הידיעה הדרמטית על שבירת שיא המכירות בארה"ב של להקת האיגלס הכתה גלים ברחבי העולם. קצת יותר מארבעים שנה אחרי הוצאת אלבום האוסף שלהם (Their Greatest Hits (1975־1971, התמקמה הלהקה האמריקנית מלוס־אנג'לס במקום הראשון בטבלת המכירות בארה"ב, חצתה את רף ה־38 מיליון עותקים והדיחה מהפסגה את מייקל ג'קסון, שעד לאותו הרגע עמד בראשה עם אלבומו המיתולוגי Thriller.
זהו ללא ספק הישג מרשים של האיגלס, במיוחד אם לוקחים בחשבון את העובדה שהאוסף לא כולל את הלהיט הכי גדול שלהם, Hotel California, שיצא שנה לאחר צאת האוסף הזה. יתר על כן, האלבום שבו כלול להיט זה נמצא גם הוא ברשימת הנמכרים הגדולים של כל הזמנים, במקום השלישי והמכובד בטבלה. כשמחברים את כל אלו, אפשר להבין למה הלהקה הזו, שלא ממש קיבלה תהודה בישראל, היא אחת הגדולות בהיסטוריה. האיגלס אכן הייתה להקה מלאה במלודיות שנעה בהצלחה בין הקאנטרי האמריקני לבין רוק, והצליחה להגיע למקומות שלהקות רבות וטובות והרכבים שמוכרים לנו יותר לא הגיעו אליהם, וזה כמובן לא עניין של מה בכך.
זמן קצר לאחר שההודעה יצאה לציבור וכיאה לעידן ההתנגחות על כל דבר במדיה החברתית, החלו לצוץ ברשתות טענות בדבר קונספירציה, שהועלו בידי קהל המעריצים של ג'קסון. רבים טענו שהנתונים זויפו, שמועד פרסומם לא היה מקרי, ושהם נועדו להדיח את מלך הפופ לשעבר מראש הרשימה מתוך מניעים גזעניים. מהר מאוד גלש הוויכוח אל תוך השדה הפוליטי ובתוכו התמיכה בטראמפ. המתח בין אנשי "מסיבת התה" הרפובליקנים המזוהים עם השבט "הלבן" לבין הדמוקרטים המזוהים עם השבט ה"אפרו־אמריקני" מעולם לא היה מוזיקלי יותר.
בלי לגמד את ההישג של האיגלס, הוא גרם לי לגשת אל ארון התקליטים, להוציא משם את Thriller ולנגן אותו אחרי לא מעט זמן שהעלה אבק. דווקא הירידה שלו למקום השני האירה לי מחדש את העובדה שאפשר להכתיר שוב את האלבום הזה של ג'קסון כמאסטרפיס של פופ וכאחד האלבומים המשמעותיים של הדור הנוכחי. צריך לזכור שעם כל הכבוד לשוק האמריקני, בטבלת רבי־המכר העולמיים האלבום ניצב משמעותית הרבה לפני האיגלס ולפני הרבה אלבומים אחרים בנתוני המכירות שלו. עד היום האלבום מכר יותר מ־100 מיליון עותקים ברחבי הגלובוס והוא היחיד שנמצא בסביבות המספרים האלו עד היום.
בניגוד לדימוי הנוירוטי השברירי בעל הנטייה לחוסר שפיות שדבק בג'קסון (בעיקר בשנותיו האחרונות) וקיתונות הלעג שנשפכו עליו בגלל הניסיונות שלו להבהיר את עור גופו – ג'קסון של 82' תפקד ביציבות כשנכנס אל תוך האולפן, והיה מוזיקאי ורסטילי, יצירתי ומדויק. בנוסף לכך, הוא מעולם לא הסתפק רק בצד המבצע והרוקד, אלא תמיד לקח חלק משמעותי ביצירה ועשה זאת בצורה מבריקה, בניגוד ללא מעט כוכבנים משנות השמונים וגם בימינו.
בעידן שבו השפע הטכנולוגי מקל משמעותית על הפקות מהונדסות, מעורר השראה להקשיב לסדרת הלהיטים שבאלבום – Thriller, Beat It, The Girl Is Mine, Wanna Be Startin' Somethin , Billie Jean – ולחשוב על כל האלמנטים המוזיקליים שג'קסון והמפיק האגדי קווינסי ג'ונס הכניסו לאלבום שיצא ב־1982. הם בעצם יצרו שפה חדשה, שנשארה רלוונטית גם ארבעים שנה אחרי שהתקליט הראשון הסתובב מתחת למחט של עשרות מיליוני מאזינים ברחבי העולם.
תקציב ההפקה היה אז גבוה מאוד במונחים של התקופה, כ־750 אלף דולר, אבל זה לא מוריד מכך שהשניים הצליחו במשימה המורכבת של חיבור חייו המוזיקליים של ג'קסון לשאיפות העתידיות שלו. ג'קסון וג'ונס נעו בין שלל ז'אנרים כמו דיסקו, פופ, רוק ומוזיקת סול, כשהם משתמשים בשפה מוזיקלית חדשה שדיברה בו זמנית בכל הז'אנרים האלו.
Thriller השפיע על דורות שלמים של מוזיקאים, כולל כוכבים כמו ג'יי־זי, ביונסה וג'סטין טימברלייק. הוא השפיע אפילו בגזרתנו הים תיכונית, וסטטיק ובן־אל משמשים דוגמה לכך. עד היום, מוזיקאים רבים שניגשים להפיק אלבום עושים זאת בצלמם של ג'קסון וג'ונס, כפי שיצרו את Thriller.
האפקט של האלבום הזה, וכמובן גם של הקליפים המונומנטליים שיצאו ממנו, היה הרבה מעבר למוזיקה. הנוכחות של ג'קסון השחור, ההצלחה שלו והחדשנות שהביא איתו שיפרו את הדימוי של האוכלוסייה האפרו־אמריקנית בארה"ב ובעולם שהיה אז גזעני להחריד. גם כשהוא נעדר מפסגת הטבלה, יש לזכור את ג'קסון כאחת הדמויות החשובות של היסטוריית המוזיקה בדורנו.
