מעמדו של פרנץ קפקא כאחד מגיבורי התרבות המוכרים ביותר בעולם, בא לידי ביטוי גם בשנת המאה למותו. כנסים לציון התאריך נערכו בכל רחבי העולם, ובהם אירועים המוניים המיועדים לקהל הרחב ולא רק עבור סטודנטים לספרות. סרטונים המלווים בהאשטאג "קפקא" קיבלו עד היום באינסטגרם, רשת חברתית שבאה לעולם לפני שנים אחדות, שני מיליארד (!) אזכורים, בקרב אנשים צעירים שיש להניח כי רובם המכריע לא קראו אפילו מילה אחת פרי עטו. חולצות טריקו עם דיוקנו של קפקא נמכרות בכל העולם (כפי שנוכחתי בעצמי, כשקניתי אחת כזו בפראג לפני כשנתיים). אגב, אף שתמונתו המוכרת משדרת מלנכוליה על סף דיכאון, מגיבים ברשת מצאו אותה דווקא כ"סקסית".
אולי העובדה שממחישה באופן הטוב ביותר את חשיבותו של קפקא ואת הרלוונטיות שלו, היא שמבין כל הסופרים שהולידה התרבות לדורותיה וגווניה, קפקא הוא בין הבודדים ששמו הפך מזוהה עם סוג מסוים של מצבים אבסורדיים, המכונים "סיטואציה קפקאית", "מקרה קפקאי" וכדומה. כמו סוכן הביטוח גרגור סמסא שהתעורר בבוקר אחד וגילה שהפך למקק ענקי, בספר "הגלגול"; כמו יוסף ק', שהועמד לדין בלי שיידע על מה ולמה, ברומן "המשפט"; או כמו גיבור הסיפור "במושבת העונשין", שמכונה נוראה חורטת בגופו את גזר דינו, ופעולת החריטה עצמה היא שהורגת אותו.
שניים מחוקרי הספרות המובילים בישראל סבורים שקפקא הפך לאייקון דווקא מהסיבות הלא נכונות, או לפחות לא מדויקות. לדברי פרופ' דן מירון, "קפקא הפך לסמל של תיאור המדינה הבירוקרטית המודרנית. זה אכן קיים במקומות מסוימים בספריו, אבל נעדר לגמרי בספרים אחרים. מה שעובר כחוט השני בכל היצירה שלו זה תיאור השרירותיות הקיימת בעולם, לא רק בבירוקרטיה המדינתית. למשל, הוא מספר על מישהו שהוא חלק מחבורה של חמישה אנשים, שנעשו חבורה משום שיצאו מאותו בניין. והנה פתאום יוצא עוד מישהו מהבניין ורוצה להצטרף לחבורה, והיא דוחה אותו. אין בזה היגיון, זה לגמרי שרירותי. אבל אפילו שרירותיות היא לא לגמרי המילה המדויקת. אולי 'חוסר הבהירות' של היחסים בין הדברים בעולם".
פרופ' דן מירון: "היהדות תפסה בחייו מקום אינסופי. הוא כותב שיהודים לא אוהבים לשחות אבל הוא עצמו כן, ואז ניגש אליו מישהו בבריכה הציבורית של פראג ואמר לו שהוא שוחה כמו ברבור. גם זה נקשר אצלו לזהותו היהודית. כמו הרבה יהודים באותה תקופה, הייתה בו גם הרבה שנאה עצמית"
פרופ' אריאל הירשפלד ממשיך באותה רוח: "זה שאנשים אומרים על כל דבר שמעצבן אותם בביטוח לאומי שזה 'קפקאי', רק מעיד שהם לא ממש מבינים מה זה 'קפקאי'. המושג הזה הפך לכללי מדי, ולא מאוד מעמיק, ביחס לכל מיני תחושות של חוסר משמעות למאמץ שלך, או שהתרחשות בירוקרטית גדולה מקיפה אותך. זה כמובן חלק ממה שקפקא מתאר, אבל מצבים כאלה נמצאים בתרבות עוד הרבה לפניו. הוא מנסח משהו מאוד עקרוני לגבי גורל האדם בכלל, בוודאי האדם המודרני. זו עצם האכזריות של הקיום החברתי והמדיני. לא רק שהאדם מוצא את עצמו לא מובן, או טובע בתוך ניירת וחוקים, אלא שיש יחסי כוח אכזריים ועצובים בין המערכות החברתיות באשר הן, ובין נפש האדם היחיד.
"אגב", ממשיך פרופ' הירשפלד, "זה לא רק ביחס לממסדים. תחשוב על 'הגלגול'. שם הבעיה היא לא הממסד, אלא דווקא המערכת המשפחתית שמתנכרת לגרגור. זה הפוטנציאל האכזרי של המבנה המשפחתי הבורגני ברגע שמי שמפרנס אותה, הבן גרגור, 'מועל' בתפקידו ולא יוצא לעבודה בזמן. אגב, מהסיפור לא ברור האם הוא לא יצא לעבודה משום שגילה שהוא שרץ, או שהפך לשרץ בגלל שלא התעורר בזמן לעבודה". אכן, בעקבות דבריו של הירשפלד, נדמה שקפקא מבקר במיוחד את בגידתן של המערכות שאמורות לשמש לנו עוגן; כך המשפחה ב"הגלגול", וכך מערכת המשפט ברומן הידוע ביותר שלו, "המשפט".
לצד ההסכמה על האופן השגוי שבו נתפסת לרוב יצירתו של קפקא, בין מירון והירשפלד שוררת אי־הסכמה בנוגע לשתי נקודות מהותיות. האחת היא שאלת איכותה הצורנית של היצירה הזו. מירון חושב ש"חלק מייחודו של קפקא, ואני אומר זאת לחיוב, הוא התמקדותו בתוכן, תוך התעלמות מחשיבות הצורה. בסיפורים של קפקא יש משהו מאוד קשה לקריאה, אפילו דוחה. הם אינם מנסים לפתות אותנו ביופיים, כמו הרבה סופרים אחרים. זו לא כתיבה שאתה נהנה ממנה. להפך, גם כשהוא כותב על הדברים הכי קשים, הסגנון שלו נשאר מאוד מנוכר". ואילו הירשפלד סבור ש"ביצירתו של קפקא יש דווקא יופי גבישי. היא כתובה כל כך במדויק; כל משפט מונח בדיוק במקום. זה קומפקטי, אלגנטי, וירטואוזי. אפילו בסיפור של רבע עמוד יש איזו גבישיות ברמה של שיר".
מחלוקת שנייה היא על מהות היצירה. מירון רואה ביצירת קפקא "בעיקר סוג של משלים מודרניים; לקחת את הסוגה העתיקה מאוד של משלים, ולתת לה ביטוי מודרני. הסיפורים הם סוג של משלים על המציאות הקיומית שלנו. במקרים מסוימים, כמו בסיפור 'הגלגול' שבו הגיבור הופך כידוע למקק, אלה אפילו משלי חיות, כמו במשלי איזופוס או קרילוב". הירשפלד חולק גם בנקודה הזו: "אילו היה מדובר במשלים, או במשלי חיות, כל הגיבורים של 'הגלגול' היו צריכים להיות מתוארים כחיות. אבל המיוחד הוא שרק הגיבור ההופך למקק מתואר כבעל־חיים, בעוד שאר הגיבורים הם אנשים נורמלים לחלוטין. זה מה שהופך את הסיפורים שלו למבעיתים כל כך: הוא לוקח פנטזיות מצמררות מהסוג של טולקין, ושותל אותם בתוך מציאות אנושית בורגנית לגמרי מוכרת".
נעול במרפסת
פרנץ קפקא נולד ביולי 1883 כאנשיל קפקא, למשפחה יהודית בפראג. אביו הרמן היה ללא ספק הדמות המשמעותית ביותר שעיצבה את חייו. הרמן רצה מאוד להתקבל לסביבה הלא־יהודית, וגם טיפח מרכיבים משמעותיים מן התרבות הגרמנית הקשוחה שבתוכה חי. קפקא היה הבן הבכור במשפחה בת שישה ילדים. שני הבנים הצעירים נפטרו לפני שמלאו להם שנתיים, ובמשפחה נשארו רק שלוש אחיות. שלא בטובתו הפך הבן פרנץ לגבר היחיד שאמור להמשיך את השושלת.
כל חייו ניסה קפקא לרצות את אביו התובעני, ללא הצלחה. ספרו "מכתב אל האב" הוא מכתב אותנטי בכתב יד, שבמקור התפרש על פני 103 עמודים, ושבו ערך קפקא, חמש שנים לפני מותו, חשבון נוקב עם אביו. קפקא מסר את המכתב לאימו כדי שתעביר אותו לאב, אבל היא החזירה אליו את המכתב בנימוק שמסירתו רק תחריף את היחסים. משפט המפתח החוזר כמה פעמים לאורך הטקסט הוא "בתור אבא, היית חזק מדי בשבילי". קפקא כותב גם שאם מישהו היה רואה את יחסיהם כשהיה ילד ומנסה לחזות כיצד יתייחסו זה לזה בעתיד, בוודאי היה משער ש"האב פשוט ירמוס אותו עד שלא יישאר ממנו כלום", וזאת בגלל טבעו של האב הפועל "בכוח, ברעש, ובזעם רב".
פרופ' אריאל הירשפלד: "זה שאנשים אומרים על כל דבר שמעצבן אותם שזה 'קפקאי', מעיד שהם לא ממש מבינים מה זה 'קפקאי'. מצבים כאלה נמצאים בתרבות עוד הרבה לפניו. הוא מנסח משהו עקרוני לגבי גורל האדם בכלל, והאכזריות של יחסי הכוח בין המערכות החברתיות ובין נפש האדם"
כדוגמה לחינוך המסרס של האב מביא קפקא אנקדוטה מהילדות: כשהיה ילד קטן התחנן פעם לאביו בבכי שיביא לו כוס מים, והאב, בתגובה, נעל אותו לאורך הלילה במרפסת הבית כדי שלא יעיר בבכיו את בני המשפחה. חישול מהסוג הפרוסי. "קרוב לוודאי שאמנם הייתי ממושמע אחר כך", כתב קפקא, "אבל בתוכי פנימה נגרם לי נזק… עברו שנים ואני עוד סבלתי מן המחשבה המענה שהאיש הענקי, אבי, הסמכות העליונה, היה יכול כמעט בלי סיבה לשאת אותי בלילה אל המרפסת. כלומר, עד כדי כך הייתי אפס בעיניו". קפקא מזכיר את העובדה שכל מחשבה ויוזמה שגילה לאבי, נתקלה בתגובה מהסוג של "כבר ראיתי בחיי דברים יפים יותר". גם את חבריו של קפקא הרבה האב לתאר כ"שרצים, כלבים ופרעושים".
הרמן קפקא הרבה להזהיר את בנו שאם לא ישמע בקולו, חייו יהיו רצופי כישלונות. ואומנם, חרדת הכישלון ליוותה את פרנץ קפקא כל חייו. בין השאר הוא מאשים את אביו בעובדה שלא התחתן מעולם וממילא גם לא הביא ילדים (לקפקא דווקא היו הרבה רומנים, וכמה פעמים אף התארס, כולל פעמיים לאותה אישה, אך תמיד האירוסין בוטלו ומעולם לא הפכו לנישואים). קפקא מאשים את אביו גם בצביעות. בשעת הארוחה הוא נהג לנזוף בבנו ש"אסור לדבר על טיב האוכל", אבל באותה נשימה נהג בעצמו לא פעם לכנות את האוכל "זבל," ואת המבשלת שהכינה אותו "בהמה".
טענת הצביעות התייחסה גם לחינוך היהודי שקיבל. אביו ציווה עליו לצום ביום כיפור, להצטרף אליו ארבע פעמים בשנה לבית הכנסת (הפעמים היחידות שבהן גם האב עצמו הלך לשם), וללמוד את הקריאה בתורה כהכנה לטקס הבר־מצווה – זאת כאשר האב עצמו לא ייחס שום חשיבות ליהדות: "לא הבנתי איך זה שאתה, שיהדותך שווה כקליפת השום, יכול לבוא אלי בטענות שאיני מתאמץ לקיים גם אני משהו דומה ללא כלום הזה".
נוכח כל זאת, אולי לא מפתיע שאת יצירתו של קפקא מאכלסות דמויות המרוסקות במגען עם בעלי הסמכות, אשר מפעילים את כוחם ללא עכבות ובשרירותיות גמורה; או גיבור ההופך למקק בתוך ביתו ובקרב בני משפחתו.
הרבי מגור שלל את השידוך
טקס הבר־מצווה היה האירוע היהודי האחרון בחינוכו של קפקא. הוא למד בבית ספר יסודי גרמני ואחר כך בגימנסיה הממשלתית, שבה בלטו הלימודים הקלאסיים והמשמעת הקפדנית. אגב, בין חבריו הקרובים מילדות היה שמואל הוגו ברגמן, לימים מנהל הספרייה הלאומית ואחד ההוגים החשובים והמקוריים בישראל. יוחנן פלוסר, בנו של פרופ' דוד פלוסר, שאף הוא גדל בפראג והיה גם כן ידיד קרוב של ברגמן (אבל לא של קפקא), מספר שברגמן הביא איתו לארץ מתנת בר־מצווה שקיבל מקפקא: לקסיקון של השפה הגרמנית, "שהיה כנראה יקר מאוד". פלוסר הבן, שטיפל בשנים האחרונות בבתו של ברגמן שחלתה בסרטן, העביר לאחר מותה את הלקסיקון לספרייה הלאומית, שם שמורים ארכיוניהם של ברגמן וקפקא גם יחד.
לאחר שסיים את לימודי התיכון פנה קפקא ללימודים אקדמיים: תחילה בכימיה, אבל מהר מאוד עבר ללימודי משפטים, לשביעות רצונו של האב, שראה בכך אופק תעסוקתי רחב יותר. באוניברסיטה פגש קפקא את הסופר והמחזאי מקס ברוד, שיהפוך לחברו הקרוב ביותר, ואת העיתונאי הציוני פליקס וֶלטש. אחרי שקיבל תואר ד"ר למשפטים עבד קפקא במשך שנה בחברת הביטוח ג'נרלי, אבל התקשה לשאת את שעות העבודה המרובות, משמונה בבוקר ועד שש בערב, שהפריעו לו בדבר שהיה חשוב לו יותר מכול: הכתיבה. כעבור פחות משנה התפטר, ועבר לעבוד בחברה ממשלתית לביטוח תאונות עבודה. הוא עבד בה כמעט עד מותו, פקיד זוטר, כמו כמה מגיבוריו.
בגיל 34 לקה קפקא בשחפת, מחלה שהצריכה תקופות החלמה ממושכות בבתי מרפא. בשנתו האחרונה, בהיותו בן 40, עקר לברלין כדי להתרחק מההשפעה החונקת של משפחתו, ובעיקר אביו, וכדי להתרכז בכתיבה. שם התאהב בפעם האחרונה בדורה דיאמנט, גננת בת 25, בת לחסידי גור. כשהציע לה נישואין שיגר אביה שאלה לרבי מגור האם לאפשר את הנישואין. כצפוי, התשובה הייתה שלילית. בסופו של דבר גברה המחלה וקפקא חזר לצ'כיה, שם נפטר בהיותו בן 41 ונקבר בבית העלמין היהודי בפראג. באופן מעניין הפך קברו למוקד עלייה לרגל ומושארים בו גם פתקי בקשה ותפילה, כאילו היה קפקא צדיק חסידי.
הכתיבה הייתה כאמור מוקד חייו של קפקא. עוד בצעירותו הקים עם חבריו, ברוד וּולטש, חוג ספרותי בשם "המעגל הקרוב של פראג". בהיותו בן 25 פרסם לראשונה סיפורים וקטעי סיפורים בכתב העת "היפריון", וארבע שנים אחר כך כבר התפרסמו סיפוריו בקובץ ראשון שנקרא "התבוננות". הוא המשיך לפרסם בכתבי עת שונים, אבל הרוב המוחלט של יצירתו, ובעיקר כל הרומנים הגדולים שלו, התפרסמו רק אחרי מותו, בניגוד לרצונו המוצהר. קפקא ציווה על ידידו מקס ברוד לשרוף את כל כתבי היד שלו שטרם ראו אור. אבל ברוד החליט שבעניין זה יפר את בקשת חברו, ועשה דווקא כל שביכולתו לפרסם אותם, עוד בשנים שבהן חי בפראג, ולא פחות מכך אחרי שעלה לארץ ברכבת האחרונה שיצאה מפראג לפני הכיבוש הנאצי. למעשה הוא לקח איתו באותה רכבת אך ורק את כתבי קפקא, כיוון שהבין את חשיבותם; שאר רכושו הגיע לארץ כמה שבועות אחר כך.
לזכותו של ברוד ייאמר שעוד לפני פרסום הכתבים הוא פרסם גם את בקשת קפקא שלא לפרסם אותם, ולא הסתיר את קיומה. אנשי הספרות בעולם הצדיקו רובם ככולם את החלטתו של ברוד, ולא רק משום שמטבע הדברים הם שמחו על כך שיצירה כה חשובה ומשמעותית, שהפכה לאחד הקורפוסים החשובים במאה העשרים, ניצלה מכיליון; היו ביניהם גם מי שהוסיפו וטענו כי אילו באמת רצה קפקא בכיליון יצירתו, היה שורף אותה בעצמו. העובדה שהטיל את המשימה על ברוד מלמדת, לדעתם, שהוא רצה להטיל על ברוד גם את ההחלטה הסופית אם לפרסם או לא.
הירשפלד מצטרף למגינים על ברוד: "הוא לגמרי צדק. אני בכלל לא הייתי מקדש צוואות שנובעות לפעמים מאיזו ביקורת עצמית מופרזת, שקשורה גם במצב רוח נפשי מסוים. אני למשל מצטער מאוד שהמשרת של המלחין ג'וזפה ורדי, שוורדי ציווה עליו לשרוף את כתב היד של האופרה 'המלך ליר', מילא את בקשתו. הספקנות של ברוד לגבי הכפייתיות של קפקא בעניין הזה, מעידה דווקא על גבורה ועל הכרעה אתית רצינית". אגב, ברוד עצמו נפגע מהקדשת חייו לפרסום יצירתו של קפקא. הוא כבר היה בעצמו סופר ומחזאי בעל שם, אבל מאז מות ידידו התפרסם כמו"ל של יצירות קפקא ולא בזכות יצירותיו שלו.
תפוצתה של יצירת קפקא נבעה גם מכך שלמרבה המזל הוא כתב אותה בגרמנית ולא בצ'כית, שפת אימו. כך היא פורסמה בקלות גם בגרמניה, שבשנות העשרים ותחילת שנות השלושים של המאה הקודמת הייתה למרכז תרבותי חשוב הרבה יותר מצ'כיה. בהתחלה פורסמו היצירות על ידי הוצאות גרמניות. הן המשיכו להתפרסם בגרמניה אפילו בשנותיו הראשונות של המשטר הנאצי, באישורו של שר התעמולה יוזף גבלס, שרצה להשתמש בהן כדוגמה לדמותה הבזויה של היצירה היהודית. בשלב מסוים הגיע ברוד לאיש העסקים והמו"ל זלמן שוקן, והציע לו לרכוש את כלל הזכויות לפרסום כתבי קפקא, בגרמנית כמו גם בעברית. שוקן קרא והתלבט. נוכח עוצמתם המדכאת של הסיפורים, התגובה הראשונית שלו הייתה קשה מאוד: "בשביל לא לנשום אני לא צריך לקרוא ספרים", אמר. רק מאוחר יותר הבין את ערכם של הספרים, ואכן רכש את זכויות הפרסום; החלטה שהועילה מאוד להוצאה המשפחתית.
העריץ את סיפורי ר' נחמן
לקפקא היו יחסים מורכבים עם זהותו היהודית. הוא לא אהב את הכפייה הדתית שאביו ניסה כאמור להכתיב לו, במיוחד משום שזו לא התיישבה עם יחסו של האב עצמו ליהדות. אבל הוא עצמו, בשלבים שונים של חייו, התעניין ביהדות.
לדברי מירון, "היהדות תפסה בחייו מקום אינסופי. תקרא את היומנים והמכתבים שלו, במיוחד 'מכתבים אל מילנה', שלא הייתה יהודייה אבל הייתה נשואה ליהודי. זה מגיע עד לעניינים הפיזיים העדינים ביותר. הוא כותב שיהודים בדרך כלל לא אוהבים לשחות אבל הוא עצמו דווקא כן, ואז ניגש אליו מישהו בבריכה הציבורית של פראג ואמר לו שהוא שוחה כמו ברבור. לקח לו זמן להבין שהכוונה היא שהוא לא מכניס את הראש למים, וככה זו לא ממש שחייה. גם זה נקשר אצלו לזהותו היהודית.
"כמו הרבה יהודים באותה תקופה, הייתה בו גם הרבה שנאה עצמית, הן כלפי עצמו, כמו אי האמון ביכולתו לתפקד כאיש משפחה, וגם כלפי זהותו היהודית. הוא כתב למילנה שאת היהודים צריך להכניס למגירה ולסגור אותה 'עד שייחנקו' (משפט מצמרר במיוחד, נוכח העובדה שפחות מ־20 שנה אחר כך, זה בדיוק מה שעוללו הנאצים למיליוני יהודים, בהם שלוש אחיותיו של קפקא ובני משפחותיהן; י"ש). באחד מסיפוריו הראשונים הוא מספר על יצור ביתי שהוא חצי טלה וחצי חתול, ולפעמים הוא יותר ככה או יותר ככה, ועכשיו הוא בדיוק חצי חצי, וכל החיות מסתייגות ממנו. זה נשען כמובן על סיפור 'חד גדיא' מההגדה של פסח. הסיפור בעצם אומר שצריך לשחוט את היצור הזה כי אין לו שום עתיד, כמו שאין עתיד ליהודים שהם חצי יהודים וחצי גרמנים".
מירון, שכתב בעבר ספר על היהודיות בעולמו של קפקא, ועומד לפרסם בקרוב ספר על סיפורי ר' נחמן מברסלב, אומר ש"בתוך העולם היהודי קפקא התחבר בעיקר לחסידות. הוא העריץ את סיפורי ר' נחמן, שכמובן תוּוכו בשבילו על ידי בובר. הוא גם היה בקשר עם בובר, ואפילו הוצע לו לערוך את כתב העת 'דר יודה' שבובר הקים, הצעה שהוא דחה. אני חושב שהסיפורים שלו ושל ר' נחמן הם שני קצוות של תודעה יהודית שרחוקות מהמרכז ההלכתי של היהדות, אבל גם רחוקות זו מזו".
לדברי מירון, השנאה העצמית והגלותיות של קפקא השפיעו על התקבלותו בארץ: "יש כאן ציבור גדול שלא סובל אותו, שבשבילו הוא סמל של היהודי הגלותי והמתוסבך. סמי מיכאל דיבר על כך שהוא לא סובל את קפקא משום שהוא כותב בחידות, וצריך לכתוב בצורה ישירה. אמרתי לו שאני יכול להבין אותו, קפקא הרי באמת מביא לתחושה של מחנק. אבל בכל זאת היו גם כאן אנשים שהבינו את הגאונות שלו".
גם יחסו של קפקא לציונות היה מורכב מאוד. כמה מחבריו הקרובים, כמו ברגמן וּולטש, היו ציונים מושבעים, ואף ניסו לשכנע אותו לבוא איתם לארץ ישראל. קפקא עצמו ביקר בקונגרס הציוני ה־11 שנערך בווינה, בשנת 1913, אבל האירוע לא ממש הרשים אותו. הוא כתב שנאלץ להאזין "לצרחות ללא קץ" באולם הדיונים, ותיאר את העסקן הציוני המצוי כבעל "ראש עגול קטן ולחיים קפואות". למרות זאת, בשנים מאוחרות יותר הביע קפקא עניין בעלייה ארצה, ואפילו דמיין לעצמו קריירה ארצישראלית כעובד במסעדה (מלצר? בעל המסעדה? מי יודע). בעיזבונו נמצאה גם מחברת של מילים בעברית שאותן למד, אבל נראה שלא היה תלמיד מוצלח במיוחד, או כדברי מירון: "יידיש סקרנה אותו ומצאה חן בעיניו הרבה יותר מעברית". לקראת סוף חייו הגיע למסקנה שרעיון העלייה לארץ הוא לא יותר מ"רעיון להשתעשע בו" ו"סוג של פנטזיה".
לדברי מירון, "קפקא דווקא חשב את עצמו לציוני, אבל הוא לא סבל את הצד הכוחני שבציונות. הוא אפילו הרשה לעצמו ללעוג ל'בעיר ההרגה' של ביאליק. במידה שהיה ציוני, הוא היה ציוני גורדוניסט. הוא חשב על הציונות יותר במונחים של החזרה לטבע. הוא היה נודיסט, ורצה מאוד להיות לא עירוני, ולחיות בטבע".
שאלה משפטית ורגשית
קפקא, שהקדיש לסוגיית החוק והמשפט תשומת לב רבה, עמד בעשורים האחרונים במוקד משפט בינלאומי גדול. מעשה שהיה כך היה: מקס ברוד היה כאמור הבעלים החוקי של כתבי קפקא, שניתנו לו על ידי קפקא עצמו. בצוואתו של ברוד הוא הוריש את הכתבים למזכירתו ואשת חיקו, אילזה הופה. אחרי מותו של ברוד, ב־1968, פעלה הופה למכור את הכתבים בחו"ל כדי להרוויח עליהם כסף רב, אף שבצוואתו כתב ברוד שעליה למסור אותם לספרייה ציבורית כלשהי, בירושלים או בתל־אביב. בפועל, הכתבים שנמכרו הגיעו לספריות ציבוריות, שהיו הגורם שהיה מוכן לשלם עליהם הכי הרבה כסף: ספריית אוקספורד באנגליה וספריית מרבאך בגרמניה – ספרייה לאומית גרמנית המנסה לשים את ידה על כל כתב יד של סופר כותב גרמנית, ושקנתה מהופה את כתב היד של "המשפט". היה בכך גם משהו סמלי: אחרי שקפקא עצמו "נבגד" על ידי ברוד שפרסם את כתביו, גם ברוד נבגד על ידי אהובתו.
בשלב מסוים התעוררה המדינה ודרשה להעביר את כל הכתבים שעדיין נותרו בידי משפחת הופה לספרייה הלאומית בירושלים. אילזה הופה כבר לא הייתה אז בין החיים, ומי שהחזיקה בכתבים הייתה בתה, חוה. חוה הופה סירבה לתביעת הספרייה הלאומית, וכך נפתחה נגדה תביעה משפטית, שנידונה בשתי ערכאות, המחוזי והעליון. בשתיהן נפסק שהופה אכן חייבת להעביר את העיזבון לספרייה הלאומית. שנים אחדות אחרי הפסיקה נפטרה גם חוה הופה, ערירית ומרוששת. היא לא קיבלה מהמדינה אפילו שקל אחד.
העיתונאי בנימין באלינט כתב על המשפט ספר, תחת השם המתבקש "המשפט האחרון של קפקא". לדבריו, "עשו לחוה הופה הרבה עוול. ציירו אותה כרודפת בצע, אבל היא הייתה אינטליגנטית מאוד והרגישה את עצמה כלוחמת על הצדק שלה מול שתי המדינות החזקות האלה, ישראל וגרמניה. בעצם, כמו דמות קפקאית.
"כשישבתי בדיונים בעליון", אומר באלינט, "הרגשתי שהשיחה עוברת בין שתי שפות. ישנה השפה המשפטית, שדנה בשאלה איך לקרוא את הצוואה האחרונה של מקס ברוד, כי מצד אחד הוא אומר שהוא משאיר את הכתבים לבעלותה הבלעדית של אסתר הופה; כנראה גם משום שהיא, כמו ברוד עצמו, מעולם לא קיבלה תמורה על העבודה העצומה שהשקיעה עם ברוד בתרגום, עריכה והפצה של הכתבים. מצד שני, הוא בכל זאת מצפה ממנה למסור אותם לאיזו ספרייה ציבורית בישראל.
"וחוץ מכל הדיון המשפטי הזה, הייתה במשפט גם שפה מאוד רגשית ואידיאולוגית, משני הצדדים. למשל, מטעם הספרייה הלאומית טענו ש'המקום האחרון שצריך לקבל את כתבי קפקא זו גרמניה, שרצחה את שלוש האחיות שלו'. זה טיעון מאוד רגשי, אבל אין לו קשר לשאלה המשפטית של צוואת ברוד. ואילו הגרמנים טענו שקפקא מעולם לא היה ציוני. עובדה שלא עלה לארץ, למרות שהיה יכול".
פרופ' מירון כתב בזמן המשפט שלדעתו הכתבים צריכים לעבור למרבאך. "יש שם ארכיון נפלא של ספרות גרמנית, והם השקיעו המון בכתבי קפקא", הוא חוזר על הנימוקים שהשמיע אז. "בלעדיהם, המהדורה הביקורתית של כתבי קפקא, שיצאה ביותר מעשרים כרכים, לא הייתה מתפרסמת. טענתי גם שבירושלים אין מספיק אנשים שיכולים להתמודד עם קפקא. אבל היום אני קצת חוזר בי, כי התברר לי שהספרייה הלאומית פתחה את אוצרות קפקא בהנגשה דיגיטלית והפכה אותם נגישים לכל אדם, גם מרחוק. זה יפה מאוד, ובמרבאך עצמה לא עושים את זה. שם נותנים זכות גישה רק לחוקרים, ואתה צריך 'להוכיח' שאתה מסוגל להתמודד עם כתבי קפקא לפני שתקבל רשות להתקרב אליהם. בירושלים הבינו שאין אפשרות לחוקרים הישראלים בלבד להתמודד עם כתבי קפקא, ופתחו את זה לכל אדם. זו הגישה הנכונה".
"בעומק הדברים", מסכם באלינט, "המשפט עסק בשאלה למי בעצם שייך קפקא – לתרבות הגרמנית או לתרבות היהודית?". בהקשר הזה, ועם כל המורכבות שהוא מתאר בספרו, באלינט דווקא מזדהה עם הפסיקה: "הרי זה לא מקרי שהכתבים האלה הגיעו דווקא לארץ. ברוד עצמו ניסה למסור אותם למקומות אחרים, כמו ארה"ב, ולא הייתה שם התעניינות. זה בעצם המקום היחיד שהיה 'מוכן' לקבל אותם באותה תקופה. אילו הכתבים האלה היו נשארים בגרמניה הנאצית, אנחנו יודעים מה היה גורלם. לולא היתה לברוד אפשרות להגיע לארץ, ממש רגע לפני הכיבוש הנאצי, סביר שהוא עצמו וגם הכתבים היו נשרפים".
