מגיל צעיר אלמוג גולד (49) הייתה מעל הממוצע. מעל הממוצע באהבה שלה למילה הכתובה, מעל לממוצע בתפקודה כאחות בכורה ומעל לממוצע כמדריכה מסורה בתנועת הנוער עזרא. אבל גולד תמיד הייתה גם מעל לממוצע במשקל. 20 קילו עודפים העמיסו עליה חוסר אנרגיה, כולסטרול גבוה ועייפות בלתי פוסקת. גולד החלה לנדוד בין דיאטות וגילתה בכאב שמה שעובד לכולם, פשוט לא עובד אצלה. "מה לא ניסיתי?" היא נזכרת. "צברתי נקודות, ספרתי קלוריות. פעם הגעתי לדיאטנית כחושה שבלי להסתכל עליי הנחיתה מולי תפריט שמצאה בתיקיית 'כולסטרול גבוה', ואמרה לי 'אולי תרזי על הדרך'. זה היה תפריט גנרי מאוד. היא אפילו לא שאלה אותי מה אני אוהבת לאכול או מה לוח הזמנים שלי, שמן הסתם משפיע מאוד על מה שנכנס לי לפה.
"אבא שלי היה איש צבא, אלוף משנה ומהנדס מערכות לחימה. הוא היה הרבה בקו ישראל-מזרח והודו, ואנחנו היינו בית של שלוש בנות שיושבות במטבח, מפטפטות סביב סירים ו'מיישרות' תבניות של עוגה. אחר כך עברתי לאולפנת כפר־פינס, לפנימייה. הייתי אז נערה בכיתה ט', והייתה לי שם חוויה קשה שתרמה למשקל העודף שלי".
מה הכוונה?
"אכילה רגשית. זאת תופעה שמתכתבת גם עם התקופה המטלטלת שאנחנו נמצאים בה כיום. אכילה רגשית באה בעקבות תחושה קיצונית שכבר אי אפשר להכיל. זאת יכולה להיות גם שמחה גדולה, אבל גם עצב, כעס ושעמום אפילו, וכמובן אי־ודאות, שכולנו יודעים כיום כמה היא מוציאה מן הדעת. באמצעות האכילה אנחנו רוצים למסך, להקהות תחושות לא נעימות. אבל יש דרך גם להתמודד עם זה. לפני הכול צריך להבין מה עובר עלינו. האם זה הפחד מהמתקפה האיראנית? דיכאון? מה קורה שם בפנים? כשיש הבנה, יש פתאום אמפתיה, וזה כבר מקל, גם אם אחר כך אלך לאכול שוקולד. אנחנו לא נותנים לגיטימציה לתחושות שלנו, אבל בסוף, גם אותן צריך להאכיל".
"תזונה היא רק קצה הקרחון. אנשים באים לדבר איתי על תזונה, ואני מנסה למצוא איתם יחד מה מסתתר מתחת לפני השטח. אימהות שאוכלות בצלחת משלהן בכל ארוחה חוזרות אליי שוקלות קילו פחות"
גולד נשואה (פרק ב'), תושבת תל־אביב ואם לשלושה. היא איבדה מזמן את 20 הק"ג המיותרים ועוד יותר מזה, אבל ההישג מעולם לא כלל אצלה צומות קנאיים, שקילות מייסרות או כללי ברזל נוקשים שהופכים את רגעי האכילה לגיהינום מתמשך. אני מבקשת לחלץ ממנה את ההסבר המתומצת לסודות שהיא מיישמת בעצמה ומנחילה כיום לאחרות ולאחרים בתור נטורופתית, מטפלת ומומחית באסטרטגיות אכילה. אנחנו מתיישבות בבית קפה שכונתי והיא שותה מים מינרליים קפואים ברגשות מעורבים, לפני שהיא מביאה כוס קפוצ'ינו מהביל מהדלפק. "אני לא שותה כמעט קר״, היא מתנצלת, ״אבל איך אפשר שלא, בחום הזה של תל־אביב".
והקפה בריא?
"בריא למי ולמה?" היא מוסרת בחיוך את התורה כולה על רגל אחת ולוגמת מהספל. "אחד הכללים המרכזיים שאני מאמינה בהם הוא שדיאטה שמתאימה למישהי אחת לא בהכרח תתאים לאחרת. במסע שלי בין דיאטות הבנתי שזה בסוף עניין של אסטרטגיה. את יכולה לדעת המון, אבל בלי אסטרטגיה ומטרה ברורה שאת הולכת לעברה, זה לא ילך. כל תהליך כזה צריך להתאים ליכולות שלך ולצרכים הרגשיים שלך.
"נשים רבות שמחליטות לרדת במשקל מסתערות על טרנד כלשהו, קיצוני ומפתה ככל שיהיה. אבל מהר מאוד הן מתעייפות או מתייאשות, כי לא טעים להן או כי זה לא ריאלי. אם יש דיאטה שדורשת ממך לבשל כל היום, אבל את לא בן אדם שאוהב לבשל או שיש לך לוח זמנים עמוס, את תפרשי מהר מאוד. נוסף על כך, הרבה לא מבינות מה המטרה שלהן. מה זה 'לאכול בריא'? בשביל אחת זה להיות טבעונית, בשביל אחרת זה להעיף את הפחמימות מהתפריט ולהותיר רק פירות ועופות. לדעתי חבל לחיות בלי פחמימות, סתם אנחנו מאשימות אותן".
בעולם שבו תהליכי הרזיה היו לאתגרי רשת תובעניים, קיצוניים ואף מזיקים שסוחפים אחריהם נשים וגברים מכל רחבי הגלובוס, החליטה גולד לעשות מעשה פשוט. היא כתבה ספר שפונה לנשים שנמצאות בדיוק במקום שהייתה בו, ועומדות אבודות בשדה הענק של הדיאטות שאף אחת מהן אינה משפיעה בגרם על המאזניים. ספרה, הנקרא באופן אירוני "תזונה לנשים שיכולות לכתוב ספר על תזונה" (ניתן להשיג ברשת ניצת הדובדבן או באתר של גולד), יצא לאור רק לפני כמה שבועות, וכבר הוא מככב בראש הרשימה של אתר הספרים הדיגיטליים "עברית". כתיבת הספר הייתה לה עוד חלום במגירה, שלא היה מתגשם לולא ניצלה את הכוח המיוחד שהיא מעניקה כיום לאחרים: חשיבה אסטרטגית.
מגיל קטן, היא אומרת, היא חובבת אסטרטגיה ותכנון. "הצבתי לעצמי את המטרה הספציפית להוציא ספר, ושנה לאחר מכן התחלתי לכתוב אותו. יש לנו מנהג במשפחה שבכל ראש השנה כל בני הבית מציבים מטרות לשנה הבאה, ומדהים לראות איך הכול מתגשם. כמו שאמרתי, ברגע שמציבים מול העיניים מטרה ברורה ורציונלית, היא הופכת לממשית ומתגשמת.
"בראש השנה שעבר אמרתי לעצמי, אלמוג, הקליניקה שלך מלאה, את מרצה במכללת רידמן, משתתפת בפאנל מומחים בערוץ 12, יש לך ילדים מקסימים, חברות, בית וגינה. מה חסר לך? מה המטרות שלך? ואז עפתי על עצמי והבנתי שהחלום שלי הוא לגרום ל־100 אלף אנשים לשמוע אותי מדברת על תזונה, ובעקבות כך לעשות פעולה אחת שתשפר את אורח החיים שלהם".
אז כתיבת ספר היא הדרך למימוש החלום?
"רציתי להנגיש את התכנים שלי לכולם. שכל אחד יוכל להבין ש'בריא' היא מילה כללית. כמו מה שאמרתי לך על הקפה. אין דרך אחת. שואלים אותי על כל מיני מאכלים: זה בריא? זה טוב לבוקר? טוב לערב? התשובה היא שאם את רעבה בבוקר תאכלי, אם לא, אל תאכלי. מישהי אמרה לי שהיא מכריחה את עצמה לאכול בבוקר, כי אמרו לה שזאת הארוחה החשובה ביותר ביום. אבל את צריכה להתאים את התזונה לעצמך, למטרות שאת הגדרת. חנוך לנער על פי דרכו.
"צלצלתי לעורכת שלי, שעשתה אצלי שתי סדנאות בעבר, ובדקתי איך זה הולך, איך מוציאים ספר. בחרתי לא לפנות להוצאה מוכרת למרות הקשרים שלי. הייתי בעברי דוברת בסטימצקי, וגם אחראית יחסי הציבור בהוצאת כתר. אבל את הפרויקט הזה רציתי להרים לבד".
בספר את מדברת לא מעט גם על העניין הנפשי, מה שמסתתר מתחת ליצר האכילה הבלתי נשלט שלנו.
"תזונה היא רק קצה הקרחון. אנשים באים לדבר איתי על תזונה ואני מנסה למצוא איתם יחד את מה שמסתתר מתחת לפני השטח. אני לא פסיכולוגיות ולא מטפלת רגשית, אבל יחד אנחנו מבינות למה אמא מנשנשת מהילדים ואין לה צלחת משלה. אמהות שמקבלות משימה לאכול בצלחת משלהן בכל ארוחה חוזרות אליי עם קילו פחות".
ואם כבר דיברנו על אמהות – קשה לפספס שאת פונה בעיקר לנשים, אף שאני בטוחה שיש בעיות אכילה גם בצד הגברי.
"את צודקת לגמרי, אבל אני מתחברת לזה יותר מהצד הנשי. כשאני מנחה קבוצות של נשים, בניגוד לקבוצות של גברים, אני שמה לב שקשה להן יותר לתת פידבק חיובי לעצמן. הרבה פעמים אני רואה שנשים עוברות תהליכים אבל הן מסתכלות רק על מה שעוד לא השיגו. גברים לעומת זאת עפים על עצמם. ברור שזה כוללני, ועברנו תהליך עם השוויון המגדרי. ועדיין. מודל הגוף של האישה הוא נוקשה יותר ולכן רוב הקהל שלי נשי.
"קבוצת הפייסבוק שלי מכילה רק נשים, ויש בה אלפי עוקבות. זאת יוזמה שהתחילה בקורונה. בכל שבוע יש אתגר אחד שאנחנו מתמקדות בו, ונשים הצליחו לרדת במשקל בטירוף".
את חושבת שגם גברים יקנו את הספר?
"ברור לי שכן. הצרכן הראשון של הספר היה העובד בבית הדפוס. אני לקחתי את העותק הראשון, והוא התלהב ואמר שיש לו עניין לא פתור עם פחמימות. אז הוא לקח את העותק השני".
את הדרך המפותלת לעיסוק בתזונה היא החלה בדיוק לפני 25 שנים, באותו הכיסא שהיא יושבת בו כעת מולי. "באתי לכאן כילדה מפוחדת לריאיון קבלה למשרת עוזרת לדוברת הוצאת הספרים הכי גדולה בארץ. כעבור חצי שנה הדוברת פרשה כי החליטה להתמסר לילדיה, אז בלי הרבה שאלות נתנו לי מכונית ואמרו לי להתחיל לנהל את יחסי הציבור של 300 הסופרים הגדולים ביותר בארץ. שם בעצם התחילה דרכי הטיפולית. כתיבת ספר היא תהליך מורכב, ובמיוחד ההוצאה שלו לאור. לא משנה אם אתה עמוס עוז או סופר מתחיל, תצטרך לעבד את התחושה שמגיעה אחרי שמה שכתבת הופך לנחלת הכלל. תמיד אהבתי ספרות, אבל יותר מזה אהבתי אנשים. להקשיב להם, להתבונן בהם".
ומשם באה ההשראה להוציא את הספר.
"הפוך, משם באה המחשבה ש'לעולם לא אוציא ספר'. ידעתי שלהוציא ספר לוקח זמן, וזה תהליך מורכב. אבל בסופו של דבר זה יצא. התחלתי באלפיים עותקים, וכולם כמעט נמכרו. אני עוד מנסה לעכל. באינסטגרם ובפייסבוק כותבים לי שהספר מביא שינוי".
"לרשתות החברתיות יש השפעה רבה על הרגלי האכילה שלנו. הרי כשאת גוללת, רוב הזמן את רואה אנשים מכינים תבשילים, אופים עוגות. ואין מה לעשות, זה מעורר חשק"
הדיון בדימוי הגוף התעצם בשנים האחרונות. חיל התקינות הפוליטית הבלתי מנוצח פלש גם לתחום הזה, טבע את מילת הגנאי החדשה 'שמנופוביה' ופינה מקום למי שנדחקו לשוליים בגלל המראה החיצוני שלהם. מצד אחר, הרשתות הביאו לקדמת המסך אלפי כוהני תזונה חדשים שמאמללים את עוקביהם בדיאטות קשות ליישום. "לרשתות החברתיות יש השפעה רבה מאוד על הרגלי האכילה שלנו", מסבירה גולד. "את רואה אנשים מכינים תבשילים, אופים עוגות, ואין מה לעשות, זה מעורר חשק. פתאום קופצת פרסומת של וולט, ואנשים לוחצים".
ומה לגבי כל יועצי התזונה ברשת?
"יש פה אשליה. עכשיו יש טרנד של צלחת בריאות: אורז מלא, עדשים ודג סלמון על רקע שקיעה אקזוטית וקול של כוהנת בריאות ברקע. זה נראה נהדר ובריא ודיאטטי, אבל יש אנשים שיצאו עם בטן נפוחה מצלחת כזאת, שעלולה להציף בעודף מידע את מערכת העיכול. כשיש יותר מדי בצלחת, אין לאנשים די אנזימים לפרק את כל הרכיבים. התוצאה היא עייפות, ואז מה את עושה כדי להרים את עצמך? קפה, ועוגה בצד.
"ברשתות יש הרבה מיתוסים שצריך לנפץ. נגיד המיתוס של חלבון, פחמימה וירקות בכל צלחת. זה לאו דווקא נכון לכולם, והאמת היא שיש מי שזה פוגע להם בבריאות. אני מקווה שאנשים יתחילו להפעיל חשיבה ביקורתית ולהגיע לתזונה המתאימה והבריאה להם ביותר".
כדי להוכיח שלכל בן אדם יש "בריא" אחר, גולד מבקשת ממני בנימוס להציג לה את הלשון: לפי שיטת הרפואה הסינית, היא מספרת לנו הרבה יותר ממה שאנחנו חושבים. "לכל בן אדם יש פרופיל פיזיולוגי משלו", היא אומרת רגע אחרי שהיא קובעת בתוך שבריר שנייה שאני אדם שיחסית קר לו. "האוכל נועד להביא איזון. אם כל הזמן קר לי, מן הסתם מתאים לי אוכל חם. סלט, כמה שהוא 'בריא', נחשב לאוכל קר, אבל מערכת העיכול שלי זקוקה ליותר חום בשביל חילוף החומרים. אז הסלטים שלי מוקפצים תמיד עם ג'ינג'ר או שמן שומשום".
גם בתזונה האידיאלית שלך לא פשוט לעמוד.
"95 אחוז מהאנשים שמתחילים בדיאטה עולים את המשקל די מהר. בפרק השני בספר אני מספקת לכך עשר סיבות. למשל, יש אנשים שמבחינתם דיאטה היא הכול או כלום. זה אומר שאני מסתערת ומעכשיו מקפידה על מה שנכנס לי לפה, אבל אם משהו התפקשש, שוברים את הכלים וחוגגים עד הסוף.
"לכן כשבאות אליי מטופלות אנחנו קודם כול מבינות מה מציאותי מבחינת ההישגים שאפשר להגיע אליהן, ואם יש בעיה הן אומרות לי ואנחנו פותרות אותה. מוטיבציה דורשת הבנה למה התהליך הזה חשוב לך. אני בעד לעשות צעדים הדרגתיים, לשמוח בהצלחות הקטנות, לשמור על שפיות תזונתית. כדי שתהליך יצליח, אני צריכה שהוא יחזיק אותי לאורך זמן, בלי סטרס".
הסיבות לרצון לרזות משפיעות על ההצלחה שלנו?
"בוודאי. הייתה מישהי שבאה לרזות, שאלתי אותה למה, והיא אמרה לי: עשיתי טיפולי פוריות הרבה שנים, ועכשיו יש לי ילד מקסים בן שלוש. עבדתי עליו קשה כל כך, ואני לא יכולה לרוץ, לשחק איתו כדורגל. בא לי להיות אמא קלילה. אז הערך המנחה שלה היה האמהוּת, וזה ערך שאפשר להיאחז בו. תמיד חשוב לעשות תיאום ציפיות עם עצמנו לפני התהליך. אני שואלת בקליניקה עד כמה אתה רוצה, מ־1 עד 10, לרדת במשקל? יש אנשים אומרים 100, אבל אז אני שואלת: כמה אתם באמת יכולים לרדת במשקל? והתשובות משתנות. הורים לחיילים, כמוני, יענו לרוב 6, 7, כי זה מה שהם באמת מסוגלים".
מה היה הערך המנחה בתהליך שלך?
"באתי מסקרנות בקשר לאוכל. תזונה היא עניין עמוק יותר מחלבונים ופחמימות. היא המקום שלנו בעולם".
גם בנעורייך היה מודל יופי נוקשה. הוא השפיע עלייך?
"לא הייתי מודעת לו, והאמת היא שלדעתי יש היום שיח מוגזם בנושא. מרוב שיטות ודיאטות אנשים לא מקשיבים לעצמם. אני זוכרת שכשהגעתי לתל־אביב, השותפה הסתכלה עליי ואמרה לי: 'את כזאת יפה, אם רק תרדי כמה קילוגרמים'. לא התרגשתי מזה, אבל השתגעתי מכל קבוצות הדיאטה ומהתפריטים הגנריים שנאלצתי לאמץ. אוכל זה הכול. זה הבית שגדלנו בו, אלה החלומות והתקוות שלנו. אם נצא מהנוסחאות ונלמד, זה יכול להיות מרתק".
אחרי שעזבה את תפקידה כדוברת ויועצת אסטרטגית וסיימה תואר שני במדעי ההתנהגות, הגיעה גולד סוף־ סוף למקום שבו תוכל למצוא את הסוד שמסתתר מתחת לסירים והמחבתות – הנטורופתיה. אבל במהרה היא הבינה שזה לבד לא מספיק, והפליגה אל מחוזות רחוקים יותר – התזונה הסינית. "בשנה הראשונה ללימודי הנטורופתיה כולם דיברו על שייק ירוק וכמה שהוא סמל הבריאות", היא מספרת. "כמו תלמידה טובה שתיתי, ובן רגע הרגשתי בחילות והבטן שלי התנפחה. זה היה השיעור החשוב מכול. הבנתי שלא הגיוני שיש אוכל אחד שמתאים לכולם, והסבתי את עצמי לשיעורים ברפואה סינית. הוקסמתי. מלמדים אותך שם להסתכל על האדם לאבחן אותו, להבין מה מתאים לו. וזאת השיטה שלי כיום.
"לפני שאני מתאימה למטופלת תפריט, אני יושבת איתה שעה וחצי ומכירה אותה לעומק. סימנים בגוף, בדיקות דם. אני שואלת מה סדר היום, האם היא מבשלת או לא, האם יש לה חדר אוכל בעבודה. לא כמו דיאטנית שהנחיתה עליי תפריט בלי שום שיח. אני לא שוקלת, ואני לא מתעסקת בקלוריות. אנשים מרזים בתמיכתי, אבל התהליך עוסק בהם".
ואם לא תעמדי בכללי התזונה שקבעת לעצמך?
"בכולנו יש קול ביקורתי, והוא כמו אמא פולנייה, שבסך הכול דואגת שנהיה טובים יותר. אבל ביקורת עצמית היא שדה של טראומה, שגם פוגעת בבריאות וגם מכניסה אותך ללולאה עם עצמך. לכן בהקשר הזה אני מאמינה בשני דברים. קודם כול בסמנטיקה. זה לא נכון להגיד 'אכלתי, פשעתי, תקעתי'. תגידי 'התפנקתי, נהניתי'. חוץ מזה, אני מאמינה בבחירה. אם את מרגישה דחף לאכול משהו, תני לעצמך כמה אפשרויות ותבחרי מה הכי יספק אותך. מהכי בריא להכי מושחת. תפוח או אבטיח, שקדים ואגוזים, ולסיום סנדוויץ' מפנק או עוגת קצפת. כשיש לך בחירה, זה כבר אחרת. לא הדחף שולט בך, את שולטת בו. לפעמים כלו כל הקיצין וקצפת היא הפתרון היחיד, ולפעמים אבטיח יכול לעשות את העבודה".
ואיך את מתמודדת עם ביקורת?
"אני אומרת לה 'היי', רואה אותה אבל לא מתערבבת איתה. גם בקליניקה שלי יש אפס ביקורת, וזה מדהים. אני לא יכולה לטפל באנשים דרך ביקורת. יש תזונאים ונטורופתים שהמטופלים שלהם מצלמים להם בכל רגע את האוכל שיש מולם. אבל המטרה שלי היא שהמטופלים יפתחו חשיבה עצמאית. לפעמים נשים אומרות לי: 'אוי ואבוי, אכלתי מלא סוכרים השבוע'. הן מצפות שאנזוף בהן, אבל אני רק מחייכת ואומרת: 'בואי נראה מה קרה לך השבוע, ואיך אפשר למנוע את זה בפעם הבאה'. אולי היה לך הרבה מתוק בבית?"
קשה לחיות בלי מתוק.
"אחת הדרכים להימנע מזה היא להחליט שמתוק אוכלים רק בחוץ. זה מה שאני עושה. כולל מתוקים שמתחזים לאוכל בריא, נגיד עוגה מקמח כוסמין או סילאן. לרוב האנשים בימינו יש עוגה על השיש. גם אם היא נחשבת בריאה, היא תשב שם, ותקרא להם, תייצר איתם שיח. הם לא יהיו רגועים. כשזה בחוץ זה פחות מפתה. ואם כבר, אני לא אוכלת מתוק בבוקר. סוכר בבוקר מבטיח לנו פרצי חשק לנשנוש כל היום. אבל אם מתפנקים במתוק אחר הצהריים, מרוויחים גם את הטעם וגם את האנרגיה".
אף שהיא שקועה בקליניקה מסביב לשעון, גולד מרגישה מבורכת. היא רק מצרה על כך שהיכולת לראות בכל צעד קטן הישג ענק לא הייתה שם לפני עשרות שנים, כשהיא נלחמה לבד בקרב בלתי אפשרי. "מחקרים ביקשו להבין מי מאושר יותר – האם מי שהציב מטרה והגיע לשם, או מי שעוד בדרך", היא אומרת. "גילו שהאושר זהה באותה המידה. זכיתי ללמוד וללמד ששינויים קטנים עושים הבדל גדול. זאת שליחות מבחינתי. חוויתי את הקושי ואת הניסיון להגיע למטרה שלא רציתי ומבחינתי לא הייתה ריאלית. הלוואי שמישהו היה נותן לי את המנטרה הזאת אז".
