"בשביל לשמור על הגבולות הללו לא חייבים לסחוב קופסאות אוכל מישראל, לחיות שבוע על בננות ותמרים או לחפש בכוח בית חב"ד". המשפט הזה הוא מתוך הקדמה למדריך קצרצר ויעיל בשם "לאכול כשר בחו"ל" שהוציא הפובליציסט והוגה הדעות יואב שורק.
במדריך תמצאו את כל העצות השימושיות למטיילים בחו"ל. איך לקנות נכון בסופרמרקט, כיצד אפשר לסעוד אפילו בבתי קפה ומסעדות בלי לחצות גבולות הלכתיים וממה צריך להיזהר (רמז: לא בהכרח ממה שאתם חושבים). אלא שהמיזם הזה לא היה מעורר תהיות אלמלא העומד מאחוריו היה שורק, אדם שמגדיר את עצמו כ"חילוני שומר מצוות", נטול כיפה ובטח שלא עונה לכינוי "הרב".
נתחיל מזה שתסביר לנו איך זה שחילוני מוציא לאור מדריך הלכתי.
"אני קפדן מבחינה הלכתית ביומיום שלי", מספר לי שורק בבית הקפה שבמרכז המסחרי הסמוך למקום מגוריו, "מצד שני אני אוהב לטייל. אני אוהב גם לספוג תרבות של מקום ולא רק לעשות וי על אטרקציות. במשך המון שנים נהגתי להתייעץ עם רבנים והסתובבתי עם הדילמות לגבי מה אפשר לאכול בחו"ל. תוך כדי הבירור צברתי הרבה מאוד ידע מעשי. אני רואה הרבה ישראלים שבארץ שומרים כשרות ובחו"ל אוכלים עוף, שזו נבלה, ומתחרפן מזה, ואני רואה גם הפוך – אנשים היסטריים שסוחבים קופסאות טונה מישראל כשהם יכולים לקנות אותן בחו"ל. דרך זה הבנתי שאין בעצם ידע אמיתי; אנשים לא יודעים על מה להקפיד. המדריך הזה ישב לי בראש כבר כמה שנים, עד שהבנתי שהגיע הזמן להוציא אותו".
אז אתה מגדיר את עצמך כחילוני, מוציא חוברת הלכתית ועושה כל מה שדתיים עושים. איפה החילוניות פה בעצם?
"החילוניות היא עצם התפיסה שהתורה היא פרויקט של עם ישראל ולא פונקציה של שייכות למסדר דתי כלשהו. אני שומר כשרות כי אני יהודי מחויב, לא כי אני שייך למגזר הדתי. תראי, כשא־לוהים נותן תורה לעם ישראל הוא מתכוון ליצור איזושהי חוקה ותרבות לאומית. זה מאוד שונה ממסדר דתי, שהוא מקום שבו אנשים שהקדישו את חייהם לאידיאולוגיה מסוימת מנהלים קוד חיים מאוד מחמיר, לרוב גם לובשים בגדים מסוימים ולא מנסים להיות חלק מהעולם. הם תרבות־נגד באיזשהו אופן. במשרעת הזו, שבין 'חוקה לאומית' כמו במקרא, לבין 'מסדר דתי' כמו אצל החרדים, חז"ל נמצאים קצת באמצע – הם הטילו את האחריות לשמירת המצוות על כל יחיד, הגדירו 'יציאה ידי חובה' וכדומה, שמקרבים אותנו למסדר דתי. ועדיין, הם האמינו שהתורה נועדה להיות תורת עם. כשאני היום מניח תפילין אני לא עושה זאת כי אני דתי אלא כי אני יהודי־ישראלי. זו הנקודה".
"לא הייתי מעז לפרסם חוברת הלכתית אם לא הייתי מקצועי בתחום. הקו ההלכתי פה בכוונה חותר לפשטות, ואפילו מוותר על כל מיני קצוות שאפשר לוותר עליהם כדי לייצר כללי אצבע. הסיפור של היכולת לשמור כשרות בחו"ל ולתחזק את זה הוא בעיניי חשוב בהרבה"
שורק (54), תושב עפרה, נשוי לרחל ואב לשבעה, הוא דוקטור להיסטוריה של עם ישראל בהכשרתו ומכהן כיום כיו"ר תנועת לכתחילה. קודם לכן הקים וערך במשך שמונה שנים את כתב העת השילוח. הוא גם ממקימי מוסף שבת במקור ראשון, שאותו ערך במשך שבע שנים, וגם תלמידו המובהק של הרב בני אלון ובעבר שימש כיועצו וכתב איתו יחד את המתווה האזורי לשלום ("עד היום אני חושב שהתוכנית הזו נכונה, הלוואי שהיינו עושים חצי ממה שכתוב שם"). בימים אלו הוא משלים עריכת ספר המבוסס על הדוקטורט שלו, ועוסק בסיפור חייו והגותו של הרב משה שמואל גלזנר, נינו של החתם סופר. "הוא היה ממנהיגי האורתודוקסיה ההונגרית, קבוצה שנקטה באידיאולוגיה של התבדלות. כל החרדים למדו מהם אחר כך", מתאר שורק, "אני מכנה אותו הפוסט־אורתודוקס הראשון, כזה שהיה ממנהיגי האורתודוקסיה, ובשלב מסוים הבין שעבר זמנה".
שורק הקפיד שהמדריך שלו יעמוד בסטנדרטים הלכתיים. "אני אדם שומר הלכה ועוסק בה המון שנים", הוא מבהיר, "לא הייתי מעז לפרסם חוברת הלכתית אם לא הייתי מקצועי בתחום. הקו ההלכתי פה בכוונה חותר לפשטות, ואפילו מוותר על כל מיני קצוות שאפשר לוותר עליהם כדי לייצר כללי אצבע. הסיפור של היכולת לשמור כשרות בחו"ל ולתחזק את זה הוא בעיניי הרבה יותר חשוב".
למה בעצם?
"משום שהפיצול לדתיים וחילונים בעולם ההלכה הופך את העולם ההלכתי למרחב של מכורים מראש. הפוסקים מחפשים את הקהל שיקבל כל דבר גם אם הוא קשה לעיכול ומסובך, ואז אלה שמחפשים את הפשוט, מראש לא מקשיבים להם. השיח ההלכתי נעשה שיח של גיקים של הלכה, ופה השאיפה היא שהוא יהיה נגיש לכל מי שחשוב לו לשמור כשרות".
זהו גם הרעיון שעומד מאחורי פרויקט "לכתחילה" – בית לתורה ישראלית שעליו שוקד שורק בימים אלה. "לכתחילה באה בעצם לקפוץ למים של המושג 'תורה ישראלית מתחדשת', שבאיזשהו מקום יושב באידיאולוגיה ובציפייה של כל מי שגדל בציונות הדתית בשני הדורות האחרונים. ברור להם שהתורה צריכה לעבור התחדשות משמעותית כי חזרנו לארץ, לחיים לאומיים, ובמקביל גם נכנסנו לעולם המודרני. התורה צריכה לבוש חדש. אבל יש איזו ציפייה שמישהו יקום ויעשה משהו, שתנחת לנו חללית מהשמיים עם איזו סנהדרין והיא תחליט את כל ההחלטות שברור לנו שצריך להחליט מזמן. 'לכתחילה' בעצם באה לומר שזהו, זה שלנו, הדור שלנו יכול וצריך כבר עכשיו לקחת על זה אחריות".
שורק, כאמור, מצהיר מראש שלא נקט במדריך בעמדה ההלכתית המחמירה ביותר. "אפשר לומר שזה מדריך מקל", הוא מסכים, "אבל לא מקל כמו שחושבים חלק מהרבנים שקראו אותו ואמרו 'נו, זה טוב בשביל הלייטים או המסורתיים שלא כל כך שומרים, אבל אולי יהיו אנשים טובים שבעקבות הדבר הזה יקלו יותר וזה לא טוב'. אז אני אומר שבעיניי זה טוב מאוד, כי אני חושב שכך צריך להיות. את הפרק האחרון כתבתי בעודי מטייל בחו"ל עם המשפחה, כשהבנתי שהדבר ההוא שאני תמיד מקפיד עליו, לא נכון יותר להקפיד עליו".
מה זה היה?
"זה קרה סביב הסיפור של החומרים המתחלבים, שזה הכאב ראש הכי גדול של שומרי ההלכה. לפעמים הם מופיעים כ־E471 ,E472 או כמונוֹ ודו־גליצרידים, והם נפוצים בגלידות ובממתקים ולפעמים גם בבצקים. בעצם זה חומר כימי שבתעשיית המזון משתמשים בו כדי ליצור זיקה בין שומנים למרכיבים אחרים. חלק נכבד ממנו מיוצר מחומרים צמחיים שאין איתם שום בעיה, וחלק אחר מיוצר משומנים מהחי. לגבי החומר הזה, אם הוא מיוצר מהחי, יש שתי גישות – האחת אומרת שזה אסור, כי זה מיוצר משומן חזיר או של נבלה, וגישה אחרת שאומרת שאין כאן בעיה, כי זה חומר כימי שקוף וחסר טעם, שמעמדו ההלכתי לא תלוי בשאלה ממה ייצרו אותו.
"בהרבה מקרים, תעשיית המזון המודרנית מייתרת חלק מעבודת ההשגחה כי יש בה נורמות מאוד גבוהות לניקיון ורגישות מוגברת למרכיבים בגלל כל האלרגנים"
"אותו דיון מתקיים כבר הרבה שנים על ג'לטין", הוא ממשיך להסביר, "בארץ אוהבים להשתמש בג'לטין מדגים, אבל הסיפור של הג'לטין אפילו יותר חמור כי הוא בוודאי מיוצר מעצמות של בעלי חיים. מה שאני רוצה לומר הוא שבסוף יש לך איזשהו רכיב שיכול להיות שהוא כשר לגמרי (כי הוא ממקור צמחי), ויכול להיות שהוא מן החי, אבל עדיין כשר לדעת כל אותם פוסקים שחושבים שלא משנה מה המקור. איסור גדול בוודאי אין כאן, אבל מאחר שהחומר הזה כל כך נפוץ הוא הופך להיות מרכז תשומת הלב של אנשים שקוראים רשימות מרכיבים כדי לאכול כשר, וכמו כל דבר, האנרגיה שלנו היא מוגבלת. כשאתה משקיע את כל הפוקוס במקום אחד אתה לא משקיע אותו במקום אחר".
כלומר?
"כשאתה ממוקד במתחלבים אתה יכול לפספס לפעמים שומן מן החי שמופיע בתחילת הרשימה. אני מכיר מקרים כאלו ויותר מזה – אני חושב שבן אדם שמשקיע הרבה אנרגיה בלרדוף אחרי הדברים האלה בגלל משהו שהוא ספק־איסור־לדעות־מסוימות, המוטיבציה שלו לשמור כשרות יורדת מאוד. צריך שתהיה איזושהי פרופורציה בין האנרגיה שאתה משקיע לבין התוצאה. אני חושב שזה כן לגיטימי, גם בעולם ההלכתי, לשקול שיקול כזה. ואני מדבר פה על דעה מקובלת, על קלאסיקה הלכתית, אבל מה אכפת לרוב גופי הכשרות להגיד לאנשים להקפיד על זה?"
שורק מנפץ עוד הנחות יסוד, שגויות לדעתו, כשהוא בוחר להסביר מדוע תעשיית המזון המודרנית היא לא אימה הלכתית אלא דווקא יתרון. "בהרבה מקרים, תעשיית המזון המודרנית מייתרת חלק מעבודת ההשגחה כי יש בה נורמות מאוד גבוהות לניקיון ורגישות מוגברת למרכיבים בגלל כל האלרגנים. אבל באופן טבעי, בכל מקצוע, כשלוקחים לך את העיסוק העיקרי אתה מתחיל להתמקד בפרטים הקטנים".
אתה מתיר במדריך שלך דברים מפתיעים, למשל לאכול בצלחות במסעדות לא כשרות.
"נכון. אני אומר שמבחינת כלים יותר קל לקחת צימר בחו"ל מאשר לקחת צימר בישראל, כי היהודי בעל הצימר היה אמור לטבול את הכלים שהגוי לא אמור. לפעמים קל יותר עם הגוי. אבל באירוח אצל אדם פרטי זה הרבה יותר בעייתי. אם אנחנו מדברים על בישולי נוכרים, כל המטרה שם היא שלא תסתחבק עם הגוי ושהוא לא יוכל להזמין אותך לארוחת ערב, אז בוודאי שאין מה להקל כשהוא כן מסתחבק איתך ומזמין אותך לארוחת ערב ואתה צריך להגיד 'לא־לא־לא אני צריך לבוא למטבח ולעשות שם כמה דברים'".
ובסופרמרקט, לאילו מרכיבים כדאי ששומר הכשרות ישים לב?
"בגלל החשש מהתוספים, אחד הפחדים שהרבנות המודרנית הצליחה להכניס לאנשים לראש הוא 'אל תחשבו שאתם מבינים משהו, תעשיית המזון היום מאוד מורכבת'. זה חצי נכון. אכן, תעשיית המזון מורכבת, אבל המשמעות של זה לעניין הכשרות היא לא כזו דרמטית. רוב החומרים שתעשיית המזון מכניסה הם לא באמת בעייתיים, אבל אם אתה נכנס לסופר גדול אתה תימשך באופן טבעי לאזורים האורגניים מתוך מחשבה ששם יש הרבה פחות חומרים מתועשים. אנשים לא יודעים שגם בשר ושומן שגדל בעשב יפה נחשב אורגני, ואתה יכול למצוא מזון בריאות שהוא לחלוטין עם שומן חזיר. המילה 'ביו' מטעה, חצי מהבשר באירופה הוא ביו כי מגדלים אותו יפה אבל זה לא הופך אותו לכשר יותר בשום מובן".
"אני לא חושב שיהדות קלה יותר היא יהדות אטרקטיבית יותר. מה אני כן חושב? שלהזיע בשביל משהו שהוא לכל היותר ספק איסור לדעות מסוימות זה סולם ערכים מעוות ולא בריא לנפש. גם לשלוות הנפש ולהנאה שלנו מהטיול יש ערך"
עבור הרבה אנשים המסעדות הטבעוניות הן הפתרון האולטימטיבי, כמה אפשר להסתמך עליהן?
"המסעדה הטבעונית, בגדול, היא אכן פתרון מצוין. הדבר היחיד שצריך לחשוש ממנו הוא הנוכחות של יין, משום שאוהבים להשתמש בו והוא משדרג המון מאכלים. אלא שמסעדה טבעונית היא כמעט תמיד מסעדה עם מודעות גבוהה לרכיבים שלה כי כל המשוגעים באים לשם, אנשים שנמנעים מכל מיני רכיבים, אז תשאל על התפריט ויגידו לך במה יש יין. אם זו מסעדה צמחונית אז חשוב גם לברר במה יש גבינה קשה. האתגר השני הוא בישולי נוכרים, ולכן הרבה רבנים לא יתירו מסעדה טבעונית. אבל מכיוון שרוב המנות במסעדה טבעונית לא נחשבות למנות 'חשובות', כי יש שם יותר סלטים ותוספות ופחות מנות עיקריות, יהיו כאלה שיתירו את זה ויותירו את האיסור על בישולי גויים רק ביחס למנות עיקריות. זו פרקטיקה די מקובלת, אבל היא בהחלט מקילה".
שורק מביא במדריך גם כמה חידושים מעניינים ומפתיעים במיוחד. "אני טוען שבייצור תעשייתי אין בכלל מושג של בישולי גויים, כי בישולי גויים הם עניין של קרבה. בייצור תעשייתי אתה בכלל לא יכול לייחס לאיזשהו גוי את הבישול. זה מפעל, לא בן אדם. זה פס ייצור שבו כל יומיים מחליפים את העובדים. אין מישהו שמזוהה עם הדבר הזה. אז בהקשר של יין זה אחרת, כי שם מעורב איסור ׳סתם יינם׳, מבחינת הקריטריונים, עם מה שכבר התקבל ביחס ליין נסך, כלומר שעצם המגע של הגוי אוסר, גם אם יהיו מאה יהודים בפס ייצור. אבל בבישולי גויים לעומת זאת, מספיק שיהיה יהודי אחד במטבח כדי שזה יהיה מותר. כמעט כל רב שמייעץ לאנשים שנוסעים לחו"ל אומר להם שהם יכולים לקנות טונה וסרדינים בסופר, אבל בישראל הרבנות הראשית מקפידה שגם הטונה תהיה בבישול ישראל. אז הרבנים כבר הפנימו את הרעיון הזה אבל הם לא אומרים את זה במפורש, אני פשוט אומר את זה במפורש".
יש היום הרבה דתיים שבחו"ל מרשים לעצמם היתרים מרחיקי לכת. חלקם יקפידו רק על אוכל צמחוני ולא יבדקו מעבר לזה, כשבארץ כן תהיה חשובה להם הכשרות.
"אני לא חי בחברה שמחפפת. המטרה היא בוודאי שיותר אנשים ישמרו כשרות בחו"ל, אבל היא גם כדי שאנשים שכן שומרים כשרות לא יתחרפנו ולא ישתגעו בגלל זה. חשוב לי להסביר – זה שיהיה קל זה לא ערך עיקרי. אני לא חושב שיהדות קלה יותר היא יהדות אטרקטיבית יותר. מה אני כן חושב? שלהזיע בשביל משהו שהוא לכל היותר ספק איסור לדעות מסוימות זה סולם ערכים מעוות ולא בריא לנפש. גם לשלוות הנפש ולהנאה שלנו מהטיול יש ערך".
יש הטוענים שאפילו נסיעה בשבת זה לא נורא משום שגוי שמסיע אותם.
"זה לא מופרך בכלל", מפתיע שורק בתגובתו, "בכל הנוגע לתחבורה בתוך העיר. מחוץ אין על מה לדבר, אסור לצאת מתחום שבת. זה נושא שנידון הרבה באירופה שלפני השואה, כשבערים היו חשמליות למיניהן. הבעיה העיקרית הייתה דווקא הצורך להציג את כרטיס הנסיעה. אבל כשמצאו לזה פתרון, ידוע שבעבר היו יהודים חרדים שנסעו בחשמליות בשבת".
זה די מפתיע.
"אפילו לי יצא פעם לנסוע בבזל בשבת. יש שם תחבורה מאוד נוחה וכשאתה לוקח מלון בבזל יש לך נסיעה חופשית בכל ימי השהות, וממילא אף אחד לא בודק שם, אז אתה אפילו לא צריך לקחת איתך את הכרטיס. אני זוכר שמתישהו התרחקנו, ובשביל לחזור עליתי על רכבת כזו. לא הייתי עם שום כרטיס ולא טלטלתי שום דבר. אנשים דנים אלף פעמים אם אפשר לפתוח את הדלת של החדר עם כרטיס בשבת, שזה הזוי לאסור את זה, סליחה שאני אומר, ומצד שני כמעט שלא מקדישים אנרגיה לשאלה האם אני יכול לשים את הכרטיס בכיס וללכת איתו לבית כנסת, דבר שהוא איסור ברור, כי ברוב הערים האלה אין עירוב. זו דוגמה טובה לאיך עיקרון שולי משתלט על השיח".
"אני מסתכל על הרצח של דביר כחלק ממלחמה ארוכה שאנחנו מנהלים על חיינו פה. לכן גם לא כל כך מעניינים אותי הרוצחים שלו ברמה האישית"
מעבר לחקר ההלכה, שורק הוא גם בן טיפוחיה של קרן תקווה. איש ימין שמרני שלא מהסס להביע עמדות נחרצות ביחס לנושאים טעונים. הוא סבור שהפתרון המוסרי לרצועת עזה הוא עידוד הגירה בתמיכה בינלאומית, מתנגד לעסקת החטופים וגם לא ממהר להתנצל על הדעות שלו.
במה בעצם שונים בוגרי קרן תקווה מבוגרי קרן וקסנר שהימין כל כך אוהב לבקר? הרי גם אתה וחבריך כמו הרב חיים נבון, עקיבא ביגמן ורן ברץ צברתם כוח פוליטי.
"אני הגעתי לקרן תקווה כאדם מבוגר שלמד עוד הרבה קודם. הכתיבה שלי הושפעה מאורי אליצור והפוליטיקה שלי הושפעה מהרב בני אלון וחנן פורת עוד הרבה לפני כן".
אתה לא מגדיר את עצמך כשמרן?
"תלוי במה. עולמי ההגותי והרוחני, אפשר להגיד שהוא קלאסיקה של ציונות דתית משיחית. מצד שני, במתח בין פרוגרסיביות לשמרנות אני חד־משמעית בצד השמרני כי אני חושב שהפרוגרסיביות הרסנית".
בסוף גם לכם יש כוח שמרני ממומן כלכלית ומאוגד. קרן תקווה לוקחת אתכם ואתם מוציאים את המידע הזה החוצה, אז מה לכם להלין על קפלניסטים ממומנים?
"אם יש לי תלונה על משהו, היא תלונה מאוד קשה שיש לי לא על קפלניסטים אלא על תאגיד השידור הציבורי. אני מאוד מתקשה להאזין לרשת ב', שזו התחנה שתמיד הקשבתי לה. בכל מה שנוגע לסיפור המלחמה והחטופים זו פשוט מכונת תעמולה. כולם מסכימים שם לגבי העסקה כאילו זה נושא קונצנזואלי, וזה לא קונצנזואלי. אז על מה מלינים? מלינים על כך שיש פה אליטה שלמה ששולטת גם בתקשורת ובאקדמיה ובשירות הציבורי בכל הדרגים הבכירים, וכולה חושבת בקול אחד. הבעיה היא לא שהם עברו בקרן וקסנר או שהם קוראים את תלם, הבעיה היא שרק אנשים כמוהם נמצאים במקומות האלה".
ובכל זאת לא נפקד מקומו של ערוץ 14 שרושם גם רייטינג נאה.
"לי אישית קשה לשמוע גלי ישראל או ערוץ 14 כי הם מודים בכך שהם פוליטיים ומוטים. זו לדעתי טעות אסטרטגית של הימין. אפשר לחלוק עליי ואני מבין גם דעה אחרת, אבל כשראו את חוסר האיזון והקימו סוף־סוף ערוץ, הערוץ הזה הפך להיות פוקס ניוז פלוס, הוא לא מנסה אפילו להיות משהו אחר. אבל תאגיד השידור הציבורי מתקיים מהמיסים שלי. תארי לך שהיו מצליחים ליצור ערוץ שכולם מתייחסים אליו כערוץ לא מוטה, הכוח שלו יכול להיות מאוד משמעותי. אם יש משהו נורא ואיום זה שאנחנו מעתיקים מאמריקה את הדו־קוטביות הזאת. היא הרסה את החברה האמריקנית והיא הורסת גם אותנו".
וכשזה מגיע לפוליטיקה אתה גם תגיד את זה?
"אני גם מאוד לא אוהב את הרעיון של ממשלת ימין על מלא. אני חושב שקונספטואלית זה רע. חוץ מזה שהיא לא עושה שום דבר ימני היא רעה בהגדרה. לא הצבעתי לסמוטריץ' על אף שהדברים שהוא אומר הכי קרובים למה שאני חושב. לא הייתי מסוגל להצביע לו כי הוא עשה מלחמת חורמה מכוערת בממשלה של בנט בעיקר בגלל שהוא שבר את הבלוק, שזה דבר טוב ולא דבר רע".
עדיין, ביחס לחטופים, איך זה שאתה מציג עמדה כל כך נחרצת מבחינה רגשית?
"כי יש פה מניפולציה של רגשות. את מבינה שזה דם אחד מול דם אחר. על זה הדיון. הדיון הוא הדם של מי יותר אדום, ואסור לעבוד רגשית בנושא הזה. אם לא היינו עובדים עם רגשות, החטופים היו חוזרים והמלחמה הייתה נגמרת".
כשחברת כנסת עולבת באמו של חטוף, זה נשמע לך לגיטימי?
"מה שקורה בכנסת זו מזמן חציית גבול מטורפת מהצד השני. התפיסה היא שהאנשים האלה קדושים ואסור להגיד להם כלום. אני זוכר שהיה דיון על סיוע למשפחות שכולות, אנשים שכבר מתו להם הילדים, ונכנסה קרובה של חטוף או חטופה ודרשה את רשות הדיבור. אומר לה יו"ר הוועדה תשמעי, יש לנו פה דיון חשוב, יש פה משפחות שכולות שאנחנו צריכים לקדם את החוק הזה בשבילן, זו לא עוד במה לעשות את הדבר הזה. על האמירה הזו צלבו אותו בתקשורת. אף אחד לא חשב לומר מילת ביקורת על זה שמשתיקים דיון על משפחות שכולות".
ובכל זאת, אלו אנשים שבאמת קרה להם הדבר הטרגי ביותר שאפשר לדמיין.
"תשמעי, מחריד לחשוב מה זה להיות משפחה של חטוף, אין ספק בזה. ולכן זה מפעיל כל כך את הרגשות, הרבה יותר ממי שכבר מת לו הילד. התפיסה שמניחה שמי שחושב שאסור לעשות עסקה כזו יש בו פחות חמלה, בעיניי היא עלילת דם. לדעתי נתניהו עומד לחתום על העסקה הזו בגלל הלחץ הזה ולבגוד באינטרס הלאומי. ואנשים ימותו. הרבה אנשים ימותו בגלל הדבר הזה. זה כאילו להזמין את 7 באוקטובר הבא".
כששורק מדבר על כך הוא מדבר מדם ליבו. בדיוק השבוע מלאו חמש שנים למותו של דביר בנו, שנרצח בפיגוע אכזרי על ידי חוליית מחבלים בגוש עציון. בן 19 היה במותו. "אני מסתכל על הרצח של דביר כחלק ממלחמה ארוכה שאנחנו מנהלים על חיינו פה. לכן גם לא כל כך מעניינים אותי הרוצחים שלו ברמה האישית. הייתי כמובן שמח אם היו הורגים אותם, החיילים שתפסו אותם נורא התבאסו שהם היו במיטות ולא היה להם שום תירוץ להרוג אותם, אבל זה בעיקר כי זו הדרך היחידה לדאוג שהם לא ירצחו שוב. כי בסוף אנחנו משחררים רוצחים והם רוצחים שוב, זה מה שקורה. דוד שלי שנרצח בכפר־ים בשנת 99', הרוצחים שלו שוחררו מזמן. אבל אני לא מרגיש שיש לי שנאה אישית כלפי האנשים האלה", הוא מסביר, "אני לא רוצה לדעת מי הם בכלל. הם לא הרגו את דביר כי הוא דביר, הם הרגו אותו כי הוא יהודי, כי מבחינתם הוא חייל במלחמה על החיים שלנו. יש את הקונספט שאומר שאנחנו צריכים לחיות לצד הפלסטינים גם אם הם מחפשים כל הזדמנות להרוג אותנו. גם אם הם מזיקים, גם אם הם לא מוכנים לחיות איתנו בשלום. האופציה להילחם בהם עד שהם ייכנעו או יברחו או יחליטו לחיות איתנו בשלום היא, למרבה הצער, לא באמת אופציה בשיח הישראלי. באיזשהו מקום עמוק, התודעה הישראלית, בעיקר זו החילונית, מרגישה שזכותנו להיות פה תתממש רק מזה שה'ילידים' יסכימו לכך. כלומר הם צריכים לתת לנו את הרשות להיות פה, ואנחנו נהרוג אותם עד שהם יסכימו לנו, אבל אנחנו לא מוכנים לוותר על רעיון ההסכמה. אם לא היינו נאחזים בהסכמה הזו, היינו יכולים לגמור את הסיפור הזה אחרי 7 באוקטובר. אם זו הייתה הגישה שלנו, הייתה לנו הזדמנות לכונן סדר חדש. אבל לא לקחנו אותה, ותראי כמה אנרגיה ממשלת ישראל והציבור הישראלי משקיעים בלהגיד שאנחנו לא נישאר בעזה. למה אני אומר את זה? לא יודע למה אני אומר את זה. אולי כי אני מרגיש שאנחנו במלחמה מאוד ארוכה שאנחנו לא כל כך רוצים להכריע אותה".
