הצחוק המתגלגל של עירית קפלן הוא צחוק מלא ביטחון. וזה לא מפתיע, כבר שנים היא מככבת על הבמות, במסכי הקולנוע והטלוויזיה. אבל מאחורי הצחוק הבטוח והאישיות הכובשת מסתתרות גם לא מעט תקופות שבהן אנשים גרמו לה להרגיש לא טוב עם עצמה, אפילו לפקפק ביכולותיה, ואחרי שאדם שהיה קרוב אליה במיוחד ערער עליהן, היא עשתה את המעשה המתבקש – השאירה אותו מאחור, וכתבה מחזה.
כך הגיח לעולם "נעמי ונורמה" – מחזה שבמרכזו עומדת נעמי דקל, גרושה טרייה מאילת שנאלצת לעבור למטולה ולטפל בנורמה שליין: קשישה בודדה ומרירה, עורכת דין בעברה ומגרשת מטפלות סדרתית בהווה. כשאיתן, הגרוש של נעמי, מגלה שהשאירה את בנותיהם עם חברה הוא פונה לרווחה ומאיים לשלול ממנה את המשמורת. נעמי נאלצת לחזור בבהילות לאילת וגוררת איתה את נורמה בעל כורחה.
"גזלייטינג – ובעברית גִזלוּת, עדיין לא מצא מקום בתיאטרון", מסבירה קפלן (50), "אף שכל כך הרבה בני או בנות זוג מנמיכים ומטשטשים את המציאות של נשים וגם של גברים, יום־יום. החלטנו להציף את זה, ובאמת נגענו בפצע פתוח. אחרי כל הצגה אנשים כותבים לי שהם צחקו, נהנו אבל גם הבינו שהם עברו או עוברים משהו לא בסדר. היה גם בחור שהודה לנו על ההצגה, וסיפר שהוא צחק מאוד אבל אחרי שעשה דין וחשבון עם עצמו הבין שהוא עושה גזלייטינג לאשתו ושיש לו נטייה לבקר ולהקטין אותה. בזכות השיקוף של המחזה הוא החליט לתקן את זה".
וואו, איך הגבת?
"כתבתי לו שאני כל כך גאה בו, גם בכך שהוא הודה בזה וגם שההצגה פקחה את עיניו. כולנו פה ושם עושים את זה לאנשים, בלי להתכוון אפילו. מול הילדים, בני הזוג, החברים. הבעיה היא לא כשעושים את זה מדי פעם, אלא כשזה מתחיל להיות דפוס. זה קורה, אגב, גם ברמה המדינית. אחרי 7 באוקטובר העולם מעביר אותנו, את מדינת ישראל, גזלייטינג אחד גדול. רצחו ואנסו ועשו בנו שמות, אבל כל העולם מנסה לשכנע אותנו שאנחנו אשמים, שאנחנו רוצחים, והרי פגעו בנו. כשזה מגיע לגזלוּת, מודעות היא 70 אחוז מהפתרון לבעיה".
יצא לך לחוות גזלייטינג בעצמך?
"חוויתי גזלות משמעותית באחת ממערכות היחסים שלי", היא משתפת, "הנמכה והקטנה פשוטו כמשמעו. אני אישה גדולה ונוכחת מאוד, ומעצם היותי שחקנית אני דומיננטית ומצחיקה. שומעים אותי מאוד חזק ואני משערת שלא לכל אחד זה קל, ולא כל גבר מסוגל להתמודד עם זה. היה בחור אחד שפשוט הקטין אותי בלי סוף. משפטים כמו 'את מצחיקה מדי בחברה', 'אל תהיי חדה, אל תהיי שנונה'. פשוט אל תהיי, זה מה שהבנתי ממנו. אני לא בן אדם בוטה או גס רוח, אני חברותית ומסתדרת עם אנשים. אבל מה לעשות שאני לא שברירית וקטנטונת. זו מי שאני. אני מאמינה שעדינות זה בנפש, והוא פשוט לא קיבל את מי שאני. כל הזמן ניסה לשנות".
שומעים אותי מאוד חזק ואני משערת שלא לכל אחד זה קל, ולא כל גבר מסוגל להתמודד עם זה. היה בחור אחד שפשוט הקטין אותי בלי סוף. משפטים כמו 'את מצחיקה מדי בחברה', 'אל תהיי חדה, אל תהיי שנונה'. פשוט אל תהיי, זה מה שהבנתי ממנו
נעמי ונורמה הוא ממש לא פרויקט הביכורים שלה. הוא יותר כמו האחות הקטנה של ההצגות "גאון בכלוב" ו"המכשפה בבית ממול", שאותן כתבה עם המחזאי והשחקן יואב בר־לב. "זה המחזה השלישי שלנו והיד עוד נטויה, אנחנו נהנים מזה", היא מציינת, "האמת, שאנחנו גם טובים בזה".
שתי ההצגות האלו הפכו בן רגע ללהיט תיאטרוני. ב"המכשפה בבית ממול" נשארה קפלן על תקן מחזאית, אך ב"גאון בכלוב" היא כבר חבשה שני כובעים, האחד של הכותבת והשני של התפקיד הראשי. היא בחרה להמשיך באותו קו גם הפעם.
אין 'ניגוד אינטרסים' במשחק תפקיד שאת בעצמך כתבת?
"אולי", היא צוחקת, "אבל לא בהכרח. מצד אחד זה מעולה, אין מי שמכיר את החומר כמוך. מצד שני לא קל לעשות חזרות כשאת גם שחקנית וגם מחזאית. יש הרבה שדרוגים במהלך החזרות, מאחר שהמחזה לא נוסה על קהל, והרבה פעמים מצאתי את עצמי מתעסקת פחות בתפקיד ויותר באיך לשפר את המחזה. למזלי את 'נעמי ונורמה' מביימים שני אנשים אינטליגנטים ודומיננטים מאוד, וזה הוריד ממני עומס".
קשה לעמוד בחדר חזרות ולצפות במישהו אחר לוקח את המושכות במשהו שאת בעצמך יצרת?
"אני לא מוותרת על המושכות, אני משחררת אותן. מחזה הוא תבשיל. אם אתה מחזאי חכם כנראה תפתח את הסיר ותיתן לעוד אנשים להוסיף פלפל ומלח, כלומר הומור ופן דרמטי. זה תהליך ארוך. מחזה הוא לא מוקפץ, יותר לכיוון החמין. אתה מוכרח לסמוך על הצוות שבחרת ללכת איתו, עבודה מתוך אגו לא מובילה לשום מקום".
את רוב הזמן בתיאטרון. את מרגישה שהקהל של היום עדיין יכול לבלות כמה שעות בלי מסך, רק מול דמויות ודיאלוגים?
"תראי, יש מצב שהעיניים מוסטות מהר יותר לטלפון, במיוחד היום, אם מדובר בהבזק כתום או בצליל התרעה".
הגיוני שהיום לקהל אפילו קשה יותר להתנתק ממה שקורה בחוץ.
"ברור, אבל האולמות מלאים. אנשים רצים להתנתק מהכאב והשכול. הרצון לברוח לא הופך אותנו לאנושיים פחות. אפילו אנחנו, השחקנים, מציצים ב־ynet רגע לפני העלייה לבמה והדמעה זולגת. אני חושבת שצריך שנייה לקחת אוויר ולראות הצגה שלא קשורה למה שקורה. כמה הנפש שלנו יכולה לסחוב?"
ו"נעמי ונורמה" מתאימה לקהל שמחפש מרחב מוגן?
"מאוד. לכל אחת מהדמויות יש פצע פנימי ורגשי שהיא מתמודדת איתו במסע המשותף, וכל אחת עוברת תהליך של ריפוי דרך כוחה של האחרת. חשוב לומר שהכול עטוף בהומור רב. אי אפשר אחרת עם רבקה מיכאלי, אבל זה מתחיל עוד בשלב הכתיבה. אנחנו מאמינים שאין נושא שלא יתקבל בהבנה אם הוא מוגש עם תבלין של צחוק".
גם מלחמה?
"מלחמה היא דבר ציני מאוד, ויש מקום להכניס גם בה הומור. אבל שכול, כאב או אובדן הם משהו אחר. אני לא רואה איך אפשר לדבר עליהם בהומור. יש פרות קדושות, וזה לא המקום והזמן להתבדח. אבל לצחוק על דברים ולהעביר ביקורת דרך הצחוק, זהו תפקידם של הכותבים מאז ומעולם".
איך הייתה החזרה שלך מהמציאות של אזעקות וכאב למשחק?
"לשמחתי הזמן שלא שיחקתי היה קצר מאוד", היא משתפת, "היינו בעיצומן של חזרות להצגה 'מלאכים באמריקה' וחזרנו ממש כמה שבועות אחרי המלחמה. גלעד הבמאי התלבט אם להמשיך או לא, אבל הרגשנו שאפשר ואפילו צריך להמשיך. התכנסנו בחדר החזרות בשביל להתרפא. זה הדבר הטוב ביותר שהיה יכול לקרות לי באותו זמן. הייתי שבורה. שתי חברות טובות שלי איבדו את בנותיהן בנובה, ילדות שהכרתי טוב כל כך. ענבר הימן ז"ל שגופתה עדיין בעזה, ומאיה ביטון שהתחבאה עם הארוס שלה, אלירן, עד שגילו אותם וירו בהם מטווח אפס. ייקח דורות על דורות להשתקם רגשית ונפשית".
התיאטרון הצליח לגאול אותה ממכאוביה גם בעברה הרחוק. "כשסיימתי את בית צבי הייתי רווקה יפה, שמנה ושופעת", היא חוזרת אחורה בזמן, "היה לי קשה מאוד בעולם הדייטינג. חוויתי המון פעמים דחייה, גם ובעיקר בגלל המראה החיצוני. אמרו לי: 'את גדולה מדי', 'את שמנה'. ואז שמעתי שהולכים להעלות בקאמרי את Fat pig (מחזה שכתב המחזאי האמריקני ניל לאביוט, המדבר על מערכת יחסים בין בחור מצליח לבחורה כבדת משקל – ש"ד). והרגשתי שהוא שייך לי. כל כך קיוויתי שלא ייתנו אותו למישהי מוכרת יותר, עד שהחלטתי לפעול כדי לקבל אותו. נשמתי, וסיפרתי למנהל האמנותי של התיאטרון שאני מרגישה שאני אמורה לשחק את התפקיד. הוא מסתכל עליי ועונה 'על מה את מדברת? הבאתי אותו במיוחד בשבילך'".
למה רצית כל כך לשחק את הדמות?
"המחזה מדבר על פצע שאני מכירה מקרוב. התלהבתי מהרעיון לנבור בו. כשאת בחורה ששוקלת כמה קילוגרמים מעל הנורמה החברתית, את מתאימה לבילויים ולכיף, אבל להביא להורים או להציג לחברים? פחות. ידעתי שאני משחקת את עצמי על הבמה, וההצגה הזאת שינתה את חיי בהרבה מאוד מובנים. אז לא דיברו על שמנופוביה בפומבי, מה שהפך את Fat pig לפורצת דרך. הופענו בחדשות ובכל מיני תוכניות בידור, התראיינתי המון. פתאום הכירו אותי, אהבו אותי. זה נתן לי כוח מטורף, וגם על עניין הזוגיות זה השפיע. את ההצגה הראשונה התחלתי כרווקה, אבל באחרונה בעלי כבר ישב בקהל".
חווית הרגשה כזו גם בעולם המשחק? שמסתכלים עלייך אחרת בגלל החיצוניות?
"תמיד. הייתי בין פורצות הדרך בעולם המשחק. שיחקתי תפקיד מרכזי ב'האלופה', סדרה שהצליחה מאוד. כל השחקניות באותה סדרה נראו כמו דוגמניות, ופתאום מופיעה בקאסט שחקנית שהיא שמנה ויפה ומוכשרת. זה היה מיוחד. שיחקתי דמות שהייתה אהובה מאוד, והיום אני רואה עוד ועוד שחקניות נפלאות שעושות את זה. שני קליין למשל, היא לא רזונת אבל היא מככבת ועושה קמפיינים. יש עוד דרך לעבור, אבל אם את שואלת אותי – אנחנו במקום הרבה יותר טוב".
תמיד הרגשת בנוח עם הגוף שלך?
"עברתי תהליך, אבל בסופו של יום אף אחד לא מרגיש בנוח בגוף שלו. השאלה היא איפה אתה מניח את מרכז הכובד – על הגוף או על הנשמה? ממרומי גילי אני מעדיפה להתמקד במה שקורה אצלי בראש ומה שקורה בנשמה. כל עוד הנשמה שלי נשארת צעירה וטהורה, אני מרגישה טוב מאוד עם עצמי".
ולדעתך, אחרי המהלך החברתי שעברנו, הצגה כמו Fat pig הייתה יכולה להיות רלוונטית?
"המחזה נגמר באמירה של הגיבורה לאהובה שהיא תרזה בשבילו כדי שהם יהיו יחד. אבל הוא נפרד ממנה בכל זאת, והיא קורסת. היום הייתי משנה לגמרי את הסוף. מי אתה שמישהי תשתנה בשבילך?! לך תעבוד על עצמך ותחזור כשתהיה בן אדם. אז זה אולי נראה כמו סוף הגיוני, היום זה לא היה עובר".
לצד השינוי שחולל בחייה הזוגיים והכוח שהעניק לה בשעת משבר, המשחק הוא מה שהפך את קפלן מהילדה הכי שקטה בגן לאישה שאי אפשר להתעלם ממנה, ודאי לא כשהיא עומדת במרכז אלומת האור שעל הבמה.
כשאת בחורה ששוקלת כמה קילוגרמים מעל הנורמה החברתית, את מתאימה לבילויים ולכיף, אבל להביא להורים או להציג לחברים? פחות
"כשהייתי בת ארבע היה לי גנן מדהים, קראו לו שם טוב. בכל חנוכה הוא היה שוכר אולם, מביא את ההורים ומכין איתנו הצגה מושקעת. באותה שנה ההצגה הייתה בנושא פורים. הייתי ילדה מאוד שקטה ונחבאת אל הכלים, אבל חיידק הבמה קינן בי ולטשתי עיניים לתפקיד הראשי – מלכת אסתר. ילדה אחרת קיבלה אותו והתאכזבתי. אז אזרתי אומץ, ניגשתי אליו והבעתי את דעתי המקצועית. כלומר הכרזתי שהיא פשוט לא עושה את זה טוב. הוא הופתע מאוד, אבל באמת בירר והבין שהיא לא רוצה לעשות את זה, והתפקיד התגלגל אליי. התרגשתי מאוד, אפילו אמא שלי קנתה לי תחפושת. אחרי ההצגה שם טוב ניגש אלינו והודיע שאני הולכת להיות שחקנית, שאין לי ברירה אחרת. גם אני הבנתי באותו רגע שזה התפקיד שלי. מאז כל מסיבת סיום, כל אירוע, ישר התנדבתי להיות התוכן הבידורי. אי אפשר היה להזיז אותי מזה".
כמו בימים ההם, גם היום להזיז את קפלן מהבמה זו אינה משימה פשוטה או אפשרית, אפילו לא כשהיא בפתחו של מה שהיא מכנה "השליש האחרון של החיים".
"כל זמן שהגוף שלי לא יבגוד בי, אני אמשיך לשחק ובעיקר לכתוב", היא מכריזה, "אפשר מכל מקום ובכל מקום. אומנם התחלתי לכתוב אחרי שהתחלתי לשחק, אבל יש לי המון סיפורים לספר".
לצד כל שאר הנושאים, נראה שב"נעמי ונורמה" התמקדתם גם בזקנה ובהשלכותיה.
"כן, מאוד רצינו לשוחח בהצגה על הפער הבין־דורי, הבדידות שבהתבגרות, וגם להציף את היחס שלנו למבוגרים. הדילמה בין הבוז לבן אדם מבוגר ולעומתו הערצת ניסיון החיים שלו. יש לי הרבה חברות שמבוגרות ממני. אני אוהבת לשמוע את הסיפורים שלהן, לשאוב מהן ידע, ואני חושבת שצריך תמיד לכבד את זקני השבט שלנו. אגב, אני מרגישה שלפעמים נוח לנו לצקצק ולהגיד שהדור הצעיר של היום כבר לא מכבד את הדורות שלפניו, אבל לדעתי זה לא נכון. אני רואה איך הילדים שלנו מתייחסים אלינו בכבוד רב. נכון שאומרים שהעולם שייך לצעירים, ועדיין – ההתנהגות שלך כלפי אנשים מבוגרים תלויה רק בחינוך שקיבלת".
בתעשייה שמאוד שייכת לצעירים, הגיל משפיע על התפקידים שאת מקבלת?
"לא, אני עדיין מרגישה ילדה עטופה ומפונקת מאוד שמקבלת את כל החום והאהבה והאהדה במקצוע. אני מרגישה שאני בפריחה נהדרת, טפו־טפו. יש אנשים שאוהבים לקטר על הגיל וההשפעה שלו על המקצוע, אבל אני מכירה תודה כל יום על האנשים שלצידי ועל זה שאוהבים את המחזות שאני כותבת. את יודעת כמה קשה להעלות מחזה על במה רפרטוארית, בעוד הלקטורים של התיאטרון מקבלים מדי שנה כל כך הרבה מחזות? נפלה בידי זכות גדולה. אז לא – הגיל עשה לי רק טוב, גם למשחק וגם לאמהות".
האמהות היא אחד המסעות המורכבים שעברה קפלן. לאחר שהיא ובעלה הצלם ניתאי נצר גילו שלא יוכלו להביא ילדים לעולם בדרך טבעית, החליטה קפלן לא לוותר וילדה שני ילדים בתהליך הפריה חוץ־גופית. הצעירה שבהם, לונה, נולדה לפני שש שנים, הרבה אחרי שקפלן חצתה את גיל 40. "נכון ש־44 הוא גיל מבוגר ללדת, אבל חשוב לזכור שאנחנו, השחקנים, ילדותיים מאוד. המקצוע הזה שומר אותך בנפש צעירה. בזמן שכל הסביבה התבגרה, אנחנו המשכנו לשחק משחקי ילדות. לונה קיבלה אמא שובבה ונמרצת שעושה איתה הכול, היא מורידה לי הרבה שנים בגיל. לעומת זאת עילאי, הגדול שלי, כבר בן 14 ומתחיל לנפנף אותי".
התהליך הארוך והמייסר שהביא לקפלן את ילדיה היה גם הנשק המרכזי במלחמת הקיום שניהלה על מיטת מחלקת האשפוז באיכילוב, בשעה שהקורונה איימה להכניע אותה עד מוות.
"חטפתי את מחלת הקורונה חזק מאוד והייתי על צומת דרכים. זה תפס אותי בלילה. שכבתי במיטה וכבר לא יכולתי לנשום. היו לי נשימות שטוחות מאוד. הרגשתי שעוד רגע וזהו, אני מחזירה את נשמתי. התקשרתי לסמנכ"ל של איכילוב, איש מדהים, ואמרתי לו 'גיל, אני לא בסדר'. מיד הביאו לי אמבולנס, עשו לי צילום וראו שהריאות שלי מכוסות במעטה לבן. אושפזתי מיד, וטיפלו בי שם במסירות. היה שלב שהרופא הגיע ואמר 'נקווה שנעבור את זה'. המילה 'נקווה' עשתה לי בלגן. צעקתי בלב 'שום נקווה, אני יוצאת מפה על הרגליים! בשביל זה עברתי הפריות ואת כל הכאב והסבל? בשביל להביא את הילדים שלי ולהגיד להם בתוך כמה שנים ביי?'
"היה לי מזל גדול. ביקשתי להיות חלק מניסוי, ואמרו לי שאני יכולה לקבל תרופה ניסיונית, אבל אי אפשר לדעת אם יש במזרק פלצבו או את התרופה עצמה. הסכמתי בכל זאת, ולשמחתי קיבלתי את התרופה. החלמתי מהר, ותודה לא־ל גם בלי תופעות לוואי".
החוויה הזאת על סף המוות שינתה משהו באמונה שלך?
"אני מאמינה בעולם שמעבר, בגלגול נשמות. הרבה זמן אני חושבת שהגוף הוא רק הרכב שאנחנו נוסעים בו, ושאנחנו מחוברים לניצוץ גדול יותר. יש שיקראו לו יקום, בריאה או א־לוהים, אבל אני לא בן אדם דתי. אני מתקשה להתחבר לדת כפי שהיא מפורשת היום דרך רבנים. אני לא חושבת שבתורה שלנו כתוב לא לעבוד או לא להתגייס, זה לא קיים. לדעתי הדת והמסורת היפה שלנו היו לכלי לעסקנות פוליטית שאני לא מתחברת אליה ואפילו סולדת ממנה. האמונה שלי פנימית ומתמקדת בבין אדם לחברו. מבחינתי התורה כולה מסתכמת במשפט 'ואהבת לרעך כמוך' שמחייב את כל הקיימים על פני הכדור, ואני מקווה שכל אחד יעשה את ההשתדלות שלו".
מלחמה היא דבר ציני מאוד, ויש מקום להכניס גם בה הומור. אבל שכול, כאב או אובדן הם משהו אחר. אני לא רואה איך אפשר לדבר עליהם בהומור. יש פרות קדושות, וזה לא המקום והזמן להתבדח
לצד כל המחלוקת והפילוג, הצו הזה מקבל משמעות אחרת מבחינתך?
"אני מרגישה שרבים מאיתנו שוכחים שחייבים לכבד כל אדם. יש דעות שונות ומחשבות אחרות, צריך להבין שכל אחד במקום אחר מבחינה רוחנית. יש מי שמחובר יותר ומי שמחובר פחות, כל אחד בקצב שלו. יש לי דימוי קבוע שאני משתמשת בו – תדמייני לוח די־ג'יי שמחולק לרגשות. בצד אחד יש אהבה, חמלה, שמחה, חסד ונתינה, ובצד השני פחד, חרדה, כעס, שנאה וכאב. התפקיד שלי הוא להרים ביד אחת את המתגים של הצד שמלא באהבה וחמלה ולהוריד את הווליום של הצד השני, אבל זו משימה חלקית. המשימה הגדולה מבחינתי היא להדליק את המתגים של האור ולכבות את המתגים של החושך".
התקווה הזאת ממשיכה לזהור בעיניה של קפלן אפילו כשהיא מדברת על החלומות מעבר לים, אף שהמלחמה הרחיקה אותם ממנה צעד אחד נוסף.
"אחד התפקידים שנתנו לי השראה להיות הנווטת בחיים של עצמי היה של מרקדה ב'מלכת היופי של ירושלים' (דרמה המבוססת על ספרה של שרית ישי־לוי – ש"ד). זו אישה צבעונית מאוד, דמות שמאוד מאתגר לשחק. רוב הזמן היא פוגענית ועוקצנית, אבל אחרי שהצלחתי להבין אותה, אנשים חיבבו אותה וחיכו שהיא תחזור למסך. יש לה אימפריה לנהל ובן רומנטיקן חסר תקנה, אז היא מחליטה לנווט בעצמה את החיים שלה, וזו דוגמה מעולה בשבילי.
"מגיל צעיר אני לא מחכה שאף אחד יעשה בשבילי. לכן החלטתי לכתוב לתיאטרון, אחרי שנים שלא השתמשתי בכישרון הזה. אני לא תולה את כל הצלחתי באחרים, רק בעצמי. כמו שפעם אמרה לי רוזינה קמבוס: 'את העסק של עצמך, היכן שתפתחי אותו, הוא יצליח'. והעסק שלי הוא הכישרון, הקול והמראה. אין עוד כלום. עסק עם מינימום תלות, והכול באחריותי ובזכותי".
ואם נלך על הגישה הזאת, אילו שאיפות נוספות יש למנהלת העסק?
"האמת שבא לי לפרוץ את גבולות המדינה. לראות איך תסריט או מחזה שלי מצליחים מעבר לים. זה יכול להיות מדהים, אם כי אני מרגישה שלא כיף עכשיו בחוץ לארץ. ודאי שלא בלונדון, שהיא משאת נפשי וכמובן בירה של תיאטרון משובח. בכל אופן, אני מרגישה ויודעת שנתעורר לעולם טוב יותר בהמשך, זה עוד יגיע. אנחנו כרגע בתהליך החלמה, מנקזים את המוגלה מהפצע. חייבים לקבל את זה ולהאמין באור".
