במרפסת של בית־קפה בשדרות ממילא בירושלים אישה עטוית רעלה יושבת ואיתה בעלה ושלושת ילדיהם. פחות מ־15 סנטימטר מהם, בשולחן צמוד, שלושה אברכים וכיפה שחורה על ראשם מפטפטים בנחת. בעיניי הישראליות אין דבר חריג בסיטואציה הזאת, אבל גבריאל בקסר, בלוגר וכוכב רשת אמריקני, אינו מסוגל להישאר אדיש. בלי שום אזהרה הוא מזנק, מכוון את מצלמת האייפון לפניהם ההמומות של הסועדים, ומתעד את התשובה הטובה ביותר לטענה שישראל היא "מדינת אפרטהייד".
"ככה לא נראה אפרטהייד!" הוא ממהר להסביר גם לי בלהט אחרי שהסרטון צולם והופץ לעשרות אלפי עוקביו, "הערבים יכולים לשבת בכל מסעדה ישראלית אם ירצו, הם מכהנים כחברי כנסת, כשופטים בעליון. באפרטהייד השלטון מכריח אדם לשבת באחורי האוטובוס רק כי צבעו אחר. כמו שהלבנים באמריקה עשו. זה רק מראה לך כמה שקרים מופצים נגד ישראל בעולם. לא אכפת לכל המפגינים האלו מהאמת, זו אנטישמיות לשמה. לכן חייבים להפיץ אותה בכל מקום, זו המשימה שלי, שלנו".
המשימה הזאת רובצת על כתפיו הרחבות של בקסר כבר עשרות שנים, ונראה שהוא מחויב לה מכף רגל ועד ראש. מלבד הבגדים בגוונים עזים של כחול־לבן שהוא מקפיד ללבוש ודסקית החטופים הבולטת לעין, בכל רגע ורגע הוא דרוך לנפץ עוד שקר שמופץ על מדינת ישראל, ובעיקר בנוגע למלחמה הנוכחית. אבל כל זה התחיל בכלל לפני עשר שנים, כשמאס בעבודתו כטבח, הניח את הסינר בצד ולבש את החליפה הנוצצת של Kosher guru, מבקר מסעדות שמציג חיים יהודיים כשרים לתפארת לכל מי שרק רוצה לראות.
"אנשים שואלים אותי למה אני מתאמץ כל כך למען הישראלים. אחרי שבעה באוטקובר התשובה שלי התחדדה: ראיתי את האחדות, את הנשמות שלנו מתחברות שוב. בעיקר הבנתי שאנחנו משפחה. לא מתפקדת אומנם, אבל משפחה"
"עוד כשעבדתי בתעשיית המזון האמריקנית, ראיתי שהרשתות החברתיות נהיות פופולריות יותר ויותר, והחלטתי לטעום גם מהטוב שיש להן להציע. הכיוון שלי היה להדריך, להוביל ומן הסתם הנטייה הטבעית שלי הייתה לעסוק באוכל ולפרסם מקומות שמגישים אוכל כשר וטוב, אבל לא רק. החלטתי להיות Kosher guru ולהראות את סגנון החיים שלי, יהודי שומר מצוות. זה לא רק מבחינת אוכל, גם אופנה, טיולים, אירועים. אני מקפיד לשתף בכל מה שקורה לי, והקהל שלי רק הולך וגודל".
גם לא יהודים?
"באופן מפתיע, כן. יש לי גם קהל לא יהודי שנהנה להכיר חיים של יהודי שומר מצוות. אין מעניינים מהם".
בעקבות מספר העוקבים שהולך וגדל עם הזמן, הבין בקסר עוד יותר את החשיבות של ההסברה הישראלית. ובשעה שתיבת ההודעת של בקסר התמלאה וקיבלה לחיקה הצעות מחמיאות לשיתופי פעולה והזדמנויות עסקיות, הוא התחיל להילחם בשקרים שמפזרים ברשתות על ישראל.
מתי יש לך זמן לבקר מסעדות? הרשתות החברתיות הן עבודה בפני עצמה.
"בעיקר בערבים או בלילות. המשפחה שלי תמיד צוחקת עליי שאני אנוח רק בקבר", הוא מחייך.
מנוחה אינה אחת מהמטלות שחשוב לבקסר (43), נשוי ואב לארבעה שחי כיום בניו־יורק, להשלים. לפחות לא כמו השליחות להגן על שמה של ישראל בחירוף נפש, יהיה המחיר אשר יהיה.
"באל־ג'זירה כבר כינו אותי 'השגריר של ישראל'", הוא מספר בגאווה. "הכינוי החמיא לי מאוד, ועם זה איבדתי הרבה מהעוקבים שלי וגם הותקפתי בגל איומים וסחיטות".
אתה מתייחס לאיומים האלו ברצינות?
"אלו הודעות נאצה ואיומים ברורים כל כך שכבר אי אפשר להתעלם מהם. משטרת ניו־יורק יצרה איתי קשר והתקינה לי אפליקציה בטלפון שבאמצעותה אני יכול לקרוא לעזרה ברגע שאני מרגיש סכנה. זה מרגיע אבל ברור לי שאפשר לעשות יותר".
אתה חושש שזה עלול להזיק לעבודה שלך?
"אני הבעלים של עצמי, לכן אני יכול להביע את הדעות שלי כמה שרק ארצה", הוא קורץ, "והשותף שלי אולי אינו קולני כמוני, אבל הוא תומך מאוד. בכלל יש לי חיזוקים רבים מסביב, גם מהאישה והילדים. אבל אני חושב שיש משפיענים שאינם מקבלים את התמיכה הזאת, וכשהם נשטפים בהודעות של שנאה הם מרימים ידיים מהר מדי".
גם בשורותיהם של מגיניה האמיצים של ישראל ברשת בקסר בולט במיוחד בעקבות הבחירה שלו להילחם בחזית הבוערת מכול – יהודה ושומרון. בלי להסס הוא ממשיך מדי יום להסיר את התוויות שהוצמדו לאזור ולמתיישביו, לא פעם גם בידי ישראלים, ולחשוף את הצד האנושי של ההתיישבות ביהודה ושומרון, ויתר על כן, להבהיר עד כמה היא חשובה.
"תמיד היה לי קשר חזק ליהודה ושומרון. זה התחיל מהרב ריסקין שחיתן את הוריי במנהטן, ואז עלה לארץ וייסד את הקהילה באפרת. מצעירותי שמעתי עליו, ויהודה ושומרון היו כמו אגדה בשבילי, מקום אידאלי שכולו מבוסס על ערכים ואמונה. ידעתי כמה עוצמה יש למקום הזה, וכמה הוא נצרך לתקומת ישראל וליישובה".
ובכל זאת, מעט מאוד כוכבי רשת בכלל יעלו את היישובים האלו לשיח, גם אם הם מדברים בעד ישראל.
"נכון. יש הרבה אנשים מדהימים שעושים עבודה חשובה מאוד במדיה החברתית, אבל ברגע שזה מגיע ליהודה ושומרון הם שותקים או מפיצים מסר 'פרווה' ומתנצל. אני לא מוכן לזה. התאהבתי באנשים המדהימים שחיים פה. הם מחרפים את נפשם יום־יום למען עם ישראל ובשבילי זו חובה בסיסית לעזור להם ולנקות את שמם מכל ההאשמות שמאשימים אותם. לכן קיבלתי על עצמי להשמיע את הקול הזה, לחשוף את האמת שמנסים להשתיק".
"אני דווקא מתחבר למזון המהיר, לאוכל רחוב. זה לא חייב להיות יוקרתי. מספיק לי המבורגר טוב, ואני מרוצה. מובן שיש הרבה מקום לחוויה. בהתחלה חשבתי שהאינסטגרם הוא זיוף, אבל מצאתי את המקום שלי להיות כן, בעיקר בסטורי"
איך הגעת למקומות האלו?
"לפני כשנה הייתי בכנס הסברה של המועצה האזורית בנימין בניו־יורק, ושם פגשתי את שירה ליבמן, מנכ״לית מועצת יש״ע לשעבר, ואת דורית שכטר, הדוברת. הן הזמינו אותי לבקר ביהודה ושומרון, ואני כמובן הסכמתי בלי לחשוב פעמיים. הן צוותו אותי ליגאל דילמוני, שהיה אז מנכ"ל מועצת יש"ע וייסד את ארגון AFJS (American Friends of Judea and Samaria) והוא לקח אותי לסיור. אפילו עברנו בחווארה".
לא פחדת?
"לא, לא מפחיד. וחוץ מזה, אם אני לא אעשה את זה, מי יעשה?"
אתה חושב שזה עובד? העוקבים שלך רואים צדדים אחרים ביהודה ושומרון?
"ברור לי שהמסרים נוגעים, שהפעילות מזיזה דברים. אני פשוט מקלף שכבה אחר שכבה של סטריאוטיפים, מבהיר שאין דבר כזה 'אלימות מתנחלים', אין 'אפרטהייד' או 'כיבוש'. אלו חיים רגילים, משפחות, ילדים, אהבות, תחביבים. אני מקפיד להראות את הטוב, את הקהילות, האתרים המדהימים שיש פה, התיירות. שיש פה אנשים שתמיד נכונים לעזור ואוהבים עד עמקי נפשם את הארץ. אני תמיד מזמין את מי שרוצה לראות לבוא לביקור, להיחשף ממקור ראשון. אני מקווה שעוד משפיעני רשת יבינו את החשיבות במה שאני עושה, ויצטרפו.
"המקום שהכי נחרט בי בסיור הוא המרפסת של המדינה בפדואל. עמדתי שם והצלחתי לראות את מישור החוף מונח על כף ידי – מתל־אביב עד אשקלון ועזה, כמאמר הביטוי 'מהנהר ועד לים'. כל הגוף שלי הצטמרר כשהבנתי שזה המקום שאברהם, יצחק, יעקב ויהושע דרכו בו. כאן, בהר הזה. זה כתוב בתנ"ך שחור על גבי לבן. ובאותה נשימה קלטתי שמיליוני אנשים גרים למרגלות המצפה הזה. מטרה חשופה. מי אנחנו רוצים שישלוט עלינו מהנקודה הזו?! יש מי שעוד לא הבין שיהודה ושומרון חשובה לא רק למי שמאמין בה' כמוני, ובזכות שלנו לרשת את ישראל, אלא גם לביטחון בסיסי? אם ניתן את השטחים האלו לפלסטינים, בין רגע יעמדו שם מחבלים, בידיהם RPG, ועשרות יישובים ישראליים, כולל גוש דן בטווח ראייתם".
פגשת גם את הישראלים שחושבים אחרת? "בצלם", "שוברים שתיקה"?
"כן, פגשתי אותם בתל־אביב. משגע אותי שהם מיעוט שיש לו הרבה כסף. ארגוני BDS מממנים אותם ודואגים להם לתפוצה רחבה ולזמן מסך. אבל אני מעדיף להתרכז בדברים הטובים ובאנשים שבוחרים לעשות טוב. האנשים שמבלים בחופי תל־אביב, בבתי הקפה, נהנים מההגנה של אלו שגרים ביו"ש וצריך לומר את זה בקול רם".
ועדיין יהודה ושומרון הם מנושאי המחלוקת הבוערים בארץ.
"אני חושב שככל שנסביר את זה יותר, אנשים יפנימו כמה זה חשוב. לצערי החשיבות של יהודה ושומרון התבהרה אפילו יותר מאז 7 באוקטובר. אחרי שגילינו שאנחנו רוצים PEACE, ואילו הפלסטינים רוצים לנגוס בנו PIECE BY PIECE".
כמו אב גאה, בקסר מראה לי עוד ועוד תמונות וסרטונים שצילם במהלך ביקוריו הרבים בארץ. הרי השומרון זזים לטובת חומות העיר העתיקה בירושלים, ואלה מפנות את מקומן לים הנוצץ בתל־אביב. אבל חיוכו כבה כשמגיעה תמונה אחת, שבה הוא יושב ליד חבר כיתת הכוננות, אילן פיורנטינו ז"ל. זו תמונה שצולמה בביקור שערך ביישובי עוטף עזה והתאריך שמוטבע בה הוא 1 באוקטובר, 2023.
"עוד בקיץ תכננו לבוא לחופשה. התקשרתי לחברים שלי במועצת יש"ע והכרזתי '!KOSHER GURU IS BACK' הם שמחו, ואני ביקשתי שיארגנו לי שוב סיור ביהודה ושומרון ובעוד מקומות ברחבי הארץ. באותו סיור הם הביאו אותי גם ליישובי העוטף – נתיב־העשרה, נחל־עוז, ניר־עוז. עברנו בין הקיבוצים, והבטנו בתדהמה בגדר וברצועת עזה הקרובה כל כך. חברי כיתת הכוננות הראו לי את הגדר, סיפרו לנו איך הם מתגוננים מפני האיומים שלמולם. אני זוכר שנפעמתי מהאחווה שהייתה בין התושבים – דתיים, חילונים, כולם חיו שם בהרמוניה, מאוהבים באדמה שהם חיים עליה למרות כל הסכנות. הם סיפרו לי גם על מקרים שבהם הם סייעו לתושבי עזה, הסיעו אותם למקומות, פינו אותם לבתי חולים. שבוע לאחר מכן, אותם אנשים פשטו על היישובים האלו כדי לשחוט אותם".
"באל־ג'זירה כינו אותי 'השגריר של ישראל', והותקפתי בגל איומים. משטרת ניו־יורק התקינה לי אפליקציה שבאמצעותה אני יכול לקרוא לעזרה. זה מרגיע, אבל אפשר יותר"
יצא לכם להיות כאן ב־7 באוקטובר?
"התכנון היה להישאר עד מוצאי סוכות. אחרי הסיור בעוטף נשארנו בישראל, והחופשה נמשכה והייתה נהדרת. את שמחת תורה החלטנו להעביר בירושלים, ואני זוכר שבערב צעדנו לכותל, ושם התאספו המוני מתפללים, מכל המגזרים והאוכלוסיות, לאיש לא היה אכפת מאיזה מגזר אתה. היו שם חיילי מודיעין שרקדו במעגל אחד עם חסידים חובשי שטריימל. לא הצלחתי להפסיק לחייך. המציאות היפה הזאת נכנסה לי לנשמה, היא הייתה חזקה יותר מכל השנאה שהתקשורת ניסתה ועדיין מנסה לצייר. אחרי ההקפות חזרנו מאוחר מאוד הביתה ותכננו לקום בנחת ביום למחרת ולהמשיך את החג.
"בשמונה בבוקר פרצה הבת שלי לחדר וצעקה: 'אבא, אבא, קום, יש אזעקות'. קמתי מבולבל מאוד. אזעקות? בירושלים? הרגעתי אותה שמדובר בשעון המעורר שלי, אף שלא כיוונתי שעון מעורר. אבל כל תרחיש היה הגיוני לי יותר ממלחמה שפרצה בבוקר החג. היא חזרה שוב לאחר כמה דקות, ואף על פי שחשבתי שהיא חולמת, קמתי והצצתי בחלון. בדיוק ראיתי יירוט מתרחש למולי. בחיים לא ראיתי דבר כזה, ולא האמנתי למראה עיניי. הדבר היחיד שעבר לי בראש היה 'מה לעזאזל קורה כאן?' דקה לאחר מכן כבר היינו בממ"ד. שם פגשנו עוד הרבה אנשים, כמה מהם היו כוננים, והם סיפקו לנו פירורי מידע. הבנו שמחבלי חמאס חדרו לישראל, אבל חוץ מזה לא ידענו כמעט כלום. רק שלכותל כבר לא נלך, וגם לא לבית הכנסת.
"כל מי שהיה בבניין הביא משהו קטן מהבית, עשינו קידוש, ומיד אחר כך ארגנו מניין והתחלנו להגיד תהילים. מתחננים מכל הלב והנשמה. גם השכנים הלא יהודים הצטרפו. ובה בעת, עוד מילואימניק מוקפץ, ועוד פרמדיק הולך. אנחנו מצטמצמים עוד ועוד, והאווירה משתנה. הבנתי שנגמרה החופשה, עכשיו אנחנו נשארים פה רק לעזור".
הגיל וחוסר הניסיון שלו גרמו לצבא לסרב להצעתו למלא את שורותיו, אבל הסירוב לא עצר אותו מלהכריז על צו שמונה פרטי בעורף – תרומות דם, קניית מזון לחיילים בסכומי עתק וגיוס תרומות מיהודי ארצות הברית. בין כל אלה הוא נזכר ברגע יפהפה של אחדות שחווה בפעם הראשונה.
"אני זוכר שחיכינו להכניס את התרומות לאחד הבסיסים. זה היה אמצע הלילה, וראיתי בש"ג שני חיילים צעירים, בדיוק התגייסו. משום מקום הופיעה מכונית ועצרה לידם. יוצא ילד חרדי, פאותיו מתנופפות משני צדדיו, נותן להם שקית שחורה. הם פותחים את השקית ורואים ערמת חטיפים. הילד מחייך ומגלה להם שאלה כל החטיפים שהוא הצליח לאסוף, אבל הוא החליט לתת את הכול להם. רגע אחרי שהילד נוסע משם, החייל שאחז בשקית פרץ בבכי. מיהרתי לחבק אותו ובכינו יחד. לולא הייתי רואה את הסיפור הזה בעיניים שלי, הייתי חושב שזה לא אמיתי. זו האחדות שאנחנו צריכים לשמור. לכל אחד מאיתנו יש שליחות, ויש דרך, אבל כולנו יהודים, ולכן האחדות היא שתציל אותנו מאויבנו".
מן הסתם שמעתם גם בניו־יורק שהאחדות הזאת לא נשמרה הרבה זמן. איך הפילוג שחזר גורם לך להרגיש?
"אני מאמין בעם שלנו", הוא עונה בעיניים נוצצות, "אנשים שואלים אותי למה אני מתאמץ כל כך למען הישראלים. אחרי השבעה באוקטובר התשובה שלי התחדדה: ראיתי את האחדות, את הנשמות שלנו מתחברות שוב. בעיקר הבנתי שאנחנו משפחה. לא מתפקדת אומנם, אבל משפחה. לא משנה כמה נריב, כמה נתווכח, אנחנו נהיה שם האחד בשביל רעהו. אף אחד אחר לא יהיה שם בשבילנו. 7 באוקטובר הוכיח לנו שאנחנו לבד בעולם. את יודעת, בעשרות השנים שאחרי השואה, איש לא הכחיש אותה. זה התחיל רק בעת האחרונה. אבל בימינו כבר ב־8 באוקטובר אנשים בעולם טענו שאנחנו משקרים. שזה מעולם לא קרה. זה משוגע. אף שחמאס אינו מפסיק להודות בפשעים שלו, ועוד מתעד ומפיץ אותם בכל מקום. השנאה ליהודים היא אדירה, ועכשיו אנחנו חייבים לעמוד בציווי שנתנו לעצמנו – לעולם לא עוד".
במהלך נאומיו הקולחים, לוקח קצת זמן להיזכר שוב בעיסוקו המקורי של בקסר, שלפי כמות האנשים המנופפים לו לשלום ברחובות, אפילו בישראל, נראה שהוא מצליח מעל לכל הציפיות.
"אנשים עוצרים אותי ברחוב, בדרך לתפילות. אומרים לי שהם אוהבים את התוכן שלי ואת מה שאני עושה. אני הכי נדהם כשעוצרים אותי ילדים חרדים. זה קרה לי בשבת, בכותל, והייתי בהלם שהצלחתי להגיע עד אליהם".
תמיד היית אדם כזה בולט?
"אני יכול לומר שהייתי אדם מעניין. גדלתי בבית דתי־לאומי, אבל התעסקתי המון באופנה ולייף־סטייל. ההורים שלי לא התנגדו לעיסוקיי, אבל הבהירו לי שבשביל כל דבר שארצה לקנות, אצטרך להשיג את הכסף בכוחות עצמי. כשרציתי למשל סניקרס יוקרתיות, עבדתי שעות ארוכות להשיג את הכסף לקנות אותן. זה הרגיל אותי לעבוד בלי הפסקה וגם הכניס אותי לעולם האוכל והבישול. התחלתי מלצר, והגעתי למה שאני עושה כיום".
ואם לרגע נחזור לתפקידך כמבקר מסעדות כשרות, על איזה מקומות תמליץ?
"תראי אני לא מקבל כסף משום גוף או עיתון, זה לא רשמי. סך הכול אני אוהב לשתף את החוויה הטובה שלי. אני דווקא מתחבר למזון המהיר, לאוכל רחוב. זה לא חייב להיות יוקרתי. מספיק לי המבורגר טוב, ואני מרוצה. מובן שיש הרבה מקום לחוויה. הכי חשוב לי להיות כן. בהתחלה חשבתי שהאינסטגרם הוא זיוף, אבל מצאתי את המקום שלי להיות כן בעיקר בסטורי. אין שם מקום לפילטרים או עריכה. מצלמים, והופ זה כבר אצל כולם. הישירות הזאת גורמת לעוקבים שלי לסמוך עליי, להאמין לי. הם יודעים שאני לא מחרטט. האוכל הוא לא החשוב, חשוב לי שאנשים יבינו שכל מה שאני משתף על ישראל הוא אמת לאמיתה".
ואכן, מלבד חוות דעת קצרה על ארוחת הבוקר הישראלית שחלקנו, כבר חודשים ארוכים שבקסר מקפיא את כל מה שקשור בעולם המזון והמסעדות. מאז 7 באוקטובר הוא מקדיש את כל מרצו אך ורק לישראל, גם בשגרה היום־יומית וגם ברשתות החברתיות. ואני תוהה אם הוא יום אחד ירצה בכלל לשוב לעולם שממנו הגיע.
"יכול להיות", הוא עונה בטון לא מחייב, "אבל גם אם כן, אני לעולם לא אפסיק להגן על ישראל, בכל הכוח, ובמיוחד כשסוף־סוף אגיע לגור בה".
החלום לעלות לישראל הגיע מהבית שגדלת בו?
"אני לא חושב. כשהייתי ילד חלמתי על הדברים שילדים קפיטליסטים בארה״ב חולמים עליהם – להיות כוכב כדורסל, נשיא או אסטרונאוט. אבל להורים שלי היה חלום לעלות לישראל, והוא ליווה אותי כל הזמן, עד שנדבקתי בפעם ראשונה שהגעתי לכאן, לכבוד בר המצווה שלי. עד אז ישראל בשבילי הייתה מקום שהולכים לבקר בו, אבל אז, כשהלכנו לאורכה ולרוחבה, הבנתי שזה הבית שלי".
מה הדבר שהכי אהבת כאן?
"אתה מרגיש עמוק בנשמה שזה הבית שלך, שכאן מקור הנשמה שלך. כל יהודי בעולם שאני מדבר איתו, לא משנה אם חילוני או דתי, מרגיש את הניצוץ הזה. וכמה שזה נשמע מצחיק, בימינו ליהודי בטוח יותר להיות בישראל מבכל מקום אחר".
בגלל האנטישמיות?
"חד־משמעית. בכל נסיעה בתחבורה ציבורית אני תוהה לעצמי אם להמשיך לחבוש את הכיפה. זה תמיד נמצא איתך, אתה מסתכל כל הזמן לצדדים, בוחן. זו לא אותה ניו־יורק שגדלתי בה".
אז היה יותר טוב?
"בילדות הרגשתי בטוח מאוד. הסתובבתי בראש זקוף, בכיפה, באוטובוסים או ברכבת התחתית. לא הייתה שום בעיה. אפילו את הילדים שלי שלחתי להסתובב בתחבורה ציבורית בביטחון מלא. אני זוכר רק פעם או פעמיים שקרה לי מקרה אנטישמי. למשל כשהייתי נער שיחקתי במגרש כדורסל והייתה לי כיפה על הראש. וחבורה של ילדים באה, קראו לי 'יהודי', דחפו אותי ולקחו את הכדור מהידיים. אין מה לעשות, גם בימי שלום וגם בימי מלחמה, תמיד בישראל אתה תהיה שייך יותר מבכל מקום אחר. כשאני בא לבקר אני יודע שאם יקרה לי משהו, כל אדם ברחוב ירוץ מיד להציל אותי. בארצות הברית ישאירו אותי על הרצפה".
ובינתיים יש לך עוד חלומות שאתה מתכנן להגשים?
"רק העלייה לישראל, לבית נחמד ביהודה ושומרון. חשוב לי להגיד שמבחינתי זה כבר לא בגדר חלום, זו מציאות. אני אשתקע כאן, אצמח כאן ולא אפסיק להגן ולשמור על מדינת ישראל, כל עוד אני יכול".
