בכפר קטן וקסום בשם גולדן ברידג' במחוז ווסצ'סטר באפ־סטייט ניו־יורק, בחווה ירוקה ועצומת ממדים, קם דניאל בלומן בכל יום לעסוק בדבר האהוב עליו מכול – רכיבה על סוסים. בלומן, שייצג את ישראל בתחרות קפיצות הראווה במשחקי פריז שיחלו בסוף החודש, הוא אחד מבכירי הרוכבים כיום בסבב העולמי. הוא מדורג במקום ה־15 בעולם, ובשיאו דורג 11. במהלך שעות הבוקר הוא מתאמן על גבי ארבעה או חמישה סוסים שונים, מתוך השבעה שאיתם הוא עובד בקביעות.
"לוח השנה שלי מורכב מהרבה תחרויות, ואין אפשרויות לקיים אותן על סוס אחד בלבד. כמה מהסוסים שלי הם מקצוענים שרגילים לקפוץ בתחרויות גדולות, וכמה מהם צעירים, ואותם אני מפתח לעתיד. מה שיפה בספורט שלנו הוא שאני מתחיל את בניית הקשר עם הסוס, האימונים וההיכרות איתו כמה שנים לפני שהוא משתלב בתחרויות חשובות או נהיה מוכר", מסביר בלומן, "בענף הזה הכול תלוי בתקשורת, והקשר שלי עם הסוס הוא ממש אותו קשר שיש לי עם חבר או קרוב משפחה. עם כל סוס מערכת היחסים שונה, יש כאלה שהקשר הוא חזק וקרוב ויש גם מקרים אחרים שפחות. לסוס, כמו לנו, יש אישיות, חולשות וחוזקות. החיבור בינינו עמוק, והמטרה היא לאתגר זה את זה ולהוציא את המיטב מעצמנו. אני חולם לייצג את ישראל מגיל צעיר, וזה דבר גדול בשבילי. כשאני בתחרות תחת הדגל הסוסים הם השותפים המלאים שלי".
בלומן יגיע לפריז עם סוסו לדריאנו, סוס מטופח ויפה תואר שאיתו רשם הישגים רבים לאורך השנים, כולל זכיות בטורנירים נחשבים ומקום 16 באליפות העולם לפני שנתיים, דירוג שיא לרוכב ישראלי. השניים גם טיפסו בעבר לראש הדירוג העולמי בקטגוריה של רוכבים וסוסים יחדיו. "לדריאנו כבר בן 16, ובשבילו זו תהיה התחרות הגדולה האחרונה. הוא בכושר מצוין ויֵצא לפריז עם המטפלת שלו פיבי כמה ימים לפניי. הוא מנוסה מאוד במסעות האלה ומגיב היטב לטיסות. בצרפת יהיו לו כמה ימים להתאושש מהג'ט־לג, והדימיון בין מזג האוויר שצפוי להיות באירופה לזה שבניו־יורק אמור להקל על המעבר". בלומן יגיע לאולימפיאדה בפעם הראשונה כחלק מנבחרת ישראל. הנבחרת תרשום הופעה שנייה רצופה במשחקים האולימפיים לאחר הופעת בכורה מרשימה במשחקי טוקיו, שם העפילו אשלי בונד וסוסהּ דונטלו לגמר וסיימו בו במקום ה־11. אל השניים יצטרפו בפריז רובין מוהר עם הסוס גלקסי ואיזבלה רוסקוף עם סוסה C Vier 2. הנבחרת קבעה את הקריטריון בסוף יולי בשנה שעברה לאחר ניצחון והופעה מרשימה בתחרות גביע האומות בפראג.
בפריז שלושה מאיתנו יתחרו בתחרות האישית ושלושה בקבוצתית. נדע מי באיזו תחרות רק זמן קצר לפני שנתחיל. אנחנו מגיעים עם סוסים מצוינים ומתחילים ממקום חזק
"בפריז שלושה מאיתנו יתחרו בתחרות האישית ושלושה בקבוצתית. נדע מי באיזו תחרות רק זמן קצר לפני שנתחיל. אנחנו מגיעים עם סוסים מצוינים ומתחילים ממקום חזק, לאחר שבשנה שעברה בפראג הוכחנו שיש לנו נבחרת ישראלית איכותית וטובה", מצהיר בלומן, "התחרות האולימפית צפויה להיות קשה יותר מבחינת היריבים, וגם המסלול והמכשולים יהיו גבוהים יותר. אם הכול ילך כמתוכנן יש לנו סיכוי להעפיל לגמר הקבוצתי ולהיות חלק מעשר הקבוצות הטובות בעולם, ושם הכול יכול לקרות, וגם זכייה במדליה בתחרות האישית היא מטרה ריאלית. בסופו של דבר היום הנתון של התחרות הוא שקובע. אתה מתכונן הכי טוב שאפשר, ולגורל יש את התוכניות שלו".
בשביל בלומן זו תהיה האולימפיאדה השלישית, לאחר שייצג את ארץ מולדתו קולומביה באולימפיאדת לונדון וכן בריו 2016, בלונדון אף העפיל לגמר. הוא השיג את הקריטריון גם למשחקי טוקיו, ושם היה אמור לייצג את ישראל, אבל מאחר שלא רשם בזמן את סוסתו ג'מה בהתאחדות הרכיבה הבין־לאומית כאזרחית ישראל (כן, קראתם נכון) נפסלה השתתפותו במשחקים. "לדריאנו אמור היה להגיע גם לטוקיו אבל כיוון שהוא נפצע הייתה ג'מה אמורה להחליף אותו, אבל אז גיליתי חוק טכני מטורף שקבע שהיא רשומה כאמריקנית – מה שלא הגיוני בכלל, אבל עדיין זו הייתה המציאות. לא משנה כמה ניסינו להילחם בהחלטה הזאת לא הצלחנו לשכנע אותם", נזכר בלומן, "חיכיתי הרבה שנים לייצג את ישראל במשחקים האולימפיים ועבדתי קשה בשביל זה, אבל ברגע שהבנתי שהסיפור אבוד הפכתי דף והתמקדתי בעתיד לבוא".
דניאל בלומן, 34, נולד וגדל במשפחה יהודית במדיין, קולומביה, אמו אורלי היא ישראלית לשעבר שעובדת כפסיכולוגית ועובדת סוציאלית, אביו שמואל עוסק ביזמות ויש לו אח, סטיבן. אשתו אריאל, שגדלה בלונג־איילנד גם היא בת לישראלית, ולהם שני ילדים קטנים, אלי ואבי, בני ארבע ושש. את תחילת הריאיון ערכנו בהאנגר רכיבה ענק, בזמן שאבי מתרגל ברקע תרגילי שליטה על הסוס בהנחיית אמו, ונראה שהוא מתקשה ליהנות מהסיטואציה.
"הילדים שלי יבחרו בעצמם מה ירצו לעשות בחיים, אבל חשוב לי עדיין שינצלו את הפריווילגיה שיש להם ויפתחו קשר עם הסוסים ויכולת שליטה בהם", הוא מסביר. סוסים, מתברר, היו חלק בלתי נפרד גם מילדותו שלו. "גדלתי עם סוסים סביבי מאז שאני זוכר את עצמי. ענף הרכיבה בקולומביה הוא קטן אבל בכל מקום משתמשים בסוסים למרעה צאן, לעבודות בחווה ולצרכים נוספים. גדלתי באזור אורבני אבל במרחק של עשרים דקות נסיעה כבר הייתי באזור כפרי, ובזכות אחד מבני הדודים שלי שעסק ברכיבה ספורטיבית גיליתי את העולם הזה", הוא נזכר, "תמיד אהבתי בעלי חיים וכבר בצעירותי למדתי שיעורי רכיבה על סוס. בהתחלה פחדתי קצת כי לא הייתי בשליטה, אבל זה היה בכל זאת מאוד מהנה בשבילי. בד בבד שיחקתי כדורגל, טניס ועשיתי אימוני קראטה, אבל בשלב מסוים הבנתי עד כמה אני אוהב סוסים ונהנה לעבוד איתם, וכשהצד התחרותי נכנס לתמונה הכול נהיה מלהיב אפילו יותר".
בלומן החל להשתתף בתחרויות רכיבה כבר כשהיה בן שבע, והעיסוק נהיה רציני יותר בשבילו כאשר בחרה משפחתו לעבור לדרום פלורידה, ארצות הברית, כשהיה בן עשר. "אלו היו שנים לא טובות בקולומביה מבחינת ביטחון אישי, וההורים שלי החליטו לעזוב לכמה שנים לפלורידה כדי שאחי ואני נלמד אנגלית, בתקווה שנחזור לקולומביה בתוך כמה שנים", הוא מספר, "החיים בפלורידה היו טובים ושונים מכל מה שהכרתי קודם. גרנו בעיירה חדשה בבית פרטי, רכבתי על אופניים לבית ספר ולמזלי במרחק שעה מאיתנו נערך בחורף הפסטיבל הגדול בארצות הברית לקפיצות ראווה. כך נחשפתי במקרה לעוצמה של הענף הזה. זה כבר ממש גרם לי להתאהב ולרצות לעשות את זה באופן מקצועני, וכך התחלתי להתאמן כל יום, להתחרות יותר, וכשהייתי בן 13 כבר הייתי מקצוען לגילי. הרכיבה נהייתה החיים שלי, והבנתי שאני רוצה למצוא את הדרך לעשות ממנה קריירה".
העיסוק בענף הסוסים נחשב ליקר מאוד מאחר שחוץ מציוד, אימונים, מסעות ואנשי מקצוע, זקוקים גם לעבודה שוטפת עם סוסים, והם יקרים לרכישה ולתחזוק. "הדרך שלי הייתה לעסוק בזה כל הזמן, ובה בעת הלכתי לתחרויות וניגשתי בסיום לרוכבים מובילים לבקש תמונה, חתימה ולשאול שאלות", הוא נזכר, "למזלי פגשתי בפלורידה ובאירופה אנשים שהתרשמו מהתשוקה שלי, נתנו לי הרבה מידע ועזרו לי להתקדם. לאורך השנים זכיתי לעבוד עם מנטורים שהם אגדות בתחום כגון נלסון פסואה, הנס הורן וירואן דאבלדאם – שני האחרונים גם מאמנים היום את הנבחרת הישראלית. אני בקשר מצוין עד היום עם כל האנשים הטובים שעזרו לי ואסיר תודה להם".
"הקשר שלי עם הסוס הוא ממש אותו קשר שיש לי עם חבר או קרוב משפחה. עם כל סוס מערכת היחסים היא שונה, יש כאלה שהקשר איתם חזק וקרוב ויש גם מקרים שפחות"
לאחר כמה שנים בפלורידה חזרה משפחת בלומן לקולומביה, ובלומן המשיך להתקדם כרוכב ומחזיק סוסים בבעלות משותפת עם כמה אנשי עסקים. ב־2011 רשמה הקריירה שלו נקודת פריצה בזכות מפגש לא צפוי. "פגשתי במקסיקו סוסה בשם סאנשיין, והיא הייתה כמו מתנה שקיבלתי מא־לוהים. בעסק הזה אתה יכול להיות טוב עד כמה שהסוס שלך כזה, וכשקנינו אותה איש לא ציפה ממנה לגדולות, אבל היא התפתחה להיות סוסת מרוץ יוצאת דופן", מחמיא בלומן. "זכינו יחד בתחרות השנתית החשובה ביותר בארצות הברית, העפלנו יחד למשחקי לונדון, והייתה לנו אולימפיאדה נפלאה יחד. עם עוד קצת ניסיון ומזל הייתה האולימפיאדה הזאת מסתיימת על הפודיום עם מדליה. סאנשיין פרשה לפני חמש שנים, המליטה כמה סייחים בשנים האחרונות וחזרה בעת האחרונה לגור איתנו את שארית חייה".
בסיום משחקי ריו החליט כאמור בלומן לעבור לייצג את ישראל. "מאז שאני ילד, ישראל תמיד הייתה המדינה המועדפת עליי, היא הייתה חשובה לי וקרובה לליבי, וכך גם העובדה שאני יהודי רבת חשיבות בעיניי. ביקרתי הרבה פעמים בארץ כשהייתי ילד, ותמיד רציתי לעשות את המעבר הזה. לא הייתה לי אפשרות לגור בארץ או לשרת בצבא, ותמיד חשבתי מה אוכל לתרום למען המדינה. הרגשתי שאוכל לעשות את זה דרך הספורט, ואחרי משחקי ריו הרגשתי שזה הזמן הנכון", הוא מסביר את הרקע למעבר, "היה לי עצוב להיפרד מכמה מהעמיתים שלי בקולומביה, שמאוד אהבתי לשתף איתם פעולה, אבל הרגשתי שלם ובטוח שזה מה שאני רוצה לעשות, ועד לסיום הקריירה אייצג את ישראל".
הקשר של בלומן עם ישראל אינו מסתכם בייצוג שלה בתחרויות רכיבה, ובמשך השנים הוא מקפיד לסייע לענף המקומי, להעביר הרצאות ולעבוד עם ילדים. "כשהגעתי לישראל שמחתי לפגוש שם חבורה מוכשרת של רוכבים ומאמנים בעלי תשוקה לדבר, שאוהבים סוסים, רציניים ומקצונים ורוצים להמשיך לגדול", מחמיא בלומן, "יש עכשיו בישראל תוכנית נהדרת לדור הצעיר שמטרתה לעזור להם להגיע לתחרויות באירופה ולקבל את הניסיון הבין־לאומי החשוב. לו המצב הפוליטי במזרח התיכון היה שונה, ישראלים היו יכולים להשתתף בתחרויות בין־לאומיות במצרים וירדן, אבל המציאות הופכת את ישראל לסוג של אי, ויציאה לאירופה תמיד קשה, יקרה ומורכבת יותר. בשורה התחתונה ישראלים הם אנשים רציניים ואני מאמין שההתקדמות תימשך ועוד רוכבים מקומיים יגיעו לרמה בין־לאומית".
בשנים האחרונות מעורבים בלומן ובני משפחתו בבית הספר לרכיבה טיפולית בקיבוץ אורים, שלו תורם דניאל את המלגה החודשית שהוא מקבל מהוועד האולימפי הבין־לאומי. "זה מקום יפהפה שהקיבוץ נתן לנו לשימוש, ומאז 7 באוקטובר הפרויקט גדל לממדים עצומים. כרגע אנחנו משקיעים את כל האנרגיה האפשרית כדי לאפשר לאנשים הרבים לקבל את הטיפול שהם זקוקים לו. גייסנו סכומים נכבדים מתרומות ונהפוך את המקום לחווה טיפולית באמצעות מגוון של בעלי חיים, לא רק סוסים. המטרה היא לאפשר את התנאים הטובים ביותר למטפלים ולמטופלים בתוכנית וליצור שיתופי פעולה בין־לאומיים עם מומחים בפוסט־טראומה", מסביר בלומן, שהגיע לביקור בישראל בחודש אפריל השנה, "היה לי חשוב לבוא ולראות את קיבוץ אורים ואת כפר־עזה. המראות של הכאב, האכזריות וההרס היו עצובים וקשים לי מאוד. הייתי בהלם כשהכול קרה, ולצערי מאז הדברים נעשו גרועים אף יותר. קשה לי עם התגובה של העולם לזוועות האלה, לחוסר ההבנה שאינו מונע מאנשים להביע עמדה, כאילו הם יודעים על מה הם מדברים, זה מתסכל מאוד. העולם אינו מבין מה הישראלים עוברים, באיזו תרבות מדובר ואיך אנחנו רואים את החיים. אנחנו חייבים להתאושש ולמצוא את הדרך להמשיך קדימה".
לא הייתה לי אפשרות לגור בארץ או לשרת בצבא, ותמיד חשבתי מה אוכל לתרום למען המדינה. הרגשתי שאוכל לעשות את זה דרך הספורט, ואחרי משחקי ריו הרגשתי שזה הזמן הנכון
בלומן כאמור עבר להתגורר בקביעות באפ־סטייט ניו־יורק. "לאורך השנים העברתי את החורף בפלורידה, ובשאר השנה חייתי באירופה, בעיקר בבלגיה, שם המשכתי ללמוד ולהתפתח. בשלב מסוים פגשתי את אריאל והיא הייתה לאשתי, ואחרי כמה עונות בחווה ששכרנו בלונג־איילנד, שכרנו חווה באפ־סטייט ופשוט התאהבתי במקום", הוא מספר, "הטבע כאן נהדר, הסוסים אוהבים להיות פה, טוב להתאמן וקל לנוע מכאן לכל מקום בעולם לתחרויות. הבאתי לכאן את המשפחה שלי, והיא קנתה שטחים באזור. יש לנו היום עסקי רכיבה בניו־יורק, פלורידה וקולומביה והדברים נהיו טובים בשבילנו".
הסבב העולמי שבלומן מתחרה בו עמוס מאוד ותובעני. "אני מתחרה כמעט בכל שבוע אבל עכשיו יש לי משפחה, והיא תמיד בעדיפות ראשונה, ואם אני צפוי להיעדר יותר משלושה לילות, הם מצטרפים אליי. הסבב שלנו הוא כמו בטניס, יש בו הרבה תחרויות כולל כמה גדולות ונחשבות יותר, שהפרסים לזוכים בהן גבוהים, נוסף על אליפויות אירופה, אליפויות העולם והאולימפיאדה. יש הרבה כסף בתחרויות הגדולות, והשנים האחרונות היו טובות מאוד בשבילי", הוא מסביר, "השנים האחרונות הוקדשו גם לבנייה ולביסוס העסק, והעסק שאב ממני קצת אנרגיות מהתחרויות עצמן. עכשיו יש לי זמן להתמקד בעיקר ברכיבה, ואני מרגיש שהדברים רק החלו מבחינתי. בענף הזה רוכבים לפחות עד גיל 60, אז יש עוד שנים ארוכות לפניי, והמטרה היא להגיע לצמרת הגבוהה ביותר".
לקראת סיום הריאיון ערך לי בלומן סיור בחווה. פגשנו את הסוסים שלו, וכל אחד מהם זכה לחיבוק ולממתק מפנק. "אני אוהב את הסוסים יותר משאני אוהב להתחרות; להתעורר בבוקר ולהיות איתם, להסתובב ולראות הרבה סוסים צעירים ולמצוא מי הבא שיהיה לי איתו חיבור מיוחד", הוא משתף. "כמו לכל אתלט, לכל סוס יש דרך שבה הוא מתכונן לתחרות, יש לו הרגלי אכילה משלו, ודברים שונים שהוא צריך להתאמן עליהם. יש כאלה שצריכים יותר שקט, שיעזבו אותם בחוץ ליותר זמן ויש כאלה שצריכים יותר תשומת לב. זו חיה מדהימה, הקשר בינינו הוא קשר לחיים, ובסופו של דבר הדבר החשוב ביותר הוא היכולת שלנו להוציא זה מזה את המיטב ברגעי האמת".
מה דעתך על אלו המבקרים את השימוש בבעלי חיים בתחרויות ספורט?
"הסוסים בשבילי הם משפחה, ואיכות החיים והשמחה שלהם הן בעדיפות עליונה – כל העסקים שלנו מבוססים קודם כול על אהבה להם וכבוד אליהם. אני מקבל ומכבד דעות של אחרים, אבל רבים מהמתנגדים אינם מכירים את הענף ומעולם לא עבדו עם סוסים. חשוב להבין שאם סוס לא רוצה לקפוץ, איש לא יוכל להכריח אותו. מי שמבין יודע שהחיים שלהם איתנו טובים הרבה יותר מחיים של סוס שמוביל עדרים או זרוק באיזו פינה בלי השגחה או טיפול. בספורט נפצעים לפעמים וסובלים מכאב, ולצערי אני מודע גם לצדדים המכוערים של הענף הזה, ושלא כל הסוסים זוכים לתנאים הראויים. אני שמח שבענף שלנו נרשמה התקדמות גדולה בשנים האחרונות, והמכשולים שקופצים מעליהם בנויים כיום מחומרים קלים יותר, כך שאם מפספסים זה כואב פחות".
מה תעשה ביום כיף?
"ביום חופשי עדיין אקום לרכוב על הסוסים שלי, רק שבמקרה הזה אדהר איתם להרים מסביב, ליהנות מהטבע ולראות איילים וחיות פרא אחרות. אני אדם חיובי ואופטימי בבסיס שלי, מרגיש מאוד בר מזל ורק רוצה להמשיך לעשות בדיוק את אותו הדבר".
