זה נשמע די צפוי שאם תפגישו כתבת חינוך שחולמת כבר שנים לעשות הסכתים, מאיירת שמאיירת גם ספרי ילדים ויוצר תוכן שהוא אבא מעורב הם ירצו לעשות משהו יחד. אבל העובדה שהם עושים את זה דווקא בזמן מלחמה מעלה כמה סימני שאלה. הכירו את שירה קדרי־עובדיה (34), רחלי שלו (42) ויובל מלחי (41) לא האחד שמוכר מהסכתים אחרים ביניהם "עושים היסטוריה". שלושתם עומדים מאחורי ההסכת "מעשה בשישה סיפורים" ובו בכל פרק ספר ילדים והאנשים שעומדים מאחוריו. אני פוגשת אותם בירושלים, כבר מרחוק ניכר שהם חברים יותר מאשר שותפים עסקיים. רחלי מחזיקה בלונים ויובל עוגה, מסתבר שהם חוגגים לשירה יום הולדת. אבל ברגע שאנחנו מתיישבים לשיחה הם משנים את האנרגיה ומולי שלושה שותפים בסנכרון מושלם.
איך מתחילים פרויקט חדש בזמן מלחמה?
קדרי־עובדיה: "ככתבת חינוך מצאתי את עצמי הרבה בבתי ספר של מפונים, במלונות. השהייה שם גרמה לי להבין עוד משהו חשוב על אנשים. גיליתי שהיאחזות בטקסט עוזרת בריפוי ובשיקום. ראיתי איך ילדים מפונים משדרות מתארגנים בלובי של מלון לפעילות, ודבר ראשון המורה מוציא ספר. ראיתי מורה שהתחיל מפגש בבראשית פרק א', והתחיל ללמד. ההבנה הזאת שהטקסט, עד כמה שזה נשמע קלישאה, בסוף מצליח לחבר ועוזר לי לצאת מעצמי. הוא תמיד רלוונטי ועוסק בחיים עצמם, העיסוק בתרבות הוא לא בריחה. לראות את זה בעיניים הבהיר לי שהעשייה היא חלק מהדבר, ולא במקום השני. היא הדבר".
יובל מלחי: "כשהייתי ילד התרגשתי כשהיה ילד דתי בקֶנדי קן דוּ איט. כשהילדה שלי היום רואה ילד דתי בבית העץ היא מתרגשת"
מלחי: "אני חושב שאנחנו נלחמים למען הילדים שלנו, והקשר בין הורה לילד חשוב. בימים שהייתי במילואים, לעומר בת הארבע היה טקס למשוך את הנעליים ולפרום את קשר הצמה של השרוכים. ואחר כך היא הייתה מבקשת שאקרא לה סיפור. זה מילא אותי והניע אותי להמשיך ליצור משהו טוב, להרבות עוד אור, וזה אולי יעודד את ההורים לקרוא לילדים שלהם ספר, הרגע הזה לשבת בחצי חושך ולהשקיע בזמן שלנו עם הילדים. זה היה דבר בשבילי במהלך הימים ולהתעסק גם בילדים שלי טיפה וגם ביצירה הזאת".
שלו: "בתוך כל החושך הזה כשיש כל כך הרבה רוע, הרבה שכול, וחטופים שעוד נמצאים שם, אנחנו מודים על הזכות שנפלה בחלקנו להתעסק במשהו טהור – ביצירה, בסיפור. ולהעניק 26 דקות של משהו ממש טהור וטוב. זה נראה לי צו השעה, זה הצו שמונה שלנו".
קדרי־עובדיה: "אני זוכרת את הימים הראשונים של המלחמה. היה טירוף, נסענו להורים, היינו בממ"ד, וכשהרגשנו שאפשר, חזרנו הביתה. יצאתי להליכה ומצאתי את עצמי מאזינה לשירי ארבע אחר הצהריים, שירי ארץ ישראל של פעם, הרגשתי שזה הדבר היחיד שאני יכולה להקשיב לו. אני חושבת שזה מה שהפודקאסט מנסה לעשות, לחזור לתקופה שהייתה תחושה של קונצנזוס ושאפשר לדבר על תרבות ישראלית בלי שזה ייכנס לשיח של חלוקה למחנות".
שלו: "קצת כמו מדורונת שבט. אני משווה את זה לרגע הזה של הורה שקורא לילד שלו ספר לפני השינה. יש בזה חסד גדול וזה לא הדבר המובן מאליו, לדעתי זה אחד הדברים היפים ביותר שהורה יכול להעניק לילד שלו. בכלל יש משהו יפה באנשים מבוגרים שמקריאים ספרי ילדים. ואני חושבת שאנחנו מנסים קצת לשכפל את החסד הזה בפודקאסט, לספר סיפור לילדים שכבר גדלו, ולתת להם את הרגע הזה, הסיפור לפני השינה, שעכשיו, יותר מתמיד, צריכים אותו".
הכול התחיל לפני שלוש שנים כשקדרי־עובדיה פגשה את שלו לקפה וסיפרה לה על החלום לעשות פודקאסט שיספר את הסיפורים שמאחורי ספרי הילדים שכולנו מכירים. שלו עפה על הרעיון ואמרה מיד שהיא בפנים. אחר כך הצטרף אליהן מלחי שאיתו נפגשו באקראי בחממת סופרים של ספריית פיג'מה ובית אבי חי ויחד הם יצאו לדרך. "בפגישה הראשונה דיברנו על השנה הקשה שעברנו. זה היה אחרי שיא הקורונה, ושיתפתי את יובל שעכשיו, אחרי השנה הגרועה הזאת אני רוצה לעשות דברים חדשים", מספרת שלו, "ואז יובל אמר 'אני מנצח אותך, נראה לי שאני אקבל את הבראוני האחרון בתחרות השנה הקשה'", מוקדם יותר באותה שנה, אחרי עוד גל קורונה, נסעו מלחי ומשפחתו למפגש אצל ההורים, "בלי להיכנס יותר מדי לפרטים, מצאתי את עצמי מנשים את אחיינית שלי רז ברוכי בת העשרה חודשים", הוא מספר, "איש מאיתנו לא ידע שהיה לה לב מוגדל (מצב רפואי שיכול לנבוע ממגוון מחלות ועלול לגרום למוות, י"ט). זה היה מטלטל, ממאה לאפס – הייתה ילדה מהממת מלאת חיים, ואחרי כמה דקות היא איננה". אחרי המקרה הזה הבין מלחי שהסוללה הרגשית שלו באפס אחוזים, "הרגשתי צורך לעצור הכול כדי לטפל בעצמי ובמשפחה ועזבתי את מקום העבודה החדש שלי". השלושה בחרו להקדיש את כל הפרקים לזכרה.
מלחי מוחה דמעה ומקליל את האווירה ומספר שדווקא מהמקום הנמוך שהגיע אליו בתהומות הנפש הוא הצליח להתחיל ליצור בשביל עצמו ולא בשביל אחרים. מאז הוא חזר לעבוד, וגם הצטרף לשלו ולקדרי־עובדיה לתחביב שדורש הרבה זמן ומאמצים, ובתחילת החודש הם פרסמו יחד את הפרק הראשון בפודקאסט "מעשה בשישה סיפורים" שאפשר להאזין לו בכאן הסכתים ובאפליקציות השונות.
איך הופכים תחביב למשהו רציני?
קדרי־עובדיה: "בתהליך ארוך מאוד. הייתה לנו הרבה עבודה, וגורמים נוספים עזרו לנו להניע, כמו המענק של מפעל הפיס לתרבות ואמנות שנתן לנו מסגרת והיתכנות".
"היה סימן שאלה כל הזמן", שלו ממשיכה, "אפילו כשכבר היינו ממש בתהליך של עבודה קשה. עד לאותו טלפון ממפעל הפיס לא היה לנו בית ולא היה כסף. מבחינתנו עשינו את זה מהנפש, וברגע אחד זה נהיה מחייב יותר. יש בוס, ומישהו שמחכה לתוצאות".
"לפתע אנשים נוספים גילו את המוצר הטוב שלנו ונתנו גושפנקה וכסף", מפרט מלחי, "'כאן הסכתים' נכנסו בשלב האחרון־אחרון ובשילוב המענק הכספי הבנו שיוצאים עם זה לאור".
"פודקאסט הוא חלום של הרבה אנשים", אומרת קדרי־עובדיה, "כעיתונאית ("הארץ", י"ט) אני חושבת שבתחום שלי קשה לנו לעבוד על פרויקטים ארוכי טווח, זה לא בדי־אן־איי שלנו. אנחנו רגילים לראיין, לתמלל ובתוך יומיים זה כבר בדפוס. וכאן זה יותר כמו לעבוד על סרט, זה רב־שלבי. ובהתאם לזה אני מקווה שזו תהיה יצירה שתישאר עם אנשים לאורך זמן. זו השאיפה".
"אני עורך סרט ומיד מעלה אותו", מצטרף מלחי, "אני מכין גרפיקה, וברגע זה כבר ברשת, הכול אד הוק. בתוך שנייה. ופה יצרנו שכבות על שכבות. ראיינו את חיים באר לפני שנה וחצי ואת אלונה פרנקל לפני הספירה".
"זה היה שיעור בדחיית סיפוקים", מוסיפה שלו בחיוך ורומזת על הפרק הבא שיעלה, שבו ראיינו את אלונה פרנקל שכתבה את 'סיר הסירים'. "הפרק נפתח באמירה של אלונה שהיא כבר בת 84, ואנחנו צוחקים שזה פודקאסט שיש לו סגולה לאריכות ימים, כי היא נשארת כבר שלוש שנים בת 84. כשפנינו לחיים באר הוא הציע שנבוא מהר כי כל החברים שלו הולכים, ובאמת יש סופרים שפספסנו לצערנו".
הריאיון נקטע בשיחת טלפון לנייד של שירה. היא מתנצלת, זו שיחה מהארכיון שחיכתה לה הרבה זמן. "אנחנו מחכים לפרסומת מפעם כדי לשלב באחד הפרקים", מלחי מספר, "אנחנו מנסים להשיג את ההקלטה הזאת כבר הרבה זמן. יש פה עבודה סיזיפית להשיג קטעי מוזיקה, ארכיון, אישורים מההוצאות". אני מנצלת את הרגע כדי לשאול אותם אם היה קשה לגייס סופרים להשתתף בפרויקט. "עברנו דרך כמה שרצינו מאוד ולבסוף סירבו", מלחי משתף, "אל תגיד שמות", קוטעת אותו שלו בחיוך, "אולי יש עוד סיכוי שהם יגיעו לעונות הבאות".
אף ששלו מכירה אישית סופרים רבים, זה לא היה פשוט. "אלו אנשים שלא נענים בקלות לראיונות, ואלו שכן נענו הרגישו שאנחנו עושים משהו רציני ועמוק", היא מספרת, "יש משהו במדיום של הסכת שמאפשר יותר", מוסיפה קדרי־עובדיה, "דני קרמן סיפר לנו כמה היה קשה להביא אותו להתראיין לאיזה סרט דוקו, אבל משהו בזה שאנחנו אצלו בבית, בלי תאורה ומצלמות – ריכך אותו. יהודה אטלס הופתע שאני הולכת 'רק' אחרי שלוש שעות של ריאיון, אף שמראש הייתה לו חשדנות מסוימת".
איך הייתה חלוקת התפקידים ביניכם?
"לרוב אנחנו עובדים על הפרויקטים שלנו יחסית לבד", אומרת שלו, "העבודה על הפודקאסט באה בנוסף לעבודה הקבועה שלנו, אז היינו צריכים ללמוד לעבוד יחד", בעל כורחה קיבלה קדרי־עובדיה את תפקיד שרת החוץ, "אני זו שהגישה את הבקשה למענק, מצאתי את עצמי עוסקת בעניינים פיננסיים ודברים שלא חשבתי שאי־פעם אצטרך, לא דמיינתי שזה יקרה. הייתי אומרת שבאופן פנימי זה יצא די סינרגי. אפשר לזהות את הנגיעה היצירתית של כל אחד, ואין מישהו שמכתיב את הטון. כל אחד מביא את האיכויות שלו ועושה את מה שצריך כדי להניע את הפרויקט, וזה עבד לא רע בכלל".
מלחי מדייק שלמען הסדר הטוב הייתה חלוקת תפקידים ברורה. "חילקנו שני פרקים לכל אחד מבחינת אחריות, אבל כולנו עבדנו על הכול בתיאום מושלם. ובכלל, עשינו הכול, חוץ מעריכת סאונד".
"באחד מרגעי השבר שלנו הכנסנו את טל ניסן להפקה", מספרת שלו, "הבנו שאנחנו חייבים שיהיה מישהו שיתקתק וירכז אותנו כדי להגיע לקו הסיום. צירפנו גם את אלי גורנשטיין שעשה לנו קטעי קריינות טובים ואת אסף רפפורט ודניאל שמר שנתנו את הלבשת הסאונד, צבעו את הפודקאסט בצבעים ועזרו לנו לספר את הסיפור בצורה הטובה ביותר שרצינו".
רחלי שלו: "בתוך כל החושך הזה כשיש כל כך הרבה רוע, הרבה שכול, וחטופים שעוד נמצאים שם, אנחנו מודים על הזכות שנפלה בחלקנו להתעסק במשהו טהור – ביצירה, בסיפור"
איך העבודה בצוות?
שלו: "אני תמיד דואגת להקיף את עצמי באנשים כי אני אוהבת אנשים. אני מעבירה הרצאות והופעות ומוצאת לעצמי דרך לא להיות לבד. הפרויקטים שלי הם ארוכי טווח, ואני רגילה לעבודות מהירות כמו טורי קומיקס. בזמן העבודה על ההסכת התפרסם פרויקט נוסף שעבדתי עליו הרבה זמן. יחד עם גלילה רון־פדר־עמית הוצאתי את 'אל עצמי' במהדורה של רומן גרפי. הבאנו את גלילה לפודקאסט בפרק על סדרת הספרים ג'ינג'י. גלילה ואני בסטיז", היא מחייכת "הכול משיק ומתחבר בחיים".
״גם בין הפרקים בהסכת דברים מתחברים ומשיקים, שמנו לב לזה בעת העבודה", מעיר מלחי, "מאירה (ברנע־גולדברג שכתבה את סדרת הספרים כראמל החתול, י"ט) מדברת על גלילה; כולם קשורים לדני קרמן; חיים באר פספס את הספר שנדבר עליו באחד מהפרקים הבאים; הפסיכולוגית בפרק על הספר 'האריה שאהב תות' היא הכלה של רוני אמריליו שהוא המלחין שנתן סלור, הבן של תרצה אתר, מדבר עליו".
"בעצם זה להבין שספרות ילדים לא נוצרת בחלל ריק", אומרת קדרי־עובדיה, "הסופרים הם תבנית נוף מולדתם, הם מושפעים מהסביבה, והיצירות שלהם הן תולדות של מפגשים מקריים כמו זה של הסופר יהודה אטלס והמאייר דני קרמן על האוטובוס לכיוון פרדס־חנה, שם שניהם גרים, וככה נולד הספר 'והילד הזה הוא אני'. אלו קלאסיקות שנראה שהן מובנות מאליהן, אבל פתאום מבינים שמאחוריהן יש אנשים, והיצירות נולדו מתוך משברים ולבטים ומשפחה והחיים עצמם. באופן חותך גילינו שאצל כולם הגרעין הראשון של הספר נבט ברגעים קטנים. גלילה דיברה על השכן שהגיע מעליית הגג, וככה נולד ג'ינג'י, רינת הופר סיפרה על טיול משפחתי בחניתה שבו הילדים המציאו חרוזים על כלב שעבר שם, וככה נולד חנן הגנן, ואלונה פרנקל ראתה בחדר המדרגות ילד שפספס והיא ניקתה אותו, וככה נולד סיר הסירים. זה מעורר השראה, חוץ מהאזנה לסיפורים. זה מראה איך כל אחד יכול לצאת ולספר את הסיפור שלו".
במובן הכי פשוט "מעשה בשישה סיפורים" עוסק בספרים קלאסיים שהרבה אנשים קראו או הקריאו להם אותם בילדותם. בין השורות והצלילים אפשר ללמוד ממנו הרבה על תהליך של יצירה ועל ישראליות.
"זה מתקשר לתקופה הקשה שבה אנחנו נמצאים", אומרת שלו בניסיון לפצח את הגנום של המאזינים, "אלו דברים שאני הייתי רוצה לשמוע עכשיו. כמעט תמיד יש מלחמה כלשהי שנותנת רקע לסיפור ומתארת את הלך הרוח הלאומי. מעניין לשמוע מה התפקיד של התרבות בתקופה של מלחמה, ואפשר למצוא תשובות בסיפורים עצמם או בסיפורים שמאחוריהם. ללמוד דרכם איך במדינה שלנו מתהוות יצירות שמלוות אותנו דורות קדימה, להתבונן ביצירות חדשות ולנסות לנבא על עתידן".
קדרי־עובדיה: "חשנו מתח בין העיסוק במובן מאליו, בקלאסיקות, לבין העיסוק ביצירות חדשות. היה טבעי ללכת לקלאסיקות של שנות השבעים, בתקופה שיצאו אז 'סיר הסירים' ו'הילד הזה הוא אני' ו'מעשה בחמישה בלונים', שהוא ההשראה לשם של ההסכת. אבל רצינו לחרוג קצת מתוך זה, ולעשות דברים יותר עכשוויים ולהתעסק לדוגמה בשאלה של איך נדע אם ספר שיוצא היום יהיה קלאסיקה? האם זה בכלל משנה או חשוב? שאלנו את מאירה אם היא רוצה שהחתול שלה יהיה הג'ינג'י של ימינו או שהוא משהו של הכאן ועכשיו ואולי בעוד עשור יישכח. אלו שאלות שמעסיקות כל אחד שיוצר".
אפשר ללמוד דרך הספרים על תמורות בחינוך ילדים?
"ברור", מלחי מכריז, "אני חושב שבשונה מההורים שלנו אנחנו פחות מטאטאים דברים מתחת לשטיח".
"אפשר לראות שדווקא היום יש הורים שהרבה יותר מגוננים על הילדים שלהם", שלו חולקת עליו, "כמו באריה שאהב תות, או נגיד שיש כאלו שלא רוצים שהילדים יקבלו רעיונות להתנהגויות לא ראויות כמו 'הילד הזה הוא אני'. מצד אחד יש פתיחות, ומצד שני יש יותר הגנה".
"אין ספק שבספרים של שנות השבעים החל שינוי ניכר לעומת השנים שקדמו להם", מוסיפה קדרי־עובדיה, "אלונה אומרת שהיא חשבה שיצלבו אותה כי היא העיזה לדבר על קקי ופיפי. אבל היא מצאה דרך לתת כלי חינוכי של שיחה עם הילד על הדבר עצמו".
שירה קדרי־עובדיה: "אלו קלאסיקות שנראה שהן מובנות מאליהן, אבל פתאום מבינים שמאחוריהן יש אנשים, והיצירות נולדו מתוך משברים ולבטים ומשפחה והחיים עצמם"
שישה ספרים זו רשימה קטנה מאוד מתוך המון ספרים שנכנסו לנרטיב הישראלי.
מלחי: "ערכנו רשימה שהורכבה מרשימה שכל אחד מאיתנו הביא, ובעבודה משותפת סיננו במחשבה על התמהיל הנכון. כל ספר שלא נכנס אמרנו שייכנס לעונה הבאה". הם כולם מחייכים ואומרים פה אחד שאין ספק בנוגע לעונה נוספת.
קדרי־עובדיה: "אני חושבת שיש פה הרבה מהדי־אן־איי הישראלי, ואפשר לפצח אותו בעוד הרבה דרכים. לא דיברנו על ספרים מלפני קום המדינה, ספרים חדשים וספרי קומיקס. אפשר היה להעמיק בשאלות כמו מה נכנס ואיך נבחר להיכנס לקאנון הישראלי, ודרך זה להעמיק עוד בדיון על הסיפור הישראלי. לדוגמה 'והילד הזה הוא אני' הוא סיפור על ילד שחי בשיכון עירוני, אטלס הכותב גדל במושב עובדים, ורק פרטי המידע האלו על היוצר והיצירה מספרים לנו הרבה על הארץ שלנו. ומספר סיפור על דברים שהשתנו פה בארץ".
מתוך העבודה על ההסכת, אתם מצליחים לזהות אם יש ייצוג לכל גוני החברה בספרים שנכנסו לנרטיב?
קדרי־עובדיה: "רשימת הספרים המוכרים לכולם מעלה הרבה שאלות על הנרטיב. אני חושבת שבספרי פעוטות זה פחות בא לידי ביטוי".
שלו: "בבית שגדלתי בו לא הייתה סלקציה, הכול נכנס. אבל כשאני מדברת על הפודקאסט אני לא אומרת 'הספרים שכולכם קראתם', כי לא כולם קראו אותם. הם לא הגיעו לכולם וחשוב לזכור את זה, אנחנו מדברים על ספרים שהייתה להם השפעה על ילדות ישראלית ועל התרבות הישראלית שרבים נחשפו אליהם. במפגשים על הספר 'אל עצמי' אמרו לי שהוא נורא סטריאוטיפי אבל חשוב להבין שכשיצא לאור בפעם הראשונה לפני חמישים שנה הוא היה חדשני מאוד. זו הייתה פעם ראשונה שילדים יכלו לראות ילד כמוהם – הם פגשו את ציון כהן מבית־שאן, שיש לו סבתא שמתנהגת בדיוק כמו סבתא שלהם. היה לזה אז תפקיד חשוב מאוד. אבל היום שואלים אותי למה ציון הוא כהה עור וניר שרוני הוא בלונדיני ולמה זה מנציח את השוני. אבל אני וגם גלילה מבינות שזו צורת הסתכלות מאוד־מאוד שונה, וזה פתח עולם בפני ילדים שלא היה להם ייצוג לפני כן, והציג לילדים שלא הכירו את קהל הילדים הזה".
מלחי: "עכשיו יש יותר גיוון, וחשוב שמה שאנחנו משדרים החוצה ישדר את זה. כשהייתי ילד לא חיפשתי ילד דתי אבל התרגשתי כשהיה כזה בקֶנדי קן דוּ איט. כשהילדה שלי היום רואה ילד דתי בבית העץ היא מתרגשת".
שלו: "בסוף, סיפור טוב מדבר לכולם, על אחת כמה וכמה לילדים, שהם עדיין דף נקי. המבוגרים התקלקלו, ועל ילדים עוד אפשר להשפיע, יש לזה השפעה על אילו אנשים הם יהיו, וזה ישפיע על העולם שבו נחיה, והכול מתחיל שם".
