הפעם הראשונה שהגעתי לצרפת הייתה לפני כ־30 שנה. היה זה ביקור שהסתיים במפח נפש אחד גדול. הייתי עדיין צעיר, בלי הרבה ניסיון חיים, והצרפתים לא הקלו עליי. בכל מקום סירבו לדבר איתי באנגלית, הרגשתי חסר אונים במסעדות, אפליקציית המפות של גוגל עוד לא עלתה במחשבה של שום מתכנת, וביום האחרון חבריי ואני נקלענו לסיטואציה מאוד לא נעימה שכדי להשתחרר ממנה נאלצנו להתמקח ולשלם סכום נכבד. החוויה הזאת מנעה ממני אפילו את המחשבה לשוב לבקר בה במשך שנים ארוכות.
אבל כשהאולימפיאדה התקרבה, ואני עוד רגע מסיים את העשור החמישי בחיי, הרגשתי שזה כנראה הזמן לתיקון. כך קרה שחזרתי לאחת הערים היפות, הרומנטיות והתרבותיות בעולם. כמו תמיד במשחקים האולימפיים, תמיד נלווים להרפתקה אי־אלו חששות. לפני משחקי ריו אנשים חששו מנגיף הזיקה, והגעתי לשם מצויד בכל התכשירים נגד היתוש המסוכן. בטוקיו הייתה הקורונה שהובילה להגבלות, איסורים והחתמות בכל פעם שעוזבים את המלון, אבל הפעם החשש גדול ואמיתי יותר. מצב הלחימה בישראל העלה את מפלס האנטישמיות בצרפת, הגבוהה גם בימים כתיקונם. בחגיגות הניצחון של המפלגה הסוציאליסטית לפני כמה שבועות בבחירות לפרלמנט הונפו בעיקר דגלי פלסטין, מחזה שממחיש היטב את המציאות בצרפת.
באולם הג'ודו בשבוע שעבר ראיתי את היפנית אוטה הבה, זוכת מדליית הזהב בטוקיו, הולכת הביתה אחרי הפסד מפתיע בסיבוב הראשון ופשוט קורסת מדמעות על המשטח. קשה מאוד לראות ספורטאי שבור לחלוטין שחלומו נגדע ברגע
אל המציאות הזאת באתי בהבנה שצריך להתנהל בזהירות. גם ביום־יום, היכן שאני גר כיום, שואלים אותי פעמיים או שלוש ביום אם אני מגרמניה, צרפת או שוודיה, כך שלפחות המראה החיצוני אינו מסגיר את מוצאי. וגם מבחינת השפה יש לי מנהג קבוע – בכל פעם שאני נכנס למתחם ציבורי הומה אדם עם חבר ישראלי אנחנו עוברים לתקשר בינינו באנגלית במבטא בסגנון פלאפל, שרק מי שמכיר אותנו באמת יכול לזהות.
לפני שהגעתי המליצה לי ידידה מקומית – "בפריז תתנהג בדיוק כמו שישראלי מתנהג בכל מקום אחר, זה מתאים בול למנטליות כאן. יש רק השגה אחת – אל תספר מאיפה אתה". פריז קיבלה אותנו באבטחה מטורפת. בכל פינת רחוב פזורים שוטרים וחיילים שמעניקים תחושה של ביטחון. הבשורות הרעות שהגיעו בשבוע שעבר מהארץ לא הקלו עלינו. קשה לשמוע משם על האסון במג'דל שמס ולהמשיך כאילו כלום. ברגעים כאלה ספורט הוא הדבר האחרון שמעניין, הראש במקום אחר.
נוח מאוד להסתדר בפריז. נראה שבשלושים השנים האחרונות גם היא וגם אני השתנינו לא מעט. התנועה בעיר נוחה מאוד בזכות מערך אדיר של רכבות תחתיות ותחבורה עילית טובה, וקל מאוד להתמצא. קרונות המטרו הישנים אומנם אינם ממוזגים, אבל הבעיה נפתרת בזכות פתיחת חלונות בעת הנסיעה. פתרון שיעיל פחות ביום חם מדי, בעיקר בשעות העומס וכשרוב האנשים חוזרים מיוזעים הביתה אחרי יום עבודה. המסקנה הראשונה שהגעתי אליה במהלך הנסיעה – בשעות השיא מוטב שלא לשבת בשני המושבים הראשונים הסמוכים ליציאה ולכניסה, כי ברגע שהקרון מלא, כולם פשוט חגים מעליך ויוצרים קלסטרופוביה לא נעימה.
נכון לעכשיו, פריז אינה עמוסה כפי שהפחידו אותנו במשך חודשים רבים. החמדנות של בעלי המלונות ודירות האירוח שביקשו לגרוף רווחי ענק בתקופת המשחקים עלתה להם ביוקר, העיר נראתה הרבה יותר ריקה מהמצופה, ואלפי חדרי מלון נותרו מיותמים. עקב כך, רבים סגרו בשבוע שעבר עסקאות ב־70 אחוז פחות מהמחירים שהוצעו לפני שנה בלי אפשרות לבטל. אחרי שהתמקמתי במלון ששוכן באזור קלישי, פרוור חביב ושקט של פריז, המקום הראשון שנסעתי אליו היה מרכז המדיה הראשי באולם הקונגרסים בעיר. שם הוכן לי אישור הכניסה הרשמי למשחקים, נוסף על כך, קיבלתי כרטיס שמאפשר נסיעה חינם בתחבורה הציבורית ובקבוק מים ממתכת לשימוש רב־פעמי. האבטחה במקום הייתה קצת יותר מדאיגה – היא התעלמה מכך שנכנסתי וחצי מהציוד עליי למרות הצפצוף החד ממכשיר האבטחה.
רשמית, לאולימפיאדה 16 ימי תהילה. בפועל היא מתחילה כבר יומיים לפני בשל אורכם של הטורנירים, והאירוע הספורטיבי הראשון של המשלחת הישראלית שהגעתי אליו היה משחקה של הנבחרת האולימפית עד גיל 23 מול נבחרת מאלי הצעירה, שנערך יומיים לפני טקס הפתיחה. כדורגל נחשב לענף משני באולימפיאדה והוא תופס מעט מאוד עניין, אבל נראה שאין דבר שישראל קשורה אליו שאינו תופס מיד את אור הזרקורים. כבר בדרך לאצטדיון הבנו שמצפה לנו כאן חוויה יוצאת דופן – אלפי יהודים צרפתים מקומיים עטופים בדגלי ישראל לצד ישראלים רבים הגיעו כדי לתמוך בישראל ובנבחרת. הם שרו, שמחו ויחד עם הקהל האפריקני הרב שבא לעודד יצרו באצטדיון אווירה מיוחדת במינה. כיוון ששום דבר לא יכול להיות מושלם, התעקשו כמה עשרות פרובוקטורים להגיע לאצטדיון ובידיהם דגלי פלסטין ולהניף אותם בסמוך ליציע שבו ישבו אוהדי ישראל. היו מאוהדי ישראל שלא הסכימו לשתוק, אחד מהם גם חטף דגל פלסטין מאחד האוהדים, ובין המחנות נוצר חיכוך. החיכוך לא הסלים בשל העבודה המהירה והיעילה של צוות השיטור בהוצאת כמה מהמפגינים הפלסטינים מהאצטדיון.
אחרי שסירבתי להתכסות בשקית פח זבל גדולה, חזרתי למלון רטוב ומבואס, ושם צפיתי בסיום העוצמתי של הטקס – האייפל מואר וסלין דיון שרה אדית פיאף מכל הלב
במשחק עצמו ישראל הייתה בינונית למדי, היא הצליחה לסחוט תיקו 1:1 ולשמור על סיכויים להעפיל לרבע הגמר. בסיום המשחק ירדתי עם שאר העיתונאים למיקס זון, המקום שאליו מגיעים השחקנים לראיונות קצרים. במתחם אסור לצלם, ובסוף התהליך התקשורת עוברת למתחם אחר שבו מתקיימים ראיונות נוספים בווידאו. בסיום הריאיון של גיא לוזון, מאמן הנבחרת האולימפית, הוא ניגש לומר שלום לבני משפחתו שעמדו בצד. ניגשתי אליו ושאלתי אם הוא זוכר שלמדנו יחד בשכבה בתיכון בן־גוריון בפתח־תקווה, אי אז בתחילת שנות ה־90. לוזון הביט בי ואמר בהתלהבות – ״בטח שאני מכיר אותך, תן לי איזה חמישה שמות שאתה רוצה, אני אומר לך מי אתה מבין החמישה״. מיד פצחתי בהמצאת שמות לא קיימים וברגע שאמרתי את שמי הוא זינק. ״זה אתה, חד אני, נכון?״ אמר ונתן לי חיבוק וסיפור טוב לספר. יומיים לאחר מכן חזרתי שוב לפארק דה פראנס למשחק השני מול פרגוואי. גם לכאן הגיעו אוהדים והייתה אווירה טובה, אבל נראינו נורא בעיקר בהגנה ונוצחנו 2:4 בתוצאה שעוד מחמיאה לנו. לנבחרת, נכון לכתיבת שורות אלה, סיכוי קלוש ביותר להעפיל לשלב הבא.
כל עיתונאי שמגיע לאולימפיאדה מקבל הרשאה להיכנס לרוב האירועים – פריווילגיה אמיתית לחובב ספורט, ואפשרות לטעום ממגוון ענפים ברמות הכי גבוהות שיש. ההרשאה אינה תקפה באירועים שיש להם ביקוש גבוה, כמו למשל נבחרת הכדורסל האמריקנית שבה משחקים אגדות כמו לברון ג'יימס, סטף קרי וקווין דוראנט. גם משחקי הגמר בשחייה נחשבים למבוקשים וכך גם טקסי הפתיחה והסיום. לאירועים אלה מעניקים מספר כרטיסים מוגבל לוועד האולימפי הישראלי, ואת הקונפליקט הזה פותרים בהגרלה, בזום או בקבוצת הווטסאפ. כך יצא שבהגרלה הראשונה שנערכה זכיתי באחד הכרטיסים המבוקשים ביותר בעולם בשבוע שעבר – כרטיס לטקס הפתיחה של המשחקים.
שלא כנוהג שהיה עד היום שלפיו נערכו טקסי הפתיחה באצטדיון סגור, החליטו בצרפת לשנות קונספט ולהביא את טקס הפתיחה לעם, והוא נערך ברחבי פריז כולה בשעה שהנבחרות שטות על נהר הסן. כדי להעמיד את ההפקה הזאת על הרגליים נערכו הכנות וחזרות של שנים, וימים לפני הטקס נחסמו חלקים שלמים של העיר, בעיקר מסיבות ביטחוניות, עד כדי כך שהאזרח הצרפתי היה צריך להראות קוד שקיבל אחרי שמילא טופס באינטרנט ואישר את זהותו כדי לעבור בחלקים מסוימים בעיר. גם במקרה הזה הייתי בר מזל כי ההרשאה שלי ותעודת הזהות שווים במקרים האלה לאס בפוקר, ופותחים כל דלת נעולה. הבעיה היא שמכאן פחות או יותר הסתיים המזל שלי. אומנם היה פשוט להגיע לאזור גני טרוקדרו, שם ישבו מרבית העיתונאים לצד שועי עולם, אבל אז החלה חלמאות שלמה, ורבים מהמאבטחים, המתנדבים ואנשי הצוות לא ידעו לאן צריך ללכת ומהיכן נכנסים.
כבר 16 שנים מגיע מישה זילברמן, שחקן הבדמינטון, לאולימפיאדה ובין אולימפיאדה אחת לחברתה מסתובב בעולם לפחות עשרים שבועות בשנה, מגיע לתוצאות יפות ולפרקים יפות מאוד – ואיש אינו יודע
אחרי הליכה מתסכלת ואין־סופית הגעתי למקום חפצי, ואפילו הצלחתי למצוא מושב ביציע הסמוך למגדל אייפל היפהפה שניצב בגאווה לשמאלי. בגלל הקונספט של האירוע, את תחילת הטקס ראיתי בעצם כמו כולם בבית, במסכי ענק מולי. הדבר היחיד שמארגני הערב לא יכלו לשלוט בו הוא מזג האוויר, ודקות ספורות אחרי הפתיחה החל לרדת גשם זלעפות. נשיא צרפת עמנואל מקרון ובוז׳י הרצוג ורעייתו מיכל אומנם נהנו מגג מפנק מעליהם, אבל חבריי העיתונאים ואני נותרנו חשופים באוויר הפתוח, ואחרי שעה הייתי כבר ספוג מים ונאלצתי לעזוב את המושב. הניסיון למצוא את אחד מכיסויי הפלסטיק הרבים שחולקו נכשל, שכן הם אזלו, ואחרי שסירבתי להתכסות בשקית פח זבל גדולה, חזרתי לחדר העיתונאים. משם המשכתי בחזרה למלון רטוב ומבואס, ושם צפיתי בסיום העוצמתי של הטקס – האייפל מואר וסלין דיון שרה אדית פיאף מכל הלב. בערב הזה שוב הבנתי שיש דברים שלפעמים נשמעים טוב יותר על הנייר (טקסי פתיחה של אולימפיאדה למשל), ושאולי זה לא סוף העולם להפסיד בהגרלה.
מאחר שהאולימפיאדה היא אירוע גדול מהחיים, כל אירוע קטן כאן הופך לדרמה גדולה. כך היה כשהוועדה המארגנת יצרה בטעות תקרית מדינית חמורה – על דגל הספינה בנהר הסן של נציגי המשלחת הקוריאנית הופיע בטעות כיתוב של קוריאה הצפונית העוינת, וכשאנשי דת נוצרים זעמו על חיקוי "הסעודה האחרונה" בטקס הפתיחה, ובעקבות הכעס התנצל המנהל האמנותי. נרשמו גם תלונות רבות מכיוון הכפר האולימפי על איכות האוכל המוגש לספורטאים, לאחר שהוועדה המארגנת סילקה את ענקיות המזון המהיר מהתפריט וניסתה להגיש מזון בריא יותר, ועקב כך נעזרו הספורטאים בנציגי המשלחות בהבאת משלוחי מזון לכפר. דרמה אחרת התרחשה כאשר נציגי עיראק דרשו פעמיים להפריד בין דגלם לבין הדגל הישראלי שהוצבו סמוכים זה לזה באצטדיון הכדורגל ונענו בשלילה.
כבר 16 שנים מגיע מישה זילברמן, שחקן הבדמינטון (כדור נוצה), לאולימפיאדה ובין אולימפיאדה אחת לחברתה מסתובב בעולם לפחות עשרים שבועות בשנה, מגיע לתוצאות יפות ולפרקים יפות מאוד – ואיש אינו יודע. זילברמן הוא ענף של איש אחד, מאמנת אותו אימו סבטלנה, ויחד מסתובבים השניים כבר שנים בעולם ומתמודדים בצמרת הגבוהה בענף קשוח למדי. ברגע שאנסטסיה גורבנקו הפתיעה ולא עלתה לגמר בשבוע שעבר ב־400 מעורב, שבו היא סגנית אלופת העולם ואלופת אירופה המכהנת, החלטתי עם חברי היקר יניב טוכמן לעשות מעשה ולגייס כמה עיתונאים כדי לתת לו להרגיש קצת כמו ספורטאי אולימפי. וכך היה, נציגים מכאן 11, וואלה, ישראל היום, הארץ והוועד האולימפי הצטרפו אליי למשחק שהחל ביום שני באחת עשרה בלילה באולם יפהפה שבו יתחרו בהמשך בהתעמלות אמנותיות. מול מישה התייצב ויקטור אקסלקן, אלוף עולם מדורג שני בעולם מדנמרק, שגבוה ממנו ב־26 סנטימטרים ו־39 מהרשת. לא היה כוחות, אבל מישה נלחם והפסיד בכבוד בתוך פחות משעה, 21:9, 21:11. אבל זה לא הסיפור. בסוף המשחק מיהרנו לחדר העיתונאים לראיין אותו, והפרצוף שלו רואה אותנו היה שווה הכול. "הלוואי שהיו מסקרים אותי ככה כל פעם", אמר מחייך בסיום. במשך עשר דקות, זמן ארוך מאוד מהרגיל בסיטואציה כזו, ניהלנו איתו שיחה מקסימה אמיתית וקולחת, ובסיום לחצנו לו יד והודינו לו על המאמצים. ביום כזה שבארץ נלחמנו זה בזה, קצת אחווה הדדית בהחלט לא הייתה עניין של מה בכך.
להיות ספורטאי אולימפי הוא חלומם של מיליונים. רק אלפים בודדים מצליחים להגשים אותו בכל ארבע שנים (שלוש שנים במקרה הזה, בשל אילוצי הקורונה). למטרה הזאת קמים ספורטאים בכל רחבי הגלובוס יום אחרי יום, משקיעים דם, יזע ודמעות, טסים, מתחרים, סובלים מכאבים ומפציעות ומתגברים פעם אחר פעם על עוד מכשול ועוד קושי. ליחידי הסגולה שמגיעים נפתחת האפשרות לזכות בתהילת עולם, אבל גם הדרך לשם קשה ומורכבת.
תרגיל הקרקע הבינוני שהציג בשבוע שעבר ארטיום דולגופיאט בשלב המוקדמות נמשך בסך הכול קצת יותר מדקה, וכמעט עלה לו בהדחה ובחזרה הביתה אחרי שנים של הכנה מאומצת. באולם הג'ודו ראיתי את היפנית הנהדרת אוטה הבה, זוכת מדליית הזהב בטוקיו במשקל עד 48 קילוגרם, הולכת הביתה אחרי הפסד מפתיע בסיבוב הראשון ופשוט קורסת מדמעות על המשטח ולא מסוגלת לעמוד במשך דקות ארוכות. קשה מאוד לראות מולך ספורטאי שבור לחלוטין שחלומו נגדע ברגע. הג'ודוקא ברוך שמאילוב, שהודח גם הוא מוקדם מהצפוי, לא ידע את נפשו מצער מולנו בחדר הראיונות, אבל זה חלק מהמשחק.
הדרמות האלה, חדוות הניצחון של היחיד המצליח להתעלות ולהוציא את המיטב לעומת קריסתו של המובס הופכות את האולימפיאדה לקסם שאין שני לו.
