הערב, שבועיים וחצי לאחר טקס הסיום של אולימפיאדת פריז הנחשבת כבר עכשיו לאחת הטובות בהיסטוריה, יֵצאו לדרך באותו המקום ובאותם המתקנים המשחקים הפאראלימפיים ה־17 לספורטאים בעלי מוגבלויות בדרגות שונות.
בעשרת ימי המשחקים ייערכו 549 תחרויות ב־22 ענפים, ובהם צפויים להשתתף כ־4,400 אתלטים מ־170 מדינות. הנבחרת הישראלית הפאראלימפית תכלול הפעם 28 ספורטאים שיתחרו בעשרה ענפים. ארבעה מהם ייצגו אותנו בענף החתירה: מורן סמואל, שזכתה במדליית כסף במשחקי טוקיו במקצה ל־2,000 מטרים ובמדליית ארד בריו בחצי המרחק, שמוליק דניאל בהופעתו השנייה במשחקים אחרי טוקיו, וצמד השייטים שחר מילפלדר וסאלח שאהין, בהופעת בכורה ישתפו פעולה בתחרות החתירה הזוגית.
סיפורם של מילפלדר בת ה־26 ושאהין בן ה־41 יוצא דופן גם בגלל הפרש הגילים הגדול ביניהם, אבל גם כי שאהין הוא הדרוזי הראשון שייצג את ישראל במשחקים אולימפיים. השניים משתפים פעולה פחות משנתיים, ובכל זאת הצליחו להעפיל לתחרות יוקרתית שישתתפו בה רק שמונה סירות מכל העולם.
"הכרתי את ענף החתירה בפעם הראשונה לפני חמש שנים. חיפשו מישהו שישלים רביעייה לסירה והצטרפתי", מספר שאהין. "בשלב מסוים סבלתי מהחמרה במצבי הבריאותי בגלל פציעה שאני סובל ממנה, והפסקתי לחתור. אבל אחרי תקופה המליצו לי לעבור לקטגוריית נכות גבוהה יותר. עברתי את הבדיקות וקיבלתי את האישור להתחרות בסירה זוגית כפולה, ואז פגשתי את שחר והתחלנו לשתף פעולה".
שאהין: "כבר מהאימון הראשון הרגשנו חיבור, יש לנו שיתוף פעולה מיוחד. מהר מאוד העמדנו לפנינו מטרות גבוהות – קודם כול להגיע למשחקים, ועכשיו להצליח בהם. אנחנו קוראים לסירה שלנו 'סירה כיפית'. אנחנו מקשיבים זה לזה ותומכים זה בזה, וזאת הדרך להצליח"
מילפלדר החלה את דרכה בעולם השיט כחותרת יחידה לאחר המלצה חמה שקיבלה ממורן סמואל. "פגשתי אותה בהרצאה שלה אחרי שחליתי בסרטן", היא אומרת. "שמרנו על קשר במשך תקופה. היא ובת זוגה לימור המליצו לי הרבה פעמים לנסות שיט, ובשלב מסוים שכנעו אותי. התחלתי ביוני 2022, שלושה חודשים לאחר מכן עברתי לסיווג של סאלח, ובאוקטובר כבר הכירו בינינו והתחלנו לעבוד ביחד".
ברמה האנושית נוצר במהרה קליק בין השניים. גם במהלך השיחה הם דאגו לפרגן זה לזה ללא הפסקה ובהרבה חן. "כבר מהאימון הראשון הרגשנו חיבור", אומר שאהין. "יש לנו שיתוף פעולה מיוחד. מהר מאוד העמדנו לפנינו מטרות גבוהות – קודם כול להגיע למשחקים, ועכשיו להצליח בהם. אנחנו קוראים לסירה שלנו 'סירה כיפית'. אנחנו מבינים זה את זה, מקשיבים זה לזה ותומכים זה בזה, וזאת הדרך להצליח.
"יש ימים שבהם הדברים הולכים פחות טוב, אבל אנחנו יודעים איך לקחת את עצמנו בידיים, להסיק מסקנות, להבין מה לא עבד ולהשתפר. זה הקסם של החיבור הזה, שעוזר לסירה שלנו לשוט כמו שצריך".
עבר זמן עד שהצליחו לשוט באיכות המקצועית שציפו לה. "התחלתי לחתור לבד, ולכן היה שונה מאוד להיות עם עוד מישהו בסירה", מספרת מילפלדר. "לקח זמן להתרגל, אבל בזכות החיבור האנושי הדברים התקדמו. הבנו שאנחנו רוצים לעבוד קשה ולעשות משהו יפה יחד.
"סאלח הוא אדם מדהים בעל לב זהב, ואף שאנחנו שונים התחברנו מצוין ולמדנו איך להרגיש זה את זה במקומות המאתגרים. שנינו מגיעים מרקע של כדורסל, ואין סיכוי שהייתי ממשיכה לחתור לבד בלי פרטנר, כי אני אוהבת לעבוד בקבוצה למטרה משותפת: מצליחים ונכשלים יחד, ותמיד יש עם מי לחוות את הדברים".
השניים מייצגים את בית הלוחם תל־אביב, ומתאמנים במרכז דניאל לחתירה אצל דימה מרגולין וסרגי בוקריב, שעבר לפני שנתיים במיוחד מרוסיה כדי לאמן אותם. כמה חודשים לאחר שהחל שיתוף הפעולה ביניהם הם החלו להציג יכולת גבוהה במים. את הקריטריון האולימפי קבעו רק בסוף מאי, כשהשתתפו בתחרות ההזדמנות האחרונה בשווייץ וסיימו במקום השני במקצה ל־2,000 מטרים אחרי זוג צרפתים.
"לא היה פשוט להגיע לאולימפיאדה", מעידה מילפלדר. "את הניסיון הראשון שלנו החמצנו בספטמבר בשנה שעברה ב־0.32 מאיות השנייה, קיבלנו מכה רצינית כי היינו כל כך קרובים ולא הצלחנו. בסופו של דבר המשבר הזה לימד אותנו הרבה מאוד והיה לאחד הרגעים החשובים ביותר במסע שאנחנו עוברים. אני מקווה שבזכות כל מה שעברנו נגיע לפריז מוכנים הרבה יותר".
התחרות של השניים תחל בעוד שבוע בדיוק ותימשך שלושה ימים. בשיוט הראשון יתחרו מול שלושה זוגות, והמנצחים בשיוט יעלו מיד לשיוט הגמר. הזוגות שלא יזכו יתמודדו עם שלושה זוגות מהבית המקביל בשיוט נוסף, וארבעת הזוגות שיסיימו ראשונים יעפילו כולם לשיוט הגמר. שם יתחרו שישה זוגות על שלושת המקומות על הפודיום.
מילפלדר ושאהין אינם מנסים לרגע להנמיך ציפיות. בכל הזדמנות הם אומרים שהמטרה היחידה היא זכייה במדליה אולימפית. "כבר שנתיים המיקוד של שנינו בחיים הוא להגיע לאולימפיאדה בצורה הכי טובה וראויה שיש, ולהצליח בה", קובע שאהין. "עבדנו קשה בשביל זה – התאמנו שני אימונים ביום. בכל יום קמתי בארבע בבוקר, ונסעתי 115 קילומטרים לכל כיוון משפרעם לתל־אביב, לבית דניאל. לפריז נגיע אחרי חודש אימונים אינטנסיבי באיטליה".
"בתקופה האחרונה עברתי לתל־אביב כדי להיות קרובה למתקן האימונים שלנו", מוסיפה מילפלדר. "אני נרגשת מאוד ומחכה כבר לרגע האמת. אני מפוקסת מאוד, ואנחנו מכוונים להצלחה. עשינו כל מאמץ להיות ראויים לכך ואני מקווה שנגיע לתחרות כשאנחנו הגרסה הכי טובה של עצמנו".
מילפלדר: "לא היה פשוט להגיע לאולימפיאדה. את הניסיון הראשון שלנו החמצנו בספטמבר בשנה שעברה ב־0.32 מאיות השנייה. היינו כל כך קרובים ולא הצלחנו. בסופו של דבר המשבר הזה לימד אותנו הרבה מאוד והפך לאחד הרגעים החשובים ביותר במסע"
סאלח שאהין גדל וחי בשפרעם, וספורט הפך לחלק מחייו כבר בגיל צעיר. "התחלתי לשחק כדורגל כמו כל הילדים, אבל בשלב מסוים גבהתי, והמאמן שלי המליץ לאבא שלי שאנסה לשחק כדורסל", הוא נזכר. "כשהייתי ילד לא היה לי איפה לשחק בשפרעם – שלא כמו היום שהענף מאוד מפותח אצלנו לבנים ולבנות. אז התחלתי את דרכי בקריית־מוצקין, משם עברתי לקבוצה בקריית־ביאליק, ושיחקתי גם בקבוצת הבוגרים של הפועל חיפה בליגה הארצית. שבר ברגל גרם לי להפסיק, ואז כבר הלכתי לצבא". ב־2001 התגייס שאהין לצנחנים, ובסיום השירות עשה קורס אבטחה ממלכתי של רשות שדות התעופה והועסק במחסום קרני על גבול עזה.
ב־2005 חדרו שלושה מחבלים למסוף כדי לעשות פיגוע. שאהין היה הראשון שחתר למגע, ומחבל ירה לעברו ארבעה קליעים. הקליעים פגעו בכף רגל שמאל ובאגן, הגבילו את יכולת התנועה שלו והבהילו אותו לבית החולים במצב אנוש. "בשלב הראשון היה לי קשה מאוד לקבל את הפציעה ואת המציאות החדשה", הוא מספר. "אחרי תקופה הצלחתי להפנים שאם אני רוצה לצמוח, להמשיך להתפתח ולהביא את עצמי למקומות חדשים וטובים, אני חייב להמשיך הלאה. המפלט הראשון שלי היה בבית הלוחם בחיפה, ובתהליך השיקום הארוך והקשה שעברתי שם התחלתי לשחק כדורסל נכים".
שחר מילפלדר גדלה וחיה במושב בית־יצחק. "הייתי ילדה עצמאית שתמיד הלכה יחפה וטיילה בשדות עם הכלבים. התחלתי לשחק כדורסל כשהייתי בת שמונה, והמשחק העניק לי הרבה מאוד כלים וערכים", היא אומרת. "בגיל 15 התחלתי להרגיש משהו מוזר בעצם צד שמאל באגן שלי. לא סבלתי מכאבים, אבל כנראה בזכות הספורט הייתי מודעת מאוד לגוף שלי. ההורים שלי חשבו שמדובר בא־סימטריה רגילה בגוף, אבל התעקשתי שנלך לרופא לבדוק את זה. הוא מיד אבחן משהו בעייתי ושלח אותנו למיון".
התגלה אצלה סרטן עצמות אלים ונדיר. היא הייתה אז המטופלת היחידה בישראל שסבלה ממנו. "עברתי ניתוח אחד, והוא לא הצליח", היא מספרת. "הידע בארץ בנוגע למחלה הנדירה הזאת היה מוגבל, ונאלצתי לנסוע לבית חולים בניו־ג'רזי בארצות הברית כדי לעבור הקרנות. בסיום הטיפולים הגידול חזר שוב, ובניתוח מסובך נוסף של 16 שעות בבית חולים במנהטן, הסירו חלק מהאגן שלי ויצרו לי בגוף יצירת אמנות".
לפני הניתוח בישרו הרופאים למילפלדר שקרוב לוודאי ייאלצו לכרות אחת מרגליה. היא התנגדה לכך נחרצות. "סירבתי בתוקף", היא קובעת. "למזלי היה לי מנתח מצוין שהסכים ללכת איתי, ובזכות זה אני הולכת היום. חשבו בהתחלה שהרגל שלי לא תצליח לתפקד, אבל הפתעתי אותם. השיקום אחרי הניתוח דרש ממני להתחיל הכול מהתחלה. יצרו לי סד מיוחד, ובשלב הראשון חמישה אנשים היו צריכים לעזור לי להניח אותו עליי, כדי שאוכל ללכת עם הליכון או לשבת, אבל עם הזמן התחזקתי והצלחתי לשים אותו בעצמי עד שעברתי לקביים ואז לקב אחד, עד עצם היום הזה".
מאז מילפלדר לא עצרה לרגע. היא התנדבה לצבא, ושירתה במשך חמש שנים כמדריכת סימולטור וקצינה בחיל האוויר. לאחר השחרור החלה להרצות לארגונים על הסיפור שלה, ובד בבד יצאה לטיולים אתגריים ברחבי דרום אמריקה, עשתה ספארי צלילות בגלאפגוס וטיפסה על פסגות הרים, ולא נתנה למגבלה הגופנית לעצור אותה. "הכי חשוב שאף אחד לא יגדיר אותי או יגביל אותי", היא קובעת. "רק אני יודעת למה אני מסוגלת, ומשתדלת להציב יעדים גדולים ומטרות להגשמה. הטיולים שעשיתי היו אחת התקופות היפות והמהנות בחיי".
מילפלדר: "גם אחרי שחליתי מעולם לא הרגשתי נכה או מוגבלת, אבל החיבור לספורט הפאראלימפי חשף אותי להרבה כשלים ביחס לבעלי המוגבלויות בישראל. אני מקווה שההצלחה שלנו תעלה את המודעות גם בנושא הזה"
המסע של השניים למשחקי פריז עבר זעזוע עמוק לאחר אסון 7 באוקטובר. "הרצפה שלנו רועדת מאז שהכול התחיל, וזה מעסיק מאוד את שנינו", משתפת מילפלדר. "בשבועות הראשונים התאמנו רק בבית בגלל איום הטילים, והתלבטתי אם להתנדב לצבא, מה שהיה עשוי להרוס את כל מה שבנינו. בסופו של דבר החלטתי שאני עושה משהו לא פחות חשוב למדינת ישראל והחלטתי להמשיך. האסון הזה נתן לי עוד כוח ועוד מוטיבציה להיות הכי טובה שאני יכולה להיות".
"האסון הזה החזיר אותי ברגע למקומות הכי קשים והכי חשוכים שהייתי בהם אחרי הפציעה שעברתי", מוסיף שאהין, "אני ממשיך להיות מושפע מכל מה שקורה. היה לי מאוד קשה לעכל את האסון הנורא במג'דל־שמס. ברגע שהגיעה הבשורה פרצתי בבכי והיה לי קשה לקבל את מה שקרה לילדים קטנים שבסך הכול שיחקו כדורגל. זה פשוט קורע את הלב. לקח לי כמה ימים לחזור לעצמי. אני מקווה שבזכות המשחקים ניתן קצת תקווה ואור באופק הלא ברור, ואני מתפלל שכבר נקום ליום אחר".
המלחמה העמידה את הספורטאים הישראלים במצב ביטחוני בעייתי. הם מוגבלים בתנועה במהלך המסעות שלהם, ומוקפים באבטחה כבדה על כל צעד ושעל. המציאות הזאת פחות מטרידה את מילפלדר. "אם תעמוד ליד סאלח אני מבטיחה לך שגם אתה תרגיש בטוח ונוח לידו, יש לי שומר ראש אישי, אז אני לא חוששת", היא צוחקת.
עד כה חוו השניים רק תקרית אחת עוינת מצד אחד המתחרים שלהם. "לפני המקצה המכריע בתחרות ההזדמנות האחרונה ישבתי בפינה של האולם", מספר שאהין. "מישהו עבר, ראה שרשום לי 'ישראל' על החולצה, וקילל אותי בערבית. בחרתי לא להתייחס. לשמחתי ידעתי לסנן את זה, כי הייתי מרוכז כל כולי במקצה כדי שנזכה בכרטיס. אני מעריך שעוד ניתקל בדברים כאלה, אולי גם בפריז, וצריך לענות להם בזכייה ועמידה על הפודיום".
אם ירצו או לא, השניים הם גם סמל לדו־קיום ערבי־יהודי. "אני מרגיש חלק בלתי נפרד ממדינת ישראל ושווה בין שווים", אומר שאהין. "כל מי שסביבי תומך, מפרגן ונותן לי תחושה טובה, ואני מרגיש ראוי. זה נותן לי כוח לדחוף את עצמי קדימה כל הזמן. זו גאווה בשבילי לעשות היסטוריה במגזר הדרוזי, והמטרה שלי בעתיד בעזרת השם היא להעלות את המודעות לענף השיט במגזר הערבי בישראל, בעיקר בצפון הארץ, כי אני מאמין שרבים יוכלו ליהנות ממנו אם יכירו אותו. גם היחס לבעלי מוגבלויות במגזר הערבי בהחלט טעון שיפור, ויש עוד הרבה לאן לשאוף בתחום הזה".
גם במגזר היהודי גילתה מילפלדר לא מעט כשלים בנוגע ליחס לבעלי מוגבלויות. "גם אחרי שחליתי מעולם לא הרגשתי נכה או מוגבלת, אבל החיבור לספורט הפאראלימפי חשף אותי להרבה כשלים ביחס לבעלי המוגבלויות בישראל", היא אומרת, ומתייחסת בעיקר לשאלות של נגישות. "אני מקווה שההצלחה שלנו תעלה את המודעות גם בנושא הזה".
מאמציהם זוכים למעטפת הכוללת טיפולים רפואיים, עיסויים, פיזיותרפיה ותמיכה מהוועד הפאראלימפי, היחידה לספורט הישגי, בית הלוחם, הפועל תל־אביב ומרכז דניאל. בסיום האולימפיאדה יצטרכו השניים לבחור אם להמשיך בדרך המשותפת למשחקי לוס־אנג'לס 2028. "אנחנו לא שוללים שום דבר ורוצים להמשיך, אבל מצד שני יש כאן המון הקרבה", אומרת מילפלדר. "בשנה הבאה אתחיל ללמוד פיזיותרפיה בתל־אביב ואני מקווה שאצליח לשלב בין הדברים".
מאות חיילים ואזרחים שנפצעו קשה במלחמה מתמודדים כיום עם נכות שנכפתה עליהם. "המשלחת שלנו מייצגת הפעם משהו שהוא גדול מתמיד", קובעת מילפלדר. "אני מקווה שנצליח להראות לפצועים החדשים ולבני משפחותיהם שיש אופק, שאפשר לצמוח ממשבר ולהגיע למחוזות חדשים וגבוהים".
גם שאהין רואה בעיסוק בספורט פתח לחיים חדשים. "הספורט הוא מקום מפלט מצוין שנותן תשובה למצבים פיזיים או נפשיים מורכבים או ירודים", הוא אומר. "קשה לי לדעת איפה הייתי היום בלי הפציעה, אבל ברגע שקיבלתי שזאת המציאות שלי עכשיו, הספורט עזר לי לקחת את הדברים לקצה בדרכי החדשה. הנה אני עכשיו באולימפיאדה, והשמיים הם באמת הגבול".
