יומן מסע: מה שעבר עלי בטיפול למניעת פוסט-טראומה מהמלחמה בעזה

מרצועת עזה לווילה בהרצליה

חודש אחרי שסיימתי את סבב המילואים השני התקשר אליי חבר טוב, לוחם גם הוא, וסיפר על הווילה בהרצליה. "הייתי שם השבוע וזה עזר לי מאוד לעבד את חוויות המלחמה״, הוא אמר, ״וחשבתי שאתה חייב ללכת". הוא סיפר על מקום שמעניק חוויית עיבוד חד־יומית שמקטינה את הצורך להזדקק לטיפול בהמשך, מקצרת את זמן ההחלמה מהחוויות הקשות וממזערת את הסיכון שאירועי הלחימה יובילו לפוסט טראומה. נשמע טוב, חשבתי לעצמי. ובאמת, כמה ימים אחר כך, בבוקר קיצי ולח מצאתי את עצמי מתכנס עם עוד כמה לוחמים בבית רחב ממדים עם גינה גדולה ויפה, שהוסב בצל המלחמה למרחב טיפול למילואימניקים שיצאו מעזה. חדרי השינה היו לחדרי טיפול, המטבח למשרד קטן והסלון למרחב לסדנאות. אנחנו עשרה אנשים רגילים, סטודנטים, עצמאיים, רווקים ובעלי משפחות, אנחנו לבושים רגיל, נראים בסדר, מכינים קפה ומתיישבים על הספות. מעולם לא נפגשנו, אבל היינו באותו המקום בחצי השנה האחרונה: רצועת עזה.

איפה שירתּ?

אחד שירת בשריון, שניים בהנדסה, אחד החברים היה מפקד צוות, כולנו לכאורה השתחררנו כבר, אבל אנחנו עדיין לוחמים במילואים, שמנסים להבין מה עבר עלינו בשנה האחרונה, שקטעה את כל מה שהיו החיים שלנו עד שנשלחנו לשדה הקרב. אנחנו מתחילים בלשאול את השאלה ששוברת את הקרח, "איפה שירתּ?" שאלה שהיא כרטיס הכניסה לשיחה עם גבר ישראלי, שתקן ממוצע. אחר כך מספרים קצת חוויות שטחיות, אחד מגלה ששיתף פעולה עם חטיבה של האחר, לוחם נוסף נכנס למסדרון נצרים אחרי שהאוגדה שלוחם אחר כבשה אותו. עזה, בסופו של דבר, היא מקום קטן.

ללכת לעיבוד

במלחמת חרבות ברזל עשו בצה"ל שינויים נרחבים בכל הקשור לטיפול בלוחמים שיצאו משדה הקרב, ביחידות רבות נערכו ימי עיבוד, ניתנו ימי הפוגה, וכל לוחם קיבל 1,600 שקל שאפשר לממש בטיפול אצל איש מקצוע שיעזור לעבד את ימי המילואים, ועדיין, לא מעט נפלו בין הכיסאות. אני למשל שירתי עם קומץ לוחמים במילואים בפלוגת הצמ"ה (ציוד מכני הנדסי) של לוחמים בשירות סדיר. נלחמנו על ה־D9 בחאן יונס, ברפיח ובמקומות נוספים ברצועה. אחד הלוחמים בפלוגה נהרג בהיתקלות עם מחבלים, לוחם נוסף, מילואימניק, איבד יד מירי נ"ט על הדחפור, וכשהמילואים נגמרו, העיבוד שקיבלנו אחרי שבועות של לחימה אינטנסיבית כלל רק יום קצר אחד. משום מה, מישהו חשב שנכון יהיה שבלו"ז המצומצם גם ככה, המח"ט יעביר במהלך היום שתי שיחות, בנוסף לסיפור אישי של גיבור שנפצע ב־7 באוקטובר. "העיבוד" כלל רק מפגש קבוצתי אחד באורך של שעתיים, המטפל היה נחמד, אבל ההליך נקטע באמצע לטובת שיחה של המח"ט. אין לי שום דבר נגד סיפורי גבורה, אבל אני בספק אם יום עיבוד צריך לכלול תזכורת מפורטת לכמה לוחמי נוח'בה הסתובבו בגזרה שלנו ואיך נגמרו ההיתקלויות.

אחים לנשק

אחרי שקיבלו אותנו בפנים מאירות, ונערכה שיחת פתיחה קצרה שבה הציגו לנו את שיטת EMDR שהטיפול בווילה מושתת עליה והוצג לנו מבנה היום, אנחנו חולצים נעליים ומתרגלים צ'י קונג, אמנות לחימה מהמזרח שמשלבת יציבה, תנועה, נשימה ומדיטציה. אנחנו עובדים על נשימות עמוקות, מרגישים את הגוף, מכניסים אוויר עד לכפות הרגליים, ונעים במרחב כדי לשחרר את האיברים. אנחנו עוצמים עיניים, לומדים לנשום ומתיישבים במעגל אחרי חימום קל, נינוחים יותר. "תספרו על עצמכם", מבקשת מדריכת הצ'י קונג. "מה השתנה בכם מאז שחזרתם מהמילואים?" אנחנו מכירים בקושי חצי שעה, אבל אנחנו אחים לנשק, רוב מי שאנחנו פוגשים ביום־יום אינו יודע בכלל מה זאת לחימה, אבל כאן המצב שונה ומעניק ביטחון מפתיע לחברים. "אני יותר עצבני", משתף אחד; "אני מתקשה לחזור לעבוד", אומר אחר; "אני הרבה פחות סבלני מבעבר", מוסיף שלישי. כולנו נרדמים פחות בקלות, לא בגלל סיוטים, אלא כי משהו בחיים כבר פחות נוח. "אני לא יכול ששואלים אותי כמה מחבלים הרגת", משתף אחד הלוחמים. כולנו מבינים אותו, "זאת שאלה שרק אדם שלא יודע מהו שדה קרב יכול לשאול", אומר מי שיושב לצידי.

דור שלישי לשתיקה

אני מסתכל על הלוחמים שיושבים סביבי בווילה, אנחנו דור שלישי לשתיקה. הסבים או ההורים של הסבים לא דיברו הרבה על השואה, ההורים המהמו משהו על מלחמת יום כיפור או שלום הגליל, ובשנת 2024 הגיע תורנו להילחם, לאבד חבר ולהזיע בסמטאות חאן יונס. אבל למרות המסורת הגברית בעלת האופי המפוקפק, להדחיק אירועים קשים, כולם פה היו אמיצים דים כדי להירשם, לבטל פגישות או לימודים ולנסוע עד הרצליה ספוגת הלחות, כדי לבדוק דופק, להבין שהכול איתנו בסדר, או לפחות יכול להיות בסדר.

זאת חוויה מטלטלת, אבל משחררת מאוד, וברגע שהיא יוצאת ממני החוצה, משהו נרגע. רק בשביל הרגע הזה היה שווה לבוא, הזדמנות חד־פעמית לפרק את החוויה הגדולה הזאת שנקראת עזה, לטוב ולרע

״אני בסך הכול בסדר״

אנחנו מכינים קפה שחור, לוקחים רגע הפסקה, מדברים על השירות בצמ"ה וצוחקים על הצנחנים שטוחנים גם כשהם במילואים. לוחם שעזב את ציר נצרים בתחילת התמרון שואל לוחם ששירת שם בעת האחרונה איך המקום נראה היום, ומתעדכנים מתי סבב המילואים הבא של כל אחד מאיתנו. המנחה שמלווה אותנו היום מתחילה איתנו שיחה על מה היא טראומה, איך חוזרים לשגרה בתקופה כזאת, ולמה אלכוהול הוא לא הפתרון הטוב, למרות השיעור הגבוה של לוחמים משוחררים שצורכים אותו יותר מאז ששוחררו. השעה כבר 12 בצהריים, השלנו כמה שכבות הגנה, הורדנו את הווסט והקרמי שיושבים על הנפש שלנו מאז שהוקפצנו למילואים, ואנחנו נכנסים כל אחד בתורו לטיפול פרטני של שעה בEMDR. אני יושב מול תמר המטפלת, פעם ראשונה שלי בטיפול מאז פרצה המלחמה, "אני סך הכול בסדר", אני אומר לה, "שירתי במערך הצמ"ה של אוגדת עזה, החברים מהפלוגה הסדירה נכנסו הבוקר לחאן יונס (כחלק מהמבצע לחילוץ גופות חטופים), וקצת מוזר לי שאני לא שם, אף על פי שהחיים חייבים להמשיך", אני מוסיף. "זאת תחושה של הרבה מילואימניקים", היא מספרת. השנה האחרונה טשטשה את השאלה אם המילואים הם המקרה החריג לעבודה ולחיים בבית או שאולי הפוך, אנחנו לוחמים, כמו שהיינו בגיל 20, ומדי פעם אנחנו יוצאים הביתה.

לפרוק

מה היה טוב בעזה? מה היה רע? מה קרה בלילה הראשון של התמרון, כשחצינו את הגדר והיינו בטוחים שיש מולנו מחבלים? בהתחלה היה כאוס מוחלט, אבל בבוקר גילינו שאנחנו רק 400 מטר מהגדר. מה בדיוק קרה בבוקר שירו עלינו, כשהכדורים של טנק שלא לקח טווח בטיחות ניגנו לנו על הכלי, ומה זאת הדריכות התמידית הזאת שמלווה כניסה לעזה. תמר שואלת משהו על החזרה לשגרה, ואז כמו משום מקום זה מגיע – אני מבין שמשהו קטן, שולי, אבל שעצבן אותי לא פעם מאז שהסתיימו המילואים, קשור לחוויה שעברנו בפנים בדחפור. זאת חוויה מטלטלת, אבל משחררת מאוד, וברגע שהיא יוצאת ממני החוצה, משהו נרגע. רק בשביל הרגע הזה היה שווה לבוא, הזדמנות חד־פעמית לפרק את החוויה הגדולה הזאת שנקראת עזה, לטוב ולרע. אני חושב על החבר שלי שמרגיש בסדר גמור, אבל לא יכול לשמוע את השיר שהתנגן בבוקר שבו אחד הלוחמים בפלוגה נפצע, ומחליט לכתוב לו ברגע שיסתיים היום.

פלאשבק

כולם מעט מסוחררים, מוצפים מהטיפול הנפשי. אנחנו יורדים לאכול ארוחת צהריים. בכל זאת, הסיפור הזה קצת אינטנסיבי לנו, אנחנו טובים בלחימה, פחות בשיתוף. אז אנחנו שוקעים בפחמימות, מעטים הם הדברים שפסטה טובה אינה יכולה לפתור. אחרי האוכל אנחנו ממשיכים לתחנה הבאה, אימון אוטוגני – מתרגלים מדיטציה, מרגיעים את כל הגוף, כמעט נרדמים, מתרגלים מנטרות ושומעים מוזיקה, והמטרה היא לרכוש כלים להירגעות ברגעים קשים או במילואים נוספים, אם יבואו, כשיבואו. אנחנו מתקדמים לתחנה של הפלאש – טיפול מיוחד כחלק משיטת EMDR שנועד לצבוע באור אחר רגעים קשים שנחשפנו אליהם, כל אחד מהלוחמים בוחר תמונה של רגע קשה שהוא פגש בלחימה בעזה, וארבעה רגעים אחרים, מזמנים יפים בחיים, קצת חו"ל, קצת משפחה. אנחנו מתרגלים כמה סבבים את הטכניקה, יש מי שהתחבר, יש מי שפחות, אבל לכולם ההתבוננות מחדש ברגעים מורכבים לצד רגעים מזמנים יפים בחיים צבעה את החוויה מעזה באור אחר, אפשרה לספר אותם מחדש, בצבעים פחות חדים, ביותר פרופורציה.

שנ״צ

לקראת סופו של היום אנחנו חולצים נעליים. הגיע זמן להירגע מהאינטנסיביות של היום הזה, אנחנו נשכבים על מזרנים, מרפים את הגוף ומתחילים סשן של יוגה נידרה – יוגה הודית שמרגיעה את הגוף ומביאה אותנו בהרפיה ובחזרה על מנטרות אישיות למצב של בין ערות לשינה בתוך דקות בודדות, טכניקה שיכולה לסייע ללוחמים בהווה ובעתיד שמתקשים להירדם. בתוך דקות אנחנו כבר לא לגמרי בהכרה, עשר דקות מתחילת האימון וכולנו שקועים בשינה עמוקה, לא ארוכה, אבל כשאנחנו מתעוררים אחרי חצי שעה אני מרגיש כאילו ישנתי כמה שעות טובות. "הרבה זמן לא היה לי כזה שנ"צ – מאז שחזרתי מהמילואים", צוחק אחד הלוחמים. תרגולי המדיטציה שאנחנו עושים בווילה משחררים הרבה מהעומס שאספנו במילואים.

בדרך הביתה

אנחנו מתיישבים למעגל סיכום, יש מאיתנו שהגיעו סוחבים משא כבד מהמילואים, ויש שלא, אבל כולם יוצאים מפה אחרת. עצם העצירה הייתה שווה את המאמץ. "תשתמשו בשוברים של הטיפול שקיבלתם מצה"ל", ממליצים לנו אנשי הצוות המקצועי באכפתיות בסיום היום. "ואם יש לכם חברים שיצאו ממלחמה תספרו להם על הבית הזה, תשלחו אותם לדבר איתנו, נשמח לארח גם אותם, זאת הזכות שלנו".

בעמותה מבטיחים לשמור איתנו על קשר, ויפנו באופן פרטי למי שהרגישו שזקוק לטיפול מעמיק יותר. כשאנחנו יוצאים מהווילה אנחנו מקבלים הודעת וטסאפ ובה "צידה לדרך", מחווה נעימה שכיף לקבל. "תודה על שהתארחת אצלנו בווילה בהרצליה. אנחנו מקווים שיישום השיטה שעברתם יתרום לכם להתחזק ולהתמודד ביתר קלות עם המצב. צירפנו לכם קישור לחומרי השמע של מספר טכניקות שיישמתם, כדי שתוכל להמשיך ולתרגל". בדרך הביתה אני מקפיץ את אחד הלוחמים למחלף קרוב. אנחנו מדברים על המחירים של השנה הזאת, הריצה בין עזה ללימודים באוניברסיטה, גידול הילדים בהפסקות של חודשיים בכל פעם, והמענה הלא מספיק טוב של צה"ל גם בנושא הזה. אנחנו נפרדים, ספק אם ניפגש אי פעם, אבל ברית חזקה כרותה בינינו – נלחמנו בעזה, כל אחד יכול להבין מה האחר ראה בפנים.

*את הווילה מפעילה עמותת "שותפות מגן ישראלית" שקמה בשנת 2019 בעקבות הסיפור האישי של יזהר דוד, אחד ממייסדי העמותה ויו"ר העמותה כיום, ששירת בשב"כ יותר מ־24 שנים ולקה בפוסט־טראומה במהלך השירות. דוד היה אחראי בשב"כ על כל אזור השומרון, סיכול פיגועים וגיוס סייענים במהלך האינתיפאדה השנייה שהייתה רצופה בפיגועים קשים. הוא הסתיר את ההתמודדות שלו עם הפוסט־טראומה במשך תשע שנים, אבל הבטיח לעצמו שאחרי שישתחרר יקים עמותה שתעזור לאתר יוצאי שירות צבאי שלקו בפוסט־טראומה ולהשיג להם הכרה במשרד הביטחון.

"כשהיינו עדים לכמות הבלתי נתפסת של יותר מ־300 אלף חיילי מילואים שגויסו בתוך כמה ימים הבנו שמדובר במגה אירוע מבחינה לאומית, ובו כמות עצומה של חיילים שמועדים ללקות בפוסט־טראומה אם לא יטופלו בזמן", מספרת מנכ"לית העמותה לילך פלנר. כדי להיענות למצב, בתוך ימים מספר התקבלה ההחלטה להיכנס לתחום המניעה והטיפול בהובלתו של ד"ר רוני סימונס, פסיכולוג קליני בכיר ומנהל המערך הקליני בעמותה. "רוני פיתח שיטת טיפול חדשנית שממזערת את הסיכון שאירועי הלחימה יובילו לפוסט־טראומה, מקטינה את הצורך להזדקק לטיפול המשך ומקצרת את זמן החזרה לשגרה, וכל זאת בהתבססות על מנגנון ההחלמה הטבעי של המוח", אומרת פלנר. "היה לנו חשוב שהשיטה תהיה קלה ופשוטה ליישום, היא מתפרסת על פני יום אחד ובסוף היום כל משתתף מקבל ערכת חומרי שמע של הטכניקות שנלמדו כדי שיוכל לתרגל אותן בבית.״אצל אנשים שלחמו בימים של תחילת הלחימה אנחנו רואים סימני טראומה קשים, ושם הסיכוי להתמודדות ארוכה גבוה יותר", מסביר ד״ר סימונס. "הם מזכירים את יוצאי מלחמת יום כיפור בעוצמת הטראומה – בשל חוסר ההיערכות ללחימה וההפתעה המוחלטת בלי הזמן להתכונן נפשית. נוסף על אלה רבים מהם גם לא הגיעו ללחימה ביחידות אורגניות שמעניקות תמיכה חברתית, וכמובן בשל החשיפה למראות של הרוע. הקבוצה השנייה והגדולה יותר היא הלוחמים שהשתתפו בתמרון, ואצלם ראינו את מה שאנחנו מכירים מלבנון השנייה או צוק איתן, התמודדות עם טראומות מוכרות יותר. הקבוצה השנייה מתמודדת עם אתגר נוסף שהוא זמן הלחימה הארוך. לחימה ארוכה כל כך לא ראינו עשרות שנים, והלחימה הארוכה שוחקת את הנפש ומשפיעה על המענה הסביבתי. בהתחלה הסביבה הייתה תומכת ומפרגנת מאוד – בחברה ובמשפחה ובעבודה – ואילו עם הזמן זה נשחק, ואנשים מרגישים אבודים יותר. בשונה מיוצאי מלחמת יום כיפור, הטיפול כיום טוב הרבה יותר״, הוא מסביר. ״הצבא, הלוחמים והקהילה מודעים יותר, ואנשים רבים באים לטיפול אחרי שהשתתפו בלחימה. אומנם קשה לומר מה יהיה בעתיד, אבל הרוב יהיו בסדר, מקצתם בסדר גמור, ומיעוט מתוכם יתמודדו. אנחנו לא מוחקים כאן דור בזכות המודעות שעלתה לנושא בריאות הנפש ולעולם הטיפולי שלנו שהלך והשתכלל".