זה היה ביום רביעי בערב, הודעת וטסאפ הופיעה בסלולרי של אם ממשפחה דתית־לאומית בצפון הארץ. על הצג – אם ממשפחה אחרת בשכונה, לא חברה קרובה במיוחד, ובמסרון הצעה מפתיעה: "מה המצב? תרצו לבוא אלינו לארוחת שבת?"
האם השיבה בחיוב. מה כבר יכול להיות? תמיד נחמד להכיר חברים חדשים. אלא שבמהלך הארוחה הלכה ונחשפה מטרת המפגש האמיתית – ההורים המזמינים לא הפסיקו להפנות שאלות לבתם של המוזמנים. התברר שהסיבה להזמנה הייתה שהבת היא מדריכת שבט רעים, ומי שאמורה להכריע אם בתה של המשפחה המזמינה תיכנס להדרכה בבני עקיבא.
כמה רחוק ילכו הורים כדי שילדיהם ייכנסו להדרכה? מתברר שרחוק מאוד. מאז שבוע השיבוצים האחרון פנו אליי כמה וכמה הורים שביקשו שנקדיש כתבה לנושא. מה לא שמעתי מהם – דיווחים על ילדים שקרסו נפשית בעקבות דחייה, ניסיונות של הורים להפעיל קשרים והשפעה ומתקפת לחצים על הקומונריות שלא תבייש עברייני פרוטקשן.
כמו להיבחר לרשימות של פורבס, כמו להתקבל להרווארד, כמו לנצח את סימון ביילס על סוס הקפיצות – נדמה שאין אירוע מותח יותר בחייהם של בני נוער דתיים מהשאלה אם ייכנסו להדרכה בבני עקיבא.
"לא חשבתי בכלל שאני צריכה לדבר עם מישהו לפני השיבוץ של הבן שלי", מספרת עפרה (שם בדוי), אֵם לנער משבט רעים ממרכז הארץ. "לא חשבתי שאני אמורה לעשות איזו עבודה מיוחדת או להפעיל לחץ. רק אחר כך גיליתי שכנראה נרדמתי בשמירה, כי יש הורים שעשו את זה".
לא קצת אבסורדי שחזית ההשפעה הדתית־לאומית, קבוצת העילית הבלתי מעורערת, הקרם דה לה קרם של השבט, היא חבורה של ילדים בני 15 שמתחרים זה בזה מי ידריך חבורה אחרת של ילדים קטנים יותר?
בנה של עפרה, לפי התיאורים לפחות, היה אמור לעבור בקלות את השיבוץ: ילד חברותי ומחונך, פעיל בתנועה זה שנים, לא פעם נהג להחליף מדריכים שנעדרו בשבתות, אבל ברגע השיבוץ התברר לו שכל חבריו הטובים נכנסו להדרכה חוץ ממנו והוא מיועד לגרעין נחשון.
צוותי נחשון, אם תהיתם, הם מסלול מקביל להדרכה שהשיקה התנועה לפני כמה שנים בניסיון ליצור פעילות נוספת בסניף גם למי שאינם מדריכים. פעילים שמשובצים למסלול זה אמורים להיפגש מדי שבוע בדומה לצוותי ההדרכה, לחשוב יחד על דרכי הפעולה ולצאת למשימות התנדבות והגשמה גם מחוץ לסניף בפרויקטים נבחרים. אבל לטענת הורים מכמה סניפים, מה שאמור היה להיות אלטרנטיבה יוקרתית למסלול ההדרכה לא נהיה כזה במציאות.
"ילדים שעברו סינון וקיבלו תשובה שלא התקבלו יוצאים בוכים ומאוכזבים, ואילו חבריהם יוצאים מאותו מעמד באושר גדול", טוענת עפרה. "אי אפשר לקחת ילד שמבחינתו נדחה רק לפני רגע ולהגיד לו: 'אתה תהיה חלק ממשהו שאנחנו מכנים עכשיו פרויקט דגל'. יש צורך לבנות אותם מראש לגרעין הזה, לגייס אליו מלכתחילה את המעולים שבמעולים״, אומרת עפרה וממשיכה לספר: "ברגע שהחברים של הבן שלי קיבלו את ההודעה על השיבוץ הם באו אלינו הביתה בערב, ישבו איתו, חיבקו אותו, הוא היה שבור. אחרי שעה כבר הייתה להם פגישה של צוות ההדרכה שנבחר זה עתה והם רצו לשם. מה מצפים ממנו בעצם, שהוא יסתובב בגאווה וילך לגרעין נחשון כשהוא נשאר בלי שום חבר קרוב? כשמספר מועט של ילדים ששובצו בנחשון מראש הביעו חוסר עניין בהדרכה ובהמשך פעילות בבני עקיבא?
"בבני עקיבא מדברים גבוהה־גבוהה על בניית צוות נחשון מוצלח ומתפקד", היא מספרת, "אבל ברגע האמת שיבצו לשם את מעט הילדים שלא נשאר להם מקום בצוות ההדרכה, והם מגיעים לשם באפס מוטיבציה".
לזכותם של מובילי התנועה ייאמר שהם מנסים לתעל ככל האפשר את תהליך השיבוץ. ברוב הסניפים האחראים לשיבוצים הם מדריכי החניך המיועד והקומונרית.
אני שומעת את קולותיהם של הורי הילדים המסוננים ושואלת את עצמי – איפה כל השאר? איפה החברים שלהם? איפה ההורים של החברים שלהם? איפה האמירה הקהילתית שתגדיר שהיא אינה מוכנה ששום נער ישב בבית
"בסניפים מסוימים אין קומנרית, ולכן הביאו משבצת חיצונית", מדווחת עפרה. "אותה בחורה קיבלה חוות דעת ממדריכים שנתונים ללחצים של הורים וחניכים ובין השאר חוששים להטיל 'וטו' גם על חניכים שלחלוטין אינם מתאימים. חשבתי שיביאו מישהי עם ניסיון, אבל בפועל הביאו נערה בת 20 שלא מכירה את הסניף, והיא שקיבלה את ההחלטה. חניכים שלא היו כל כך פעילים או כאלו שממש לא מתאימים הצליחו להערים על הבחורות האלה".
באיזה אופן?
"התקבלה נערה שכשכתבו את השם שלה איש לא ידע מי זאת. היא מעולם לא הייתה בסניף, פשוט הגיעה ביום השיבוץ והצליחה לעבור מסך. בנות שפעילות כבר שנים בסניף והוכיחו את עצמן כמדריכות וכחניכות מצאו את עצמן בחוץ. התחושה היא שלא ברור מה הקריטריונים, זה כמו רולטה רוסית. יכול להיות שתהיה חניך פעיל ומצטיין ולא תיכנס, ויכול להיות שתהיה חניך בלגניסט ואפילו ידוע כמעשן ושתיין ותהיה בפנים. יש גם משהו בבני עקיבא שהם קצת סוגדים לחבר'ה השובבים האלה, רואים בהם לוחמי הסיירת של העתיד".
לפי מה את חושבת שהיה צריך למיין?
"לפי הכישורים. לפי הרצינות עד כה. הרי מדובר בנוער מתנדב, לא בבחירת יו״ר לתעשייה האווירית. רוב המדריכים לומדים את מלאכת ההדרכה מאפס, אז למה לא לתת הזדמנות למי שרוצה להדריך והוא ילד חיובי? יש למשל את תנועת עֹז, ששם הנערים מתנסים בהדרכה של ילדים קטנים יותר. יכלו למשל לבסס את חוות הדעת עם הקומונרית של הפרויקט הזה, הרי זו אינדיקציה די טובה להבין אם ילד מסוים הוא בעל כישורים להדרכה. את מצפה ממי שהלך והתנדב שם ועשה עבודה טובה להיות גם מדריך טוב, אבל אפילו לא הייתה התייעצות".
עפרה בחרה לדבר איתנו אף שמבחינת הבן שלה זה כבר לא משנה. "אני לא זועקת בשבילו, אני זועקת כי התנועה חשובה לי, ומה שזה עושה לנו מבחינה חברתית מדאיג אותי״, היא אומרת, ״הרי בני עקיבא נבנתה כמערכת קולקטיבית שמנסה ליצור מקבילה דתית לתנועות הנוער הקיבוציות. החזון היה שבני נוער יתקבצו יחד, בלי מעמדות, ויפעלו למען מטרות משותפות. כל הרעיון היה ליצור אלטרנטיבה לעולם הסלקטיבי שבחוץ, שהוא עולם של היררכיות. כל השנים הם גדלים על רעיונות של 'יד אחים', של אחווה ואחדות, ואז מה קורה? פתאום נכנס עניין ההדרכה והופך עליהם את כל הצלחת".
יש להודות בכנות – בבואי לחקור את הנושא הייתי סבורה שההורים מעט מגזימים. היו באמתחתי כל הטיעונים המוכרים – שכולנו צריכים ללמוד לחוות דחייה מפעם לפעם, שבעוד עשר שנים הם לא יזכרו בכלל את השטות הזאת, שאין לשיבוץ הזה שום השפעה על החיים העתידיים שלהם ועוד ועוד. עד ששוחחתי עם נגה (שם בדוי), אם מודאגת שבנה היה פעיל מאוד באחד מסניפי יו"ש, והיא חשבה שהדרך שלו להדרכה סלולה. מדובר בילד מחונך, מוביל ותורם. נוסף על כך הוא התנסה בהצלחה רבה בהדרכה בתנועת הילדים עוז במשך שנה ואף היה יד ימינה של הקומונרית. "לא אכפת לי שהילד לא נכנס להדרכה", היא טוענת. "אני לא חושבת שילד שמדריך תורם יותר או שווה יותר מילד שמתנדב בדרכים אחרות. פשוט כואב לי שבפועל הוא יושב לבד בבית כי עכשיו אין לו אלטרנטיבה ראויה. נכון שגם בחיים העתידיים שלו הוא עשוי לחוות סינונים, אבל אם הוא לא יתקבל למכינה שהוא רוצה יש מכינות אחרות. אם הוא לא יתקבל לישיבה שהוא רוצה, יש ישיבות אחרות. במקרה של הדרכה, במקומות מסוימים כמו יישובים קטנים למשל, אם לא זכית להיכנס מדובר באובדן החיים החברתיים שלך כמו שהכרת אותם למשך שנתיים. זה הרבה בשביל כתפיים צרות של ילד בכיתה י'".
מה בעצם קרה בתהליך השיבוץ שלכם?
"אצלנו ניסו לעשות מהלך שעל הנייר הוא מבורך. רצו לעשות מעין מהפך, שלא רק ההדרכה שווה אלא שווה גם להיות בגרעין נחשון. 90 שנה לא הצליחו לעשות את זה, אבל עכשיו החליטו שזה יעבוד. הגיעה קומונרית שהיה חשוב לה להעביר את המהלך הזה, וכולנו תמכנו בה. עם הבנות היא עשתה את זה יפה – הוציאה נערות חזקות גם להדרכה וגם לנחשון, ויש תחושה שהחלוקה יחסית מאוזנת. אצל הבנים היא הכניסה את כל החזקים להדרכה, ואת הבן שלי שלחה לנחשון, עם ילד שהיו לו עימותים איתו בעבר. שובצו לשם עוד ילדים פחות פעילים שברור שלא יבואו, ובשורה התחתונה זה משאיר את הילד שלי לבד. מה מצפים ממנו עכשיו, שהוא יתכנן פעילויות עם ילד שיש ביניהם מטען מהעבר? שהוא לבד ירים את גרעין נחשון? שהוא יהיה לבד עם הבנות?"
מה עשיתם?
"הגשנו ערעור, עבר המון זמן עד שקיבלנו תשובה שלילית גם עליו. 45 דקות לפני שבת שלחו לו אותה. יומיים וחצי הייתה לילד עוד תקווה, ואז גם אותה ריסקו לו. אנחנו גרים ביישוב מרוחק, הדרכת חוץ לא אפשרית במקרה שלו כי מדובר בילד שעבר תקופה חברתית לא פשוטה, ולשלוח אותו לשבתות שלמות מחוץ לבית יגזור עליו ריחוק מחבר'ה. מאז ההודעות על השיבוצים הוא מסתגר בבית. כבר חודש לא הגיע לסניף, לא מוכן לדבר עם הקומונרית ולא עם המדריכים. כואב הלב לראות איך מילד פעיל, חיובי וחיוני הוא הפך לילד מרוסק, כבוי ומסוגר. מבחינתי מדובר פה בדיני נפשות. איך ייתכן שיש ילדים ש'זוכים' להדריך שנתיים, וילדים אחרים שלא ידריכו בכלל? חייבים לשנות את השיטה כך שכל הילדים שרוצים ידריכו שנה, ובשנה לאחר מכן יתנדבו".
מהרגע שהנוער הדתי עומד על דעתו הוא לומד על התחנות שיקבעו את מעמדו הערכי, את שוויו בתוך הקולקטיב. יהיו אלה הישיבה המבוקשת, התוכנית היוקרתית, הגיבוש הנחשב, הדבר הזה להתגאות בו. פריט הטריוויה שיאפשר לאמא שלו לבוא לקבלת שבת בבית הכנסת בגו זקוף, לספר עליו לחברות שלה ולהרגיש שלא נפקד מקומה
קשה להיות אדישים לקולה של אם כואבת. יש הרבה היגיון בטענות ההורים על כך שלא תמיד תהליך השיבוץ הוגן, והרבה פעמים יש חניך או שניים שנותרים מאחור ומשלמים מחירים נפשיים כבדים. אולם העובדה שזוהי התחנה הקובעת בחייהם החברתיים של נער או נערה דתיים צריכה גם היא להעלות תהיות. רק תחשבו על זה רגע – לא קצת אבסורדי שחזית ההשפעה הדתית לאומית, קבוצת העילית הבלתי מעורערת, הקרם דה לה קרם של השבט, היא חבורה של ילדים בני 15 שמתחרים זה בזה מי ידריך חבורה אחרת של ילדים קטנים יותר, בדרך כלל אחים של החברים שלהם שגרים באותם ארבעה־חמישה רחובות? לא קצת הזוי שזאת החוזקה של ההגשמה הציונית שלנו?
במקום שבני הנוער שלנו יטפחו חזון חברתי אמיתי; במקום שהפוקוס יופנה למקומות שבאמת זקוקים בהם לכוח אדם משובח – מועדוניות של ילדים בסיכון, זקנים וקשישים, עזרה לחיילים, חלוקת מזון לנצרכים, יו ניים איט. איך קרה שהדרכת ילדים מהשכונה היא פסגת שאיפותיהם של בני הציונות הדתית?
"אני חושב שבעומק, השיבוצים לבני עקיבא הוא סיפור של זהות ושל שייכות", מנתח יגאל קליין, מזכ"ל בני עקיבא. "ברוך השם התנועה הולכת וגדלה, והצעירים רוצים להיות חלק מהדבר הזה, ומבחינתם להיות מדריך זה השיא, אבל בסוף יש איזשהו צוואר בקבוק. יש אנשים רבים ומרחבים גדולים מאוד שרוצים להמשיך את הזהות התנועתית הזאת, וזה מקסים בעיניי".
אני לא חושבת שזה המניע המרכזי שם. יש מההורים שאמרו לי: "תקשיבי, לא אכפת לי מהדרכה, אני לא עושה מזה כזה עניין. מפריע לי שהמציאות של אי־כניסה להדרכה גוזרת על הילד שלי לשבת בשבת לבד בבית".
"נכון, אבל יש כוכבית גדולה מאוד. לפני עשר שנים ישבנו עם ההורים שחשו את התחושות האלה. שוחחנו עם אנשי חינוך ועם יועצים מקצועיים. יצרנו תהליך חדש ופתחנו שתי זרועות רציניות – ההדרכה וגרעין נחשון. עובדה שהיום הבת שלי בתל־אביב מספרת לי שיש חבר'ה שרוצים מראש להגיע לנחשון, יש בזה אמירה".
נכון שבחלק מהמקומות גרעין נחשון עובד נהדר, אבל במקומות אחרים הוא לא מצליח. התחושה היא שהחלטתם על תוכנית ארצית, ומתברר שהיא אינה מתאימה בהכרח למרקם הייחודי של כל סניף.
"נכון. הייתה הנחת עבודה ארגונית שאנחנו יוצרים עכשיו שני מסלולים. בני עקיבא משקיעה רבות במסלול של נחשון. יש רכזים מהתנועה שמושקעים רק בדבר הזה, לפני חודש ערכנו סמינריונים להדרכה וסמינריונים לנחשון. דווקא תקופת הקורונה והמלחמה הוכיחו עד כמה נחשון הוא דרמטי גם לחברה וגם לבני עקיבא. כי כשהמציאות מסתגרת בתוך עצמה ומה שנשאר למדריך הוא להעביר פעולה בזום, הילד מנחשון נהיה עובד חיוני. ליוויתי חבר'ה נחשוניסטים שדפקו בדלתות של ניצולי שואה. הם שישבו בחמ"לים הענקיים במלחמה האחרונה, הם שדאגו לנשות המילואים ולאוכל למגויסים, היו מיליון ואחד דברים שהיו באחריות של נחשון. יכול להיות שלא פתרנו את כל הבעיות, אבל לפני שמונה שנים גם על זה לא היינו יכולים לדבר".
אני תוהה אם צריך לשנות את צורת ההסתכלות, ומציעה לקליין מגוון כיוונים לפתרונות – במקום שיציעו פתרונות מתפיסה ארגונית ארצית הן יובאו ממבט לתוך הסניפים עצמם. שהחלטות אמיצות יתקבלו על פי הצרכים של כל אזור, גם אם הן צריכות לשבור מסורות של שנים. בצופים למשל, מקובל שהמדריכים נכנסים רק לשנה אחת של הדרכה. ההחלטה הזאת מורידה מאוד את מפלס הדרמה. כל מדריך שנכנס יודע שכעבור שנה הוא יצטרך לפנות את מקומו לטובת החבר שלא נכנס בשנה שעברה. המבנה הזה טוב גם לעונת הבגרויות, שכן ידוע שמדריכים רבים מאבדים אחיזה בלימודים בגלל ההדרכה.
חוץ מההדרכה, בצופים יש גם הרבה אפשרויות להישאר פעילים בסניף בלי להרגיש גזֵרת כליה על החיים החברתיים. יש סל שלם של תפקידים לא פחות נחשקים, ויש לא מעט בני נוער שמראש מבקשים תפקידים אחרים. אפשר להוריד את מפלס הלחץ של ההדרכה גם דרך קיצור תקופת ההדרכה בסניפים שיש בהם ביקוש רב, בעזרת חלוקת השבט לצוותים קטנים באופן כך שמכסות ההדרכה יגדלו (אולי חלוקה לאחוות כמו בצופים), באמצעות תוכנית הצרחה (חלק מהזמן אתה מדריך וחלק מהזמן תהיה פעיל בגרעין נחשון) יש הרבה פתרונות הוגנים שאפשר לחשוב עליהם.
"אני עוד מעט שנתיים בתפקידי כמזכ"ל", אומר קליין, "ואני שומע בכאב ובתשומת לב את הפניות של האנשים וחושב רבות על מה נכון ואיך נכון. עם זה יש לי בקשה להורים ולקהילה – תנו לנו רגע למצות את המהלך הזה. גרעין נחשון גדל. איך אני יודע שהוא גדל? כי יש כבר קומונריות שמגיעות מצוותי נחשון, ואוטוטו יש רכזות מצוותי נחשון. אני רואה בגרפים את כמות צוותי נחשון שקמים ועושים, תנו לנו רגע להשלים את המהלך. אנחנו הרבה פעמים רואים שהאיכות של השיבוץ קשורה גם לדרך שבה הקהילה או ההורים רואים אותו. האם ילד שקיבל שיבוץ לנחשון אומרים לו בבית 'בואנה אחי, אתה חלק משליחות ענקית, איזה כיף לך!', או שהוא שומע דברים אחרים".
ובכל זאת, הרבה הורים טוענים שהתהליך לא נעשה בשיקול דעת מספיק וברגישות ולא תמיד מצליח להבטיח שכל הילדים ירגישו שהם נשארים בתמונה.
"אנחנו בתנועה כל כך גדולה, ומתברר שאנחנו גם אנושיים ויש לנו גם טעויות. יש לנו 450 סניפים, ומאוד יכול להיות שיש טעויות. בדיוק בשביל זה יש גם תהליך של ערעורים, יש כל מיני גיבויים, ויש גם ליווי של רכזי אזור. אני מבקש את השותפות של הקהילה. יש פה הזדמנות, בואו נמצה אותה עד תום. יש גם מהלכים שנעשים בסוף כיתה י', יש התאמות מחדש, יש בדיקה של המערכת. אנחנו כרגע בתוך גרף השינוי. כדי למצות אותו אנחנו צריכים עוד קצת אוויר. זה אומר עוד מחזור שיבוצים אחד או שניים כדי לבחון את שינויי העומק על טווח של כמה שנים טובות".
מעולם לא חשבתי שאקדיש יותר מאלפיים מילה לסיקור תופעה כל כך פנים־מגזרית. זר לו ייקלע לפולמוס הזה יתקשה להבין על מה המהומה. מה יש בסאגת ההדרכה הזאת שמכילה בתוכה כל כך הרבה רגשות טעונים וכל כך הרבה כאבי עבר? איך גדל כאן דור שני ושלישי לטראומת שיבוצי ההדרכה? ולמה הסיפור הזה מפעיל את כולם?
אפשר להפנות אצבע מאשימה לתנועת בני עקיבא, אבל נדמה לי שגם ההורים המאוכזבים ביותר יודעים בתוך תוכם שמנהיגי התנועה הם אנשים ערכיים בעיקרם שבאו לעשות טוב. שיושבים ברצינות ומנסים לחפש פתרונות גם אם אינם מושלמים. להורה שמצא את ילדו או ילדתו בוכיים בבית זה כנראה לא משנה, אבל ראוי שאנחנו כקולקטיב, כקהילה, נשאל את עצמנו את השאלה החשובה באמת – האם התסכול שילדי הציונות הדתית חווים ביחס להדרכה נובע מהמבנה החברתי שבני עקיבא יוצרת, או שמא תנועת בני עקיבא היא הפלטפורמה שעליה התיישב המבנה החברתי האליטיסטי שלנו?
נערה הייתי וגם זקנתי, ומאז שאני זוכרת את עצמי נדמה שכולם במגזר הדתי־לאומי מנסים לדרג את עצמם. לא שכיח לשמוע אם סרוגה מנכיחה את מעמדה דרך הישגי ילדיה. "הבן שלי התקבל לתוכנית אלפא", "הבת שלי התקבלה למחוננים", "הבן שלי עבר גיבוש למטכ"ל", "מתוך 300 בנות בחרו דווקא בבת שלי". מהרגע שהנוער הדתי עומד על דעתו הוא לומד על התחנות שיקבעו את מעמדו הערכי, את שוויו בתוך הקולקטיב. יהיו אלה הישיבה המבוקשת, התוכנית היוקרתית, הגיבוש הנחשב, הדבר הזה להתגאות בו. פריט הטריוויה שיאפשר לאמא שלו לבוא לקבלת שבת בבית הכנסת בגו זקוף, לספר עליו לחברות שלה ולהרגיש שלא נפקד מקומה.
הכניסה להדרכה היא רק אבן דרך כואבת בתחרות המיצוב הזאת; עוד סולם חברתי שבאמצעותו מגזר שלם מודד את בני הנוער שלו.
כשאני שומעת קומונרית אומרת "הכנסנו חבר'ה שווים גם לגרעין נחשון", אני מבינה שאפילו היא הפנימה את שפת הדירוג. מי הם החבר'ה השווים? מה הופך ילד לשווה? כשילד גדל באווירה חברתית שמראש מחלקת את בניה ובנותיה לשווים ושאינם, מקובלים ולא, דתיים יותר ופחות, השפעה טובה או השפעה רעה, וכל ההורים משתפים פעולה מגיל אפס עם החלוקות האלה כשהם מנסים לעודד אותו להתחבר לילדים מסוימים בתפיסה שהחלוקה הזאת תבטיח את הישרדותו הדתית, החברתית והמעמדית, מה יש להתפלא שמגיע רגע בחיים שבו החלוקה הזאת פונה נגדו?
אי אפשר להיות מגזר שכל הזמן מנסה לדרג ילדים, ואז להתפלא שתנועת הנוער נהיות פלטפורמה למדרגים החברתיים האלה. אי אפשר לחנך ילדים לסנוביות, ואז להתמרמר על הרגע שבו הסנוביות פוגשת אותנו. מי שנכנס למשחק הדירוג מתישהו ידורג בעצמו, ומי שרוצה לגאול את הילדים שלו מחוויית הסינון הטרגית – שלא יסנן וידרג אחרים; שלא ישפוט ילדים לפי גודל כיפתם, גודל הכנסת הוריהם, טובים או לא טובים בלימודים, מקובלים ושאינם. בואו נתחיל מכך שאנחנו, ההורים, נדע לפתוח את הבתים שלנו לילדים מגוונים לפני שאנחנו מבקשים שיפתחו להם בתנועת הנוער את כל הדלתות.
טרגדיית ההדרכה היא רק בבואה; מראה מאוד לא מחמיאה למגזר שרוצה להאמין שהוא קולקטיב שוויוני ובפועל מתנהל לפעמים כמו ממלכה פיאודלית. טוב תעשה בני עקיבא אם תחשוב מחדש על הדרך שבה התהליך קורה. יש הרבה פתרונות ורעיונות שאפשר ליישם, מנינו כאן כמה מהם. אבל צריך גם להחזיר את המקל להורים, כי בסוף בסוף – אתם שמנהלים את הקהילות שלכם. לכם, ההורים, יש כוח לעמוד לפני התנועה ולהכתיב את התנאים שאתם דורשים לילדים שלכם.
אני שומעת את קולותיהם של הורי הילדים המסוננים ושואלת את עצמי – איפה כל השאר? איפה החברים שלהם? איפה ההורים של החברים שלהם? איפה האמירה הקהילתית שתגדיר שהיא אינה מוכנה ששום נער ישב בבית, לא משנה מי הוא.
לא מזמן סיפרה לי חברה על מאמן כדורסל מבוקש שערך מיונים אכזריים לחוג שלו. בסופו של דבר יצא שכל הילדים בשכבה מסוימת עברו מלבד שניים שנותרו מאחור. המאמן פתח קבוצת וטסאפ בלי השניים שסוננו, וכשאחת האמהות גילתה את זה היא הכריזה שאם הוא לא מוצא מקום לשניים האלה, היא והחברות שלה מבטלות את הרישום. אמרה ויצאה מהקבוצה. בזה אחר זה יצאו הורים נוספים בעקבותיה עד שהמאמן נכנע, ובאורח פלא נמצא מקום לכולם. ככה יוצרים סולידריות. ככה ילדים לומדים מההורים שלהם איך לא נשארים אדישים לעוול.
בסוף, הורים יקרים, צריך שניים לטנגו. סינון אכזרי יכול להיעשות רק במקומות שמקבלים את המדרג והמיפוי כדרך חיים. קבלו אחריות על המבנה החברתי שלכם. קבלו אחריות על התנהלות הקהילות שלכם. "יד אחים לכם שלוחה" – זו לא סיסמה ריקה מתוכן, היו בעצמכם השינוי שאתם רוצים לראות.
