על כביש אחד, בירידות מירושלים, קרני שמש זהובות של בוקר מעט מסנוורות אותי, הירוק של עצי האורן והברוש העומדים מלווה אותי לכיוון חולון, העיר שקיבלה את התואר עיר המוזיאונים של ישראל, ובה שוכן גם מוזיאון העיצוב המזוהה עם המבנה אדום הפלדה שמשנה את גווניו בחשיפה לאור ומים. אני לוחצת על הבלם כשאור כתום מהבהב מרחוק וממשיכה כשהוא מתחלף לירוק זוהר, עוקפת משאית שאני מזהה שהיא שייכת לחברת תנובה רק לפי צבעי הירוק־כחול שלה בשעה שברדיו עוד מבזק של חדשות מזכיר שמלחמה, ותשדיר על החטופים צובע באותו רגע את הרגשות שלי בצהוב. אני נודדת במחשבות על מה יהיה בתערוכה שנושאת את השם הרחב כל כך – "צבע" שאליה אני נוסעת, ומאתגרת את המחשבה על המקום שצבע תופס בחיי.
אני פוגשת את אוצרי התערוכה, יובל סער וליאורה רוזין, בחלל מעבדת העיצוב של המוזיאון. הקירות מלאים בציורי קיר צבעוניים שמזמינים את המבקרים להיות שותפים ולצייר גם על הקיר. סער ורוזין חולקים איתי את תחושת שביעות הרצון ממצב התערוכה ימים בודדים לפני הפתיחה הרשמית. ויש להם ניסיון במצב של תערוכה כמה ימים לפני הפתיחה, הם די ותיקים בתחום. רוזין היא מרצה בבצלאל, מעצבת, חוקרת עיצוב ואוצרת; וסער מרצה, אוצר, יזם, והעורך של המגזין המקוון לעיצוב ואומנות "פורטפוליו".
איך גורמים לאנשים לצאת מהבית לבילוי דווקא במוזיאון, מקום שהוא לא תמיד בראש רשימת האטרקציות?
"כל המוזיאונים בעולם עוסקים בשאלה איך מרחיבים את מנעד המבקרים", אומר סער. "ובכלל שואלים מהו מוזיאון במאה ה־21, מה התפקיד שלו? ואיך מביאים קהל צעיר יותר? יש עוד דרך לעשות. התערוכה צבע אינה מיועדת רק ליודעי ח"ן ולא רק למבינים, ואנחנו יודעים שיש הרבה אנשים שאינם מורגלים לבקר במוזיאונים מסיבות פשוטות בין שלא לקחו אותם למוזיאון כשהיו קטנים בין שאין להם מוזיאון ליד הבית. אני זוכר שלקחו אותנו בכיתה ט' לביקור במוזיאון תל־אביב לתערוכה שבדיעבד שינתה את חיי. זו הייתה תערוכה של הקולאז'ים של דיוויד הוקני. התפוצץ לי המוח. באותו יום חזרתי הביתה והתחלתי לגזור עיתונים ולהדביק קולאז'ים. בדיעבד, כמה שנים אחר כך הלכתי ללמוד עיצוב גרפי. האם הייתי משהו אחר לולא הייתי הולך לתערוכה הזאת? אני לא יודע, וזה לא משנה. אני מאמין שהתערוכה שלנו, שנפתחת דווקא עכשיו בתחילת הקיץ, תתמלא בילדים ומשפחות. התערוכה מאפשרת מרחב של התבוננות. לא צריך להבין כל פרט שמוצג ואין צורך בידע מוקדם, ואנחנו מציעים את האפשרות להעמיק".
יובל סער: "יהיו מבקרים שילמדו מידע חדש כמו מה שכתבנו על מדי מכבי תל־אביב שהיו בצבעי כחול ולבן, עד שבשנת 1942 הם השתנו לצהוב כמחווה לטלאי הצהוב"
סער (51) ורוזין (43) נפגשו בפעם הראשונה לפני 15 שנה, כשרוזין הייתה סטודנטית של סער בתואר השני לעיצוב תעשייתי בבצלאל. בדיוק כשרוזין סיימה את הלימודים התחיל סער את דרכו כאוצר והזמין אותה להשתתף. מאז הם שיתפו פעולה בעוד חמישה פרויקטים, ובהם הביאנלה לעיצוב במוזיאון ארץ־ישראל, שתי תערוכות בבית האומנים, ותערוכה נוספת בחולון. "כל עוד את מרגישה שאת במקום הנכון, גם אם הוא קשה לפעמים – סימן שאת בסדר". אומרת רוזין. "אם את נלחמת במשהו שאת לא טובה בו, כנראה את לא במקום הנכון. ככה קרה לי כשצללתי לתוך הלימודים, אז הבנתי מהי שפה שאני מצליחה לקרוא, הבנתי שאני מבינה מה אומרים לי".
סער: "מעולם לא חשבתי שאהיה מעצב, הייתי משוכנע שאהיה רופא, פסיכולוג או עורך דין, וכשהלכתי ללימודי עיצוב לא הבינו במשפחה מאיפה זה בא, אבל כשהתחלתי לעבוד ועיצבתי לוגואים ועטיפות של ספרים הרגשתי במקום".
אי אפשר לפספס את ההתרגשות של השניים מהעשייה סביב התערוכה. "צבע הוא אחד האלמנטים הבסיסיים ביותר שעוזר לנו לקטלג את העולם", אומר סער. "צבע העור: לבן, שחור, בלונדינית ועיניים כחולות. במדינה שלנו כולנו יודעים מה צבע העור אומר עלינו. מה מסמן אור אדום־אור ירוק, שילוב הצבעים כחול ולבן, אדום ולבן. יודעים שצהוב מצביע על אזהרה וגם מזוהה עם החטופים. אין רגע שבו צבע אינו אומר לנו משהו על עצמנו ועל העולם והסביבה. כשמיה (דבש, האוצרת הראשית של המוזיאון, י"ט) פנתה אלינו והזמינה אותנו לעשות תערוכה על צבע, תהינו איך לא הייתה עד עכשיו תערוכה על צבע. זה מתבקש כל כך, יסוד מהותי בחיים של כולם, על אחת כמה וכמה בחיי מעצבים".
"אותי, אגב, זה קצת הוביל בבחירות בעיצוב התערוכה. רצינו ליצור מערכת עיצוב שיודעת לקבל די בעדינות את העבודות הצבעוניות. ולכן הבחירות הצבעוניות של המרחב הוויזואלי הוא בגווני אפור. התערוכה נותנת מקום לכל צבע ומבקשת להציף את המחשבה על הנושא הרגיל כל כך".
עבודה שמשכה את עיני במיוחד היא "יש את זה בצבעוני?" של מעצבת האופנה שחר אבנט. בעבודה זו בנתה אבנט מעין מלתחה צבעונית מאוד ומראה שמזמינה להציץ בה כדי לתהות על המשיכה הגדולה שלנו לצבעים ועל הבחירות השמרניות בצבעוניות הלבוש שמאפיינות את הרחוב הישראלי. אבנט עצמה נמנית עם שורה מכובדת של מעצבים ישראלים שהצליחו בארץ ובעולם. היא הלבישה את ביונסה, זנדאיה, אגילרה וגם את נטע ברזילי לאירויזיון.
איך ניגשים לנושא רחב כל כך?
רוזין: "בחרנו להתעסק בנושא ברמת הדימוי או המשמעות שלו – איך צבע משתנה בהקשר מסוים, מה המשמעות של צהוב בארץ לעומת משמעותו במקומות אחרים בעולם. אנחנו גם חוקרים את תהליך יצירת הצבע, נותנים עליו את דעתנו ועומדים על ההבדל שבין COLOR ל־PAINT. בוחנים איך נבחר הצבע ומה הסיבות לבחירה בצבע מסוים למוצר, ואת תהליך ההתהוות שלו".
סער: "החלטנו שמשתתפים בתערוכה רק מעצבים ולא גם אומנים כי רצינו שיוצגו עבודות של אנשים שהפרקטיקות שלהם הן בתחומי העיצוב. לא מכיוון שיש היררכיה, אלא מתוך רצון לעסוק במושג הצבע מהיבטים עיצוביים. בשונה מהרגיל, בתערוכה הזאת היה לליאורה ולי ברור שאנחנו מציגים רק מעצבים מקומיים. העיסוק בצבע מרגש אותנו כי כמעצבים אנחנו יודעים שאין מעצב שלא נדרש לרגע בחירת הצבע – בין ברגע הראשון, כמו שמקובל לחשוב, בין ברגע האחרון כי לא הושקעה מחשבה על זה, ואז פשוט צריך לבחור משהו כי אין ברירה. עניין אותנו הרגע הזה של איך בוחרים צבע. הוא מעניין כי לפעמים הבחירה מגיעה מהחומר עצמו – הצבע של החומר ואיך הוא מקבל צבע ומה התהליך שהוא צריך לעבור כדי להגיע לצבעוניות מסוימת – ולפעמים הוא מגיע כי ככה הוא מגיע. לעיתים הבחירה נובעת מהקשרים תרבותיים – ברגע מסוים מישהו קיבל החלטה. בפרספקטיבה של זמן הבחירות האלו מעוררות לשיח ולשאלות כמו מי החליט שהדגל שלנו הוא כחול ולבן ולמה הכומתה של גבעתי היא סגולה. בחנו את הנושא במניפה של ההקשרים האלו".
האם הצלחתם להכניס למניפה ייצוג לכל התרבויות שמרכיבות את החברה הישראלית?
רוזין: "כמעט כל העבודות שמוצגות בתערוכה נעשו במיוחד בשבילה, כך שיותר משבחרנו את העבודות עצמן בחרנו את היוצרים והיוצרות, לרוב בעקבות היכרות עם כתב היד של אותם יוצרים, וניסנו לשמור על גיוון".
סער: "בסוף אנחנו מי שאנחנו, אני לא אתיימר לייצג את כל פלחי האוכלוסייה ולהכיר עד הסוף את כל הניואנסים, אבל ניסינו לבחור במשנה זהירות".
יובל סער: "כמו הזמרים שב־8 באוקטובר כבר יצאו לבסיסים ולמפונים ובידיהם גיטרה ושרו, כך גם אומנים ומעצבים פלסטיים עושים את אותו הדבר בדיוק – מתקשרים עם המציאות בכלים שיש להם – לזה הוכשרנו, וזה מה שיש לנו להעניק לחברה"
במיצג "בין צבע לתרבות" שמתפרס לאורך המסדרון ההיקפי הם מעמיקים בנושא ומעלים שאלות (וגם עונים) על הצבע בהיבט תרבותי: על טרנד צבעוני, על הסיבות ההיסטוריות לבחירת צבע שנהיה לאייקון ועל צבע בהקשר אוניברסלי. סער מביא כדוגמה לשאלות את הצבע השחור של הלבוש החרדי – "התמקדנו בעל דבר שנראה לנו ברור מאליו, בניסיון לדבר אל אוכלוסייה רחבה יותר", אומר סער ומכוון גם לעבודת הווידאו "אנחנו בצבע" של נורית קוניאק וטל בלטוך. העבודה בנויה מחמישה מסכים שעליהם מוקרנים זיכרונות המוטמעים בתודעה הישראלית ומחולקים לחמישה פרקים קצרים, כל פרק בצבע אחר – כחול, ירוק, צהוב, אדום וזהב. "הם עבדו בחומר קיים מתוך ארכיונים. זה מה שיש, הם לא יכולים להמציא עכשיו קטעים מצולמים של אירועים מהעבר שלא צולמו. ואז עולה השאלה – כולם פה? אנחנו יכולים לדעת אם כל המגזרים מוצגים? ישנה שם כיפת הסלע, ויש חיילים, וקיבוץ. ברור שהנימה הכללית היא נוסטלגית־קיבוצית כי זה מה שצילמו. זה מה שיש, הלוואי שאפשר היה ללכת ארבעים שנה אחורה ולצלם עוד דברים". מוקדם יותר, בחשיפת התערוכה לעיתונאים הם בחרו להציג את החלק של הצבע הצהוב שבסופו בלון צהוב על רקע שמיים כחולים. העבודה הזאת מרגשת את שניהם במיוחד. "אני חושבת שהכוח של העבודה הזאת", רוזין מסבירה, "הוא שהיא שוקלת באותו המשקל גם את מטס יום העצמאות, גם את חגיגות מימונה וגם קליפ שרואים בו את פנינה רוזנבלום. השם 'אנחנו בצבע' לא סתם נבחר לעבודה הזאת, כל הפיסות האלה הן אנחנו, ויש שם ייצוגים של מה זה אומר להיות הדבר המשונה או הנהדר הזה, שהוא אנחנו".
רוזין: "ניסינו לעשות תערוכה שהיא מטבעה נגישה, נהירה ומזמינה מאוד. מה שמבדיל אומנות מעיצוב הוא השימוש. העיצוב טמון בידית הדלת שיש בכל בית, וגם כשאת חותכת משהו בסכין את אוחזת בעיצוב. עיצוב קיים כל הזמן סביבנו, והוא כל הזמן במעמד שנותן שירותים, ותמיד אפשר לנהל עליו שיחה מורכבת. האדום־לבן כחול־לבן שנמצא בצידי הדרך שאומרים לך תחני או אל תחני כאן זו תקשורת חזותית. איך שלא תהפכי את זה אלו סימנים של תקשורת במרחב הציבורי. אין דרך שעיצוב לא משרת אותך, אלא אם את חיה בג'ונגל".
אי אפשר להתעלם מהעובדה שהעיצוב עדיין אינו נגיש לכול.
סער: "נכון, יש עוד דרך ארוכה. אבל גם אפשר לראות שנעשתה דרך, בצלאל כבר אינו מגדל שן, יש שם דתיים ואנשים מגיעים לשם ממקומות שלא היו מגיעים בעבר. את רואה קהל רחב הרבה יותר בעל דעות פלורליסטיות הרבה יותר, ולאקדמיה אין ברירה אלא להשתנות ולהתאים את עצמה. אני חושב שהיא עושה את זה באהבה וברצון. הדבר הזה קורה גם במוזיאונים, שמשוועים לעוד מבקרים ולעוד קהלים".
ליאורה רוזין: "מצחיק שכשאומרים תערוכה על צבע איש אינו חושב על אפורים וגוונים של לבן. לא רואים בהם צבע. כשאנשים חושבים על צבע הם מדמיינים שפריצים של צבעי יסוד"
רוזין: "המוזיאון מעוניין לפתוח את השיחה ורוצה לספר סיפורים כמו שאנשים רוצים לשמוע סיפורים. זוהי מעין מערכת יחסים מעגלית, וכשאנשים באים לשמוע את הסיפור – כולם יוצאים מורווחים".
סער: "אפשר לראות את זה במיצג של ייצוג הצבעים דרך איקונים ישראליים, תלינו שם את המדים של מכבי חיפה, של מכבי תל־אביב ושל הפועל ירושלים. פה זה יכול לחיות ביחד בשלום, וזה מדבר לכולם. אם לא זה, אז מה כן? ויהיו מבקרים שילמדו משהו חדש כמו המידע שכתבנו על המדים של מכבי תל־אביב שהיו בצבעי כחול ולבן עד שבשנת 1942 הם השתנו לצהוב כמחווה לטלאי הצהוב. החלום שלי שילדים יבואו לפה, ואחר כך יעבירו להורים שלהם את המידע שספגו פה, ובביקור פה אותם ילדים יגלו למה צהוב מזוהה עם החטופים (צבע עולמי של שחרור אסירים ממלחמת האזרחים בארה"ב, י"ט). היה לנו חשוב גם שהטקסטים המלווים את העבודות יהיו נגישים ובגובה העיניים. שהמבקרים לא יחשבו שאנחנו חכמים מהם".
נאלצתם לוותר על דברים בשביל ההנגשה?
רוזין: "ממש לא. פישוט הדברים אינו מוריד מהערך של הדבר, ואינו מצמצם אותו. זה להיות מספיק צלול עם הדבר שאתה רוצה להגיד ולהניח אותו ישירות על השולחן".
סער: "אפשר להגיד דברים מורכבים בצורה פשוטה, זה לא מנמיך. זה ההבדל בין פופולרי לפופוליסטי. בדבר פופוליסטי מניחים שהקהל לא אינטליגנט. אפשר שיהיו תערוכות לקהל מקצועי יותר, ובכלל אני חושב שמכל תערוכה אפשר ליהנות בכמה רמות. את יכולה לבוא לתערוכה בלי להכיר את שפת המקום, ואז את יכולה לבחור להתעצבן ולצאת כי את לא מבינה את הטקסט, אבל את יכולה גם אחרת. בתערוכה שאנחנו יושבים בה עכשיו אני חושב שכל אחד יכול ליהנות גם אם הוא לא מעצב או מבין איך בדיוק עשו כל דבר שמוצג בה. אם את רוצה יותר להתעמק את יכולה לקרוא את הטקסט המלווה, ואם תרצי להעמיק עוד תחפשי בגוגל".
"חשוב לנו להיות אותנטיים" רוזין מסכמת "ולכן נספר את הסיפור דרך העיניים שלנו ולא במחשבה על סוג השיחה שאנשים רוצים לשמוע או מה שפופולרי".
יש משהו חדש שלמדתם על צבע?
"אחד הדברים החדשים שלמדנו על צבע בעקבות ובמהלך הקמת התערוכה הוא הקשר ההדוק שלו למילים ולשפה. זה מתחיל במילה עצמה, צבע, ובמשמעויות השונות שהיא נושאת. באנגלית יש לצבע שתי מילים: color ו־paint, ועד שהתחלנו לעבוד על התערוכה לא שמנו לב לזה. בעוד color נוגע לגוון ולמשמעויות התרבותיות שלו, paint מתייחס לחומר. אפשר להגיד שאלו שתי הרגליים שעליהן ניצבת התערוכה, ובהכללה אפשר להגיד שהעבודות המוצגות בגלריה התחתונה של המוזיאון עוסקות יותר בחומר, והעבודות בגלריה העליונה עוסקות בגוון ובתרבות. וכשששתי המשמעויות משתלבות זו בזו, הדבר בולט עוד יותר. לדוגמה העבודה של ענת גולן, צורפת במקצועה, עוסקת בהלבנה ובהשחרה של מתכות. מדובר בשני תהליכים שונים, ובאופן יוצא דופן המשמעות של שתי המילים דומה. כשאומרים על מישהו שהשחירו את שמו או הלבינו את פניו ברבים, כמו גם כסף שחור או הלבנת כספים".
איך יוצרים בזמן מלחמה?
רוזין: "למרות הטלטלה המוחלטת החלטנו להמשיך לעבוד על התערוכה. אני חושבת שמשלב מוקדם מאוד, לצד הכותרות וההפגנות, אמרנו תודה כמעט כל בוקר שאנחנו יכולים לצאת מהבית ולעסוק בנושא הזה. ויותר מזה, זה היה ממש חבל הצלה. זכינו להתעסק גם בתרבות העכשווית המקומית דרך פילטר שאפשר נשימה. היוצרים ענו על השאלה שאנחנו הנחנו לפתחם דרך הכותרת תערוכת הצבע, ובו בזמן הם חיו את החיים שלהם פה. לא עשינו עוקף, עברנו דרך".
סער: "זו תקופה לא קלה ליצירה. וזה אולי גם עונה על השאלה למה תערוכה ולמה מוזיאון הם לא פריווילגיה. זה לא אסקפיזם, זו לא בריחה. כמו הזמרים שב־8 באוקטובר כבר יצאו לבסיסים ולמפונים ובידיהם גיטרה ושרו, כי זה מה שהם יודעים לעשות וזו הדרך שבה הם יוצרים קשר עם המציאות, ככה גם אומנים ומעצבים פלסטיים עושים את אותו הדבר בדיוק – מתקשרים עם המציאות בכלים שיש להם – לזה הוכשרנו וזה מה שיש לנו להעניק לחברה. אנחנו מגיבים למצב בציור או מוציאים חוברת צביעה למפונים, ואנחנו המשכנו לעבוד על התערוכה. זה לא אותו דבר בדיוק, אבל אני אגיד את הקלישאה הגדולה ביותר – אחרת בשביל מה אנחנו נלחמים? אם לא בשביל שנוכל ליצור חיי תרבות עברית וישראלית, במיוחד בזמן שאנחנו תלוים יותר ויותר ביצירה מקומית כי העולם פחות אוהב אותנו. אם לא נתמוך בזה ולא ניתן לזה כסף ציבורי – למה כן? עוד לפני המלחמה התוכנית הייתה לעבוד רק עם יוצרים וספקים מקומיים, המלחמה העצימה את הרצון הזה. בדיעבד אנחנו שמחים אפילו יותר שבחרנו שזו תהיה תערוכה של יוצרים ישראלים בלבד, אנחנו שמחים שכל המשאבים המושקעים פה כולל גם בתי העסק ששכרנו לצורך הקמת התערוכה הם מקומיים. לא פשוט ליצור, היינו צריכים להיות מכילים מאוד, וגם המערכת הייתה צריכה להכיל אותנו. היינו צריכים לעמוד בדד־ליין, היו לנו אתגרים של אנשים שיצאו למילואים והיה פה הכול מהכול של משפחות שנפגעו".
רוזין: "כולנו על אדים של מיכל דלק דמיוני שמחובר לצד של הגוף, והנה אנחנו יושבים פה במוזיאון וכולנו ממשיכים לעשות את מה שאנחנו יודעים לעשות".
