47 אלף העוקבים של מירב רוזנברג בטיקטוק מקבלים ממנה הרבה זבל, אבל איכותי: בסרטונים שלה היא מספרת על מסעותיה לאיסוף חפצים מערמות אשפה־לכאורה, ולובשת בגדים שהיא מצאה שם. עד לא מזמן היא דווקא הייתה מכורה לקניות, לשיטוטים בין מדפי החנויות ולהצטיידות בלתי פוסקת בפריטים חדשים, ולא חלמה שפינות רחוב יהיו מקור אספקה למלתחה שלה. "לפני ארבע שנים אמרתי לעצמי: נראה כמה זמן אני מחזיקה בלי שופינג", מספרת רוזנברג. "הפסקתי, וגיליתי שזה לא חסר לי. במשך שנים הבילוי שלי היה להיפגש עם חברות בקניון ולקנות דברים – ופתאום הבנתי שאני לא אוהבת את זה. תאי הלבשה גורמים לי להרגיש לא טוב בגוף שלי. ריבוי המוצרים נותן לי תחושה שאין לי כסף. אם היית שואלת אותי כשהייתי נערה, הייתי נגעלת מזה ואומרת שבחיים לא אתנהג כך".
ההיכרות של רוזנברג (30) עם הבגדים מהזבל התחילה בעקבות מעבר לדירת יחיד שהיא הייתה צריכה לרהט. "לא תכננתי להתבסס על דברים מהרחוב, אבל מצאתי שולחן שאהבתי, ושמחתי לקחת אותו בלי לשלם עליו. ואז מצאתי כיסא. כשעברתי את המשוכה המחשבתית הזאת, והבנתי שאני יכולה למצוא חפצים במצב טוב ואפילו מצוין, התחלתי לקחת גם דברים אחרים".
ואיך ההרגל הזה שלך הפך לתופעת רשת?
"לא פתחתי טיקטוק כדי להיות 'משפיענית זבל'. בהתחלה העליתי תכנים אחרים, והם לא ממש תפסו. עד שיום אחד פרסמתי סרטון של 10־15 שניות שבו אני מראה בגדים מהפח, ואומרת: 'תפסיקו לזרוק לפח, יש דברים לעשות לפני שזורקים'. היו לזה מאות אלפי צפיות, וזה הפעיל אנשים. היו ששאלו מה אפשר לעשות, ואחרים אמרו שבגדים מהפח הם גועל נפש. אז צילמתי סרטון שבו אני לוקחת חולצה מהזבל ומודדת אותה. אנשים איבדו את זה. הבנתי שאפשר לדבר על אורח החיים שלי. זה טוב, זה מפעיל, זה חדש".
מירב רוזנברג: "פרסמתי סרטון קצרצר שבו אני מראה בגדים שנמצאים בפח, ואומרת: 'תפסיקו לזרוק'. היו לו מאות אלפי צפיות. אחר כך צילמתי סרטון שבו אני לוקחת חולצה מהזבל ומודדת אותה. אנשים איבדו את זה"
כשאני שואלת איך המשפחה מתייחסת להרגלי היד השניה שלה, רוזנברג אומרת שהיא הושפעה מסבתא שלה, שגדלה באנגליה בזמן מלחמת העולם השנייה. "היא תמיד משתמשת במה שיש, ולא זורקת דבר. פעם היא מצאה סוודר על הספסל ברחוב, ושאלה אותי אם אני רוצה אותו. חשבתי שזה דוחה – מה פתאום היא לוקחת מהרחוב? אנחנו לא עניים. רק שנים אחר כך התחלתי להבין: רגע, למה לא בעצם? אני אומנם לא אקח מלכתחילה משהו שמריח רע, אבל הכול יורד בכביסה".
רוזנברג אינה היחידה שמתחברת לבגדי יד שנייה, אבל ברור גם שהיא לא מובילה את ההמונים. פריטי לבוש זורמים כל העת אל המוני הצרכנים באינספור שקיות צבעוניות הנישאות מהחנות הביתה, או מגיעות במשלוחים מאתרי הקניות. השופינג כאן כדי להישאר. על הצטיידות בבגד שלא יצא זה עתה מפס הייצור אין כמעט מה לדבר: בסקר שערך מכון המחקר רושניק לוויצו בשנה שעברה, בהשתתפות 501 ישראלים דוברי עברית בני 16 עד 64, רק 21 אחוזים מהנשאלים השיבו שהם קנו בגד יד שנייה בשנה האחרונה.
לפי נתון אחר בסקר, 69 אחוזים מהנשאלים תרמו בגדים. הפער בין שני המספרים מלמד גם הוא על יחסם של הישראלים לבגדים שלהם – קונים הרבה בגדים חדשים ונפטרים מהמון בגדים משומשים. ליד מכלי האיסוף של בגדי יד שנייה תראו פעמים רבות שלט שמבקש לא להשאיר שקיות לתרומה על המדרכה, גם אם המכל מלא; ולא פעם, ממש מתחת לשלט, תופחת ערמה של שקיות בגדים לתרומה.
"בכל ריקון של מכל התרומה אפשר למלא מחדש את כל החנות", אומרת מזי מור, מנהלת רשת הביגודיות של ויצו. "מצד שני, רוב הפריטים לא ייכנסו בכלל לחנות. 60 אחוז מהבגדים הנתרמים קרועים או בלויים, או שהם זבל לא רלוונטי ולא קשור. עוד עשרה אחוזים הם בגדים במצב גבולי או לא בעונה, ואותם אנחנו מוכרות בימי מכירות מיוחדים לפי נפח. רק 30 אחוז מהבגדים שנתרמים נמכרים בחנויות שלנו. ועדיין, הכמויות שמגיעות אלינו מטורפות".
"יש כאן השפעה ברורה של הרשתות החברתיות", אומרת רוזנברג. "זה עניין של לראות ולהיראות. אם את מעלה תמונה שלך בחופשה – שרפת את האאוטפיט, ובתמונה הבאה כבר תצטרכי ללבוש משהו אחר. גם באירועים את לא יכולה ללבוש את אותה שמלה פעמיים. את כל הזמן רוצה משהו חדש, רק כדי שיהיה לך. אנחנו לא שואלות את עצמנו מספיק אם אנחנו באמת צריכות את זה או שדי לנו במה שיש".
לפי נתוני הלמ"ס, הוצאות הביגוד של משקי הבית בישראל עלו ב־53 אחוז בין 1997 ל־2022. זאת אף שבשנים הללו מחירי הבגדים דווקא ירדו ב־46 אחוזים. המשמעות היא שמשק בית ישראלי ממוצע קונה פי 3.3 יותר בגדים מהרכישה הממוצעת לפני 25 שנה.
הנתונים האלה אינם מפתיעים את ד"ר מיטל פלג מזרחי, חוקרת אופנה בת־קיימא, רגולציה סביבתית על תעשיית האופנה ופסולת טקסטיל ועמיתת פוסט־דוקטורט במחלקה לכלכלה באוניברסיטת ייל. "אני מרגישה צורך להבהיר שאני אוהבת אופנה", היא מקדימה ואומרת. "אני לא רוצה להשמיד את התעשייה, אבל לדעתי הדרך שבה אנחנו צורכים היום בגדים אינה נובעת מאהבה לאופנה. אנחנו אוהבים רק את ההתחדשות. אם אנחנו אוהבים בגד, אנחנו אמורים לרצות ללבוש אותו שוב ושוב, ולא להיפטר ממנו אחרי שלוש־ארבע לבישות. 85 אחוז מהבגדים שאנחנו קונים ייזרקו בתוך פחות משנה. עבדנו כדי להרוויח כסף, השתמשנו בו לקניית בגדים, אבל אנחנו ממצים אותם מהר, מניחים בשקית לתרומה ומרגישים טוב עם עצמנו".
מזי מור, מנהלת רשת הביגודיות של ויצו: "כצרכנית גם לי היו עכבות – אני לא יודעת איפה הבגד היה, כמה ידיים הוא עבר ומה מידת הניקיון שלו. אבל השֵׁד לא קיים, ובשנים האחרונות יש שינוי חברתי"
היא עצמה צרכנית נלהבת של בגדי יד שנייה. "כשהתחלתי לקנות בגדים כאלה, אמא שלי שאלה 'מה את עושה? זה של עניים'", היא מספרת. "האמת היא שאם יש ביגוד שמסמן עוני, אלה הבגדים הזולים שאנחנו רוכשים היום, כי האיכות שלהם נמוכה כל כך. סבתא שלי ז"ל, שעלתה מטריפולי עם מזוודה וחצי, הייתה אומרת שאינה עשירה דייה לקנות בזול. אנחנו קונים הרבה בגדים ומרגישים שניצחנו את המערכת, אבל זה כמו לקנות בתשלומים: נדמה לנו שהוצאנו מעט, ובפועל אנחנו מוציאים הרבה. יש לנו הרגשה כיפית של 'קניתי חולצה בכלום כסף', אבל בסופו של דבר אנחנו דופקים את עצמנו, כי יש לנו ארון מלא בבגדים שלא נראים עלינו טוב ולא נעימים לנו בגוף. התוצאה היא שמדי בוקר אנחנו נעמדים מול ארון מפוצץ, ואומרים – אין לי מה ללבוש".
כדאי להתעכב עוד על עניין האיכות. 14 אחוז מהנשאלים בסקר של ויצו ציינו שנושא האיכות הוא מבחינתם חסם שמונע קניית יד שנייה. אלא שגם הבגדים שבחנויות מיוצרים במהירות ובזול כדי להימכר מהר ובזול, ולא נועדו להאריך ימים. לא תמיד זה היה ככה: "האיכות של הבגדים ירדה, ויש לכך שתי סיבות מרכזיות", מסבירה ד"ר פלג מזרחי. "הראשונה היא הצורך להוריד את מחיר הבגדים. כלומר, המודל העסקי הרווח בשוק נעשה גם המודל של האופנה. אופנה מהירה מבוססת על מחירים זולים, ואי אפשר לייצר בגדים בזול בלי להפחית את האיכות". התהליך הזה מתבטא במגוון שינויים קטנים אך משמעותיים: למשל, השימוש בכפתורים פחת, כי התפירה שלהם דורשת זמן. מאותה הסיבה יש גם פחות רוכסנים, ואלה שקיימים נוטים להיתקע יותר. האופנה המהירה מתאפיינת גם בפחות מידות מדויקות ויותר בגדי one size, ואלה כמובן לא תמיד יושבים טוב על הגוף".
הסיבה השנייה לירידת האיכות היא התרחבות השימוש בסיבים סינתטיים, ובראשם הפוליאסטר, במקום סיבים טבעיים, שהמוכר שבהם הוא כותנה. "רוב מוחלט של הסיבים הסינתטיים מיוצרים מנפט, ממש כמו זה שמגיע למכל הדלק במכוניות שלנו", ממשיכה פלג מזרחי. "כל העולם מנסה להיות סביבתי יותר, מקיים יותר, להילחם במשבר האקלים ולהפחית שימוש בדלקי מאובנים, אבל תעשיית האופנה דווקא משתמשת ביותר ויותר נפט כדי לייצר בגדים זולים.
"קילו פוליאסטר עולה פחות מחצי קילו של כותנה, אבל הבדים המיוצרים ממנו לא איכותיים. כל מי שלבש בד סינתטי בקיץ הישראלי הרגיש את זה היטב. הבגדים האלה לא נושמים. זה לא 'כמו ללבוש פלסטיק', זה דה־פקטו ללבוש פלסטיק. מלבד התחושה הלא נעימה, הבדים האלה מפרישים הרבה מאוד מיקרופלסטיק לתוך הגוף שלנו, ויש לכך השלכות בריאותיות. ומעל לכל זאת, החומרים שהבגד מיוצר מהם אינם מתפרקים, והם יישארו בעולם גם 400 ו־500 שנה אחרינו".
מי שרוצה להימלט מבגדי הפוליאסטר שמגיעים בהמוניהם גם לחנויות יד שנייה, יכול להתנחם בחנויות הווינטג'. אלה מציעות בגדים שיוצרו לפני שלושים שנה לכל הפחות, בעידן הסיבים הטבעיים. "בגד וינטג' אינו חייב להיות יד שנייה", אומרת ד"ר פלג מזרחי. "יש כאלה, אבל יש גם בגדים מ'מלאים מתים', שלא נמכרו ולא היו שייכים לאיש מעולם. מכיוון שהם יוצרו לפני שלושים שנה ויותר, בדרך כלל הם הרבה יותר איכותיים. עד שנות התשעים לא ייצרו כמעט בגדים בייצור המוני, וגם כשהתחילה האופנה המהירה, זה לא היה בכמויות שאנחנו מכירות היום. פוליאסטר היה קיים, אבל לא השתמשו בו בהיקף גדול כל כך. אפשר לראות שאלה בגדים באיכות גבוהה יותר ומחומרים טובים יותר".
ד"ר מיטל פלג מזרחי, חוקרת אופנה: "כשהתחלתי לקנות בגדי יד שנייה, אמא שלי שאלה 'מה את עושה? זה של עניים'. אבל האמת היא שאם יש ביגוד שמסמן עוני, אלה הבגדים הזולים שהאיכות שלהם נמוכה. סבתא שלי, שעלתה מטריפולי עם מזוודה וחצי, הייתה אומרת שאינה עשירה דיה לקנות בזול"
לעומת הממליצים לצרוך יותר בגדי יד שנייה, יש הטוענים שכדי שהענף הזה יתקיים – מישהו צריך לקנות בגדים יד ראשונה. הבעיה בטיעון הזה היא שהאנושות מייצרת ורוכשת כמויות עודפות של בגדים, הרבה יותר מהדרוש לה. זוכרים את הביגודית ש־60 אחוזים מתכולתה אינם יכולים להימכר בחנויות יד שנייה? מזי מור מספרת שהבגדים האלו הולכים למחזור. "אנחנו מעבירים אותם לחברה שנקראת רוזניר, ושם מורידים את הכפתורים ומנתבים את הבגדים הלאה: לסמרטוטים לתעשייה או לשימוש חוזר". וזה רק קצה הקרחון: דו"ח של "ברית האו"ם לאופנה בת קיימא" קובע שגם אם כל חברות הטקסטיל ידמימו עכשיו את המתפרות ופסי הייצור, יש בעולם בגדים שיספיקו לכל בני האדם לחמישים השנים הבאות. 60 אחוזים מפריטי הלבוש מגיעים למטמנות האשפה כבר בשנה הראשונה לייצורם – רבים מהם בלי שנלבשו אפילו פעם אחת.
יש גם חסם פסיכולוגי שמונע מהצרכן הממוצע לרכוש בגדי יד שנייה. 79 אחוזים ממשתתפי הסקר שנערך בשביל ויצו אמרו שהבעיה הגדולה ביותר מבחינתם היא הידיעה שמישהו כבר השתמש בבגד לפניהם. "זה באמת האתגר הכי גדול בהנגשת יד שנייה", אומרת מור. "כצרכנית אני יכולה לומר שאלו היו גם העכבות שלי: אני לא יודעת איפה הבגד היה, כמה ידיים הוא עבר ומה מידת הניקיון שלו. אבל כשאת נכנסת לחנות ורואה את הבגדים – את מבינה פתאום שהשֵׁד לא קיים. בשנים האחרונות יש שינוי חברתי בנושא. אני רואה את הבן שלי בא לקנות בגדים יד שנייה, וכמוהו הרבה צעירים בשנות העשרים לחייהם. הקהל הזה מחפש דברים מיוחדים שאי אפשר למצוא בקניון, ומוצא אותם אצלנו. אנשים נוסעים מרחקים בשביל לקנות בחנויות יד שנייה מפורסמות. גם מהטלוויזיה ומהתיאטרון מגיעים כדי לחפש בגדים להפקות. יש גם סיבות של קיימות, ויש אנשים שרוצים להתחדש באופן שלא יכאיב להם בכיס. המלאי גם מתחדש ומשתנה כל הזמן, והבגדים שנמכרים הם במצב מצוין".
אחד היתרונות של בגדי יד שנייה, כפי שציינה מור, הוא בתחום הבגדים המיוחדים. כאלה שמטבעם נלבשים רק פעמים בודדות – והיידה לארון: שמלות לאירועים, חליפות מהודרות וגם תחפושות. "בחנויות יד שנייה אפשר למצוא בגדים כאלה בעשירית המחיר. בפורים יש ירידי תחפושות, בסוף שנה מוציאים את שמלות הנשף, וגם מותגים ובגדי מעצבים נמכרים במחיר נמוך מאוד".
"אם אראה בקניון בגד יפה אבל יקר מדי – אני לא אמדוד אותו", אומרת רוזנברג, "אבל כשאני מוצאת בגד כזה בחנות יד שנייה, אין סיבה שלא אקח אותו. כשמורידים מהבגדים את הערך הכספי, אני גם לא מרגישה צורך להיאחז בהם. קל יותר להתחדש, וגם קל יותר לשחרר מהארון את מה שאני לא לובשת. אני גם חושבת שאני מתלבשת עכשיו הרבה יותר טוב מבעבר, כי מצאתי את הסגנון שלי ואני לובשת מה שנראה טוב עליי, בלי קשר לטרנדים".
אורה כורזים, יו"ר ויצו ישראל, מציינת יתרונות נוספים: "החוויה של מציאת מציאות – כלומר גילוי פריט מעולה שמחירו נמוך – אינה קיימת בחנויות אופנה רגילות. הרבה חנויות יד שנייה מציעות עוד דברים מלבד בגדים: כלי בית, משחקים לילדים והמון ספרים חדשים שמגיעים אליהן ואפשר לקנות אותם בעשרה שקלים במקום במאה, וזה אותו הספר. אנשים באים אלינו בידיעה שהם מקבלים מחיר חברתי על פריטים טובים".
צעירים חובבי אופנה או לקוח שמחפש פריטים מיוחדים יכולים לבוא על סיפוקם בבגדי יד שנייה, אבל לפעמים צריך לקנות בגד חדש בגלל גוף שמשתנה, ילדים שגדלים, או אפילו כדרך להביע אהבה.
מור: "גם בגדי קז'ואל זולים יותר בחנויות יד שנייה. המחיר הרבה פעמים אטרקטיבי יותר ממה שתמצאי באתרים כמו שיין".
ד"ר פלג מזרחי: "יש לי ארבעה ילדים בין גיל שמונה לגיל שנה, ו־99 אחוז ממה שהם לובשים הם בגדי יד שנייה ואפילו שלישית ורביעית. מעבר לחיסכון הכספי זה גם משחרר מאוד. לא אכפת לי אם הם יחזרו מהגן עם כתמים, כי אלה בגדים שכבר לבשו אותם, והם לא עלו לי הרבה. הילדים שלי אוהבים להתחדש ולקנות, אבל מבחינתם הכי כיף ללכת לחנות יד שנייה. אני נותנת להם תקציב, והם יודעים שהם יכולים לקנות בו הרבה מאוד, וברמה החינוכית הם גם מבינים למה.
"אני מדברת איתם על זה בהתאם לגילם, והם יודעים שהזבל שאנחנו מייצרים לא נעלם אלא הולך למקום כלשהו, בדרך כלל לאפריקה. הם יודעים שאנחנו רוצים לייצר כמה שפחות זבל, ושייצרו כמה שפחות בגדים חדשים בשבילנו. בניגוד למה שהרבה אנשים חושבים, זה לא מסר מפחיד אלא מסר מחזק, כי הילדים מבינים שהם חלק מהפתרון. הבכור שלי אמר לי כשהיה בן ארבע: 'אמא, את דוקטור של כדור הארץ בבגדים. את מתלבשת כדי להציל את העולם'".
מה תציעי למי שמרגישה שאין לה מה ללבוש?
"לעשות סדר בארון. אם נעשה את זה, כנראה נגלה שיש לנו חנות בגדים קטנה ששכחנו מקיומה. השלב הבא הוא להבין מה חסר, ולעשות רשימת קניות. הקנייה צריכה לענות על הסגנון והצרכים של המלתחה שלנו. למשל, לעולם לא אלבש בגד שצריך גיהוץ, אז מבחינתי מיותר לקנות אחד כזה. לאוניברסיטת ייל אסור לי להגיע בג'ינס, אז אני לא קונה ג'ינסים.
"את הקניות אפשר לעשות בכל מיני מקומות, לפי מה שמתאים לך. חנויות יד שנייה הן פתרון מצוין. מצד שני הוא לא מתאים לכולן, למשל כי מגוון המידות הוא לא אותו מגוון. אם ביד ראשונה יש מחסור במידות מסוימות, קל וחומר ביד שנייה. אפשרות אחרת היא מסיבות החלפת בגדים, שאפשר לארגן גם לפי מידות. זה מה שאני עשיתי בהריונות שלי. וכן, אפשר גם לקנות בגד חדש. במקרה כזה, העדיפות הראשונה היא לקנות ממעצבות ישראליות, אבל גם אופנה מהירה היא אפשרות, אני לא חושבת שזה הדבר הכי נורא בעולם. אם אנחנו קונות באופן מדויק ובכמות שמתאימה לצרכים שלנו, השמיים לא ייפלו".
רוזנברג: "לא תמיד צריך לרוץ ולקנות חדש. אם נקרעו לך נעליים או אם יש אירוע שאת צריכה בשבילו שמלה, הפתרון לא חייב להיות בחנות או באתר. הוא יכול להימצא סביבך – אצל חברות, אחיות. פעם העולם התנהל כך. תרבות הצריכה הייתה מתונה יותר, ואנשים העריכו יותר את הבגד".
לפני חודשים אחדים ראיינתי למוסף דיוקן את ההיסטוריונית וחוקרת האופנה לוסי אדלינגטון, בעקבות ספר שכתבה על מתפרת אופנה עילית שפעלה בתוך מחנה אושוויץ. במהלך השיחה ציינה אדלינגטון את תת־ההערכה של חוקרים והיסטוריונים כלפי תחומים שנתפסים כ"נשיים", כמו למשל האופנה: "בראש ההיררכיה עומדים הפוליטיקה והצבא, שנחשבים לנושאים שמשנים את העולם, וזה נכון. גם היסטוריה כלכלית נחשבת רצינית וגבוהה, אבל כשמדברים עליה מתייחסים לפלדה, לנשקים, לכימיה – ואני רוצה לצעוק: יש כל כך הרבה כסף בטקסטיל! בגדים נחשבים לרכים, ואופנה נחשבת לשטחית, אבל התחום הזה כולל את מבנה התעשייה, את האנשים והכישורים שלהם, את אופי הצרכנות". ד"ר פלג מזרחי מסכימה עם ההבחנה הזאת, וגם מוצאת בה תקווה: "אופנה היא מהכוחות הכלכליים החזקים בעולם. תמיד לימדו אותנו שהבגדים אומרים עלינו הרבה. לא ירחק היום שלא יהיה מגניב ללבוש אופנה מהירה. כבר היום אני רואה מובילי דעת קהל שנמנעים ממנה, פשוט כי זה לא מגניב. אני מאמינה שזאת תהיה המגמה".
גם מירב רוזנברג משוכנעת שמה שמעורר תמיהה היום יהפוך בעתיד למובן מאליו. "אני מקבלת הרבה תגובות על הסרטונים שלי", היא אומרת. "רובן טובות, אבל יש גם רעות – והן מגיעות בעיקר מאנשים שלא רוצים ללמוד שום דבר, אלא רק להטריל. הבחירות שלי לא צריכות להתאים לכולם, ואין לי שום בעיה עם זה. היתרון שלי הוא שיחסית ליוצרת תוכן בטיקטוק, אני לא צעירה. אני יודעת מי אני, ואני בטוחה במה שאני עושה. המגיבים ברשתות יכולים להגיד מה שהם רוצים, אבל ברחוב אני מקבלת תגובות מדהימות. נשים וגברים בכל הגילים אומרים לי ששיניתי משהו אצלם. הלכתי פעם למסעדה, והמארחת זיהתה אותי ואמרה לי: 'החולצה שאני לובשת עכשיו – מצאתי אותה על ספסל, ובזכותך לקחתי אותה'".
