אישה אכולת אשמה שהחזירה ילדה קטנה ברגל כל הדרך מלבוב לאוזבקיסטאן בזמן השואה; עריק מהצבא האדום שבגיל 91 התחיל לקבל פיצויים מרוסיה בגין נזקי מלחמת העולם; גבר שחווה עם משפחתו את אימי המשטר הנאצי בתוניס; ואישה שכמעט טבעה כשהייתה על ספינת מעפילים צפופה שגורשה לקפריסין מישראל.
את כל הסיפורים האלה, ורבים אחרים, שמעה נעמה שלו בן-דוד במהלך השנים האחרונות, כשראיינה אנשים מבוגרים לצורך תיעוד והנצחת זיכרונותיהם. עתה, לאחר שהוציאה לאור יותר משלושים ספרי זיכרונות, היא פורשת את כל הידע שצברה בנושא בספר חדש בשם "המדריך לכתיבת זיכרונות ולתיעוד משפחתי". המדריך של שלו בן-דוד הוא מורה דרך מפורט שמציע עשרות שאלות ונושאים לכתיבה לאנשים שחושבים לכתוב את זיכרונותיהם וחוששים מגודל המשימה, וכן לאלו שנמצאים כבר בתהליך הכתיבה וזקוקים ליד מכוונת.
הקשר של שלו בן-דוד לתיעוד זיכרונות, התחיל, כמו כל הסיפורים הטובים, לגמרי במקרה. "כשהייתי בקנטון אוהיו, שם שהיתי עם בעלי כשליחה של הסוכנות היהודית, ניסיתי להבין מה כדאי לי לעשות עם חזרתי לארץ. אהבתי מאוד לקרוא בסניף 'בארנס אנד נובל' המקומי, ויום אחד ניגשתי למדור הקריירה ובחרתי בספר שנראה לי שיכול לעזור לי למקד את החיפוש. הספר אפשר לקוראים להצליב בין הכישרונות שלהם, נושאי העניין ותחומי העיסוק, ולהגיע לרשימה ארוכה של מקצועות המתאימים להם. וזה עבד לי! אחרי שבחרתי ב'כתיבה', 'עבודה עם אנשים' ו'הגיל השלישי' נפרשו בפניי מקצועות שעל רובם בכלל לא חשבתי. ככה הגעתי לתחום של כתיבת זיכרונות עם בני הגיל השלישי".
מה מושך אותך לכתיבת זיכרונות של אנשים?
"תמיד התעניינתי בהיסטוריה והייתי מהילדים שנמשכו אל זקני השבט, נהנו להקשיב לסיפורים על העבר ולשאול שאלות. גם כיום אני מתרגשת ומסתקרנת לשמוע ממקור ראשון חוויות שעליהן רק למדתי לבגרות. מעבר לכך, אני מאמינה שבתיעוד זיכרונות יש תרומה אדירה לכותב, לבני המשפחה ולחברים הקוראים, ובין היתר, ניתן ללמוד מהם הרבה על ההיסטוריה המשפחתית ועל ההבדלים בין החיים בעבר לחיים כיום. אבא שלי, שאול בן דוד ז"ל, שהספר מוקדש לו, אהב מאוד לספר סיפורים וידע לעשות זאת היטב: עם התיאורים הצבעוניים, האנקדוטות המפורטות, חוש ההומור, הגוזמאות וכמובן תנועות הגוף. הייתי יושבת ערבים שלמים ומקשיבה לו. לפני חמש שנים הוא חלה, ועד שנפטר לא מצאתי את האומץ לבקש לראיין אותו. כך שאת הסיפור שלו לצערי עדיין לא תיעדתי".
לא חייבים כישרון או ניסיון
את זוכה לתגובות מיוחדות כשאת פוגשת לראשונה את המרואיינים?
"במפגש הראשון הם בדרך כלל מופתעים שאני צעירה. התחלתי לעסוק בזה בגיל 31 ובזכות הגנטיקה, ותודה להוריי, תמיד חשבו שאני צעירה בהרבה. לכן הם תהו למה בחורה כל כך צעירה תרצה לשבת שעות עם אדם מבוגר ולהקשיב ל'סיפורי הסבתא' שלו ול'קונצים' שעשה בצעירותו. אבל אני תמיד אמרתי שנולדתי זקנה. הרבה דברים שאמורים היו למשוך אותי כילדה וכנערה פשוט לא דיברו אליי. לא חיפשתי למרוד, לא לבלוט על ידי מעשים קיצונים וגם לא לזרום עם כולם. התנהגתי כאילו אני אישה למודת ניסיון ובעלת סבלנות".
מה היחס של המרואיינים כלפי הריאיון עצמו. הם חוששים?
"כן, חששות הם דבר מאוד נפוץ וצפוי אצל מרואיינים. רבים חוששים שהם לא זוכרים הרבה, או מצטנעים ואומרים 'אבל מה כבר עשיתי?' במדריך שהוצאתי אני עוסקת בזה באופן נרחב כי החששות הללו מונעים רבים מלתעד. המון סיפורים הולכים לאיבוד ואנשים רבים לא מקבלים את ההכרה וההוקרה שמגיעה להם. במדריך אני מציעה דרכים מעשיות להתמודד עם הקשיים הללו ועם שאר האתגרים שעלולים לצוץ במהלך הכתיבה כמו למשל 'אבל אני לא יודע לכתוב' ו'אני לא מספיק מעניין'".
מה באמת את מציעה לאדם שאומר אני לא יודע לכתוב או החיים שלי לא מספיק מעניינים?
"בראש ובראשונה ספר זיכרונות הוא עניין אישי שמיועד לכותב ולסביבה הקרובה שלו. החברים ובני המשפחה שלו קשורים אליו והוא דומיננטי וחשוב בחייהם ולכן הם תמיד יתעניינו בחוויות המשמעותיות שעבר ובתפיסת העולם שלו. חוץ מזה, בזיכרונותיו הוא גם משתף בהיסטוריה המשפחתית, מה שבאופן טבעי חשוב ומעניין את קרוביו, הקוראים הפוטנציאליים. אני מאמינה שכל אדם שיסקור את חייו ימצא בהם אירועים דרמטיים, החלטות קריטיות, מהלכים מרגשים ואנשים יוצאי דופן. רק צריך לאתר אותם ולספר עליהם בדרך אותנטית ובסיוע אנקדוטות ותובנות. לא חייבים לנהל חיים סוערים כדי לכתוב זיכרונות מעניינים.
"למי שמרגיש שהוא אינו יודע לכתוב, אני יכולה לומר שלא חייבים כישרון או ניסיון בכתיבה – צריך רצון כן וסבלנות. בספר זיכרונות חשיבות התוכן, נקודת המבט של המחבר וסיפורו האישי עולה בהרבה על חשיבותם של צורת הכתיבה והסגנון. אני ממליצה תמיד לכתוב בגובה העיניים, באופן ישיר ובגוף ראשון. אין צורך בכתיבה ספרותית, בשפה מליצית, ובאמצעים אמנותיים שונים כדי לספר את הסיפור האישי. עם זאת, יש כללים והמלצות שבהחלט יכולים להעשיר את הכתיבה, למקד את הטקסט ולבאר את הכתוב בו".
לדעתך, אנשים שלא מנוסים בכתיבה באמת יכולים פתאום לשבת ולכתוב את זיכרונותיהם?
"כן. המוטו שלי הוא שגם כמה דפים של זיכרונות כתובים עדיפים על סיפורים שעוברים מפה לאוזן, עד שהם מדלדלים בפרטים, משתבשים ונשכחים. לא כל אחד חייב לכתוב את זיכרונותיו בהיקף של ספר או להוציאם לאור לקהל הרחב. גם מחברת בכתב יד, או אוסף זיכרונות מוקלד הם הישג מרגש ובעל ערך לכותב ולקרוביו. אגב, אפשר גם להקליט את הסיפורים באודיו או לתעד בווידאו, ולא חייבים לתעד אותם בכתב אם לא יכולים או רוצים".
ההחלטה לתעד
נעמה (42), נשואה ואם לשניים, מתגוררת עם משפחתה בהוד-השרון. את שירותה הצבאי עשתה בלשכתו של מנכ"ל משרד הביטחון, ולאחר שחרורה למדה לתואר ראשון בתקשורת וניהול ותואר שני בדיפלומטיה. במהלך השנים, עבדה כעורכת באתר YNET, כמנהלת פרויקטים באוניברסיטת ת"א וכעוזרת מנכ"ל בארגון חינוכי. מאוחר יותר עבדה במשלחת משרד הביטחון בניו-יורק וכשליחת הסוכנות היהודית באוהיו. בעשור האחרון הקימה וניהלה את ההוצאה לאור "מוצא הנינים", ועוסקת כאמור בכתיבת זיכרונות, ובכתיבת בלוג בתחום.
נושא התיעוד האישי תופס תאוצה בשנים האחרונות, אם באלבומי תמונות ואם במלל, ואני שואל את שלו בן-דוד, למה לבני אדם כל כך חשוב לכתוב את זיכרונותיהם. "אנשים מגיעים להחלטה לתעד את ניסיון חייהם ושורשי משפחתם ממניעים שונים. כתיבת זיכרונות יכולה לגרום לכך שיעריכו את הכותב ויכירו בהישגים שלו; היא מעוררת ומחזקת תחושת שייכות ושותפות עם המשפחה והקהילה; היא מעודדת שיחות ותקשורת פתוחה בין הקרובים והחברים; היא מאפשרת לדור הצעיר להכיר ולהבין טוב יותר את הדור המבוגר וכך לקרב בין הדורות. עבור אנשים שונים היא מבטאת את הצורך שלהם להשאיר חותם וצוואה; אנשים רבים כותבים כדי לתת השראה, אומץ ודרבון לקרובים להם, אחרים דווקא רוצים באמצעות הכתיבה הרפלקטיבית להתאבל, לאסוף מחשבות או להעמיק את המודעות העצמית. יש כאלה שמתעדים כדי למצוא מנוחה ומרגוע, לחלוק בתובנות שלהם, להשלים ולקבל את עצמם, לספק את 'הצד שלהם', לספר על שורשי המשפחה ועוד ועוד. לתהליך תיעוד הזיכרונות ולתוצר שלו יש השלכות חיוביות עמוקות על הכותב, על הקרובים לו ועל הקהילה כולה, והמניעים והיתרונות בתיעוד מגוונים כשם שאנשים הם מגוונים".
איזו חשיבות את עצמך רואה בכתיבה של ביוגרפיות?
"במדף הביוגרפיות בספריות היום נמצאים בעיקר ספרים על גברים מפורסמים ומצליחים מתחומי הצבא, הבידור, העסקים והפוליטיקה. אני חושבת שראוי שגם אנשים 'מן השורה', בדגש על נשים, יתעדו את זיכרונותיהם. לא רק שהם חשובים לא פחות אלא שהסיפור שלהם יותר אופייני לרוב האנשים שחיו במקום ובזמן שהם חיו בו, ולכן מעשיר בצורה אותנטית יותר את הידע שלנו לגבי החיים והתקופה המדוברת".
סיפורים גדולים מהחיים
באילו סיפורים יוצאי דופן נתקלת?
"שמעתי סיפורים שלא ייאמנו. כתבתי ספר זיכרונות עם אישה שבתחילת מלחמת העולם השנייה גורשה כילדה לאוזבקיסטן עם משפחתה, אך הוחזרה ללבוב באמצעות ידידה זקנה של המשפחה מתוך תקווה שהחיים שם יהיו לה קלים יותר. בינתיים בלבוב כבר הוקם גטו וידידת המשפחה אכולת האשמה החליטה להחזיר את הילדה להוריה. הן עשו את כל הדרך חזרה ברגל, בטרמפים על משאיות וברכבות הרוסות, דרך שדות קרב, כשהזקנה מסתירה לעיתים את הילדה תחת שמלתה.
"ראיינתי גם גבר שאולץ להתגייס לצבא האדום. הוא סיפר לי על חוויותיו המפחידות מהמלחמה שכללו בין היתר הענשתו והצבתו כלוחם ב'גדודי המוות' (שתפקידם לפתות את הצבא הגרמני לירות עליהם על מנת לחשוף את מיקומו), ועלייתו ארצה בעזרת ארגון 'הבריחה'. לשמחתי הרבה, בעזרת הראיונות והתיעוד המפורט של מה שהוא עבר, הוא הגיש בקשה והצליח, בגיל 91, לקבל פיצויים כנכה המלחמה בנאצים. אישה אחת סיפרה לי על התמודדות המשפחה עם הרעב במצור על ירושלים במלחמת העצמאות. אחרת סיפרה על עלייתה על ספינת מעפילים צפופה שכמעט וטבעה ועל חיי היומיום של המעפילים בקפריסין, לשם גורשה. היה גם אדם שסיפר על החיים תחת הכיבוש הנאצי בתוניס וכיצד התקופה ההיא השפיעה על משפחתו ועליו".
אלה סיפורים גדולים מהחיים, לא לכל אחד יש כאלה.
"לצערנו, החיים בישראל תמיד נוגעים באירועים בקנה מידה רחב וגורלי. ובכל מקרה, גם למי שלא חווה דרמות בסדר גודל כזה יש סיפורים יוצאי דופן ומרתקים והם מתבטאים באנקדוטות מעניינות מן המסורת, הווי החיים במקום ובזמן שבו חיו או מדמויות צבעוניות שאיתם גדלו. אני חושבת שאין אדם שאדיש להיסטוריה שלו ולכן השורשים, החוויות והשיעורים שאדם עבר בחייו תמיד יעניינו את האוהבים אותו, אם לא רבים אחרים".
נתקלת בסיפורים של אנשים שהצטלבו עם סיפורים אחרים שהכרת מזמן עבודתך כמתעדת?
"כן, למשל באחד מספרי הזיכרונות שכתבתי גיליתי קשר מדהים עם ספר זיכרונות אחר: המרואיין שהיה חייל בצבא האדום, סיפר לי כיצד נדרש לשמור על נוסעים בקרונות רכבת שעליהם נמסר לו שהם פליטים מיוון שמוחזרים אליה, אבל הוא חשד שהם ניצולים יהודים. כשנתיים אחר כך סיפרה לי מרואיינת כיצד הוכנסה לרכבת ונדרשה ללמוד כמה מילים ביוונית על מנת שיחשבו שהיא ויושבי הרכבת הם פליטים יווניים ולא יהודים ששרדו את המחנות".
כשאת נתקלת בצירוף מקרים מדהים כזה, מה עובר לך בראש?
"שמעתי חוויות וסיפורים מאלפים שלרבים מהם יש קווי דמיון. היה מרגש פתאום להבין שאני כבר מכירה את האירוע, אבל האמת היא שלא הייתי צריכה צירוף מקרים כדי להאמין או להתרגש. פגשתי לא מזמן מישהו שסיפר לי על אלף יהודים אוסטרים שנרצחו על ידי הנאצים לאחר שהספינה 'דוריאן 2', שנרכשה בארץ ואמורה הייתה לחלץ אותם מיוגוסלביה לפלסטינה – לא הגיעה אליהם. כשהוא סיפר לי את זה, בראש התחיל לרוץ לי סיפור של מרואיינת אחרת, שניצלה בשל השינוי ביעד הספינה, שנשלחה לבסוף לאסוף מעפילים מקונסטנצה".
משברים ואתגרים
כשבאים לכתוב ביוגרפיה משפחתית, מסבירה שלו בן-דוד, כדאי מאוד לחקור קודם כל על הדורות הקודמים. "מומלץ לראיין את האדם המבוגר במשפחה, קרוב או מכר של המשפחה שהתחום מעניין אותו על מנת להעלות על הכתב, אחת ולתמיד, את כל הפרטים על ההיסטוריה המשפחתית. ברור שככל שנקדים ונעשה את זה נוכל לגלות ולדעת הרבה יותר. אם הייתי מקבלת שקל על כל פעם ששמעתי 'חבל שלא שאלתי את ההורים' הייתי עשירה. כדאי לחפש ולצרף מסמכים ישנים וכן לכתוב בכנות על כישלונות וצדדים שליליים ולא רק על הישגים והצלחות. אלו יהפכו את הסיפור ליותר מעניין ואותנטי, יעוררו הזדהות וידרשו מהמחבר לשתף גם בתובנות ובלקחים שלו".
ממה מומלץ להימנע לספר בספר זיכרונות? לא תמיד הזיכרונות נעימים.
"מהניסיון שלי מומלץ להימנע מביקורת חריפה על בן משפחה או חבר, ואם רוצים לכתוב על נושאים משפחתיים מעוררי מחלוקת יש לעשות זאת בשיקול דעת. ניסוח אגרסיבי עלול לקלקל ולעורר סכסוכים, ולגרום לכעס ולעלבון במקום לעודד קרבה ומשפחתיות. על נושאים רגישים כדאי לכתוב בזהירות רבה ובהוגנות כדי שלא לפגוע במישהו שהגרסה שלו אינה מוזכרת או לגרום לו להרגיש שפרטיותו נפגעה".
במהלך השנים אנשים עוברים משברים – תאונות, גירושין, אלו דברים שבדרך כלל אנשים מכניסים לספרי הביוגרפיה שלהם?
"כן. לרוב אני לא מתחילה ריאיון עם החוויות הקשות משום שקודם נדרש תהליך של היכרות ובניית אמון בין המרואיין למראיין. חשוב מאוד לספר גם על משברים ואתגרים משום שהם חלק בלתי נפרד מהחיים וכן בגלל שאפשר ללמוד מהם על אישיותו של המרואיין, כיצד התמודד עם המשברים, מה למד מהם ומה היה רוצה להעביר הלאה".
הריאיון עם שלו בן-דוד מתבצע בעת שהיא בטיול משפחתי של שנה בדרום-מזרח אסיה. אני שואל אותה מה גרם לה לצאת להרפתקה הזאת. "פתאום, ממש במקרה, גילינו שלצאת לטיול שכזה הוא לגמרי אפשרי מבחינה כלכלית, אם נערכים לזה. אחרי הגילוי המסעיר הזה הכול התגלגל בקלות. בעלי ואני אוהבים מאוד לטייל בעולם ועשינו זאת לא מעט. רצינו שגם הילדים יפתחו לעולם ויכירו מרחבים ותרבויות חדשות, אז עצרנו הכול, ירדנו מהרכבת ועכשיו אנו ממשיכים, כשמתחשק לנו, בטוק-טוקים ובאופניי סייקלו".
חושבת לתעד גם את הטיול הזה לדורות הבאים?
"בינתיים אנו מתעדים חלק מהחוויות בבלוג שפתחנו לעצמנו, לחברים ולמכרים. אני מעריכה שלשנה כזו תהיה השפעה לא מעטה על החיים שלנו בהמשך, כך שהחוויה והתובנות ממנה ודאי יתועדו בדרך זו או אחרת בעתיד".
