"דווקא המראה שלי עם מטפחת היה לי די טבעי", היא מפתיעה, "ביום־יום שלי אני הולכת הרבה פעמים במטפחות, אני אוהבת את הניקיון בפנים. נוח לי בשיער אסוף. בתחילת דרכי כשחקנית חשבו שאני דוסית, ולכן נמנעו מלתת לי כל מיני אודישנים, וכבר אז הסברתי שאני חובשת מטפחת סתם בשביל הכיף".
"האמת" (בכיכובם של גולן אזולאי, מור דימרי, יוסי מרשק, רועי ניק ואחרים) עלתה לאחרונה בכאן 11 ועוסקת במשפט מתוקשר של רצח נערה במתנ"ס בראש־העין. ביום שבו אמור להינתן פסק הדין הסופי בבית המשפט העליון, שיכריע אם רובי דלויה הוא רוצח הנערה ירדן פלאי שנמצאה בלא רוח חיים במחסן לפני עשר שנים, מתרחש במתנ"ס השכונתי רצח נוסף זהה לחלוטין. הרצח השני מערער את מרקם החיים בראש־העין, והמשטרה המקומית נחושה לשים סוף לסימני השאלה בעלילה הרצופה בסודות ושקרים שרק הולכת ומסתבכת.
"דפנה לוין (יוצרת הסדרה) עשתה עבודה מדהימה. ומרתק שהרבה מהדמויות הופכות לחשודות", אומרת אלוני, "אני מגלמת שם רבנית שמחזיקה קבוצה של נערות בשכונה, ואנשים רבים רואים במערכת היחסים שלה איתן כת. השיטות שלה מאוד שנויות במחלוקות, ויש לה גם סוד שמתגלה לאורך העלילה. היא נשואה לרב שגם לו יש סודות, ומנגד היא דמות חמה מאוד שמעניקה ביטחון, מנסה לעשות טוב, להוציא אנשים ממצבים קשים ולסלול דרך לבנות שקצת איבדו את דרכן. היא נותנת להן הרבה כוח נפשי, מחלקת להן שרשראות שהן מעין קמעות, אבל בדיוק בגלל התמיכה הזאת היא גם נחשדת״.
יצא לך לעשות תפקיד מהעולמות האלה בעבר?
"שיחקתי פעם בסרט חרדי, 'הבריחה מאיראן', שבו הייתי דתייה דוברת פרסית. וגם הפעם, ברגע שחבשו לי את המטפחת על הראש הרגשתי שאני מבינה את הדמות. אולי כי יש לי עבר תורני. אומנם הבית שלי לא דתי, אבל למדתי באולפנה וכל מי שהיו סביבי היו דתיים. לכן כשאני צריכה לעשות סצנות שבהן אני מברכת ומתפללת מתוך סידור זה בא לי בטבעיות".
יצאתי מההסכם הקיבוצי של תיאטרון הבימה – מעמד שהרבה חולמים עליו, אבל פשוט החלטתי שאני רוצה להיות פרילנסרית, בלי פחד. נכון שאין ביטחון שתמיד תהיה לי עבודה, אבל העדפתי את זה כדי להישאר שפויה
אלוני בת 45, אם לשלושה ילדים – אלי, שירה ונורי. בן זוגה יוני, איש סאונד ותאורה, הוא בן קיבוץ מזרע שהצליח לגרום לה לעבור בעקבותיו לשדות המוריקים של עמק יזרעאל.
"אני גרה במזרע כבר חמש שנים, ובנינו פה בית במסגרת 'בנים חוזרים'. כשהציעו לנו לבוא זה נראה לי מטורף, ואז הבנתי שאין מצב שאני קונה בית בתל־אביב בגלגול הזה ושזו האפשרות היחידה שלי לבית חלומות. ניגשנו לבנייה בחששות רבים ואני שמחה כל כך שעשינו את זה".
איך את מתמודדת עם הריחוק מהסצנה התל־אביבית?
"בשנה הראשונה בכיתי הרבה שעות באוטו. שאלתי את עצמי למה עשיתי את זה. אבל בכל פעם שהייתי מגיעה הביתה הייתי מבינה. הנסיעות לאודישנים ולהצגות היו קשות ומתישות, אבל אז הגיעה הקורונה וטרפה את הקלפים. הרגשתי שאני נטמעת בקיבוץ, וגם היה לי יותר זמן פנוי. פתאום הבנתי את היתרונות במגורים במקום פתוח במרחבי הטבע על פני חיים בבניין צפוף. זה פשוט הציל אותנו ואת הנפש שלנו. גם אחרי שנרגע הטירוף, הרגשתי שמשהו השתנה אצלי והוביל אחר כך להרבה מהלכים, כמו היציאה שלי מההסכם הקיבוצי של תיאטרון הבימה – מעמד שהרבה חולמים עליו, אבל פשוט החלטתי שאני רוצה להיות פרילנסרית, בלי פחד. נכון שאין ביטחון שתמיד תהיה לי עבודה, אבל העדפתי את זה כדי להישאר שפויה. כמה הצגות פחות, אבל בני הבית שלך יקבלו אמא נורמלית".
אלוני גדלה בירושלים. בתם של כרמי, מורה לנהיגה, ושל יפה, שעבדה בגן ילדים. אף שהמשפחה הייתה מסורתית, הוריה בחרו לשלוח אותה למוסדות דתיים לאומיים, ואת לימודי התיכון סיימה באולפנת נווה־חנה.
"זו אומנם לא הייתה בחירה טריוויאלית", היא מודה, "אבל אני מבינה מה זה נתן לי. היום, כשאני מגדלת ילדים בקיבוץ ונדהמת מהבגדים החשופים, למשל, אני מבינה למה אבא שלי עשה את זה. הוא שמר עלינו. הוא דאג שנגדל בחברה שבה גם אם נמרוד, לא נגיע כל כך רחוק במרד".
ומרדת?
"לא ממש. בסך הכול היה לי כיף בבני עקיבא כי היו שם חבר'ה ובנים ובנות יחד, אבל באולפנה היו רק בנות, והרגשתי לא מתאימה לשם. רציתי לרקוד, רציתי לשחק, ומצאתי את עצמי רבה עם המורה שלי על תפילה שנייה ביום, אף שאני אמורה להתפלל רק אחת. האומץ הגדול ביותר שלי היה כשניסיתי להתקבל לחוג בניסן נתיב. המורה שלי גילתה את זה ואמרה 'תקשיבי שיפי, אין מצב שאת הולכת לחוג עם בנים ובנות'. ויתרתי, לא הלכתי בסוף.
"הייתה גם הופעה אחת של שלמה ארצי שהלכתי אליה", היא נזכרת, "הגעתי בלבוש צנוע, ילדה טובה שרק באה ליהנות קצת ממוזיקה. אבל גם את זה גילו באולפנה. יום אחד קיבלתי מעטפה ובה גזיר עיתון – הייתה בו תמונה של קהל גדול בהופעה ונערה שישבה על הכתפיים של החבר שלה, והיה כתוב 'לא יאה לבת אולפנה להיות במקומות כאלה'. אחר כך הענישו אותי שלא אצא לשבוע כיף בגוש קטיף או משהו כזה.
"נגמרתי מזה. אבל לא היה לי אומץ להתרעם, וגם ההורים שלי לא התערבו. היום ההורים מעורבים, וכל מילה לא במקום אנחנו כמו אריות מול המורים. אבל פעם זה לא היה ככה, וגם אני לא נלחמתי. הייתי ילדה טובה. אבל על החלום לא ויתרתי – הלכתי למכינה של ניסן נתיב והגעתי לכל מה שרציתי".
אלוני מוכרת לדור הצעיר כדורין, מנהלת המתנ"ס בסדרה "שלי הכובשת", או "חנה פינצטה" מהסדרה שנות ה־90. לדור המבוגר יותר היא מוכרת כאורנה מ"השגרירות", לטי, אשתו של צביקה הדר ב"לצבי יש בעיה", והמורה של הבת של אדיר מילר בסדרה "צומת מילר". אבל אלוני היא קודם כול שחקנית במה שזכתה לתפקידים בהצגות נחשבות כמו "גבעת חלפון אינה עונה" ו"מניין נשים". בראיונות קודמים לא היססה לשתף את הקשיים בעולם המשחק ואפילו לרמוז לגזענות שחוותה. "הייתי ילדה שנראית כמו יזהר כהן אבל חולמת להיות ג'וליה רוברטס", אמרה פעם בריאיון לאתר וואלה.
את עדיין מרגישה ככה?
"אני מעדיפה לדבר על מה שקורה היום, ואני חושבת שהקערה התהפכה. כן, היו התבטאויות לא נעימות בתחילת הדרך, אבל גם חברות שלי שמעו דברים לא נעימים על אורך האף ועל הסנטר הכפול. עולם המשחק הוא מקום קשוח מאוד, ואת צריכה רצון פנימי חזק מאוד כדי להשתיק את רעשי הרקע. יש לי חברה מלאה שאמרו לה 'את לא יכולה לבוא אלינו כי יש לנו כבר מלאה'. גם לחברה הזאת אמרתי שאם בוערת בה האש, גם אם יש עוד 14 בנות שנראות כמוה זה לא יפריע. אני מאמינה שיש מקום לכולן, ולא רק לשלוש בנות שחומות שיכולות לשחק שוטרות או חוקרות. וגם אני יכולה לשחק רופאה או מנתחת מוח. הכול אפשרי".
מה התפקיד שלא קיבלת שהכי אכזב אותך?
"הייתה סדרה בעבר שרציתי להיכנס אליה, והתפקיד נפל ברגע האחרון. הבמאי התקשר ואמר לי שזה פחות מתאים הפעם. גם ל'זגורי אימפריה' נבחנתי בעבר ואפילו הגעתי עד לשלב המאץ' ולא הלך בסוף. אלו תפקידים שידעתי שאני יכולה להיות מעולה בהם. לראות אחר כך סדרה שיוצאת בלעדייך ומצליחה זה מבאס ממש. היום אני במקום שאני יכולה להתבאס באותו רגע, ואז להסתכל מזווית אחרת ולהבין שוואלה, יש בדמות הזאת איזו שבריריות שאני כנראה לא הצלחתי להבין. זה מקום בוגר וכיפי לגלות את ההתפתחות הזאת בתוכי, להבין שאני יודעת גם לקבל 'לא' ולא להרגיש שזה אישי".
הרבה מהדמויות שאלוני מגלמת הן קומיות, לעיתים גם רדודות במתכוון ("בואי, חנה פינצטה היא לא פסיכולוגית ראשית"), ולמרות ההנאה שהיא חווה מהתפקידים האלה, היא מודה שלפעמים מתחשק לה לעשות גם דברים אחרים.
מה קשה יותר, לגלם מישהי טיפשה או אינטליגנטית?
"כל קלות הדעת האלה, הן הרבה יותר פשוטות בשבילי. זה טבעי לי, אני שולפת את זה מהשרוול. מאתגר אותי יותר לגלם דמויות שהן גם וגם. מישהי שיש לה צד רגשי מפותח, ופתאום אני מכניסה לתוכה פן קומי, והוא יוצא קצת לא מכוון. ממש כיף כשמצליחים לעשות את זה. אבל באופן כללי, מאתגר יותר לגלם דמויות פחות קומיות. אני אוהבת לשחק דמויות דרמטיות. נהניתי לגלם את יהודית בסרט 'הבלתי רשמיים' למשל. ואני דווקא מחכה להצעה לתפקיד דרמטי ולא קומי".
איך הייתה העבודה בצומת מילר?
"אני זוכרת הרבה צחוק על הסט עד לרגעים שכבר היה צריך להשתיק את כולם כדי לעבוד. אדיר מוכשר בטירוף, לצד זה שהוא קומיקאי הוא גם פרפקציוניסט ומקצוען. הוא קם, הולך, בודק את המוניטור. גם העבודה לצד צביקה הדר ב'לצבי יש בעיה' הייתה מדהימה. הוא נשמה גדולה, איש מקסים. הלוואי שיהיו עוד עונות לסדרה הזאת כי עפתי שם על הדמות. כל יום צילום היה כמו מתנה שזרקו עליי".
"ליאל (גדעוני) נהרג ביום שישי השחור, במבצע האחרון של צוק איתן, עם בניה שראל והדר גולדין. ראיתי מקרוב מה קרה למשפחה שלי, והכול חזר אליי ב־7 באוקטובר. בכל פעם ששמעתי על עוד חייל שנהרג ידעתי שעכשיו עוד משפחה מרגישה את הגיהינום שעבר על הדודים שלי'"
המלחמה תפסה אותה בפלאשבקים לתוך הקרביים. בן דודה ליאל גדעוני נפל בצוק איתן, והזיכרונות מהימים ההם עלו וצפו בכל ידיעת "הותר לפרסום" שנתקלה בה.
"אנחנו משפחה שחוותה את זה מקרוב", היא משתפת, "ליאל נהרג ביום שישי השחור, במבצע האחרון של צוק איתן, עם בניה שראל והדר גולדין. ראיתי מקרוב מה קרה לדודים שלי, והכול חזר אליי ב־7 באוקטובר. בכל פעם ששמעתי על עוד חייל שנהרג ידעתי שעכשיו עוד משפחה מרגישה את הגיהינום שעבר על הדודים שלי. זה גמר אותי. אנשים לא מבינים אילו עוצמות של כאב יש שם. וכשהילד צעיר בן עשרים או אבא לילדים קטנים, זה פשוט גיהינום".
איך זה להופיע על במות בתקופה כזאת?
"בהתחלה לא ידענו איך עושים את זה, איך עולים לבדר או להצחיק. אבל מצד שני הבנו את המתנה שאנחנו מעניקים. אנשים רצו לנשום אוויר ויצאו מהבית כדי לקבל מנת אסקפיזם, והבנו שאנחנו אלה שנותנים להם את זה, ושצריך להיות הכי טובים שאפשר בשבילם. בתחילת ההצגה את לא מאמינה שאת עומדת לעלות על במה ולהצחיק, את אומרת לעצמך – מה הקשר? בא לי לצרוח, בא לי ללכת עם שלטים ולעשות רעידת אדמה בכל העולם כדי שיוציאו את החטופים משם״.
״מאז 7 באוקטובר קלטו אצלנו במזרע את קיבוץ גבים מהעוטף. הם חיו איתנו חצי שנה, וכל מיני דברים שעוררו בי פעם התנגדות – מתוך רצון להתמקד רק בנתיב המשחק ולא לגעת בתחומים כמו הוראת משחק – פתאום התרככו אצלי. הפחד הגדול ביותר קרה מול העיניים שלי, ופתאום התחלתי להבין שהפחדים שלי בנוגע לאיך שאני נתפסת – כל ההגדרות שהגדרתי לעצמי – פתאום כל כך מגוחכים. ועשיתי את זה, לימדתי אותם משחק, וזה נתן לי כל כך הרבה. פתאום הבנתי שאנחנו מכניסים את עצמנו תחת הרבה כותרות מיותרות במהלך החיים. הכול בסדר, אני עדיין שיפי השחקנית, שעושה את הדברים שהיא אוהבת, ועושה גם עוד כמה דברים. לימדתי אותם משחק, וזה היה מדהים. הם התחברו אליי, אני התחברתי אליהם, ובהמשך גם יצאתי להופיע למפונים בטבריה".
במסגרת ההיפתחות לתחומים חדשים, נדמה שאפילו היא לא האמינה שיום אחד תמצא את עצמה פותחת גם עגלת קפה מקומית. "ערב אחד נסעתי עם חברה לכיכר החטופים, ופתאום היא אומרת לי שהציעו לה לפתוח עגלת קפה במזרע, ושואלת אם אני רוצה להיכנס איתה לעסק. הסתכלתי עליה בהלם, לא הבנתי מאיפה זה נפל עליי. אני שחקנית, מה הקשר? אבל לא אמרתי כלום, רק חייכתי, וזה הלך איתי. יום אחד אשכרה פתחתי איתה עגלת קפה".
אנשים באים לקנות קפה ופוגשים את שלי הכובשת על הדלפק?
"כן! זה ממש מצחיק. הם לא מבינים מה נפל עליהם. 'רגע, מה את עושה פה? זאת את?!' השותפים שלי צוחקים שצריך לכתוב בתפריט את ההסבר למה אני פה, כי זה נהיה ממש ריטואל קבוע. יש גם יציאות מצחיקות. אנשים שואלים אותי אם אני שם בשביל השלמת הכנסה כי קשה בתחום המשחק. אני עונה שלא, שהכול בסדר. פשוט קיבלתי הצעה, אמרתי ננסה, והעגלה שלי. לא ידעתי מה לעשות בהכנסות מהקמפיין האחרון למשרד התחבורה אז אמרתי יאללה, נפתח עגלה".
באופן כללי, את מרגישה שקשה לשחקנים לדבר על כסף והישרדות כלכלית?
"אני לא מרגישה במאבק כלכלי היום, אבל אני יכולה להבין כשאומרים שהתחום הזה לא בטוח כי הפרויקטים באים בגלים. היום אני במקום שאני יכולה לעשות הכול. אם ארצה עבודה, תהיה לי עבודה".
ונראה שאכן לא חסרה לה עבודה. בשנים האחרונות הספיקה לככב בקמפיינים לחברות נחשקות במשק, ובהן טרה, שופרסל, מכון התקנים וכעת גם משרד התחבורה.
"נראה שהמפרסמים מחפשים היום פחות את הפלצני ויותר מישהו שידבר בגובה העיניים וגם יביא את הטוויסט הקומי אם צריך. אנשים מחפשים היום דמויות נעימות ואמיתיות יותר, בלי התנשאות ובלי חלום שהם מוכרים אלא משהו ריאליסטי. לא משנה אם זה בנק או קופת חולים, אפשר להביא לשם משהו טבעי ונינוח יותר".
ועכשיו כשהכול נינוח, את מרגישה שנשארו לך עוד חלומות להגשים?
"וואו. הרבה חלומות. אני חולמת על תפקיד ראשי בסדרה או בסרט. אני מכירה תודה על כל מה שאני עושה, אבל בא לי לפרוץ בעוד משהו שהוא שלי. לעשות תפקיד עומק גדול, שיראו עוד צדדים שלי. אלה החלומות שלי. את החלומות האחרים בחיי כבר הגשמתי. יש לי בית שאני אוהבת, זוגיות, ילדים, את זה כבר השגתי. אני גם עובדת עכשיו על מחזמר חדש, 'פרח השכונות', של בית התיאטרון הארצי מיסודו של סמי לוי. המחזמר עתיד לעלות בקרוב ומבוסס על סיפור חייו של קובי אוז. אני כל הזמן מזכירה לעצמי שהמשחק הוא עבודה קשה, אבל זו גם העבודה הכי מדהימה בעולם. הרבה פעמים אני יוצאת מחזרות או מהסט ומרגישה כאילו לא עבדתי. הזכות לעשות משהו שאת אוהבת כל כך אינה מובנת מאליה. אף שאני עובדת קשה לפעמים, אני מרגישה שהתמזל מזלי". 
