בענף המרתון בישראל חלה בשנים האחרונות תמורה יוצאת דופן, תמורה זו מתבטאת בהישגים חלומיים בתחרויות עילית ובתוצאות שמקרבות אותנו לצמרת העולמית הגבוהה ביותר. השיא נרשם בשנה שעברה בזכייתו של מארו טפרי בתואר סגן אלוף העולם בתחרות בבודפשט, שנה לאחר שלונה צ'מטאי־סלפטר סיימה שלישית והוענקה לה מדליית הארד באליפות העולם באורגון, ארצות הברית. גירמה אמרה הוא שותף מלא לפריחה הזאת, הוא זכה עם הנבחרת במדליית זהב היסטורית באליפות אירופה במינכן לפני שנתיים, החזיק בשיא הישראלי במרתון במשך שנה, זכה בשלל תארים מקומיים והוא שיאן ישראל בריצות ל־20 קילומטר. אמרה הוא אחד מחמשת רצי המרתון הישראלים (שלושה גברים ושתי נשים), שייצגו את ישראל במשחקי פריז בחודש הבא. "פריחת הענף החלה בזכות פרויקטים לריצות ארוכות במכון וינגייט ובבן־שמן שנוסדו לפני כעשור והעניקו לספורטאים תנאים משופרים שכללו מגורים, אימונים משותפים, נסיעות ארוכות למחנות אימון בחוץ לארץ, צוות אימון איכותי ומעטפת רפואית מודרנית, שמעניקה מדדים מדויקים בכל רגע נתון", אמרה מסביר את הרקע להתקדמות המטאורית שלו, "זה הוביל לכך שכל המנטליות השתנתה, בעבר ההשתתפות הייתה העיקר, ועכשיו רוצים להיות מדורגים, להגיע הכי רחוק ולזכות במדליה. הזכייה של טפרי בשנה שעברה הוכיחה לכולנו שהכול באמת אפשרי, ועכשיו אנחנו יוצאים לתחרויות בגישה אחרת, ובשבילנו היום זכייה במדליה אולימפית אינה מטרה בלתי אפשרית".
לפני כמה שבועות היה אמרה שותף להישג נפלא נוסף – נבחרת הריצה שלנו זכתה במדליית כסף קבוצתית בחצי מרתון באליפות אירופה לאתלטיקה שנערכה ברומא. ההישג התאפשר בזכות טפרי, שסיים רביעי, גשאו איילה שיאן ישראל במרתון, שסיים שביעי וגירמה מיד אחריו במקום התשיעי – שלושתם ייצגו אותנו בריצת הגברים בפריז. "זו הייתה חוויה פשוט מטורפת כי לא עשינו הכנה מיוחדת לתחרות כיוון אנחנו מתמקדים רק בריצה בפריז, ובתחרות הנבחרת שלנו מוקמה במקום החמישי או שישי מבחינת איכות התוצאות", מסביר אמרה, "עזרנו זה לזה במהלך הריצה, אם מישהו קצת נחלש עודדנו אותו, עבדנו בתוכנית מוכנה מראש שהנחו המאמנים המצוינים שלנו דן סלפטר וזוהר זימרו, והיינו ממש טובים. במהלך הריצה הראינו ליריבים שלנו עד כמה אנחנו חזקים ועזרנו להכתיב את הקצב". בשבוע שעבר יצאה הנבחרת למחנה אימונים ארוך, ובסיומו תגיע החבורה לאולימפיאדה בפריז.
"הזכייה של טפרי בשנה שעברה הוכיחה שהכול אפשרי, והיום בשבילנו זכייה במדליה אולימפית אינה מטרה בלתי אפשרית״
"המסע שלנו יתחיל בצרפת, שם נלך להכיר את המסלול האולימפי, שיעבור הפעם בתוך פריז עצמה, ומשם ניסע להתאמן באיטליה", אמרה משתף, "במחנה שם נתאמן בתנאי גובה וחום, תנאים שמצפים לנו גם בריצה האולימפית, ונגיע מוכנים בצורה הטובה ביותר". פריז תהיה האולימפיאדה השנייה של אמרה – במשחקי טוקיו סיים במקום ה־28 מתוך 106 רצים, בתוצאה שכיום חלשה ב־11 דקות מהשיא האישי שלו, שעומד על 2:05:52, תוצאה שקבע בשנה שעברה בוולנסיה ונחשבת היום לשלישית בטיבה בהיסטוריית המרתון בישראל. את הקריטריון האולימפי קבע כבר בפברואר 23', אז סיים 12 במרתון בסביליה, ספרד. "במובן מסוים אני מרגיש כאילו עכשיו זו האולימפיאדה הראשונה שלי, כי אולימפיאדת טוקיו הייתה בתקופת הקורונה, היינו רחוקים מהכפר האולימפי ותנאי הריצה שם היו קשים מאוד", אמרה נזכר, "אני בכושר טוב, מצפה לסיים את התחרות בפריז במקום הכי גבוה שאפשר ולהביא גאווה לעם בישראל שכרגע במצב קשה". על אמרה וחבריו ישמרו ברמת אבטחה גבוהה מהרגיל, בגלל הסיכון הביטחוני עקב המלחמה בישראל. "יש הרבה דיבורים על האבטחה במשחקים, ואני מקווה שבאמת יעשו הכול כדי שנרגיש בטוחים לחלוטין. אנחנו, רצי המרתון, בסיטואציה קצת שונה מהאתלטים האחרים, כי אנחנו רצים ברחוב וחשופים הרבה יותר מהם", הוא אומר, "ב־7 באוקטובר הייתי במחנה אימונים באדיס־אבבה וברשת זה היה נראה נורא כל כך, שלא הייתי בטוח שיש לי לאן לחזור. דרשתי מיד לטוס לישראל, מתוך רצון עז ללכת להתגייס אף על פי שאין לי שום רקע או ניסיון קרבי. הדרך חזרה הייתה קשה ומורכבת בגלל כל ביטולי הטיסות".
סיפורו של גירמה אמרה בן ה־36 יוצא דופן ובנוי מחומרים שמהם כותבים סיפורים ומצלמים סרטים. הוא נולד בכפר קטן באתיופיה בשם ליבן, ושם חי במשך 19 שנה עם משפחתו בתנאים הבסיסיים ביותר. "גדלתי במקום בלי טכנולוגיה בכלל, בלי חשמל, ברזל ופלסטיק, בלי מסכים ואפילו הכלים שבישלנו בהם עשינו בעצמנו. אני זוכר שסבא שלי סיפר לי שבפעם הראשונה ששמע רדיו, הוא לא הבין איך זה יכול להיות וחשב שהשטן מדבר מתוך המכשיר", אמרה צוחק, "חיינו ואכלנו ממה שגידלנו בעצמנו, בדיוק כמו השכנים לידנו, והדבר היחיד שקנינו בשוק המרוחק פעם בשבוע היה מלח וגז טבעי. חיינו לפי העונות, ואני זוכר שהייתי מפנטז על פירות מסוימים בתקופה שאי אפשר היה להשיג אותם כי זה לא הזמן בשנה. הילדים שלי היום יטעמו משהו ויגידו שהם אוהבים או לא, בילדות שלי לא היה דבר כזה".
עד שהגיע לישראל לא עסק בספורט באופן מסודר אבל מתברר שהריצה הייתה חלק בלתי נפרד מחייו. "באתיופיה אין קשר בין גיל ללימודים, אם אתה רוצה, פשוט לך ללמוד. אחים שלי ואני היינו הראשונים בכפר שהלכו ללמוד. התחלתי כיתה א' בגיל 9 עם אנשים בני 20, ולאיש לא הייתה בעיה עם זה. בתי הספר שלמדתי בהם היו רחוקים מאוד מהבית, אז בכל יום רצתי בין שעה לשעה וחצי בכל כיוון כדי להגיע אליהם ולחזור", הוא נזכר, "הדרך לא הייתה סלולה או מסודרת, ובחורף היה קר מאוד, אבל האמת שלא ראיתי בזה אתגר יוצא דופן ונהניתי מכל רגע. בבית הספר השני השתתפתי מדי פעם במרוצי שדה, אבל גם במקרה הזה המסלול לא היה מסומן והמרחק לא היה ידוע". אמרה ובני משפחתו הקפידו ומקפידים עד היום על אורח חיים יהודי דתי.
"תמיד שמרנו חגים, התפללנו, וההורים דאגו שנצום מצעירותנו, גם אם לא ממש רצינו. אני זוכר שהבאנו מי באר טריים בימי שישי ושמרנו עליהם נקיים, כדי שיספיקו גם לשבת. אחד המבוגרים בחבורה הוא שהדריך אותנו ואמר לנו מה לעשות. הוא אפילו לא ידע לקרוא, אבל ידע להתפלל בעל פה ומה שהוא אמר היה מבורך. לא שאלנו שאלות, פשוט עשינו", הוא נזכר, "באתיופיה קראו ליהודים זרים ופליטים ולא הרשו לנו להחזיק אדמות, אבל בשלב מסוים הסבים שלי, שנולדו בצפון ועברו למערב, התיישבו ליד נהר, בנו לעצמם צריף והמשיכו לקיים את המצוות, וכלפי חוץ הם הסתירו את זהותם. הם התפרנסו מחקלאות עצמית ומעבודות יד, אלה היו המקצועות היחידים שהתירו ליהודים לעבוד בהם, כי הם נחשבו לנחותים".
בשנת 2006, כשהיה בן 19, עלה אמרה לישראל עם הוריו וחמשת אחיו ואחיותיו. "שמעתי הרבה מאוד על ירושלים בשנים שגדלתי. האמת פחות שמעתי על ישראל, אבל הבנתי שיום אחד נעלה לירושלים, בלי לדעת באמת איך זה הולך לקרות. ב־1991 דודה שלי עלתה ובסופו של דבר היא שהובילה לכך שנעלה בעצמנו. למזלנו, שלא כרבים אחרים, המסע ארצה היה פשוט יחסית ולא סבלנו במחנות מעבר", הוא מספר, "הגענו לארץ במחשבה שנהיה כולנו יחד ונעזור זה לזה, אבל בפועל לא היה מקום במרכז הקליטה אז פיצלו אותנו; אחי ואחותי הגדולים נשלחו לנהריה, אחות נוספת נשלחה לצפת והשאר – איתי – נשלחנו לבאר־שבע. הפיצול היה קשה לנו מאוד, על אחת כמה וכמה אחרי שפרצה מלחמת לבנון השנייה כמה חודשים לאחר עלייתנו, פחדנו מאוד". ההתאקלמות זכורה לו כתהליך לא פשוט. "בשבילי המעבר היה שינוי חיים מוחלט. לא ידעתי מילה בעברית ולקח לי זמן להכיר את התרבות פה ולהבין איך לנהוג. באתיופיה קראו לנו 'פלאשה', שזה אנשים שלא שייכים לשם, וכשהגענו לארץ שמענו שאנחנו גם לא שייכים לפה. גדלתי בעולם אחר לחלוטין, במקום שבו יש כבוד למבוגרים ולמורים – אתה עומד לכבודם כשהם נכנסים לחדר ולא מעז לקרוא להם בשמם. באתיופיה אם מגיע אליך אורח עייף בערב ורוצה לישון, אתה מיד מארח אותו בלי שאלות, שוטף לו את הרגליים, מכין קפה ואוכל ורק אז מתיישב לדבר ולהבין מי הוא ומאיפה הוא מגיע. בישראל מהר מאוד הסבירו לי שאם לא אהיה חצוף, לא אשרוד", הוא נזכר, "יום אחד הגיעו למרכז הקליטה תורמים מקנדה והתחילו לספר להם סיפורים שהגעתי לבד מאתיופיה ושהם עוזרים ומטפלים בי. הם עשו את זה כדי לגייס כסף ולקחתי את זה מאוד קשה. לא האמנתי שדבר כזה יקרה ואיבדתי את האמונה באנשים שלא היססו לשקר ולא היה בהם שום פחד מא־לוהים".
"ב־7 באוקטובר הייתי במחנה אימונים באדיס־אבבה, וברשת זה היה נראה נורא כל כך, שלא הייתי בטוח שיש לי לאן לחזור. דרשתי מיד לטוס לישראל, מתוך רצון עז להתגייס אף על פי שאין לי שום רקע או ניסיון קרבי״
אפילו במה שנוגע למזון הוא התקשה להסתגל. "הייתי ממש רעב בתקופה הראשונה בארץ כי כלום לא היה טעים לי. כששתיתי חלב בכפר ידעתי לזהות מאיזו פרה הוא הגיע, אותו דבר בדבש. בארץ, הדבש הוא לבן או צהוב, אתה לא יכול לזהות מאילו פרחים הכינו אותו. הטעם של האוכל פה שונה, ובהתחלה כשאכלנו עוף חשבנו שעובדים עלינו ונותנים לנו לאכול ציפור, כי אף פעם לא ראינו עוף בגודל כזה".
זמן קצר לאחר שהגיע לארץ נשלח אמרה ללמוד באולפן בנוף הגליל, שם פגש בחור אוקראיני שסיפר לו שנרשם למרוץ של 10 קילומטרים בירושלים, והוא החליט להצטרף אליו. "לא היה לי שום ציוד מתאים לתחרות. מצאתי נעליים ישנות ליד פח אשפה, נתנו לי מכנסיים קצרים ושיצאנו לדרך לא ידעתי אפילו לאיזה כיוון רצים", הוא נזכר בחיוך, "המרוץ הבא שלי היה מרתון טבריה 2008, שהיה המרתון הראשון שבו רצתי וסיימתי במקום העשירי. ראיתי שם את זוהר זימרו (אתלט־עבר שמתמחה בריצות ארוכות, אחד ממאמני הנבחרת כיום, ד"מ), ידעתי שהוא מאמן, ניגשתי אליו ביקשתי לבוא להתאמן, והוא הזמין אותי לאצטדיון בהדר יוסף". באותה תקופה הוא השלים בגרויות במכללת עמק יזרעאל, והתקשה לשלב גם אימונים. "בתקופה הראשונה התאמנתי רק פעם בשבוע בימי חמישי. סיימתי ללמוד בארבע אחר הצהריים, ועד שהגעתי לתל־אביב מהצפון, השמש כבר שקעה וזימרו עשה לי אימון אישי בחושך מוחלט", הוא נזכר, "באותו זמן נרשמתי גם למועדון אתלטי אורן השרון בראשות ד"ר אמנון גור זיכרונו לברכה, והוא ניהל את הקבוצה ואהב אותנו ואת האתלטיקה בלי תנאים. הוא עזר לי בהרשמות לתחרויות, הוציא אותי למחנות אימון, ואתלטים רבים כמוני חייבים לו את הקריירה".
ב־2011, אף שהיה כבר בן 24 התעקש להתגייס לצבא ושירת שנתיים בבה"ד 8 על תקן של ספורטאי מצטיין. "באותם ימים התאמנתי והתחריתי במרחקים קצרים יותר של 1,500, 5,000 ו ֿ10,000 מטרים. באותה תקופה לא היה כסף בריצה, אז עבדתי כמאבטח, ניקיתי חלונות ומשרדים ושטפתי כלים. בחיים לא אשכח איך מישהי שלחה אותי פעם לנקות באוגוסט מסטיק מרצפה של חניון לוהט, חוויה לא נעימה והאמת די מסוכנת", הוא נזכר, "שירתי בווינגייט, הכול היה קרוב ואפשרי בשבילי והחלטתי לעבוד קשה ולתת לעצמי הזדמנות. אחרי הצבא התחלתי ללמוד תואר בחינוך גופני בווינגייט. לקח לי חמש שנים לסיים את התואר אף שהיה לי קשה מאוד, כי כל מה שלמדתי היה חדש לחלוטין בשבילי, ובה בעת המשכתי להתאמן". ב־2012 זכה אמרה בתואר אלוף ישראל בריצה ל־10 קילומטר בכביש ובסגנות ל־10 קילומטר באצטדיון, ומשנה לשנה היה לאחד הבכירים בישראל, ואף הציג תצוגות חיוביות בתחרויות ברחבי העולם. ב־2015 לאחר שלא הצליח להעפיל למשחקי ריו, החליט לעבור לריצת מרתון. "הקריטריון האולימפי למרתון למשחקי ריו היה פשוט וריאלי יותר, ואני זוכר שסיימתי את הריצה הראשונה ב־2:17 שעות, וכולם היו בשמיים. לעומת זאת היום, איש אינו מתרגש אף מתוצאה של עשר דקות מהר יותר, מה שמוכיח שוב את ההתקדמות הגדולה של הענף".
ב־2018 שבר כאמור את שיא ישראל במרתון, במרוץ שהתקיים בוולנסיה, שם השיג גם את הקריטריון לאליפות העולם. היום אמרה גר בשכונת הדר גנים בפתח־תקווה, אשתו סוואלם היא אחות בבילינסון, ולשניים שני ילדים קטנים. "קשה לי מאוד לעזוב את המשפחה שלי לתקופות ארוכות, על אחת כמה וכמה עכשיו כשיש מלחמה בארץ. אני מצליח לעמוד בזה רק בזכות אשתי, שמבינה את החשיבות ונותנת לי שקט מקצועי. בכל פעם שאני נועל נעליים, הילדים שואלים אם אני הולך שוב ומבקשים שאישאר, וזה מורכב לי מאוד", הוא משתף, "לא הכסף הוא שמחזיק אותי בענף, אלא האהבה שלי למה שאני עושה, וגם אם קשה אני לומד מזה כל הזמן. בגלל הסיטואציה אשתי הייתה חייבת לצמצם את מספר המשמרות השבועיות כדי לטפל בילדים, ומצבנו הכלכלי לא פשוט. בשנה לפני האולימפיאדה יש יותר עזרה מהוועד האולימפי, אך התמיכה הכספית תיפסק אחרי פריז, ויחד עם הקורונה והמלחמה, השנים האחרונות היו מורכבות למדי".
אתה מצליח להביט מהצד ולהעריך את הקריירה המרשימה שבנית לך?
"הדרך שאני עובר מדהימה, ולא משנה כמה משברים וקשיים יש בדרך, אני מעריך כל דבר טוב שקורה. גדלתי במציאות שכל דבר שיש לך, כל פיסת אוכל שנכנסת לך לפה, אתה מברך עליה. החיים המערביים אוטומטיים יותר כי כאן בעצם יש לך הכול".
עד מתי תמשיך להתחרות?
"ספורט הוא התמכרות, ועכשיו כל כולי חדור למטרה הקרובה. אחרי שנסיים, אנוח קצת ואחשוב מה הלאה, כרגע הכול פתוח. אני חולם להקים סביבי יום אחד קהילה טובה, בריאה ורגועה של בני אדם טובים שלא חיים על אוטומט".
יש לך עוד חלומות?
"אני חושב ללמד בבית ספר בעתיד ואולי ללמוד תואר שני בהנדסת חשמל. כשהייתי ילד למדנו לאור פתיליית גז, היה יוצא ממנה עשן שחור ובשלב מסוים כיסה העשן את פני הלומדים כאילו הם התחפשו, והחלום שלי הוא לדעת ליצור חשמל. אשמח גם לקחת את הילדים שלי יום אחד לביקור בכפר שגדלתי בו".
