מהרגע הראשון היה לי ברור: הטור שלי ייתן במה לרווקים ורווקות לספר את סיפור חייהם. לשרטט, יחד איתם, תמונה של חיים עגולים, מלאי תוכן ומשמעות, שמתקיימת לצד תמונת חיים המוכרת מקדמת דנא של נישואים, משפחה וילדים. מראש, הכוונה לא הייתה לייעד את הטור לרווקים ולרווקות עצמם. אני מניחה שהם כבר למדו על בשרם שהחיים שלהם הם כאלו. זה היה טור שנועד קודם כול לכל השאר.
החוסר בתמונת החיים הזו הוא חוסר חברתי־תרבותי שמתמלא, לרוב, בשיחה על שידוכים או הקפאת ביציות. שני הנושאים האלו חשובים מאוד אבל לא בלעדיים בחיי הרווקות, ושם הרגשתי שקיימת נקודת עיוורון עצומה שחייבים למלא. חייבים, כי העולם השתנה ומתקיימת בו אוכלוסייה שהולכת ומתרחבת שלא מתיישבת עם התסריט המוכר של תיכון, שירות, דייטים, חתונה וילדים. כל אחד מסיבתו הוא. מציאות החיים הזו, בין שנברך עליה ובין שלא, פוגשת את הרווקים והרווקות עצמם, את ההורים שמלווים אותם לאורך שנים, את אנשי החינוך שמתחבטים בשנים האחרונות כיצד לחנך שרווקות היא גם אופציית חיים שייתכן שבני הנוער של היום יפגשו בעתיד, וכמובן להעלות מודעות אצל בני הנוער עצמם, שהם חלק מהקוראים, שכדאי שיכירו בתוך ארסנל האפשרויות שלהם גם את אופציית הרווקות.
פחד א־לוהים, מה שאני כותבת כאן. אני מיד שומעת את המחשבה – אם נדבר על זה, ניתן לגיטימציה. אולי יהיה להם נוח בסטטוס הזה והם לא יתחתנו. אנחנו חייבים לכסות לילדים את העיניים שלא יחשבו לרגע שזה מסלול חיים ככל שאר המסלולים. עדיף שלא יחשבו על זה וזהו. המחשבה הזו בשנת תשפ"ד, עד כמה שהיא פוגשת את הפחד הקמאי של כל הורה שרוצה שהילד או הילדה שלו ימצאו אהבה ו"יסתדרו", חייבת לפגוש את המציאות ולהבין שכן, יש אנשים שזה מסלול החיים שלהם, ובתוך המסלול הזה קורים דברים שצריך לתת עליהם את הדעת ולא להניח שאם רק הוא או היא ימצאו בן או בת זוג הכול ינוח על מקומו בשלום.
חייבים להקשיב להתחבטויות הדתיות. להבין שהרבה מהן קשורות לשאלת המבנה הקהילתי. לשים עין על השבת, על החברים בביצה ומחוצה לה, מי מזמין ומי מוזמן לארוחות (ומי לא). לשאול עוד ועוד על השינויים שקורים עם השנים, לפרט עצמו ולסביבה שלו. אי אפשר לדבר על רווקות מאוחרת של אישה בת 28 ואישה בת 42 באותו אופן. יש התלבטויות שמלוות כל שבוע וכל שנה מחדש. האם לנסוע להורים לשבת והאם לחדש חוזה שכירות עם השותפות. מה עם התוכניות הגדולות של פתיחת תיק השקעות, רכישת דירה והבאת ילד לעולם. איך אפשר לסמן את ההצלחות – בעבודה, בלימודים, באינטראקציות חברתיות ובתהליכים אישיים בלי לתת לתגית הרווקות לעמעם הכול. להניח ששידוכים ודייטים וקשרים ארוכים הם לא פשוטים בהכרח. ושכישלונות נצרבים בגוף ובנפש ומקשים להיענות להצעה חדשה שמגיעה מחברה דואגת. מצד שני, כמה כאב ועלבון יש כשהצעה לא מגיעה לאורך ימים ושבועות וחודשים. כמה עדינות ונפיצות ובדידות ראינו, לצד כוח, עוצמה והחזקה עצמית ללא משענת לאורך שנים.
ידעתי שאני רוצה להקפיד להביא גברים ונשים באופן שוויוני לטור. פעם לראיין אישה ופעם גבר. קיוויתי שאולי במעשה הקטן (ויש להודות הנאיבי) אצליח ולו במעט לאזן את התמונה שצורחת לשמיים שההתמודדות של רווקות ורווקים אינה זהה
אולי הבעיה שלנו כחברה היא שאנחנו עדיין מחפשים את נוסחת הפלא לפתרון "תופעת הרווקות המאוחרת". אולי הגיע הזמן שנניח ל"תופעה" (ואני מקווה שכבר מזמן הפסיקו לדבר על "בעיית הרווקות המאוחרת") ונדבר על אנשים ועם האנשים עצמם. שנפסיק להגיד להם שהם בררנים ולא נרמוז שאם הם רק יפענחו עוד נקודה קטנה באישיות שלהם הם ימצאו את הזיווג המושלם. בשנה וחצי האחרונות נחשפתי שוב ושוב לתהליכי ההתפתחות האישית שהרווקים והרווקות לוקחים על עצמם בניסיון לאתר את אותה נקודה עלומה שמכשילה אותם בדרך אל הזוגיות. צר לי לנפץ את הנאיביות. כנראה אין נקודה כזו (וזה לא סותר את זה שכל חתירה אל ה"עצמי" מבורכת).
יש אנשים ונשים שהמזל שלהם קבע שהם יהיו רווקים לאורך שנים. כן, מזל, כי לא משנה איך הפכתי את זה, לא משנה מה שאלתי, לא מצאתי דפוס או סיבה שיכולה להסביר למה הוא כן והיא לא, למה אחת מצאה חתן בתחילת שנות ה־20 שלה והוא עדיין מחפש גם בסוף שנות ה־30 שלו. הנוסחתיות שדרכה אנחנו חושבים ש"אם רק תעשה כך התוצאה תהיה כך" היא רק הדרך שלנו לנסות לשלוט במקום שבו אין שליטה. זו רק דרך לא מורכבת לספר לעצמנו סיפור שאולי יחזיר את הסדר העולמי המוכר על כנו; חתונה, ילדים, משפחה.
ידעתי שזה לא יהיה טור שידוכים. סלדתי מהרעיון עוד לפני שבכלל עלה. לא רציתי להיות לוח מודעות שבו כל אחד ואחת יציגו את מרכולתם ויחייכו את החיוך הכי יפה שלהם למצלמה. לא רציתי ששוב רווקים ורווקות ירגישו שמעמידים אותם לראווה בהמתנה שיבוא בחיר הלב ויקטוף אותם מרווקותם. רציתי מאוד להכיר, לשמוע וללמוד. רציתי שהמרואיינים והמרואיינות ירגישו בנוח להציג צדדים פחות מחמיאים של עצמם וייתנו לנו מבט שלם יותר על חייהם. בכל ריאיון הדגשתי שאפשר לדבר על הכול. אפשר לדבר על הרווקות ואפשר גם לא להזכיר אותה בכלל. ניסיתי להתרחק כמה שאפשר מההגדרה הבלעדית והמסמנת של אותה אישה או איש כרווקים. רציתי סיפור שלם.
מה שכן, ידעתי שאני רוצה להקפיד להביא גברים ונשים באופן שוויוני לטור. פעם לראיין אישה ופעם גבר. קיוויתי שאולי במעשה הקטן (ויש להודות הנאיבי) אצליח ולו במעט לאזן את התמונה שצורחת לשמיים שההתמודדות של רווקות ורווקים אינה זהה. הצלחתי במשימה עד המלחמה. עם המלחמה והעולם שהתהפך על כולנו לא היו לי משאבי הזמן והפניות לחפש גברים למדור והברירה הייתה לחדול או להמשיך עם מי שיגיעו אליי. החלטנו להמשיך, והתוצאה "הטבעית" הייתה ארבעה חודשים לפחות של מרואיינות והיעדר מוחלט של מרואיינים. הסיבות ידועות והפער הונצח שוב, גם כאן, במקום שבו דווקא הייתי רוצה להציג תמונה רחבה עד כמה שאפשר.
ואם שאלתם למה זה טור פרידה מהמדור – אז זו אחת הסיבות המרכזיות: העובדה שפעם אחר פעם, נשים באו, התראיינו והתמסרו ואילו הגברים נעדרו. יש סיבות פרטיות ויש תהליכים חברתיים שיכולים להסביר את מה שהתרחש, גם כאן. כמו בכל שאר מרחבי החיים של רווקים ורווקות. פעם אחר פעם חיכו לי הודעות במוצאי שבת עם הצעות לשידוכים – אחרי טור עם מרואיין – בין חמש לעשרות הצעות (ואני לא מגזימה) ואחרי ריאיון עם אישה בין אפס לשלוש הצעות.
זו מציאות שכולנו צריכים להתבונן בה. היא נוגעת לכולנו.
אנחנו עכשיו בין תשעה באב לט"ו באב. בין חורבן הבית הכללי לבניית הבית הפרטי. ברזומה של הטור זכיתי לשתי חתונות. האחת תוצאה ישירה של תמונת טור שעברה מיד ליד. והשנייה כתוצאה ממהלך עקיף שהטור היה חלק ממנו. הייתי אומרת שזה יכול היה להיות המדד להצלחה אבל אני רוצה לחשוב על מדד ההצלחה בכל אמא ששלחה לי הודעה שהיא עוקבת אחרי המדור והוא מלמד אותה המון על הבן שלה או הבת שלה. על כל מרואיין או מרואיינת ששמחו על ההזדמנות לצאת מאיזה קיפאון זמני, ועל עצמי, שזכיתי להכיר אנשים ונשים נפלאים שפתחו לי עוד מקום בלב.
הבאר – אתר שידוכים והיכרויות, מקום שרואה אותך | לכניסה למרחב בטוח להיכרויות במגזר הדתי >> לחץ כאן
להצעות, תגובות והשתתפות במדור – כתבו לנו: lovemotzash@gmail.com
