01 זיכרון ילדות תרבותי: למי שגדל בצחיחות קשה, החמצן שהביא עיתון הילדים "הארץ שלנו" ממציאות חיים אחרת וראויה יותר אפשר לי להסדיר נשימות. מדי יום רביעי הייתי רץ מבית הספר לדואר השכונתי, שם חיכה לי הגיליון החדש. רק בורא עולם יוכל למנות את מספר החבטות שספגתי בראשי בדרך חזרה הביתה, כשאני שקוע בקריאה. לא היו שם קופונים להנחה או כתבות על ידוענים אבל היו שם אסתר קל וגלילה רון־פדר ואוריאל אופק והרבה דעת ואהבת אדם ואין־סוף נדיבות.
02 ספר שקראת פעמיים: עשרות פעמים. "פיטר פן". הפעם הראשונה הייתה כשישבתי שבעה על אבי דניאל ז"ל. הייתי ילד בן 12 והתקשיתי להיזכר כיצד נושמים ברגע שבישרו לי "אבא מת". הכול השתנה באחת למעט דבר אחד: הספרים שלי. הם היו לי עיר מקלט מכל מה שסער מבחוץ ואיים מבפנים על נפשו של היתום בן ה־12 שלעולם אהיה. אינני זוכר הרבה מאותם ימים אך לעולם לא אשכח את הנחמה הגדולה שהעניק לי אז ג'יימס מת'יו ברי כשלימד אותי שכמו טינקרבל והפיות, אומנם איננו מאריכים חיים אבל דווקא משום כך "פרק הזמן הקצר ביותר נדמה כתקופה ארוכה, עם די זמן להיוולד כמו שצריך ולהביט סביבן, לרקוד פעם אחת, לבכות פעם אחת ולגדל את ילדיהן… חיים נעימים למדי". אמת, אבא היה רק בן 44 במותו אבל הרי גם הוא הספיק להיוולד כמו שצריך ולרקוד פעם אחת ולבכות פעם אחת ובמידה מסוימת אף לגדל את ילדיו כמו שצריך. מאז אני חוזר לספר הזה בכל פעם שאני זקוק למצוף בים גועש.
03 דמות שמעניקה לך השראה: אמי שולמית. למרות כל המכות שחטפה בחייה, תמיד זקפה ראש. עבדה כמורה בשתי משרות בוקר וערב שלא נדע מחסור וכדי שיהיה לנו מה שיש לכולם. האדם הכי ישר שאני מכיר. מעולם לא שיקרה, נדחפה לתור או לקחה משהו שלא מגיע לה. הכי הפוכה לתרבות ה"עשוק ככל יכולתך" שפשתה אצלנו. אפילו היום כשהיא לצערי רחוקה מאוד משיאה היא מסרבת לקבל הנחות או קיצורי תורים. וגם היום, אני לא ממליץ לאיש להגיד משהו רע על מי מצאצאיה לידה. חבל עליו.
04 מקום המפלט שלך בימים קשים אלה: אין, והאמת שאני גם לא מחפש. איזו זכות יש לי להתנתק כשהילדים שלנו במלחמה? איני שופט את מי שעושה זאת ואני מבין שזה הדבר הנכון והחכם בראייה לאומית – להמשיך את השגרה ולאגור כוחות שנצטרך בעתיד בלי ספק במלחמת ההתשה שאנו אחוזים בה כבר יותר ממאה שנים – אבל אני כשלעצמי לא שם.
05 עם מי היית רוצה לשבת לכוס קפה: עם המשורר והסופר פרננדו פסואה. בלי ספק. למען הדיוק עם כל 127 המשוררים שהוא ברא ונתן להם מילים וחיים עד שהם התכתבו ביניהם, התייחסו איש לרעהו ואפילו זכו "להיפגש" עם פסואה עצמו. מי מתאים יותר לפגישה מפסואה שהצהיר "ספל קפה, טבק שמעשנים ושהניחוח שלו חוצה אותנו, העיניים הכמעט עצומות בחדר אפלולי – איני רוצה מהחיים אלא את חלומותיי ואת זה". האדם הכי מתאים לעשן את החיים לצידו.
06 עם מי היית רוצה להתחלף ליום אחד: עם הילדים שלי. להבין את נקודות העיוורון שלי מולם. למה לטענתם אני נופל כל כך הרבה ואיפה אני טועה.
07 שיר שנוגע בך במקום מיוחד: שירה של ויסלבה שימבורסקה "פו הדוב". בסוף למרות מה שנדמה, תמיד יש לנו בחירה מה לכתוב בדיו חיינו – את ״מיין קמפף״ או את ״פו הדוב״.
