דגל אדום
הפרק הסטריאוטיפי שעשה בלגן
סיינפלד באה להעניק לצופים כיף, פחות לעורר שערוריות פוליטיות. ואכן, במהלך 180 הפרקים כמעט שלא היו רגעים שעוררו מחלוקת חברתית. היוצרים ידעו להלך בין טיפות ההומור והרגישות ולצאת מהן בלי להירטב. עד שהגיע פרק 176, ממש רגע לפני סוף העונה התשיעית והאחרונה. הרביעייה חוזרת ממשחק של קבוצת הבייסבול "מטס" למנהטן, ונתקעת בפקק בשדרה החמישית שנוצר בשל מצעד "יום פורטו־ריקו".
באחד מפיתולי העלילה קריימר מבעיר בטעות את דגל פורטו־ריקו בתוך הרכב של ג'רי, ובתגובה הקהל שמשתתף בצעדה מתאסף סביב הרכב ומטלטל אותו. הרביעייה צופה במתרחש, וקריימר מפטיר: "זה מה שקורה בפורטו־ריקו כל יום". השורה הזאת, כמו הצגתה של הקהילה הפורטו־ריקנית לאורך כל הפרק באופן נלעג וסטריאוטיפי, הביאה לגינויים רבים, ובעקבותיהם בסופו של דבר התנצלה רשת NBC ואף נקטה צעד חסר תקדים – הסרת הפרק מהשידורים החוזרים. הפרק חזר לשידור רק ב־2002, כששככה הסערה הציבורית ואפשר היה להביט על הכול אחורה בנוסטלגיה.
בצלמם ובדמותם
הקללה שרובצת על השחקנים
"קללת סיינפלד" היה למושג ידוע, שקובע כי ארבעת השחקנים בתפקידים הראשיים בסדרה לעולם יישארו ג'רי, ג'ורג', איליין וקוזמו קריימר, ולא יצליחו לצאת מדמויותיהם. בנוגע לג'רי זה די נכון, אלא שהוא מעולם לא התיימר לשחק בהוליווד ולכן "הקללה" מעולם לא הייתה רלוונטית לו. קריימר (ע"ע הפדיחה של קריימר) לגמרי קולע להגדרת המקוללים: סדרת הטלוויזיה האישית שלו, "המופע של מייקל ריצ'ארד", שרדה פחות מעונה לפני שירדה משידור בשנת 2000. ב־2006 הגיעה מכת המוות הסופית לקריירה שלו, לאחר שצולם במועדון סטנדאפ בלוס־אנג'לס מגדף אדם שחור בקהל ואומר לו בין השאר: "סתום את הפה, לפני חמישים שנה היינו תולים אותך הפוך עם מזלג תקוע באחוריך".
ג'ייסון אלכסנדר, ג'ורג קוסטנזה בשבילכם, ניסה לחזור למסך הקטן בשתי סדרות שעפו במהירות מלוח השידורים – "בוב פאטרסון" שרדה חמישה פרקים בסך הכול, ו"תשתקו ותקשיבו" מ־2004 הצליחה לסחוב עונה אחת שלמה לפני שנבעטה לפח האשפה של רשת CBS. איליין היא היחידה שהצליחה להפר את הקללה.
ג'וליה לואי־דרייפוס יצאה מדמותה הנוירוטית כשגילמה את כריסטין קמפבל בסדרה המצליחה "כריסטין הישנה". הסדרה שודרה מ־2006 עד 2010, ועליה קיבלה לואי־דרייפוס פרס אמי. תפקידה כסגנית נשיאת ארצות הברית במשך שבע עונות בסדרה VEEP – שעליו קיבלה שישה פרסי אמי רצופים – כבר הבהיר שמדובר בליגה אחרת מעל כל חבריה ל"סיינפלד". אולי חוץ מלארי דיוויד, היוצר השותף של סיינפלד, בזכות "תרגיע" האלמותית.
א ביסאלע נאחעס
הרגע שבו היהדות זוהרת במיוחד
ב"סיינפלד" יש רגעים יהודיים רבים. בכל זאת, יש לה שני יוצרים יהודים, ג'רי סיינפלד ולארי דיוויד, היא מתרחשת באחת הערים היהודיות ביותר בעולם ויש בה עשר פעמים ח"י פרקים – מדובר בדבר הכי טבעי בעולם. אבל רגע יהודי אחד מתעלה מעל כולם.
זה קורה בפרק ה"ידה ידה" כשרופא השיניים של סיינפלד, טים וטלי (השחקן בריאן קרנסטון, ששנים לאחר מכן יגלם את וולטר וייט האגדי ב"שובר שורות") מתגייר, ויומיים בלבד לאחר מכן הוא מרשה לעצמו לספר "בדיחות יהודיות". ג'רי אינו יודע את נפשו מההסתננות הבלתי צפויה לעמנו הנבחר, מקונן על ההתגיירות לצורך סיפור בדיחות בפני איליין, ובסופו של דבר מלשין על כך לכומר של ווטלי. הכומר שואל אותו אם הדבר פוגע בו כיהודי, וסיינפלד עונה "לא, זה פוגע בי כקומיקאי".
רגע שבירה מסתמן כאשר וטלי מבקש מהאסיסטנטית שלו "שטיקאלע פלואוריד". באחד מרגעי הכנות בין ג'רי לרופא השיניים, סיינפלד שואל אותו למה בעצם התגייר בשביל הבדיחות, ואז וטלי עונה לו – "מה שעזר לעם שלנו לשרוד שלושת אלפים שנה הוא ההומור". ג'רי מתקן אותו – "חמשת אלפים שנה", והרופא היהודי הטרי עונה מרוצה: "אפילו עוד יותר טוב".
מיליארד הודים לא טועים
גאונות או בשמה הלא רשמי "הפרק ההפוך"
כל אחד יגדיר כרצונו את הגאונות הסיינפלדית שלו (אלא אם הוא חושב ש"חברים" גאונית יותר, ואז אין לנו מצע משותף לדון בו). ישנה כמובן הסיסמה "סדרה על כלום" שמתמצתת בצורה הברורה ביותר את היכולת הגאונית לקחת סיטואציות מחיי היום־יום ולהפוך אותן לקומדיה המצליחה ביותר בהיסטוריה. אבל ברשותכם, הגאונות התסריטאית בפסגתה משפריצה בכל רגע ורגע בפרק "הבגידה" (עונה 9) שנודע גם בשמו הלא רשמי "הפרק ההפוך".
העלילה פחות משנה בפרק – איליין מזמינה את חבריה להצטרף אליה לחתונתה של חברתה הטובה לשעבר סו אלן מישקי בהודו, וברקע מתרחש סיפור משני שבו ג'רי וג'ורג' רבים על בחורה.
הפרק הזה גאוני כי הוא בנוי מהסוף להתחלה, מסיומו של הפרק לתחילתו, ומצליח לרקוח תערובת כאוטית של דמויות ומצבים לכדי קוהרנטיות מצחיקה אחת. יש בפרק הזה גם שכבות נוספות של הליכה לאחור ורמזים לתחילתה של הסדרה, וכך נוצרת עוגת שכבות מתוחכמת ורבת פנים שגם היום, 27 שנים לאחר שידורה בפעם הראשונה, קשה למצוא לה מתחרים.
משנה למלך
איך אמרת שקוראים לך?
שחקני משנה רבים הופיעו ב"סיינפלד" לאורך תשע עונותיה, מקצתם היו למזוהים מאוד והדמויות שלהם זכורות עד היום – הוריו של ג'רי, מורטי והלן, והוריו של ג'ורג', פרנק ואסטל; הבוס הבלתי נסבל של איליין, מר ליפמן, והבוסים של ג'ורג', העובד הבלתי אפשרי – מר סטיינברגר ומר קורגר. לא נשכח את קני בניה וג'ו דבולה, את באבו הפקיסטני ו־FDR אויבו המר של קריימר. אבל אחד מתעלה מעל כולם, והוא ניומן. הדוור שכולנו אהבנו לשנוא, ששמו הפרטי לא נודע לעולם. אף שבאחד הפרקים אחת השחקניות קוראת לעברו "להתראות, נורמן" – מתברר שהיא פשוט טעתה בטקסט ואמרה נורמן במקום ניומן. ויין נייט, השחקן שמגלם את ניומן, אומנם שיחק בכמה תפקידים אחרים בחייו, אבל איש לא יראה אותו ברחוב ויגיד לו "אתה מוכר לי מפארק היורה", אלא סביר שיעשה את תנועת הכעס המוכרת של ג'רי שמגלה שוב כי ניומן דפק אותו, יוריד את האגרוף למטה ויסנן מבין שיניו "ניומן!"
הסוף המר
היחלצות תסריטאית שאסור לפספס
בפרק האחרון של "סיינפלד", למעשה שני פרקים מחוברים ששודרו בספיישל מיוחד ב־14 במאי 1998, מוצאים את עצמם ארבעת המופלאים נשלחים לכלא אחרי שהואשמו בשלל מעשים לא סוציאליים שבוצעו לאורך העונות. מעריצי הסדרה טענו מיד כי מדובר בעוד ניצוץ מופתי שיצא ממוחותיהם של סיינפלד ולארי דיוויד, אולם עם השנים התקבעה ההכרה כי מדובר בסיומת לא מספיק טובה לסדרה כזו.
נדרשו הרבה שנים עד שלארי דיוויד וג'רי סיינפלד ישלימו את התיקון המתבקש. זה קרה ממש לא מזמן, באפריל האחרון, בפרק הסיום המופתי של "תרגיע", הסדרה של לארי דיוויד בתפקיד עצמו. גם שם יש משפט, גם שם יש כלא, אבל ההיחלצות התסריטאית כבר טובה הרבה יותר ומתוחכמת הרבה יותר. אם טרם צפיתם, לא נעשה לכם ספוילר. כל שיידרש מכם הן שתי השלמות קטנות – 180 פרקים של "סיינפלד", 120 פרקים של "תרגיע", בינג' קטן ואתם מיישרים קו.
הנאצי מאיראן
כולם במנהטן יודעים במה מדובר
אין זה סוד כי לא מעט מהפרקים מבוססים על אירועים שקרו לסיינפלד וללארי דיוויד, אבל המקרה של ה"סופ נאצי" שונה מבחינת ההשפעה שהייתה לפרק על האדם האמיתי שעומד בבסיס הדמות. מדובר בבעל דוכן מרקים ששמו אל יגנה, שפעל בשנות כתיבת הסדרה ברחוב 55 פינת ברודווי במנהטן.
יגנה היה ידוע במתכוניו המשובחים אך גם ביחס הנוקשה שהוא מעניק ללקוחותיו, כולל סילוק מהדוכן אם הלקוח לא בא לו טוב בעין באותו יום. מכיוון שיגנה היה מהגר מאיראן, כינו אותו הלקוחות מאחורי גבו בשם "הטרוריסט". בפרק עצמו כינויו של המוכר הוא "הנאצי של המרק", אבל כולם במנהטן ידעו במי מדובר. יגנה זעם על הפרק, ואסר על השימוש במונח "נאצי" בחנותו, ונוסף על כך טען לפני צוות הסדרה שהגיע אליו באחד הימים ש"סיינפלד" הרסה את חייו.
לאחר כמה שנים פורסם כי יגנה פתח אלף סניפים נוספים של חנות המרקים שלו ברחבי צפון אמריקה, מה שמוכיח כי הפרק אולי הרס את חייו, אבל גם יצר לו חיים חדשים וכנראה לא רעים בכלל.
המוות עלה בחלוננו
הגאולה שבאה בהפתעה והפכה לנו את הבטן
כמה דמויות פה ושם נעלמות מחיינו ומחייהם של גיבורי הסדרה במהלך העונות, אבל מותה של סוזן הוא בלי ספק אחד מרגעיה האפלים של "סיינפלד". זה קורה בפרק "ההזמנות", בסופה של העונה השביעית, שבמהלכה ג'ורג' מתארס עם סוזן, אישה יפה וחכמה שהוא לא מצליח להכיל, ומיד מתחרט על הצעד ומנסה בכל כוחו לבטל את החתונה.
כששום דבר לא הולך כמתוכנן וחרב החופה כבר מתהפך מעליו, מגיעה הגאולה דרך ההזמנות. הזוג מגיע לחנות הזמנות, וג'ורג' מתעקש להזמין את סוג המעטפות הזול ביותר, שכבר הפסיקו לייצר. סוזן נרתמת להדבקת המעטפות באמצעות ליקוק הפס העליון שאמור להכיל דבק, ומתברר שהדבק הוא חומר רעיל שהורג אותה.
המוות קורה מול עיני הצופים, וג'ורג' מוצא את סוזן מתה כשהוא חוזר הביתה. בבית החולים, הרופא מבשר לו על מותה של סוזן, וג'ורג' כמעט מצליח להסתיר את שמחתו. אחרי שגם חבריו מתוודעים למוות הנוראי של המאורסת, ג'ורג' אומר בפשטות – "אוקיי, בואו נלך לשתות קפה". גם בסטנדרטים הסרקסטיים הגבוהים של "סיינפלד", הדקות האלו הופכות את הבטן.
כאילו כלום
דברים קטנים ומטופשים שעשויים לקרות גם לכם
האמת היא שבכל פרק מ־180 הפרקים יש הרבה דברים, ובכל זאת סיינפלד ידועה כסדרה על כלום. הפרק הראשון – וכנראה גם האחרון – שבו הסיסמה הזאת כנראה נכונה הוא "המסעדה הסינית" בסוף העונה השנייה. מה קורה בפרק? לא הרבה. ג'רי ואיליין מחליטים לשבת במסעדה סינית בלי הזמנה מראש לפני שיצפו בסרט קולנוע. כל מה שמתרחש מעתה ועד סוף הפרק קורה בזמן אמת בלי הפסקה, דברים קטנים ומטופשים שעשויים לקרות (כמעט) לכל אחד מאיתנו בהמתנה לשולחן.
העלילה נולדה במוחו של לארי דייויד כשעמד בתור למסעדה בלוס־אנג'לס, וברשת NBC מאוד לא אהבו את התסריט שלדעתם ישעמם את הצופים. המפיק הראשי חשב שחסרים כמה דפים מהתסריט, וכשהבין שלא כך הצטרף לעמדת הרשת וטען שהפרק לא כתוב מספיק טוב. דיוויד איים לעזוב את התוכנית, ג'רי סיינפלד התייצב לצידו, ו־NBC נכנעה לא לפני שדחתה את שידור הפרק לקראת סוף העונה. כיום נחשב פרק "המסעדה הסינית" לאחד מהקלאסיקות של סיינפלד, ומופיע תדיר בדירוגי הפרקים הטובים ביותר בסדרה.
אחד מי יודע
החידה שאיש עוד לא פתר
ברוכים הבאים למלחמת העולם הבלתי נגמרת בין "ההתערבות" ו"סופ נאצי", בין "ידה־ידה" ל"הקאמבק". עשרות דירוגים נעשו ועדיין נעשים בשלושה וחצי העשורים מאז שודר הפרק הראשון של סיינפלד, והתשובה הנכונה היא שאין תשובה נכונה. פרק שנחשב משמים בעיני האחד (לא באמת, אין אחד כזה בסיינפלד) ייחשב לשיא של הומור בעיני האחר. העניין המדהים באמת הוא שהדירוגים האלה אינם מפסיקים. בחיפוש מהיר בגוגל מתברר כי רק בזמן האחרון נעשו עוד שניים כאלה, ב־MSN (שם בחרו ב"התערבות" כפרק המצחיק ביותר) ובאתר הבידור Uproxx (שם נבחר דווקא הפרק "הסאבוויי").
"סיינפלד", הגם שחלף דור מאז שידורה בפעם הראשונה, ממשיכה להיות רלוונטית. נכון, יש בה טלפון חוגה ואין סלולריים, הבגדים נראים מיושנים ואפילו המכוניות המופיעות בה שייכות לז'אנר האספנות היום – אבל הדילמות האנושיות היום־יומיות, וכמובן הקטנוניות הבסיסית שיש בלב כל אחד ואחד מאיתנו, ושהסדרה הזאת היטיבה כל כך לתאר, נותרו רלוונטיות מתמיד.
