"האיש הזקן: פרידה" הוא ספר צנום, לבן, נקי. רק כמה שורות מופיעות בכל עמוד, והוא נקרא בשטף, תוך זמן קצר. הקצרנות הזו, כך נראה, היא המתאימה ביותר לתיאור הסיטואציה שבליבו של הספר הזה: פרידתה של המחברת, נגה אלבלך, מאביה. החודשים האחרונים של חיי האב, שסובל מאלצהיימר, נפרשים בספר הזה בנגיעות, ברסיסים של זיכרונות, לצד תיעוד חי של השקיעה של האב. המלאות של רומן עב כרס המתאר חיים תוססים וחיוניים, רומן עם שורות צפופות ותיאורים מפורטים, אינה מתאימה לכאן. ההיעלמות ההדרגתית של האב, התודעה המתכווצת שלו, ראויות לשורות קצרות, כואבות, מרווחות.
בעמוד 72 מתואר מותו של האב, בשני משפטים: "האיש הזקן מת כמו שחי: בשקט, בצנעה, בפרטיות, בפשטות, באומץ, בהתחשבות, בלי לעשות עניין". כאן לא מסתיים הספר – זהו אולי רגע השיא שלו, שיא מינורי ופשוט, ולאחריו מתקדם הספר אל חוויותיהן של המספרת ושל אמה בימים הראשונים אחרי המוות. בניגוד לרושם שעולה משם הספר, המוקד של "האיש הזקן: פרידה" איננו האיש הזקן, אביה של המספרת, אלא המספרת עצמה: כיצד היא חווה את המחלה, את השכחה, את המוות; איזה רושם מותירה בה ההידרדרות האיטית של אביה. המשפטים הקצרים לוכדים כמו משיחות מכחול את ההתפוררות הכואבת של האב, שהוא – ועל כך רומז השם "האיש הזקן" – אב־טיפוס לאבות בכלל. הבחירה של אלבלך להשתמש בגוף שלישי ובכינויים – לדבר על "האיש הזקן" ולא על "אבא", ולהתייחס לעצמה כ"בתו של האיש הזקן" – יוצרת ריחוק מסוים, מכוון, והופכת את הסיפור הזעיר הזה לאוניברסלי.
יש בספר זה עוצמה פיוטית ורגישות רבה, ורוחו של יום כיפור שורה עליו. זהו ספר על סופיות, על חיים שהיו בשיא תפארתם ולאט־לאט נמוגו להם, עד הסוף הבלתי־נמנע, כמו בשורות הבלתי־נשכחות מ"ונתנה תוקף". הנה למשל תיאור של רגע המוות: "האיש הזקן שוכב במיטתו. הוא חיוור, צהבהב, אבל נדמה שהוא עוד נמצא שם איתם, כאילו משהו בו עדיין מרפרף חיים. אחרי כמה דקות מכסים בשמיכה את גופו ופניו" (עמ' 71). אין במשפט הזה דרמה של מוות, אין מלאך עם קלשון שדופק בדלת חדר בית החולים ונוטל את נשמתו של האיש הזקן. המוות מופיע פתאום, מגיע בלי הזמנה, כמעט בלי שמבחינים בו.
האיש הזקן: פרידה, נגה אלבלך, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 118 עמ'
