אביחי הולנדר שחרר בחודש שעבר את השיר "לקום". הקליפ שליווה אותו וצולם בתל השומר נראה מוכר לעין וללב הישראלי שמאז 7 באוקטובר התרגל לתמונות של צעירים משתקמים מפציעות מלחמה. פעימות המוניטור נותנות את הביט, התפאורה היא מכשירי הכושר בחדרי השיקום, והשחקנים הם אנשים מהחיים עצמם, אלו שלוחמים יום־יום במלחמה על המובן מאליו – לקום בבוקר וללמוד ללכת.
למעשה השיר נכתב הרבה לפני טבח 7 באוקטובר, ונוצר בשיתוף פעולה עם עילי חיות, חבר ותיק של הולנדר שנפצע במהלך שירותו הצבאי לפני שש שנים. בחיים שלפני הפציעה היה חיות ספורטאי מצטיין, וכיום אף שהוא מתנייד בכיסא גלגלים הוא ממשיך להצטיין בספורט, ומסתובב בין מחלקות שיקום בבתי חולים כדי לתמוך ולעודד.
השם אביחי הולנדר (32) אולי מצלצל לכם מוכר. הוא נשוי, אב לשלושה וגר בגבעת־שמואל, והשירים שלו כנראה מוכרים לכם קצת יותר. בשנה האחרונה, בין כל המראות הטרגיים שמילאו את הרשתות החברתיות, אפשר היה למצוא סרטונים כואבים של מצבות טריות מקושטות בבלונים וזרי פרחים וברקע מתנגן השיר ״יומולדת״ של הולנדר. מי שנפרדו השנה מאהוב חגגו בלעדיו את היום שבו נולד.
"יובי ויפרח נהרגו ביום ההולדת שלי״, מספר הולנדר על שני חבריו לצוות שנפלו במבצע צוק איתן, ״הרגשתי אשם, ולא רציתי שיתייחסו אליי ביום הזה, חשתי צורך לבקש מהם רשות לחגוג. אז הלכתי לאביבה, אמא של טל יפרח ז״ל, ושיתפתי אותה בקושי שלי ובלחן שהתנגן לי עם משפט אחד – 'איך שרים ביום הולדת׳. קיוויתי שהיא תיתן לי השראה, והופתעתי שהשיחה איתה שינתה לי את כל התמונה. היא אמרה שהיום שבו נולד מישהו אינו מתבטל כשהוא כבר איננו. העיקר שתעשה משהו חיובי, שמישהו יוכל להמשיך את זה אחריך. אני זוכר איזה ריאיון שהמראיינת שאלה אותי איך אני מרגיש ש׳יומולדת׳ הפך ללהיט, וזה פירק אותי. מה זה להיט? המילה להיט לא קשורה בכלל לשיר שהוא קול אמיתי של אמא אמיתית שאני מכיר. להיט הוא דבר מסחרי. אבל אז חברה של יובי אמרה לי שאם הוא היה בחיים הוא בטח היה משוויץ בי, ומאז אני הולך עם זה. אף אחד מאיתנו לא רוצה שהקרובים שלו יהיו שבורים ועצובים אחרי שנלך, ואם מאמינים בחיים שאחרי המוות, צריך להשאיר מקום לשמחה, כי אם הם מסתכלים עלינו מלמעלה כדאי שיראו אותנו חיים. הבדיחות של יובי ויפרח כבר לא מצחיקות? הן כן! אז מה אם הבן־אדם איננו? מי שלא נוהג ככה נשאר רק עם השבר, ואז כל יום אתה מרגיש שאתה הולך למות. ברגע שהתחלתי לראות בשבר גם הזדמנות, אני פחות מפחד למות. נולדו לי ילדים, ושירים שאנשים אוהבים, אני מאמין בכוח של מילים, עושה מה שאני מאוד אוהב, ושלם עם מה שאשאיר אחריי".
גילוי נאות, לריאיון אני באה לאחר היכרות ארוכת שנים עם הולנדר. הכרנו לפני יותר מעשר שנים בעמותה שבה שנינו התנדבנו. אני מזכירה לו זיכרון עמום של שיחה שהייתה לנו, הוא היה אז בצבא ושיתף אותי בקושי של התפקיד שלו כסמל צוות, ובכלל עם המסגרת הצבאית הנוקשה. "היום אני מסתכל על הצבא מזווית אחרת״, הוא מתרווח בספה, מנסה להיזכר בשיחה, ״מלבד המוזיקה, אני עובד חצי מהשבוע במשרד הביטחון כמלווה של נכים בצה"ל. גלגל של התבגרות הוביל אותי לקשר עם מי שהיו המפקדים שלי, אנשים שלא העזתי להסתכל עליהם בכלל. יצא לי לנגן ליד המיטה של רבים מהם שנפצעו. התדר של המוזיקה שׂם אותי במקום אחר. בעזרת מוזיקה, אפילו חייל פשוט יכול להגיע לגנרל הכי גדול. אבל חוץ מהמבנה המערכתי, הקושי האמיתי בצבא היה כי אני מאוד אינדיווידואל".
ובכל זאת אחר כך חזרת לעבוד עם הצבא.
"חזרתי מכיוון אחר. תפקידי הוא להיות צמוד לבן אדם ולהשלים את המגבלה שלו. זה מחזק אותי ומעניק פרופורציות. אלו אנשים שאיבדו את היכולת להזיז את הידיים, אבל זה לא מונע מהם לשאת אישה, לבנות בית, ללדת ילדים ולהיות משמעותי עבורם, ולהמשיך לעשות את מה שהם אוהבים. אם אין להם יכולת להזיז את הידיים, אני אהיה להם ידיים. יש מישהו שעבד בעץ לפני הפציעה שלו, והוא ממשיך גם אחרי, דרכי. הידע נמצא אצלו, אני רק הידיים המבצעות. כשאתה חי צמוד כל כך לאנשים כאלה אתה אומר, יש לי מלא משאבים, יש לי שתי ידיים עובדות, אני עצמאי, אני יכול לעשות מלא דברים. הכול עניין של כמה אתה מוכן להשקיע ולרדוף".
"הייתי בחושך הכי גדול שאדם יכול להיות בהתמודדות עם החיים שלו. אמא שלי הייתה נכנסת, פותחת את התריס ואומרת: 'אתה חייב שייכנס פה קצת אור, אני לא אתן לך לשקוע'. היה לי מזל שהיו שם אנשים סביבי שהתריעו שמשהו לא סבבה"
איך אתה מצליח להחזיק שני קצוות מאוד רחוקים? חצי שבוע אתה בצללים, ובחצי האחר הזרקור מופנה אליך.
"זה כמו להיות ספיידרמן. במקום אחד אני מישהו מסוים מאוד, ואז אני לובש את החליפה והופך להיות אביחי הולנדר. אני נמצא בשני קצוות שאומנם מאוד רחוקים אך משלימים. אני יודע להגיד לעצמי שכל ההצלחה שלי תלויה באנשים שמאחור – הנגנים, המפיק, הסטייליסטית, המנהל האישי. כל ההצלחה שלי עד עכשיו היא בזכות אלו שמקיפים אותי והשלימו את הרגעים שאני לא פנוי. כל אחד מהנגנים שלי עושה יותר מנגינה בלבד. אחד על הליינאפ, אחד על המחשב וההקלטות, אחד על הטכני, אחד כותב אקורדים לכולם. המנהל שלי עושה גם יח"צ, ניהול כספים ועוד. וכל זה קורה כי כולם מאמינים במה שאני מנסה לעשות, ובא לתת מעצמו יותר".
אחרי הצבא טס הולנדר לדרום אמריקה. "הרגשתי שאני לא בלופ", הוא מספר, "אנשים הולכים למסיבות ונהנים. ואני לא. הייתי בבועה הזאת, שהיום כל מילואימניק נמצא בה. הרגשתי שבאתי מפלנטה אחרת, שהתודעה שלי השתנתה. החיים לפני ואחרי הם לא אותו דבר, גם אם חזרת לתפקוד. וכשאתה נמצא בסביבת אנשים שלא עברו את מה שחווית אתה פשוט לא מוצא את עצמך. התגעגעתי לצוות שלי, ולמזלי הייתה לי שם גיטרה קטנה שהצילה אותי. דרכה הכרתי אנשים. לא רציתי לדבר, רציתי רק לשיר. בכלל קל לי יותר לדבר דרך שירים". גם כשחזר לארץ, בניסיון להיכנס לשיגרה, הוא מספר שלא הצליח לצאת מאותה בועה. "הייתי בחושך הכי גדול שאדם יכול להיות בהתמודדות עם החיים שלו. אני זוכר שיחה בשולחן שבת עם אבא ואמא שלי. אבא שלי אמר: 'אל תדבר סתם, תגיד תודה שיצאת משם בחיים. ברוך השם יצאת בסדר, בריא ושלם'. עניתי לו שיש לפעמים דברים שעדיף למות ולא לחוות. הייתי כל הזמן בתחושה שאני הולך למות. כתבתי צוואות, חייתי בסטרס קיצוני, צורך לא מוסבר לטרוף את החיים, מיהרתי להספיק דבר אחרי דבר. אבא שלי אמר לי 'אז מה קרה, מה שלא עשית היום תעשה ביום אחר', ולא הצלחתי להבין מה הוא אומר, מה זאת אומרת ביום אחר? לא בטוח שיש יום אחר. באותה תקופה כמעט שלא יצאתי מהחדר הקטן והחשוך מאוד שהיה לי בבית של ההורים. אמא שלי הייתה נכנסת, פותחת את התריס ואומרת: 'אתה חייב שייכנס פה קצת אור, אני לא אתן לך לשקוע'. היה לי מזל שהיו שם אנשים סביבי שהתריעו שמשהו לא סבבה. לקח לי זמן לקבל את זה, להתמודד עם המאצ'ו הלוחמני שלי שאומר שאני סבבה".
כמה זמן היית ככה, בחושך הזה?
"בערך שנתיים. לא היה לי מושג מה יש לי. היום יש שיח פתוח על התחושות של המילואימניקים בחזרה הביתה, על הנחיתה למציאות, ואני כל כך מזדהה עם הקושי הזה. יש בועה שעוטפת את הראש שלך בגלל החוויה המטלטלת שעברת. ובכלל, אזור הלחימה הוא פלנטה אחרת. אין תקשורת שמטפטפת דברים. באירוע שבו נהרגו יובי ויפרח, שאר הצוות נפצעו, ונכנסו מילואימניקים להחליף אותם. הם סיפרו מה אומרים בתקשורת והופתענו לגלות כמה מה שחושבים בחוץ רחוק מהמציאות שהיינו בה. אנשים מדמיינים שבשדה הקרב כל הזמן נשמעים קולות ירי, אבל רק מי שהיה שם יודע שזה אירוע פה, אירוע שם, ויש שגרה שקטה יחסית גם בתוך הלחימה. יש פער גדול. והפער הזה נמשך אצלי גם אחרי שהשתחררתי, היה לי קשה לחזור לחיים ולהתבונן על דברים כמו שהם.
"לפני השחרור אמרתי לעצמי – כשנצא מעזה, כשהצבא ייגמר, משהו יירגע בי. השירות היה אינטנסיבי, כמעט בכל גבול בארץ חווינו חוויות קרביות מורכבות, והקצה היה צוק איתן. אתה חי את הלוחמנות הזאת יום־יום, ובלי הכנה יוצא למציאות, וזה קשה מאוד. התחלתי לימודי פיזיותרפיה אבל לא צלחתי שיעור אחד עד הסוף, הייתי באטרף, מצאתי את עצמי צורח המון. מזל שהייתה לי המוזיקה שהכניסה בי תשוקה מטורפת – במוזיקה המוח מוסט לכיוון אחר, אפילו שאתה מרגיש כל הזמן שמחר תמות. האזנתי למוזיקה, ניגנתי, כתבתי, יצרתי. גרמתי למשהו לא קיים להיות קיים. וגם הידיעה שיש למוזיקה השפעה בעולם עזרה לי".
במהלך אותן שנים פגש הולנדר את אלכס, קשר שהוביל לחתונה וילדים וגם מה שהכריח אותו לצאת מהחדר. "בהיריון – תקופה שגם ככה מערערת – התחלתי לפחד. הבנתי שכל זמן שאתה לבד אתה לא חייב לנקות את האבק, כשאתה לבד רק אתה רואה את הלכלוך בבית, אבל כשמישהו נוסף פתאום הבית מתמלא מראות, אתה רואה את עצמך. רגע לפני שנולד הילד הראשון שלנו הלכתי לטיפול והבנתי שיש כלים. אל הוועדה של משרד הביטחון הגעתי בלי עורך דין ועם השיר 'לא נרגע', ברגע שהשמעתי להם אותו נגמרו השאלות, הם נתנו לי את האישור, ואני מוכר כנכה צה"ל".
אתה מרגיש שיש לך תפקיד להביא למודעות את הפוסט־טראומה?
"לא רציתי לדבר על זה, אנשים סביבי אמרו שזה לא מעניין. אבל כשהתחלתי, ומספר ההשמעות של השיר עלה, הבנתי שיש עוד מישהו שמרגיש עכשיו לא לבד. כשהשיר לא נרגע התפרסם היה רצף של אירועים שהעלה את הנושא לשיח, ושיתפו אותו אביב אלוש, חנן בן־ארי, איילת שקד ועוד".
"אנשים מפורסמים מביעים את דעתם בכל מיני נושאים, ואני מוצא את עצמי הרבה פעמים לא יודע מה אני אמור להגיד. אבל יש משהו אחד שאני בטוח בו וזו האחדות. לא כקלישאה אלא בהבנה שזו אסטרטגיה מדינית לכל דבר"
בפיגוע בצריפין שאירע בחודש שעבר, אמא של אחד הפצועים סיפרה שכשפגשה אותו מיד אחרי האירוע הוא חייך בפעם הראשונה אחרי תקופה ארוכה. כמה חודשים קודם הוא התחיל תהליך שיקום נפשי בגלל אירועים שחווה בתוך הלחימה בעזה, ועכשיו סוף־סוף רואים את הפציעה שלו.
"פציעה נפשית היא מציאות מורכבת, זו התמודדות בינך לבינך בניסיון לאשר לעצמך שאתה בסדר. מתעוררות שאלות אם אירוע כזה או אחר קשור לדברים שעברת. אני צרחתי על אנשים, מיתרי הקול שלי נהרסו, חצי תו בקושי הצלחתי לשיר. צרחתי על ההורים, על השותף לדירה, על אשתי, על הילדים שלי. הפציעה הנפשית מתעתעת. אתה חי את חייך, ופתאום מקבל פלאשבק שגורם לך לצרוח. היו סביבי קולות שביאסו אותי, אחותי שאלה יום אחד על מה כל הזעם שלי ולמה אני מגזים. זה העציב אותי, ורק אחרי שחקרתי גיליתי שזה אחד מהתסמינים של פוסט טראומה".
הולנדר משתף אותי שבשונה מהיום, שהדיבור על עיבוד לחיילים שיוצאים מהקרבות שכיח, לפני עשר שנים איש לא דיבר איתם. "כשיצאנו מצוק איתן אף גורם צבאי לא דיבר איתנו. היו לנו יומיים עיבוד מטעם העמותה של היחידה, ומאוחר יותר דרך עמותה עצמאית יצאנו כל הצוות למסע שחרור בחו"ל. חל שינוי חיובי מאז, אבל יש עוד דרך".
"את לא שאלת", אומר הולנדר, "אבל יש משהו שאני רוצה להגיד. אנשים מפורסמים מביעים את דעתם בכל מיני נושאים, ואני מוצא את עצמי הרבה פעמים לא יודע מה אני אמור להגיד. אבל יש משהו אחד שאני בטוח בו, וזו האחדות. לא כקלישאה אלא בהבנה שזו אסטרטגיה מדינית לכל דבר. במדינה שחיה בתוך ג'ונגל מטורף של אסלאם רדיקלי שרוצה למחוק אותנו, זו פריווילגיה מופרעת ומסוכנת לתת לחברה להתפורר, זה החטא הכי גדול שיכול להיות למנהיג. זה קרה לכל מנהיג שהיה פה".
כדי לחדד את האמירה, הולנדר מצטט את עצמו מתוך השיר ׳נלחם׳: "עיגולים ורודים מציגים מסך עשן, כמה החיים יפים, אדם מניח ראש על כר והוא, נלחם״, זה יותר מהלאבי־דאבי שאנשים נוטים לחשוב עליו כשמדברים על אחדות, יש אינטרס לאומי לעמוד זה לצד זה כדי שלא נשכב מתים זה ליד זה. ראיתי איך שיר יפהפה לא יצא כי שני אנשים לא הסתדרו. במוזיקה זה מבאס, אבל כשמדובר במדינה – אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו. זה מסוכן. ההיסטוריה מלמדת שבכל פעם שהיה פילוג נפלנו".
הולנדר משתף אותי באירוע ממלכתי לציון עשור למבצע צוק איתן, שהוזמן לנגן בו. "היו שם ביבי, גלנט, בוז'י, הרמטכ"ל. כל הצמרת ישבו בשורה הראשונה, ומאחוריהם הורים שכולים. זו הייתה הופעה שלכאורה קטנה עליי, הופעתי כבר מול אלפי אנשים ושם היו בסך הכול מאתיים איש, אבל היה משהו קשה מאוד בחדר. הורים שכולים צעקו על הדוברים. הערב התקדם, והצעקות התגברו, ואני המתנתי בצד ופחדתי. איך אני אמור לשיר אחרי זה? אבל כשעליתי הייתה דממת אלחוט כמו שלא שמעתי בחיים, לרגע כולם עצרו והיו בהקשבה. לא הייתי בשום צד, הייתי מוזיקה. שרתי מתוך הלב את 'אור בשיגעון': ׳כל עוד יש רוח, הסערה תנוח ותחלוף, בוא תהיה לי רגע אור בשיגעון'".
בשנה האחרונה, חוץ מהשבר והאובדן הלאומי, מלאך המוות דפק להולנדר בדלת פעמיים. אחיינו מעיין בן השנה נהרג בתאונת דרכים, וחודשים ספורים מאוחר יותר נפטרה אמו אחרי שנים של מאבק במחלת הסרטן. אנחנו נפגשים כמה ימים אחרי שחגג יום הולדת, ואני מבקשת ממנו שיסכם לי במילה או משפט את השנה שהייתה לו. הולנדר שותק ושוקע בתוך הספה כמבקש להיעלם עם השאלה. "אני מכיר את הכאב שלי", הוא מצטט את עצמו מהשיר ׳אור בשיגעון׳, "זה כאב שאני לא מדבר עליו בינתיים, הטוב רחוק. בהמשך השיר יש משפט 'הריחות שבאוויר והחגים מבשרים את סוף הקיץ, מי ייתן שבסופם תבוא יונה תבוא שנה טובה עלייך, אחרי כל השבר, יבוא צחוק'. אני לא יודע לענות לך כי לא התעסקתי בזה, אני רק מנסה להרים את הראש מעל המים".
איפה היית ב־7 באוקטובר?
״נעתי בין העשייה הביטחונית למוזיקה. יצאתי עם הנגנים שלי להופיע היכן שהיה צריך אותנו אבל מאחר שאני לוחם הרגשתי בכלוב – לוחם הוא תמיד לוחם. העבודה שלי נותנת פטור ממילואים, וחוץ מזה אני לא יכול לעזוב את מי שאני מלווה, אחרת הוא לא יוכל לעשות כלום. חודשיים אחרי שהתחלתי לעבוד עם מישהו אמא שלי שאלה אותי איך הולך לי, ועניתי שלא משהו ושאני חושב לעזוב כי אני מרגיש שמי שאני מלווה לא אוהב אותי. היא שאלה: 'ואתה הראית לו מספיק אהבה?', למדתי שכדי לרתום אליך מישהו אתה צריך אהבה לפני הכול".
"המוזיקה מחזיקה קצוות, ונוגעת בעצבים חשופים. יש הרבה כאב בשירים שלי, אבל דווקא בחיים עצמם אני מבסוט"
וזה עבד עם המטופל הזה?
"ממש. טיפלתי בו ארבע שנים, ואמא שלי ממשיכה ללוות אותי. אני מוצא את עצמי מתייעץ איתה לרגעים. היא השאירה לנו צוואה ערכית שבה היא ביקשה שנעשה מעשים טובים לעילוי נשמתה, בעולם הבא היא לא תוכל לעשות מעשים טובים, ולעילוי נשמתה אנחנו רוצים לעשות מעשים טובים קטנים, כמו להכין מרק לאיש זקן". הולנדר מבקש לעצור רגע, הבכי לא נותן לו להמשיך לדבר. "היא הייתה אמנית, אני בחרתי לעשות מזה קריירה. במקצועה היא הייתה מורה למוזיקה, והיא גם הביאה את המוזיקה הביתה. הקשר עם אמא שלי מעסיק אותי הרבה ומשפיע על הקשר שלי עם הילדים ועל הבמה. היא הייתה סמל של חסד ואצילות נפש, אני רק צינור, המשך שלה, לא המצאתי כלום. זה עוזר לי להרגיש בנוח בהרבה סיטואציות בחיים, אני לא פה בשמי".
על הקליפ של השיר "בואי" הוא מספר שהוא לא רצה לבחור במובן מאליו ולצלם בחור ובחורה ולכן הוא צילם בבית אבות. כשהראה את התוצאה לאמא שלו הוא הרגיש מעט לא נוח עם כל מה שהוא שר שם, "יש מילים שהן לא הכי מתאימות, ובכל זאת הראיתי לה. קירבתי לה את הפלאפון לעיניים כדי שהיא תוכל לראות". הוא נזכר והבכי שוב מציף אותו, "היא אמרה 'וואו איזה חסד', זה מה שהיה לה להגיד, 'איך שימחת אותם'. היא נתנה פרספקטיבה לילד שבי שניסה לעשות משהו מגניב.
"היא הייתה חולה שנים רבות, שהיו בהן טלטלות וטיפולים. היה לי קשה לעזור לה בתקופה הזו, הייתי רחוק גיאוגרפית, וגם כי לא רציתי לזכור אותה ככה. המשכתי במוזיקה, הרגשתי שיעשה לה טוב וייתן לה כוח אם אצליח. באחת הזאפות שהיו עוד בתקופת הקורונה, בירושלים, פתחתי להורים מתחם מבודד כדי שהיא תוכל לראות אותי בהופעה. והיא זכתה לראות אותי. זכיתי שהיא תהיה שם".
אני זוכרת את ההופעה הראשונה שלך בגולה לפני שמונה שנים, הכול היה נראה די חובבני.
"מאוד. אף אחד לא הכיר אז את השירים שלי", הוא צוחק, "אחרי הגולה נכנסתי למערה ולא הופעתי חמש שנים, שקעתי בכתיבה. הבנתי שלהופיע זה כמעט הכול חוץ מרק לעשות מוזיקה. זה לנהל סטארטאפ, וללמוד כל הזמן. פגשתי אנשים טובים למודי ניסיון ורציתי ללמוד מהידע שלהם. חנן בן־ארי שמר עליי לא לעשות טעויות פזיזות של עטלף עיוור, שרק מנסה להבין איפה הוא בתוך החלל".
צריך הרבה ענווה בשביל זה.
"בהקדמה של מסילת ישרים כתוב שאדם אינו לבד בעולם, הוא עומד על גזוזטרה ומביט על המבוך שהוא מתהלך בו. ועברתי באותו מבוך. אין חכם כבעל ניסיון. היו גם הנגנים שלי, שיש להם שנים של ניסיון בתעשייה. אחד מנגן עם רייכל, ואחד עם אברהם טל. הם המורים שלי, לפעמים, לפני הופעות שאין לי מושג מה יהיה בהן, הם כמו עמוד ענן בשבילי. הרבה פעמים אמרתי לעצמי 'שתוק ותקשיב', ורק ככה ניצחתי סיטואציות".
להופעה הראשונה בזאפה הגעתי, הכרתי אז רק שלושה שירים, כאלו שנוגעים בעיקר בכאב, לא ציפיתי שתהיה הופעה שתעלה בה על שולחנות.
"חבר שמכיר אותי מהתקופה שלפני הצבא אמר לי, בוא'נה, אחלה שירים, אבל איפה האדם שאני מכיר וכל השמחה הזאת שלו? כאב לי שהוא שאל את זה. כי אני יודע שהיא קיימת בי, אני רואה אותה בהופעות, אנשים צוחקים המון. המוזיקה מחזיקה קצוות, ונוגעת בעצבים חשופים. יש הרבה כאב בשירים שלי, אבל דווקא בחיים עצמם אני מבסוט, ואני מביא לבמה גם את החלקים האלו שבי".
מה התוכניות להמשך?
"בסוף השבוע נגיע לרדינג בפעם הראשונה. יש לי חלום להופיע בשוּני, וברור שאני חולם על הבמות הכי גדולות, אבל בשוני יש קסם. אני עובד על שיר עם אמיר דדון, שאני מאוד מעריך לא רק כמוזיקאי. גם ממנו אני לומד הרבה. אני כבר יודע שהמוזיקה מובילה את הקריירה שלי, ויש כל הזמן הפתעות. מעולם לא חשבתי שאשיר בימי הולדת לאנשים שאינם כאן, להיות רגע אור בשיגעון, לתת חיוך, חיבוק".
חודשיים אחרי שנפרד מאמא שלו, נולד להולנדר הילד השלישי. "אני ראיתי את אמא שלי ישנה ואיך הנשמה עוזבת אותה, וראיתי את הילד שלי נולד – והחוויה הייתה דומה בקטע היסטרי, אתה רואה אדם עוזב את העולם, ואחר מגיע לעולם. שני הרגעים האלו זהים, כולם מחכים להם אבל לא יודעים מתי הם בדיוק יקרו. וכשהם קורים החיים משתנים לגמרי, מה שהיה הוא לא מה שיהיה, ויש התפרקות מטורפת של בכי. הייתה לי חוויה דומה בצוק איתן. אחרי שנהרגו לנו כמה חבר'ה הייתי ממש בדאון, ותפס אותי אוחיון, מי שלימים נהיה מפקד גדוד 51, ואמר לי 'הולנדר, אתה הסמל! תרים את האנשים, שלא תיפול הרוח, כי זה בדיוק מה שהם רוצים'. הוא האיר את עיניי לחיים".
כמה שנים מאוחר יותר הוא כתב על החוויה הזאת את השיר ׳אור בשיגעון׳, שלמרבה הצער ממשיך להיות רלוונטי. "ניגנתי אותו לחבר טוב שלי, ניר בוימפלק, סמג"ד 13 שקיבל כדור בראש ב־7 באוקטובר ונמצא בשיקום ארוך מאז. ראיתי שהשיר נוגע בו. גם כשאחיין שלי היה מורדם אחרי התאונה הוא פקח עין לצלילי המוזיקה, אותו דבר היה גם עם מפקד היחידה שלי, שגם הוא נפצע קשה ב־7 באוקטובר ופתאום התחיל למלמל את השירים".
מתוך האנשים שהולנדר נפרד מהם השנה יש אחד שהוא מתקשה להשלים עם המוות שלו, אל"מ יצחק בן־בשט (בנבה). "הוא היה מפקד היחידה בצוק איתן, וחזר לשג'עיה, למקום המגעיל הזה, ולא חזר משם. הוא היה סמל של אמת בתוך המערכת הצבאית, דיבר מעט ועשה הרבה בלי חארטות. כשהוא אמר מילה טובה על שיר שלי הרגשתי שזה אמיתי. פעם הוא העביר לי טקסט שמישהי כתבה על השיר 'יומולדת', והוסיף 'תראה כמה אתה זוכה להשפיע עם הכישרון שלך. תמשיך, תמשיך'. ההודעה הזאת גורמת לי להרגיש בנוח להמשיך ליצור, התמשיך, תמשיך הזה יושב לי בראש. אמא שלי השאירה לי המון, וכל אלו שכבר לא כאן השאירו לנו הרבה, ואני כאן כדי להמשיך אותם. לכן גם אני מרגיש בנוח לרקוד. כשאני רוקד, אני רוקד את יובי, אני רוקד את יפרח, הם שזרו בי הרבה אהבה. בשבוע שעבר ניגנתי באזכרה של יובי, וראיתי את כל האנשים שהוא אסף סביבו, כמו זרי אהבה. כשאני רוקד אני מרגיש טוב, וכבר אין בי אשמה שהתקדמתי".
