורם לי לבכות את נשמתי כבר 15 שנה. כל פעם מחדש. כמו ששר עמיר לב: ״איך אתה כותב סמי את מה שאני מרגיש".

הכותבת היא זמרת ומוזיקאית