כשעה לפני שאנחנו נפגשים בבית קפה במודיעין לצורך הריאיון, אמילי עמרוסי מפרסמת פוסט מעט מסתורי בדף הפייסבוק שלה: "זה קטע, השם של הספר ("רוח, קרב", ספרה החדש, א"ש) – הוא יוצא כשהמתח בחיים האישיים שלי בין רוח לקרב מאיים לקרוע את החבל". אני משער שהמתח שעליו היא כותבת הוא הסערה שהתעוררה לאחרונה בעקבות השעייתה מתוכניתה המשותפת עם פרופ' יובל אלבשן ב"כאן ב'" בימי שישי, ובכל זאת מבקש ממנה להסביר.
"אני בעיצומו של שיעור בבלימה", עונה עמרוסי, "אני עוסקת ברוח, זה מה שאני עושה, ואחת לכמה זמן מופיע קרב בחיים שלי. בעבר ידעתי להכתיר קרבות כחתירה לאמת, ולקח לי הרבה זמן להבין שההפך מאמת זה לא תמיד שקר. כשמישהו נמצא בקצה של אמת, הוא משלם על כך מחירים. כי אמת יש רק אחת, וזה מייצר מצב שבו במקום שאנחנו צודקים לא יצמחו פרחים, מייצר קו שבו או שאתה מביס או שאתה מובס. מצד שני, אתה מרגיש הכי אתה, מביא את האמת הטהורה שלך. בקצה השני של האמת ישנו השלום. 'משקרים מפני השלום'. אם מישהי שואלת אותי איך השמלה והיא בדרך לבת מצווה של הבת שלה והשמלה לא מחמיאה לה – אני אגיד לה 'את נראית מעולה' ובזה ויתרתי על האמת אבל עשיתי שלום בעולם. או להגיד שהאמת היא שזו האדמה שלנו, אבל מישהו מוכן לוותר על חלק ממנה בשביל שלום.
"יש סיכון בלהיות בקצה של האמת", היא מסבירה, "ויש סיכון להיות בקצה של השלום. שם את הופכת למלאכותית, מזויפת, לא אותנטית. אז כשאני מבינה את המחירים של האמת, הבנה של כמה שנים, אני מנסה לחנך את עצמי אל האמצע. אני לא רוצה להיות מנותחת בוטוקס מזויפת שרק אומרת דברים שאנשים רוצים לשמוע, אבל גם לא יכולה להישאר בקצה של האמת – זה מתיש ברמות מטורפות. כל הזמן קרבות. אני חייבת ללמוד לתמרן. מאוד קשה לאדם שמובל על ידי האמת לנסות להגיע גם לשלום.
"התוכנית ברדיו חשובה לי. ביני לבין יובל אלבשן יש כימיה נדירה שקשה למצוא, שותפות וחברות אמיתית. יש לנו קהל של 300 אלף מאזינים, יש ערך למה שאני עושה שם. נקודת הזמן הזו היא כנראה הנקודה שבה אני צריכה ללכת לכיוון ההפוך מהאופי שלי".
אני מקבלת בהכנעה את ההשעיה, מבינה אותה לגמרי. לא הייתי צריכה להשתמש במיקרופון הציבורי נגד מנהל שלי. התוכנית הזו היא ציבורית וחשובה מכדי שאסגור על גבה חשבונות אישיים. מצד שני, גם התאגיד הוא מקום ציבורי מכדי לדקדק איתי בחשבונות אישיים
היו בעצם שני שלבים לתקרית ב"כאן ב'". בראשון אמרת בשידור שיום ירושלים זה הנכבה של השמאל. החלק השני הוא שביקשו ממך לחזור בך מהאמירה הזו בשידור, ואז תוך כדי ההתנצלות אמרת שמנהל זוטר בתאגיד הכריח אותך לעשות זאת. זו הסיבה שבגללה השעו אותך לחמש תוכניות, כי עלבת במנהל שלך. האם את יכולה להגיד 'בחלק הראשון הלכתי עם האמת שלי וזה היה נכון, ובחלק השני הלכתי עם האמת שלי וזה לא היה נכון, עשיתי טעות כשפגעתי בבן אדם'?
"לגבי החלק השני, אני מקבלת בהכנעה את ההשעיה, מבינה אותה לגמרי. לא הייתי צריכה להשתמש במיקרופון הציבורי נגד מנהל שלי. המזג הסוער שלי הוא מה שמאפשר לי את כל היצירה שלי וגם מסבך אותי מדי פעם. גם אם מדקדקים איתי יותר מאשר עם אחרים, וגם אם אני סוחבת תסכול על הביטוי שניתן לי כעיתונאית בתאגיד השידור, האמירה הזאת הייתה מיותרת. פגעתי בבן אדם, כיבסתי משהו בחוץ, וזה לא ראוי. התוכנית הזו היא ציבורית וחשובה מכדי שאסגור על גבה חשבונות אישיים. מצד שני, גם התאגיד הוא מקום ציבורי מכדי לדקדק איתי בחשבונות אישיים.
"התברר שגם ההשעיה שלי ציבורית", היא מגלה, "כי נוצרה מחאה. יש לי כרגע צורך בשלום עם המעסיקים שלי, ועם המאזינים שלי מימין ומשמאל. ההשעיה קצובה בזמן והסיפור מבחינתי מאחוריי. החבל שעליו דיברתי בפוסט הוא אני, חבל שמתוח עד הקצה בין הרצון למחות על חוסר הוגנות, לבין הרצון להיות בשלום עם העולם ולא לנהל קרבות. בטח שלא כשהמיקרופון פתוח או מעל דפי העיתון".
התרככת. בריאיון הקודם שעשינו לפני חמש שנים הגדרת את עצמך כמי ש"הולכת מאמת לאמת".
"והייתי מאוד גאה בזה, נכון. היום כשאומרים לי 'את טיפוס של אמת', אני לא גאה בזה, אני מתכווצת. כי אני מכירה את המחירים של זה בנפש, אני מכירה מה זה גורר, ואני גם מכירה את השלווה במקום ההרמוני ומעדיפה אותה".
כשמסתכלים על הקריירה שלך ניכר דפוס של סטייה מדרך המלך וגילוי דרכים צדדיות. את עושה בהן חיל, אין ספק, אבל זה לא מעייף לפעמים, לרדת כל כמה שנים מהדרך הראשית לדרכים שלפעמים אינן סלולות ומלאות מהמורות?
"אין לי שאיפה כזו. אם לא הייתי 'פרי ספיריט' לא הייתי יוצרת את כל מה שאני יוצרת. אני מסוגלת ליצור הרבה כי אני שומרת על איזו חירות. היום אני מבינה שהאמת לפעמים יכולה קצת לחכות. אני מרגישה יותר מפויסת היום, בטח כשבדיעבד מתברר שלחלק מהמריבות האלה אין ערך".
את עושה המון דברים יחד, מרגישה שחייבת להיות עם כמה דברים כל פעם?
"אני כרגע בנקודת זמן שבה הכול מתפוצץ יחד. זה אפילו קצת מפריע כי אני לא מצליחה לעשות קידום לשום דבר בצורה מסודרת. המון זמן הייתי בתוך מרתף של חוקר או מדען שעובד, ואז התחברו שני חוטים, הכול נדלק והדלת של המרתף עפה. באותו יום יוצא 'הפרשה' באנגלית, הספר 'רוח, קרב' (ידיעות ספרים), מיזם 'א־לוהים אדירים' בערוץ משב של רבני צהר, לפני חודש יצא ספרי 'גיבורים בעל כורחם' שעבדתי עליו שנתיים, יש את המופע שלי, פרמוט של סדנאות כתיבה שאני עושה כבר 15 שנה ושעולה בשבוע הבא – כל הדברים האלה דרשו הרבה עבודה והרבה זמן, והכול יוצא בבת אחת. לא כיוונתי שזה יצא יחד, אבל כך קרה".
ובכל אחד מהפרויקטים יש צד אחר שלך.
"אני מרגישה שאצלי זה כמו המשל של העיוורים והפיל – כל אחד ממשש ומגלה אמילי אחרת. ניגשים אליי אנשים ואני יודעת לפי הפנים אם הם צופים בי ב'דמוקרTV' או קוראים שלי במגזין פנימה. יש כאלה שמכירים אותי רק כסופרת ילדים מ'הפרשה', יש שמכירים את אמילי שנכפה עליה להיות פובליציסטית, מה שאגב אני בכלל לא רוצה להיות. אני בוחרת להיות עיתונאית אבל לא פובליציסטית. מושיבים אותי מול מישהו שעמדותיו מנוגדות לעמדותיי ולכן אין לי ברירה אלא להגיד את הדעות הנכונות בעיניי וגם להתקוטט, אז מי ששומע רק את התוכנית ביום שישי ממשש לוחמת צדק, סוג של פוליטיקאית. מי ששמע אותי מראיינת הורים שכולים בהסכת 'רוח, קרב' שמע אותי בוכה יחד עם המרואיינים, אנשים שמכירים רק את הסדנאות שלי מכירים את הצד הרגשי. אם אני מנסה לחבר בין כל הדברים שאני עושה, אני בוראת עולמות במילים. זה כיף, זו אמנות. אני מסתובבת בבועות מאוד שונות של החברה הישראלית, וזה דבר שמאוד חשוב לי".
"אנשים מגיעים אליי כי עברתי הרבה תהליכים בחיים, אני לא מפרסמת את זה ובכל זאת היומן שלי מלא בפגישות ייעוץ. אני לא מנטורית ולא גורו, הייעוץ שלי לא מתבסס על תורות נפש עמוקות אלא על ניסיון חיי"
כמות המוצרים שעמרוסי משיקה בימים אלה מרשימה ללא ספק. הספר "רוח, קרב" מרכז שיחות אישיות שעשתה בהסכת באותו שם ב"כאן" בחודשים שאחרי הטבח. במרואיינים הרב שמואל סלוטקי, הרב תמיר גרנות, עפרה לקס, שרית זוסמן ואחרים. "הפרשה", מארז בן חמישה כרכים שמנגיש את פרשת השבוע לילדים ושנמכר ביותר מ־40 אלף עותקים, מתורגם כעת לאנגלית. היא מכנה את המארז "מפעל החיים שלי", ואחרי שתורגם גם לרוסית, צרפתית וספרדית, היא תצא בחורף הקרוב למסע הרצאות בקהילות יהודיות בארה"ב. בנוסף, לא מזמן יצא ספר שכתבה עם דב קלמנוביץ' בשם "גיבורים ללא מדים" (ידיעות ספרים) שהיה מוכן לדפוס ב־6 באוקטובר ועסק בגבורה אזרחית בישראל; "א־לוהים אדירים" היא סדרה במשב, הערוץ החדש של צהר, שבו עמרוסי לוקחת אנשים חילונים ודתיים לשיחה על א־לוהים.
אבל מכל המיזמים החדשים שהיא מנפיקה לעולם, המופע החדש הוא ללא ספק החשוב לה ביותר. הבייבי. קוראים לו "הרצאת". "כבר 15 שנה אני מלמדת כתיבה בפורמטים שונים", היא מספרת, "ומה שגיליתי מהשטח הוא שאנשים רוצים ללמוד להכיר את עצמם טוב יותר דרך כתיבה. זה מה שהתחלתי לעשות בשנים האחרונות בסדנאות כתיבה כראי לנפש, קבוצות של עשרים אנשים במשך כשלוש שעות. אני מפרמטת את זה עכשיו ל־350 נשים בשעתיים של מופע. כל אחת נכנסת לאולם ומקבלת מחברת. אני מספרת משהו, נותנת תרגיל כתיבה קצר של 45 שניות, כולן כותבות ואז מרימות את הראשים למעלה. אף אחת לא משתפת את מה שהיא כתבה, זה קצת כמו תפילה שבה כל אחד מתפלל לבד אבל בכל זאת זה קורה בציבור, כשהמשימה היא להתפענח. באמצעות כתיבה אתה יודע לפצח עוד חתיכה בכתב החידה שהוא אתה. במופע הזה אני נותנת לאנשים את היכולת להכיר עוד חלק מכתב החידה שהוא הם, דרך תרגילים ממש קצרים. לא צריך לדעת או לאהוב לכתוב, מדובר בשורה".
דוגמה?
"אני אתחיל משפט ואתה תשלים אותו – 'ההחמצה הכי גדולה של אמא שלי היא…' עכשיו תכתוב מהי ההחמצה הגדולה ביותר של אבא שלך. תתבונן בשני הדברים שיצאו לך, שהנחת על הדף, ותגלה שבאופן מעניין מפת הדרכים שלך מושפעת הרבה יותר ממה ההורים שלך לא עשו מאשר ממה הם כן עשו. זה ישלח אותך או להימנעות קיצונית מאותו שדה או לעשיית־יתר בשדה הזה".
זה נשמע כמו יומרה לטיפול פסיכולוגי.
"אני אומרת בתחילת המופע ובסוף המופע שאני לא אשת טיפול. אני מכירה בכוחה של הכתיבה וביכולת שלה לגלות דברים על עצמנו, וכשאני עושה את זה בקבוצות קטנות ואני רואה בעיניים הצפה של מישהי, אני מוציאה אותה מהסדנה ואומרת לה – 'עכשיו את מפסיקה לעבוד איתי והולכת לאשת טיפול'. אני משקפת, זה לא שום דבר טיפולי. ההנחה על הדף נותנת לאנשים יכולת לעבור תהליך עם עצמם, אני לא המטפלת שלהם. אני מדגישה שוב ושוב שאם הם מגיעים לנקודה של טראומה או הצפה רגשית, שלא יישארו עם מה שהניחו על הדף. המופע לוקח רק את האזורים המחבקים והמגדילים. אתה רוצה למצוא את היעד שלך, אני אנסה לעשות את זה דרך תרגיל כתיבה. אני לא חוזרת לטראומות ילדות וכאלה. מבחינתי המופע הזה אמור לפענח את החלקים שבי שיכולים לגרום לי לגדול ולצמוח. זה נס שהכתיבה מסוגלת לייצר. כשאתה רואה הרבה דרכים ולא יודע לאן ללכת, אם תוריד את זה לכתיבה הרבה פעמים תראה את הדרך הנכונה".
אנשים כמוך, שיודעים ללהטט במילים וגם הופכים בזכות זה למפורסמים, אם הם ילכו ברחוב ליד מדען מוח זוכה פרס נובל, אנשים יפנו אלייך ולא אליו. זה לא מפריע לך עקרונית?
"אגיד לך משהו, גם אותו מדען מוח יפנה אלי לייעוץ. ייעוץ בצומתי חיים שאינו טיפולי, אני מדגישה שוב. אנשים מגיעים אליי כי עברתי הרבה תהליכים בחיים, אני לא מפרסמת את זה ובכל זאת היומן שלי מלא בפגישות ייעוץ. אני לא מנטורית ולא גורו, הייעוץ שלי לא מתבסס על תורות נפש עמוקות אלא על ניסיון חיי".
יכול להיות שאת כבר לא בן אדם שרק בורא עולמות במילים אלא עברת מזמן לתחום המעשי וזה קצת מפחיד אותך בגלל האחריות שיש בכך?
"אני משערת שיש בזה משהו נכון. לכן אתה גם לא תראה פרסום כזה אצלי אף פעם, ובכל זאת הם מגיעים כל הזמן. אנשים שנמצאים בצומתי חיים משמעותיים, שמחפשים עוגנים לצמיחה ושמישהו יראה להם מהצד איך נראה בליל הדברים שהם נמצאים בתוכו".
להרים מופע ראשון של קופה פתוחה באולם בן מאות מושבים בפתח תקווה (מוצאי ט"ו באב, 19 באוגוסט, תיאטרון המסילה) זו כמעט המקבילה המגזרית ללעשות פעם ראשונה קיסריה. משער שזה מרגש ואולי קצת מפחיד.
"אני יודעת שיש לזה ערך אדיר בעולם, אני הולכת לזה בביטחון ובאמונה שאעשה דבר יפה וטוב, אבל גם עם הרבה פחד כי אין לי מודלים. אף אחד לא עשה דבר כזה לפניי. בזמן תרגילי הכתיבה יש מוזיקה, אנשי במה ייעצו לי ואני עובדת עם אנשי המקצוע הטובים ביותר. מילאתי כבר חצי אולם, מחיר ההרצה הוא 91 שקל שזו גימטריה של אמילי. זה הבייבי שלי, זה החלום שלי, ואני יודעת שהוא יצליח. אני מאוד מתרגשת כי זה משהו שאני יוצרת מההתחלה ועד הסוף. זו יצירה שלי שאני מחליטה בה הכול, כמו לזרוע לבד שדה שלם של חמניות. אני משקיעה בזה המון אנרגיה כדי שהכול יהיה מדויק, מרמת המיתוג וההפקה ועד התוכן כמובן. הפרסומים הם בלשון אישה, יש גברים שאמרו שיבואו עם הנשים שלהם, בשמחה רבה".
מהי המטרה שלך לגבי מי שתגיע למופע?
"ללמד אותן שכשהן בסערת נפש, שייקחו פנקס ועט וידעו לפצח לעצמן מה מונח, מה מצוי ומה הרצוי. הן ילמדו תבנית של סדר, שכשאתה כותב אותה היא מתקיימת אחרת מכשאתה אומר אותה. כתיבה מאיצה תהליכים פי מאה. הזמן שנדרש לך להגיע לתובנה או הבנה בשיחה עם חבר טוב או חברה טובה, תנסה לעשות את זה בכתיבה באופן שבו אני מלמדת – זה קורה מאוד מהר ונותן המון כוח. אתה רואה את הדבר מול העיניים והוא הופך לראי לנפש. אני יודעת שאני מסוגלת לעשות טוב עם הדבר הזה ולגרום לאנשים להכיר את עצמם טוב יותר".
"מה שעשיתי בשנים של כתיבת טור אישי היה לעמוד על במה מול אולם חשוך עם מלא עיניים, לרקוד ולחשוב שאף אחד לא רואה. וכשהאור נדלק המון עיניים הביטו בי וידעו עליי הכול. ההבנה שלי שאני צריכה לשים גדר ביני לבין העולם זו מתנה אדירה שקיבלתי. היום אני שמורה ומדודה, יודעת איפה עובר הגבול ביני לבין העולם"
את חייה של אמילי עמרוסי מלוות מדי פעם סערות אישיות ומקצועיות שזוכות להדים ציבוריים. למשל גירושיה מאבי ילדיה ונישואיה בפרק ב' שבו בני הזוג מתגוררים בשני בתים (ירושלים וגבעת־שמואל); או פיטוריה מעיתון "ישראל היום". אני שואל אותה אם המכנה המשותף לחלק מהסערות הללו הוא הצורך בעצמאות, והיא מהנהנת בחיוב. "אני עצמאית פעמיים", אומרת עמרוסי, "גם מפרנסת את משק הבית שלי בכוחות עצמי, ובנוסף אני לא שכירה בשום מקום. זה שיעור מרהיב באמונה. אין בעלי אמונה כמו עצמאים. כל מה שתמיד אומרים – כשאתה יודע שהשפע יגיע הוא באמת מגיע, זה נכון. לקח לי הרבה זמן לגלות את זה, אבל הוא מגיע ובלי מאבק. אני לא נלחמת בשבילו. מאוד עזרו לי הפיטורים. הרגשתי את הבעיטה בצורה הכי מדויקת כשעשיתי מימון המונים לאסופת הטורים שלי מהעיתון, 'בעלת הטורים'. אחת התשורות הייתה טלפון תודה מאמילי, היו מאה אנשים שהייתי צריכה להתקשר אליהם, בכל מיני גילים ומכל מיני מקומות בארץ. אלה אנשים שאני לא מכירה, והם שאלו אותי שאלות כמו מה עם הדיכאון שהיה לך, מה עם הבן, התברר לי שהם יודעים עליי המון דברים. בהתחלה שאלתי את עצמי מאיפה הם יודעים, ואז נזכרתי שכתבתי על זה טור. פתאום הבנתי שמה שעשיתי בשנים של כתיבת טור אישי היה לעמוד על במה מול אולם חשוך עם מלא עיניים, לרקוד ולחשוב שאף אחד לא רואה, להסיר עוד בגד ועוד שכבה, וכשהאור נדלק המון עיניים הביטו בי וידעו עליי הכול. נתתי שם את הנשמה שלי, עמוק יותר ויותר, ברמת התערטלות. ההבנה שלי משם עד כמה אני צריכה לשמור ולשים גדר ביני לבין העולם זו מתנה אדירה שקיבלתי. היום אני שמורה ומדודה, יודעת איפה עובר הגבול ביני לבין העולם. כשהייתי בתוך הלופ והיה לי קשה מאוד להפסיק. כל שיעור מביא איתו את הצמיחה והגדילה הבאה".
משפחה דתית בפרק ב' שבוחרת לגור בשני בתים זה משהו די חדשני.
"אני לא מתאמצת להיות מיוחדת, אבל כנראה אני באמת מיוחדת, מה לעשות. אין לי כמיהה ורצון להיות מסומנת כנון־קונפורמיסטית אבל אני באמת בעלת אמירה, כך יצא. שייקה גר עם חמשת ילדיו והוא מגדל אותם יחד עם גרושתו בגבעת־שמואל. אני מגדלת את ארבעת ילדיי יחד עם הגרוש שלי בירושלים, הוא גר רחוב לידי ואנחנו ביחסים טובים מכל הצדדים. שייקה ואני בעצם גרים על כביש 1. התובנה המרכזית שלי היא שבפרק ב' התפקיד של הזוגיות הוא רק להגדיל אותי כאדם ולתמרר אותי. מה זה אומר? שייקה מציב לי תמרורים של גדילה ושינוי, בדיוק אותם תמרורים שהיו מורמים אם הייתי יושבת אצל פסיכולוג שהייתי מבקשת ממנו להגיד לי מה אני צריכה לשפר בחיי. בפרק א', המשימה העיקרית היא בניית בית. פה אני לא בונה בית, אני בונה את שייקה והוא בונה אותי. בפרק ב' אין את הסיפור של הילדים בדרך כלל, ולכן ההצמחה ההדדית היא הרבה יותר עוצמתית, אנחנו לא עסוקים בטכני. כל אחד עסוק בסתימה בכיור שלו. זה כבר הפך להיות מודל – באים אלינו זוגות בפרק ב' להתייעץ. זה התחיל כאילוץ אבל יש בזה הרבה היגיון. הסטטיסטיקה לא לטובתנו – כשגרים בבית אחד בפרק ב' 80-90 אחוז מפרקים את החבילה. כל החברים שלנו היום הם נשואים בפרק ב' שגרים בשני בתים כמונו. הילדים לא אשמים בכך שהתגרשתי. לנתק אותם מהמעגל הזה ולהכניס אותם למעגל אחר רק כדי להיות בבית אחד זה דבר לא חכם וכזה שלא עובד. אני מנסה להיות האמא הכי טובה שיש, ובשארית הזמן להיות בת הזוג הכי טובה שיש. אני ממש לא ממליצה להתגרש, אבל אם כבר – ואתם לא מביאים ילדים משותפים יחד – אני מאוד ממליצה על מגורים בשני בתים".
