ב-1.8.24, חודש לאחר הראיון, זכה פיטר פלצ'יק במדליית ארד במשחקים האולימפיים בפריז
חלק ניכר משגרת חייו של ג'ודאי אולימפי הוא מסעות ברחבי העולם, עניין שנעשה למורכב במיוחד לאחר 7 באוקטובר. לפיטר פלצ'יק, אחד הספורטאים הבכירים בעולם בענף במשקל עד 100 קילוגרם, יפן הייתה עם השנים לבית שני, ובה הוא מעביר שבועות ארוכים של אימונים ותחרויות. בסוף מרץ, בדרכו חזרה למלון לאחר אימון שגרתי, נתקלו פלצ'יק וחבריו לנבחרת בהפגנה פרו־פלסטינית והחליטו לעשות מעשה. הם פנו לדבר עם המפגינים, והוויכוח התלהט וכמעט הגיע לתקרית אלימה.
"בדיעבד היום אני חושב שזו הייתה החלטה פחות חכמה", מודה פלצ'יק, "עד היום אני ממשיך לקבל הודעות נאצה ואיומים ברשתות, ועמוד פייסבוק שלו מיליוני עוקבים פרסם את התמונה שלי וטען שניסיתי לפגוע פגיעה פיזית באותם אנשים, דבר שלא היה ולא נברא והעמיד אותי בעמדת סיכון. בזמן אמת פעלתי מרגשות חזקים, והיה לי חשוב להראות את הצד הישראלי. העם שלנו עבר גיהינום, וקשה לראות את זה ולהישאר אדיש".
חודשיים לאחר מכן, בגרנד סלאם בקזחסטן שבו גרף את מדליית הארד, נקלע פלצ'יק לעימות עם נהג מונית שזיהה שהוא וטל פליקר מדברים עברית וביקש להוריד אותם באמצע הדרך. "סירבתי בתוקף לרדת והתחלתי לתת לו הרצאת הסברה ברוסית, שפה שבה אני שולט אבל עדיין חסרות לי מילים בלקסיקון", הוא נזכר בחיוך, "הסברתי לו שיש שני צדדים למטבע, הוא שאל שאלות ונוצר בינינו דיאלוג".
"הרבה אנשים לא האמינו שאשרוד אחרי הלידה. ההשערות היו שלא אצליח אי פעם ללכת, אבל המשפחה שלי לא ויתרה עליי ומהרגע הראשון נתנה לי הכול כדי שאחלים"
מהרגע שהכול החל, פלצ'יק עושה הכול כדי לנצל את הכוח שיש לו ברשתות החברתיות להסברה. "עשיתי פרויקטים עם משרד החוץ, עם השגרירויות בברזיל ויפן, התראיינתי לעיתון גדול בצרפת, ובכל מקום שיכולתי הפצתי את הסיפור האמיתי שלנו. חשוב לי להיות שגריר של המדינה בכל מקום, על אחת כמה וכמה בימים כאלה, אבל בשלב מסוים הרגשתי שזה מכביד עליי, שאני מאבד את הפוקוס, והחלטתי להוריד פרופיל. היום אני עדיין עושה הסברה אך בווליום אחר, ומשתדל לחזור להתרכז בג'ודו ובאימונים".
כמה חודשים לפני האסון אשתו של פלצ'יק ילדה תאומים והוא היה לאב בפעם הראשונה. "אנחנו גרים בראשון־לציון, ספגנו שם הרבה מאוד טילים, ופתאום מצאתי את עצמי רץ למקלט ובידיי שני תינוקות בני פחות מחצי שנה. זה היה מפחיד מאוד. עברנו הרבה לילות בלי שינה והם שאבו אותי לשגרה שוחקת", הוא נזכר, "לא פשוט לנסוע לחוץ לארץ לשבועות ארוכים כשהמדינה בוערת, אבל למזלי יש לי אישה גיבורה, ומשפחה שעוזרת לה ומקריבה הרבה בשבילנו. זה לא מובן מאליו שנותנים לי גב בימים כאלה.
בתחרויות עצמן פלצ'יק חווה לא אחת התעלמות מופגנת מקולגות שהוא מתחרה איתם. "יש קולגות שבעבר התארחו אצלי בבית והיינו מיודדים, והם הפסיקו לדבר איתי מאז שהמלחמה החלה. מדהים איך התקשורת מעבירה נרטיב מסוים וגורמת לאנשים לשיבוש במוח עד כדי כך שהם מנתקים ממך קשר". עם זה, ביום שישי 2 באוגוסט בעשר בבוקר יעלה פלצ'יק ליום התחרות באולימפיאדה השנייה שלו בקריירה, וכרגע הוא מדורג בקצה העשירייה הראשונה בעולם. התחרות מתרחשת על אף חשש ביטחוני גדול ממה שצפוי לנבחרת במהלך המשחקים. "למרות כל הדיבורים מסביב, ברמה האישית אני לא חושש וסומך על כל גורמי המקצוע שידאגו לנו לאבטחה מרבית. אני בטוח שיהיו כאלה שינסו לקלקל את השמחה, אבל אני ספורטאי, זו המשימה שלי, ובזה אני מתרכז.
"הייתה לי חצי שנה לא נעימה בגלל פציעות", הוא מוסיף, "פספסתי בגללה סדרה חשובה של תחרויות, אבל עכשיו אני בריא, שלם ובכושר טוב תודה לא־ל. עם השנים למדתי לא לתת לפציעות לדרדר אותי מנטלית למקומות לא טובים".
מה אתה מצפה מעצמך באולימפיאדת פריז?
"אני רוצה לשפר את התוצאה שהשגתי במשחקי טוקיו (סיים במקום השביעי, הפסיד ברבע הגמר ובבית הניחומים – ד"מ). אני מכוון הכי גבוה שאפשר, ומקווה שהקלפים יסתדרו בשבילי כמו בתחרויות בעבר, והכול באמת אפשרי. אני מבטיח לעבוד הכי קשה שאפשר עד הרגע האחרון ולתת את החיים שלי על המזרן בפריז".
זה לא סוד שהתוצאות שלך ושל נבחרת הגברים השנה אינן מה שהתרגלנו אליהן.
"אני מעדיף לדבר רק על עצמי. בשנה שעברה, עם מדליית ארד באליפות העולם ומדליות בגרנד סלאם ובמאסטרס, הצגתי את אחת העונות הטובות בקריירה. הפציעה שעברתי בנובמבר החולף במהלך רבע גמר אליפות אירופה, קרב שניצחתי בו, היא הדבר היחיד שעצר אותי. אני לא מרגיש שירדתי בביצועים, אבל העצירה הוציאה אותי מהקצב ויצרה כדור שלג לא נעים. גם מבחינת הנבחרת לא הייתי ממהר להספיד אותנו. אומנם נגיע מדורגים נמוך יותר מבטוקיו, אבל יש לנו יכולת וניסיון רבים באולימפיאדות".
*
פלצ'יק (32) נולד ביאלטה בחצי האי קרים באוקראינה בלידה שהסתבכה, נמשכה 50 שעות, העמידה את חייו בסכנה וגרמה לו לנזקים גופניים חמורים. עקב כך נטש אותו אביו בילדותו, נושא שעליו הוא מעדיף לא להרחיב. אימו לריסה, שעלתה איתו לארץ כשהיה בן תשעה חודשים, עשתה הכול כדי לשקם אותו. "בעקבות הלידה המורכבת רבים לא האמינו שאשרוד", הוא מספר, "ההשערות היו שלא אצליח אי פעם ללכת, אבל המשפחה שלי לא ויתרה עליי ומהרגע הראשון נתנה לי הכול כדי שאחלים. עברתי הרבה טיפולים – פיזיותרפיה, עיסויים, קיבלתי גם הרבה זריקות. בשנים הראשונות בישראל אמא שלי חיה על קו ישראל-ארצות הברית ושהתה תקופות ארוכות למטרות עבודה, ובתקופה הזאת גרתי אצל סבא וסבתא".
פלצ'יק נולד במשקל של 5.1 קילוגרם. הוא סבל מעצמות עקומות ומבעיות בריאות נוספות. הרופא שטיפל בו המליץ למשפחתו למצוא לו עיסוק ספורטיבי. "סבא שלי חיפש ענף ספורט שאוכל לגדול לתוכו ולהמשיך להתפתח ולהתחזק. למזלי היה לנו מועדון ג'ודו ליד הבית, וכבר כשהייתי בן ארבע הוא לקח אותי לשם. זה התאים לי כמו כפפה ליד, אף שהייתי צריך לעבור שם דרך. בילדותי לא תמיד רציתי להשקיע וללכת לאימון, אבל המשפחה שלי לא נתנה לי לוותר. לכל אחד היה תפקיד במערך: אחד היה לוקח לאימון, אחר מחזיר, מישהו היה דואג שאוכל כמו שצריך, סבא היה מאמן אותי בבית, כולם התאמצו מאוד כדי לעזור לי להתפתח", הוא נזכר, "מהר מאוד הפנמתי שאני טוב ושאני יכול להיות אפילו טוב יותר. כשהייתי בחטיבה ייצגתי את המדינה בתחרויות בחו"ל, זכיתי באליפות ישראל והתחלתי לטפח את הספורט הזה ברצינות. בית הספר היה לצידי, ועם הזמן הבנתי איך אני רוצה שהחיים שלי ייראו ומה אני מאחל לעצמי".
פלצ'יק גדל במועדון "סמוראי־דו" בראשון־לציון תחת הדרכתו של פבל מוסין. כשהיה בן 16 הצטרף לנבחרת הקדטים, ובאותה שנה זכה באליפות ישראל. בגיל 18 זומן בפעם הראשונה להתאמן בנבחרת הבוגרת. בספטמבר 2011 זכה בתואר סגן אלוף אירופה עד גיל 20 בתחרות שנערכה בבלגיה, אבל חצי שנה לאחר מכן קרע את הרצועה הצולבת האחורית, ובעקבות הפציעה עבר ניתוח ותקופת שיקום ארוכה שכמעט גרמה לו לעזוב את הענף.
"ביום ההולדת של אורן ישבנו אצלו בחצר וניהלנו שיחה ארוכה על עומר. נורא שאב קובר את הבן שלו, זה פשוט אכזרי. אני בחיים לא אבין מה זה להיות הורה ששולח ילד לצבא. אורן שוב הוכיח איזה בן אדם מיוחד הוא. זכיתי להיות בקרבתו"
"בשלב הראשון בקריירה לא ידעתי לנהל נכון את הפציעות שעברתי והן גררו אותי למטה מבחינה מנטלית. התקשיתי לראות את האור בקצה המנהרה, והפציעה גררה אותי למצולות. לא האמנתי שאחזור", הוא מודה, "באותה תקופה עבדתי בעבודות מזדמנות כדי להתפרנס, בין השאר כמאבטח במועדון לילה. לילה אחד אורן סמדג'ה הגיע לשם במקרה והיה בשוק כשראה אותי שם. הוא אמר לי שאני ספורטאי בעל פוטנציאל למדליה אולימפית וביקש שאחזור להתאמן בנבחרת. המילים שלו הציתו בי משהו, אבל לקח לי כמה שבועות טובים לחזור".
סמדג'ה, שמדריך את פלצ'יק קרוב ל־15 שנה, עבר בשבוע שעבר טרגדיה אישית קשה – בנו, רס"ל עומר סמדג'ה בן ה־25 נפל בקרב ברצועת עזה ביום הולדתו של המאמן הלאומי. "עומר היה ילד שובב, מלא שמחת חיים ואנרגיות", מתאר פלצ'יק, "הוא היה גם ביישן וגם אנרגטי ונלחם כדי לשרת בגולני. הוא לא רצה להיות ספורטאי מצטיין, דבר שמלמד הרבה על האישיות שלו.
"ביום ההולדת של אורן ישבנו אצלו בחצר וניהלנו שיחה ארוכה על עומר", הוא נזכר, "זה נורא שאב קובר את הבן שלו, זה פשוט אכזרי. אני בחיים לא אבין מה זה להיות הורה ששולח ילד לצבא. אורן ואשתו ליאת אמרו דברים מדהימים בלוויה, ואורן שוב הוכיח איזה בן אדם מיוחד הוא. זכיתי להיות בקרבתו. הלוואי שכל זה היה רק חלום רע".
ב־2015 החליט פלצ'יק לעלות לקטגוריית משקל של עד 100 ק"ג אבל נאלץ לוותר על משחקי ריו, שוב בגלל פציעה, הפעם ברצועות הכתף. את הפציעה הזאת הוא מגדיר "משנת חיים". "ההחלטה המרכזית הייתה להפסיק את העבודות הצדדיות, להתמקד בהתאוששות ומנוחה, ולעסוק אך ורק בספורט", הוא מסביר, "זה הוביל לשינוי מנטלי גדול כי הסתכלתי על עצמי ברצינות רבה יותר, ומאז בכל שנה יש לי תקופה מיוחדת בלי תחרויות שבה אני משקיע את כולי באימונים. כנראה הייתי צריך לעבור דרך קשה וארוכה כדי להגיע להבנה הזאת".
במשחקי טוקיו, שאליהם הגיע מדורג שני בעולם, אכזב כמו חבריו האחרים לנבחרת בימי התחרות האישיים, אבל פיצה נהדר ביום האחרון בטורניר הנבחרות, שם הציג יכולת נפלאה בשלושה ניצחונות ועזר לישראל לסיים שלישית ולזכות במדליית הארד. "זו חוויה שאזכור לתמיד, ואני יודע שרבים נהנו מהתחרות הקבוצתית. מרגע שהחלטתי שאני ממשיך לפריז אני מרוכז אך ורק בזה. מבחינתי אני פיטר חדש, והתחרות האישית היא המטרה הגדולה שעומדת לפניי", הוא מצהיר, "כשחזרנו מטוקיו, הדבר הראשון שעשיתי היה לנסוע לבית חולים שיבא, שם עובדים אמא שלי ובעלה. הם נתנו את החיים שלהם כדי שאתקדם ואתפתח בספורט המדהים הזה, ובשבילי זה היה רגע קסום ומיוחד של הודיה לשניהם. מבחינתי הם שותפים מלאים למדליה הזאת".
פלצ'יק רשם רגעי שיא רבים בקריירה וקיבל שלל מדליות בתחרויות יוקרתית. אחד מהם התרחש ב־2020, אז הוכתר לאלוף אירופה בתחרות שנערכה בפראג; ב־2021 היה לישראלי הראשון שנבחר לספורטאי השנה מטעם איגוד הג'ודו האירופי; באליפות העולם ב־2022 בטשקנט שוב עלה עם הנבחרת על הפודיום בזכייה נוספת במדליית ארד קבוצתית; ובשנה שעברה, שבועיים לאחר שנולדו ילדיו, זכה בקטאר במדליית ארד אישית באליפות העולם. "הייתה לי נפילת מתח בלידה, אבל אני חושב שבסופו של דבר היא עזרה לי בתחרות. הגעתי הרבה פחות לחוץ ומתוח אחרי שחוויתי את אחד מרגעי האושר הגדולים בחיי", הוא נזכר, "היו לי חששות גדולות מהתחרות הזו, אבל בפועל חשתי שלווה, קיבלתי פרופורציה על החיים והתמקדתי בפעולות הטכניות ובמה שאני צריך לעשות".
"יש קולגות שבעבר התארחו אצלי בבית והיינו מיודדים, שהפסיקו לדבר איתי מאז שהחלה המלחמה. מדהים איך התקשורת גורמת לאנשים לשיבוש במוח עד כדי כך שהם מנתקים ממך מגע"
אחרי ההצלחה בטוקיו הפך פלצ'יק לדמות מוכרת בישראל, הרבה גם הודות לאופיו הלבבי ולמראה המצודד שבזכותו הפך לפרזנטור של דלתא וזכה בחוזי פרסום מפנקים. "קראו לי דוגמן עוד הרבה לפני שהתחלתי לדגמן", הוא אומר משועשע, "זה קרה באחת התחרויות, כשהחברים שלי קלטו שאני מסדר את השיער במהלך הקרב כשאחד הצלמים התקרב אלינו. זה הוביל אותי לרוטינה שלמה שבה אני מסרק ומסדר את השיער היטב לפני כל קרב, מה שמעניק לי מבחינה מנטלית תחושה רעננה כשאני עולה על המזרן. אני נהנה לדגמן דווקא משום שזה לא המקצוע שלי. אני עף על זה כי זה מרענן את השגרה היום־יומית. כל עוד זה במינון הנכון ולא מפריע לספורט אני מתכוון להמשיך".
מבחינת מעטפת כלכלית, יש לך היום כל מה שאתה צריך?
"כן. אני מקבל תמיכה מהוועד האולימפי, איגוד הג'ודו והרבה נותני חסות כגון פפאיה, מור בית השקעות, חברת אלבר, אופטיקל סנטר, צבי צרפתי ואדידס, שעוזרים לי מאוד ומאפשרים לי ראש שקט לעבודה".
אתה מתכנן להמשיך גם למשחקי לוס־אנג'לס?
"המנטרה שלי בחיים היא להתמקד בכל דבר כאילו הוא הראשון והאחרון שאני עושה, וכרגע אני לא רואה כלום מעבר לאולימפיאדה. מבחינתי החיים נגמרים בפריז ואחרי כן אקח זמן מנוחה, אחשוב ואחליט על השלב הבא. מיותר בשבילי לחשוב עכשיו על היום שאחרי".
עד כמה האבהות שינתה אותך?
"להיות הורה זו הזכות הגדולה מכולם, אושר ואור שמגיע גם עם קושי גדול מאוד. כשהייתי צעיר חשבתי לחכות עם זה לפרישה, אבל אני שמח ששיניתי את דעתי. ילדים זו ברכה ואנרגיה חדשה שעשתה טוב מאוד לזוגיות שלנו ואפילו לקריירה. לא ויתרתי בגללם על שום דבר שקשור לקריירת הספורט שלי. עם זה, סדר העדיפויות שלי עדיין ברור מאוד: אני מתאמן באותה עצימות, נוסע מתי שצריך ולא מעגל פינות".
ויוצא לך גם לנוח לפעמים?
"מאחר שאני פעיל כל כך, יום המנוחה שלי נראה כמו הדבר הכי סטטי ומשעמם שיכול להיות. אני אוהב להיות עם אשתי, לראות סרט טוב, לשחק במחשב ולפעמים לצאת לטיול ולהירגע".
