"אוהד הנווד" מטייל במקומות שאיש לא דרך בהם

כשאוהד הנווד יחזור בעוד יומיים מהודו, הוא כבר יצטרך להתכונן לטיסה הבאה שלו, לצ'ילה: הוא מתכנן להפליג במשך 17 יום לאי מרוחק ליד אנטארקטיקה, כדי לפגוש את מאות אלפי הפינגווינים החיים שם. "אתה יכול לראות משפחה של 200 אלף פינגווינים קיסריים במקום אחד, אבל בשביל זה אתה צריך להשקיע", הוא סיפר לי בתל־אביב, ממש לפני שיצא להודו, והצטרף למשלחת של מאה רוכבי אופנוע שחוצים ברכיבת שטח את הרי ההימלאיה. שמרתי איתו על קשר בשבועות האחרונים, כשהוא בילה ברכיבה נלהבת. "אני לא רוכב מקצועי, אבל יצאתי למסע מטורף", הוא סיפר לי משם, "3,000 קילומטרים בשלושה שבועות. הכבישים בהודו מסוכנים, הרבה משאיות ונהיגה פרועה. אבל זאת הרפתקה שחבל על הזמן. יצאנו מהסביבה העירונית והגענו לטבע, והרבה יותר רגוע כאן מבחינת התנועה. אני מתחיל להתמכר לרכיבה הזאת. אווירה של חופש ושל נוודות אמיתית. אני זוכה לראות את הודו שלא הרבה אנשים זוכים לראות. טיילנו בחבל קשמיר, אני אוכל את האוכל המקומי ונהנה מהתרבות ההודית. אבל כן, זה גם מסע מאוד שוחק ומעייף".

כמה אינטנסיבית הרכיבה?

"בין שש לשמונה שעות ביום, לא כולל עצירות. זה גומר, אבל גם מספק לדעת שלמרות שאני לא מקצוען בסביבה של מקצוענים, אני מצליח לעמוד בקצב. תמיד הייתי חלש במוטריקה עדינה, ולהצליח בזה מרים לי את הביטחון העצמי ונותן לי מוטיבציה לצאת מהקופסה כל פעם מחדש".

למה הבחור הישראלי שאתם מכירים מהסטוריז שיוצא כבר שנים למסעות חוצי יבשות מרגיש צורך לצאת מהקופסה? כדי להבין את זה צריך לחזור בזמן, לימים שאוהד הנווד היה עדיין אוהד נבון, סטודנט בשנה א' בחיפה, שהראש שלו לא פונה לנוסחאות על הלוח אלא אל הים הכחול שנשקף מהחלון.

פרק ראשון

אוהד נבון פותח חלון

לפני הלימודים בטכניון הוא שירת חמש שנים בחיל הים, כלוחם סנפיר ואז כקצין מטה, וכשהשתחרר מצה"ל נסע לטיול הגדול. "הייתי מתוכנן והודעתי לכולם שמיד אחרי הטיול אני מתחיל ללמוד, וכבר התקבלתי לטכניון", הוא מספר. "רציתי להיות בתוך מסגרת". אבל בטיול הוא גילה את קסם הספונטניות. "הייתי בניו־זילנד, וקניתי רכב קטן לטיולים. הייתי אדון לעצמי: קמתי בבוקר, ראיתי את תחזית מזג האוויר, ואמרתי יאללה, עכשיו אני הולך לטרק של ארבעה ימים. פשוט ככה. אחר כך אמרתי לעצמי: עכשיו אני לוקח שבוע רגיעה, מתמקם באגם הזה, בונה לי פינה משודרגת ולא יוצא מפה, כי אני רוצה לסיים לקרוא את הספר הזה. קיבלתי החלטה ולא זזתי מהמקום ארבעה ימים. איזה כיף".

כששב מהטיול אחרי שנה, התחיל כמובטח ללמוד הנדסה כימית. כאמור, זה לא עבד. "ישבתי בכיתה ואמרתי בוא'נה, לפני שנייה עשיתי טרקים ונהניתי מהחיים והיה חופש לא נורמלי. ועכשיו אני יושב כאן ובארבע השנים הקרובות זה מה שאני הולך לעשות, לקום בבוקר וללמוד בכיתה. ומה אחר כך? לקום בבוקר ולנסוע למשרד. אני לא רוצה את זה".

הרבה סטודנטים חושבים ככה בשלב הזה. מה עשית?

"עזבתי אחרי סמסטר. סיימתי אותו, אבל לא ניגשתי למבחנים. כבר הייתה לי דירה בחיפה, ועזבתי הכול".

מה היו התגובות?

"התגובות היו טובות. מה זה טובות? ההורים שמחו שאני עוזב, כי הם ראו שהלימודים לא עושים לי טוב, אבל הם אמרו לי, מה עכשיו? למה לנדוד? לך תלמד הדרכת טיולים, תהיה מדריך טיולים".

הם חיפשו את הפרקטיקה.

"כן. רצו אסמכתא. השנה היא 2016, 2017, מה זה להתפרנס מלייקים? לא היו 'וְלוֹגרי טיולים' ישראלים, אני המצאתי את זה: אני והעולם הגדול ביוטיוב".

אני לא מכיר הרבה אנשים שמסוגלים לעזוב הכול ולעשות את הצעד הזה.

"היום אני מתפרנס נדיר מזה, אבל כשהתחלתי לא היה סטורי באינסטגרם, היו רק תמונות יפות ופילטרים. פלטפורמה של צלמים, או דוגמניות. זה לא כמו היום שכל אחד מעלה סטורי. היום גם יש מלא ולוגרי טיולים ישראלים, ואף אחד לא מופתע שאני מוביל קמפיין פרסום, אבל אז זה היה חלום להצליח למצוא ספונסרים, או שיתופי פעולה. זה היה קצת מהפכני".

הוא טס לטייל ביפן, בטאיוואן ובקוריאה למשך חצי שנה, וכשחזר כבר היה לו ולוג שסיפר בו בין השאר איך מטיילים ביפן בזול ואילו אטרקציות יש שם, סיפור על הטיול בקוריאה. הסרטונים שלו זכו לעשרות אלפי צפיות, וגם החלה התעניינות תקשורתית. "זה לא שמיד כולם פנו אליי, או קפצו עליי", הוא מסייג. "הכתבה הראשונה שעשו עליי הייתה ב'צינור', עם גיא לרר, הוא שמע שטיילתי במקומות מגניבים אחרי הצבא, ועשה עליי כתבה ממש גדולה, ואז אמרתי, טוב, יש לי פרסום ראשוני, עכשיו אני צריך למנף את זה".

"אנחנו רוכבים בין שש לשמונה שעות ביום, ואני מתחיל להתמכר לרכיבה הזאת שיש בה אווירה של חופש ושל נוודות אמיתית. מספק לדעת שעל אף שאני לא מקצוען בסביבה של מקצוענים, אני מצליח לעמוד בקצב"

וכך נולד "אוהד הנווד". בהתחלה הוא חשב דווקא לשחק על שם המשפחה, עם "המטייל הנבון", "כי זה טיפים למטיילים. אבל ממש ברגע האחרון, למזלי, חשבתי על 'אוהד הנווד' שזה מתחרז טוב בעברית ועובד גם באנגלית, Ohad the Nomad. הייתי מבסוט. אבא שלי בהתחלה לא ממש אהב את זה. הוא אמר לי: עליתי ממרוקו, בניתי פה בית, הקמנו משפחה, כדי שתוכל ללמוד ולחיות כמו שצריך. אז למה נווד? המונח הפריע לו. אבל בסוף יצרתי כאן דמות שיש לה אופי, ולא שם גנרי. ובאמת אנשים פונים אליי ב'אוהד הנווד'".

ואיך אתה עם זה?

"מת על זה. בראש ובראשונה כי התגובות הן טובות. וזה לא כי אני נראה טוב, זה כי מתלהבים מהתוכן. יש הרבה תגובות של אנשים שאומרים 'עזרת לי לטייל', אבל גם יש תגובות יוצאות דופן, כמו למשל הודעה שקיבלתי כשהייתי בקמבודיה ממישהי שצפתה בסרטונים שלי עם אבא שלה בבית, בזמן שחלה והיה בסוף ימיו. היא כתבה לי: 'אני לא רוצה לבאס, אבל אבא שלי נפטר היום. אני רוצה להגיד לך תודה, כי בחצי השנה האחרונה, כשאבא שלי היה בטיפולים, צפינו בסרטונים שלך ודמיינו שאנחנו מטיילים איתך בעולם, עם האוכל והנופים והצחוקים והתרבויות. תודה על הזיכרונות האחרונים הכי יפים שיש מאבא שלי'. זה מטורף מה שעובר לך בגוף באותו רגע, כי אני בקצה השני של העולם, מסתלבט על קמבודים, עושה שטויות, טועם אוכל רחוב – ופתאום ההודעה הזאת".

בסוף זה לא רק עצות על טיול בעולם.

"כן, זה חלון קטן שנפתח ביום. יש לזה כוח. אני לא יודע מי רואה, אני רואה מספרים, ואני במעין תחרות עם עצמי – איך להגדיל את המספרים ואת הצפיות. אז זו זכות ענקית. קיבלתי פעם הודעה ממורה שכתבה לי שהראתה לתלמידים שלה בשיעור גיאוגרפיה את הסרטון שלי מאנטארקטיקה. איזה דבר, יא אללה. בבית הספר שלי לא הראו לי דברים כאלה".

פרק שני

אוהד משגשג באמזונס

חוץ מלפתוח חלון, נבון אוהב למתוח את הגבולות, להרחיק לכת, לבחון את היכולות שלו. למשל, כשהחליט לטוס לטייל באמזונס. "אמרתי שאני רוצה את הטיול הכי־הכי־הכי קיצוני. רציתי לחיות 100 אחוז בטבע. הרבה פעמים אני עושה טרקים, אבל אני אוכל אוכל נורמלי ומביא איתי כל מה שצריך. אבל אז רציתי ללמוד לחיות מהטבע. טיילנים לא אוהבים את המונח 'לשרוד' בטבע, צריך לשגשג בטבע, צריך לפרוח. 'לשרוד' זה שלילי מדי, לחיות במצב מצוקה. אתה רוצה ליהנות".

הוא טס לשם עם שני ישראלים, שאחד מהם הפך לאחד מחבריו הטובים ביותר והאחר הוא מדריך הישרדות. "הוא עשה ככל יכולתו להזהיר אותי, ואני התעקשתי ואמרתי לו, תקשיב, קח אותי למקום הכי קיצוני שאתה יכול לקחת אותי", אומר נבון. "הוא אמר לי, תשמע, יש מקום, לא הייתי בו כבר איזה 15 שנה, ואני לא אחראי על מה הולך להיות שם. וואו. אמרתי לו, לשם אנחנו הולכים. רציתי באמת לעשות משהו משוגע, לחיות מהטבע באקסטרים, לא משהו שעשו לפניי. בלי להתפשר.

"אמרתי שאני רוצה את הטיול הכי קיצוני. רציתי לחיות 100 אחוז בטבע. טיילנים לא אוהבים את המונח 'לשרוד' בטבע, צריך לשגשג בטבע, צריך לפרוח. 'לשרוד' זה שלילי מדי, לחיות במצב מצוקה. אתה רוצה ליהנות"

"וקיבלתי את זה לפרצוף. כשהגענו לשם לא מצאנו אוכל, ונתקענו בתוך ביצות. כמה ימים לא אכלנו ולא שתינו כלום, רק מדי פעם הצלחתי למצוא איזו פטרייה ללקט. אתה משקיע מאמץ ואוכל איזה לב דקל, אבל זה מאמץ קשוח מאוד. אתה עקוץ כל הזמן, יתושים עליך, דבורים, צרעות, נמלים ארסיות. היער סבוך מאוד, מספיק שיד אחת מזיזה כמה ענפים ופתאום שובל של נמלי אש או נמלים ארסיות יותר עולה עליך, ואתה בגל של זצים וצריבות. ותוך כדי אני חושב: מה עשיתי?"

פחדת?

"אני די נאטם ברגעים כאלה, מנתק את הרגש. אבל פחדתי בלילה השביעי, כשממש נתקענו בביצות וכבר נגמרו המים. הגענו לביצה ענקית שאי אפשר לחצות. כל צעד הוא פעילות גופנית, ואתה לא יכול לצעוד בלי מצ'טה. צריך ללכת שעתיים אחורה כדי לחפש נתיב יציאה מהביצה. זאת גם הייתה עונה רטובה, אז אפילו פירות אין, ואם אין פירות אז אין בעלי חיים, ואין טורפים. ראינו עקבות של יגוארים, אבל מהם פחות פוחדים. הם לא יתקרבו אליך, אתה עושה מדורה והם מתרחקים. הפחד הכי גדול זה החרקים. מאות עלוקות, יתושים וצרעות. משהו שאין לו שכל אין לו פחד".

איך יצאתם משם?

"ביום התשיעי הגענו לנהר גדול, יצאנו מהביצה, והיינו אמורים להקדיש יום שלם לבניית רפסודה, כריתת עצים, קשירה, מאמץ גדול. אני קם בבוקר ואומר למצלמה 'בוקר טוב, יום תשיעי, אנחנו הולכים לקפל את המחנה ולהתחיל לבנות רפסודה' – ופתאום חותכת את השמיים צעקה. לא יכול להיות! אנחנו כבר תשעה ימים במקום שהמדריך שלי, שעושה סדנאות הישרדות כל החיים, לא היה בו 15 שנה כי הוא קיצוני מדי, ואין מצב שיש פה עוד אנשים. טוב, אנחנו צועקים בחזרה כדי שיבואו אלינו, ומגיעים שלושה חבר'ה: 'אהלן, אנחנו צוות חילוץ, ההורים שלכם קוראים את החדשות בבוליביה, יש כאן התפרצות קורונה, מתו חמישים אנשים, יצאו טיסות חילוץ לישראל, פספסתם אותן. אתם חייבים לחזור הביתה כי עוד 24 שעות בוליביה סוגרת את השערים. באנו לפה עם סירה, ואנחנו הולכים להחזיר אתכם לישראל'.

"הייתי בהלם. תכננתי עוד שנה בחו"ל, רציתי להגיע למקסיקו. אבל יצאנו מהג'ונגל, החזירו אותנו לעיר. כל הישראלים כבר חזרו לארץ. הגענו לנמל התעופה שמונה שעות לפני הטיסה שההורים שלנו סגרו. שלוש שעות לפני ההמראה באנו לעשות צ'ק אין, אבל הכול היה סגור. הטיסה הוקדמה, יצאה, זהו. השמיים נסגרים. שלושה שבועות היינו סגורים בדירות Airbnb בבוליביה. אין שם שגרירות, אז הייתי בקשר עם השגריר הישראלי בברזיליה. אנחנו בקשר עד היום, האמת. אחלה גבר. אחרי שלושה שבועות חזרנו לארץ בטיסת חילוץ, במטוס תובלה של חיל האוויר הבוליביאני".

בזמן המגפה נבון לא יצא מהארץ במשך שנה וחצי, אבל לא הפסיק להיות אוהד הנווד. "למדתי להתאהב בנופי ישראל", הוא אומר. "שלושה חודשים טיילתי בלי להיות בבית. שביל הגולן, סובב מכתש רמון, שביל ישראל. קצת התאכזבתי שהוא לא עובר במזרח הארץ, אז הקדשתי זמן לטייל בגוש עציון, בבנימין, בשומרון. עשיתי גם דוקו על קהילת השומרונים, ועל העבריים מדימונה. הסרטונים התפוצצו, אחד אחרי השני. העליתי סרטון מטבריה וזה היה מטורף. לדעתי זה אחד הסרטונים הכי נצחיים שלי.

"המסר שלי הוא תמיד ליהנות מהרגע, לא להיות לחוץ מהעבר, לא לדאוג מהעתיד, כי אחרת מפספסים את האושר הפנימי, את ההנאה ממה שאתם עושים היום. אבל גם אם יש לי עבודה נחשקת ואני שרוף עליה, וכיף לי איתה, ואני קם בבוקר עם חיוך – עדיין בכל ערב אני יושב ושואל את עצמי: האם טוב לי?"

פרק שלישי

אוהד הנווד ביחד ולבד

נבון (31) צבר עד היום עשרות אלפי עוקבים, ואת ההצלחה הוא מתרגם בימים אלה לחברת תיירות משלו, בעודו ממשיך להעלות תכנים בקצב מסחרר בכל הרשתות, עם תוכן מותאם לכל במה ולכל פורמט. "אני מאוד משקיע בזה. כשאני מצלם אני יודע לאן החומר מיועד. יוטיוב שונה מטיקטוק. אני כותב לעצמי את התסריטים, אבל גם זורם, כי אי אפשר לצפות הכול".

תסביר, איך עובד יוצר תוכן?

"כשאתה בונה סרט של 12 דקות אתה דואג שבפרק יהיה פיק, איזושהי פסגה, ולפניה יהיה חלק סופר־קשה ומאתגר. קושי פיזי וקושי רגשי. ואחרי השיא יש חלק של הצלחה, שהצופה עובר יחד איתך. זה גם יכול להיות סיפור של התרגשות, של 'הפעם הראשונה'. ובין לבין גם פרטי מידע מעניינים, וקצת לינה ואוכל, ובאופן כללי להראות את המקום, קצת נופים. אחרי כל זה יש גם קטע של צניחת האנרגיות, סיכום. אני אוהב את זה, השלב שבו אתה נרגע באיזה מעיין חם בטבע, איזה ספא".

אתה אוהב גם את החיים הטובים.

"אתה יכול למצוא אצלי הכול, מלונות פאר לצד טיולי הישרדות. ביוון עשיתי קורס סקיפרים, ובסיישל קמתי בבוקר בחדר מלון מפנק עם בריכה פרטית ונוף לים. אבל זה גם חלק מהיופי. יש תגובות של הרמת גבה ממי שרואה אותי בסיישל אחרי שהתרגל לראות אותי כטיילן שמתנייד בטרמפים וישן באוהל בשטח. אבל לא אכפת לי מה חושבים עליי בהקשר הזה. שבוע אחרי סיישל אני הולך לטיול אופנועים עם אוהלים בהימלאיה. ה'גם וגם' הוא טוב. הכסף הוא במלונות – כלומר, מבחינה עסקית הייתי הולך רק לשם, כי קשה להרוויח רק מהנישה של התרמילאים עם האוהל. אבל אני אוהב את הגיוון, ומה אכפת לי? הזמינו אותי להפלגה בסיישל, לא ללכת?

"ההיכרות עם החסרונות שלי מאפשרת לי לעבוד עליהם אבל גם לאהוב אותם, ולפעמים לקבל אותם ולחבק אותם ולהיות סבבה איתם ולא להתנצל עליהם"

"אני בוחר את היעדים לפי החשק ולפעמים גם בהתאם להצעות. אני לוקח רק את הדברים שאני באמת רוצה. סביר להניח שלא אטוס לעיר במערב אירופה אלא אם יש שם משהו מיוחד. אעדיף טיולי טבע. הזמינו אותי עכשיו לזימבבואה, לטפל בנמרים ולהחזיר אותם לטבע. זה חלום: תוכן מדהים, ואני הולך ללמוד מלא. בגדול אני רודף אחרי השמש, אני אוהב יעדים חמים, תן לי ללבוש כמה שפחות בגדים. ולמרות זה אני גם נשאב ליעדים קרים, הכי קרים שיש. לפלנד, מינוס שלושים מעלות, הקטבים. קור בעוצמה לא נורמלית. כי אין מה לעשות, בקור מגיעים בעלי חיים. וזה כיף לגוון, שבוע פה ושבוע פה".

אז אין מתח בין לעשות מה שאתה רוצה ובין להתמסחר?

"לרוב זורמים איתי. למשל עכשיו, עם חיות הבר בזימבבואה, זה לא פרויקט שיווק אגרסיבי. רוצים שאני אציג את המקום ודרכי אנשים יכירו את העשייה. לא דוחפים לי מילים לפה, לא אומרים לי מה לעשות. בשנה האחרונה, בגלל המלחמה, לא היו לי הרבה קמפיינים, ואז פתאום בדצמבר־ינואר בכל יום יכולתי לעשות קמפיין. בהתחלה לקחתי הרבה קמפיינים, וזה באמת היה כבד, למרות שכולם היו קמפיינים טובים. למשל, שיתוף פעולה עם נסטלה שמדגיש את חשיבות הניקיון של הטבע. אני לא מרגיש שזה לא קשור לתוכן שלי – גם אם זה לנסוע ברכב שטח של טויוטה ולדבר על הביצועים שלו בטיול ג'יפים. זה לא מסחור היסטרי ביחס למה שאני עושה, והתוכן הוא חד־משמעית שלי".

מאחורי הקלעים עובד איתו צוות קטן של צלמים ועורכי וידאו, אבל בטיולים עצמם ברחבי העולם הוא לבד, לפעמים למשך כמה ימים, לפעמים למשך שבועות, לפעמים למשך חודשים. "זה המון זמן עם עצמך", הוא מודה. "יש שגרה כזאת: למצוא איזה נהר, להקים אוהל, להדליק מדורה, ללכת לנהר להתקלח ולשבת לבד עם עצמך בלי קליטה באוהל. שבועות על גבי שבועות. בהתחלה יש אי נוחות, הכול מוזר. אחר כך זה מקצין: אתה מרגיש ממש מועקה של בדידות. ממש סכינים. 'משהו לא טוב, משהו לא טוב', מעין התקף חרדה אפילו. ואז, לפחות אצלי, מגיע שלב הבירור. למה זה ככה? אני לא אוהב להיות עם עצמי?

"למדתי לראות מה אני אוהב בעצמי ומה פחות. ההיכרות עם החסרונות שלי מאפשרת לי לעבוד עליהם אבל גם לאהוב אותם, ולפעמים לקבל אותם ולחבק אותם ולהיות סבבה איתם ולא להתנצל עליהם. זה דורש עבודה עצמית. אני חושב שרוב האנשים לא ימצאו את עצמם אחרי שבועיים־שלושה לבד באוהל. זה משהו שכל עוד אתה לא נדרש אליו, אין לך סיבה לפתוח אותו. זה כאילו קיבלתי שם טיפול פסיכולוגי לפנים".

לי זה נשמע בלתי אפשרי.

"יש צעדים קטנים שאפשר לעשות. אין מצב שבן אדם לא יכול למצוא רבע שעה למדיטציה. מי שאומר שאין לו זמן עובד על עצמו, הכול תירוצים. אתה גולל בטיקטוק יותר מרבע שעה. צריך לדעת לעצום עיניים ולחשוב, או לא לחשוב. אני יוצא לריצות, ומבחינתי זאת מדיטציה שחבל על הזמן. לעצור את היום, בלי הטלפון, בלי מוזיקה. אני והרגליים שלי. אני לא אוהב לשים שעון מעורר, אני לא אוהב להקציב לעצמי זמן ריצה, אני רץ.

"אחד הטיולים שהכי אהבתי היה ביפן. טסתי לשם בלי יותר מדי תוכניות, בלי יותר מדי תקציב, רציתי לטפס להר פוג'י. אחרי ארבעה־חמישה ימים, כשעצרתי טרמפים, לכל נהג שעצר לי אמרתי תקשיב, אין לי תוכניות, לאן שאתה נוסע, אני איתך. אחד מהם לקח אותי וזרק אותי ליד החוף. הקמתי אוהל, שלושה־ארבעה ימים, ליד איזה קיוסק. משהו משפחתי כזה, כיפי, מקום שאוכלים בו קצת סושי, ברד, טוסטים. התחברתי למשפחה שהקיוסק היה בבעלותה. עבדו שם חמישה חבר'ה. באחד הלילות גיליתי להם שלמחרת יש לי יום הולדת. בערב קניתי מלא סאקה, אלכוהול יפני, ומלא סושי, עברתי למצב טיסה, השתכרתי על החוף ורקדתי. נהניתי לבד עם עצמי.

"בבוקר, הגברת שמנהלת את הקיוסק העירה אותי ב'היום יום הולדת' בעברית. היא חיפשה ביוטיוב. כל הצוות התלבש יפה, הביאו לי עוגות, כל מיני מתנות קטנות, אמרו לי שהיום אני לוקח מהקיוסק מה שאני רוצה, פינקו לי את החיים. חוויות שלא דמיינתי… בתוך ארבעה ימים, עם משפחה יפנית".

"שלושה חודשים טיילתי בלי להיות בבית. שביל הגולן, סובב מכתש רמון, שביל ישראל. קצת התאכזבתי שהוא לא עובר במזרח הארץ, אז הקדשתי זמן לטייל בגוש עציון, בבנימין ובשומרון"

מאז נבון חוגג את יום ההולדת בכל שנה באוהל בנקודה אחרת בעולם. "מסורת זה מסורת", הוא אומר. "גם אם אני פה בארץ ביום ההולדת שלי, אני באוהל. לפעמים מצטרפים חבר או שניים, אבל זה לא משהו המוני או מסיבה. גם הבדידות שאני חווה היא שילוב בין לבד ממש לביחד, עם אנשים שאני מכיר תוך כדי הטיול. אחרי ארבעה חודשים שהייתי לבד באוהל בקנדה והתניידתי בטרמפים הרגשתי שזה יותר מדי. אז טסתי ללוס־אנג'לס, מצאתי קהילה יהודית וחגגנו ראש השנה ביחד".

אתה מתכנן להמשיך ככה עוד הרבה?

"כן. לא שבעתי. יש לי בכל שנה כמה טרקים, כמה טיולי צלילה, כמה טיולי הפלגה, כמה טיולי ג'יפים, מסעות. סביב מאתיים יום בשנה אני לא בארץ. אני אשמח לזוגיות, ומאתגר למצוא זוגיות ככה, אבל זה יכול לקרות. אני לא נמצא פה הרבה, ולא ריאלי לחכות כל כך הרבה זמן זה לזה במסגרת זוגית. אבל אני עוד צעיר".

את ימיו בארץ הוא מנסה לנצל עד תום, וקביעת מועד לריאיון איתו דרשה תיאום לו"ז מוקפד. "אני מת על החברים שלי, מת על המשפחה שלי, חשוב לי הקשר. כשאני כאן אני נפגש כמה שיותר: עם החבר'ה מהצבא פעמיים, אפילו עם החבר'ה מהתיכון, גם עם החבר'ה שפגשתי בטיול. לדחוס כמה שאפשר. זה מאמץ הדדי שלי ושלהם, אבל אנחנו מצליחים.

"אבא ואמא שלי הם החברים הכי טובים שלי. אבא שלי גם מנהל לי את העסק מבחינת חשבונות. הוא יסודי בהכול, והוא שותף מלא. הלוואי שהוא יוכל אפילו לנהל אותי קצת יותר. עשינו יחד טרק של עשרה ימים בטג'יקיסטן, אני ואבא באוהל במשך עשרה ימים, אחרי תהפוכות שעברנו בעקבות היציאה שלי מהארון. כשאני בחו"ל אני מתקשר להורים בשיחות וידאו. הרבה פעמים אנחנו נכנסים ללופ עם ההורים, שנובע כנראה מחוסר תקשורת, וחשוב לעשות קאט וזום־אאוט, ולהסתכל על הסיפור בגדול: בסופו של דבר יש אהבה ויש רצון, ולפעמים חוסר התקשורת הוא תוצאה של פער דורות, ותשחררו את זה. אפשר ליישר את ההדורים לגמרי".

פרק רביעי

איך להיות אוהד טוב יותר?

הוא לא נתקל באנטישמיות בעולם מאז תחילת המלחמה, הוא אומר, בעיקר כי הוא לא מטייל כל כך באירופה. "שם אפשר להיתקל בהפגנות, אבל בווייטנאם – למי אכפת? חציתי שם את המערה הרביעית הכי גדולה בעולם, שלושה־ארבעה ימים שחיתי במערה, עלוקות עלו עליי. אחרי זה הלכתי בין הכפרים הוייטנאמיים, רציתי קצת ג'וס בשביל תוכן, אבל הם לא יודעים מה זה ישראל בכלל. אנחנו לא מעניינים אותם. בטח לא את קוצרי האורז. בסרילנקה אוהבים אותנו, וגם בסיישל אוהבים אותנו. לא הייתי חוזר למדינות ערב עכשיו, אבל הייתי לפני המלחמה בתוניסיה ובערב הסעודית, במקומות שכף רגלו של יהודי לא דרכה עשרות שנים".

במרוקו, ב־2019, הוא הלך לצלם את בית הולדתו של אביו – ומצא את עצמו בתא מעצר. "שוטר חשב שאני מצלם אותו וזה נראה לו חשוד. בכלל, מדינות ערב חשדניות לגבי צילומים. הוא עצר אותי, והייתי בתא עם עבריינים, דם על הרצפה, לא נעים. אמרו לי שאני עיתונאי מישראל או סוכן מוסד, לא הבנתי. אחרי כמה שעות שוחררתי, שכרתי מכונית, וחציתי את מרוקו במשך שבועיים. העליתי טרמפיסטים, הגעתי לסהרה, טיפסתי על ההר הכי גבוה, שיש בראשו שלג".

הרבה מהתוכניות שלו ל־2024 השתנו, בגלל המלחמה וגיוסו למילואים. "אני סרן בחיל הים, קצין מטה, רחוק מלהיות לוחם", הוא מספר. "אני מעריץ את הלוחמים שנמצאים עכשיו בעזה או בצפון ומקריבים באמת. אני הייתי בבסיס בחיפה, אם אתה רעב אתה יכול להזמין אוכל, אבל עדיין זה היה 70 יום".

מלבד תפקידו הצבאי, הוא יזם שיתוף פעולה עם דובר צה"ל כדי ליצור תוכן על חיל הים. "אני היחיד בישראל שצילם סרטון טיקטוק מתוך צוללת של חיל הים", הוא מספר בהתלהבות. "מטורף! הראיתי את חדר האוכל, חדר השינה, השירותים, אפילו קצת מכ"מים. צנזרו מה שצריך, כמובן. הכול צולם עם יחידת דובר צה"ל. וגם סטי"ל הראיתי – שמע, כל סרטון כזה, 800־900 אלף צפיות, זה מטורף".

מבט אחר על המלחמה שכולנו רואים דרך ערוצי החדשות.

"בחדשות אוהבים להתעסק בדכדוך, ואני לא אוהב את זה. תתעסקו בניצחונות, לא בכישלונות. ברור שצריך לשמוע על הפיגועים והאסונות, אבל האיזון התפספס. אנחנו צריכים להיות גאים במי שאנחנו. גאים ביהדות שלנו, וגאים בניצחונות שלנו. בחדשות עכשיו שומעים 90 אחוז על המכות שספגנו ו־10 אחוזים על איך הפגזנו והחזרנו אש. צריך להיות הפוך: 90 אחוז ניצחונות, ניצחונות, ניצחונות. להיות גאים, לתת מורל. אסור להתמקד בכמה העולם שונא אותנו. תראו מי אוהב אותנו, מי בעדנו. תראו הכול, אבל באיזון".

אתה צורך חדשות כשאתה לא בארץ?

"הרבה. הרבה. הרבה. אי אפשר להתנתק. תמיד צרכתי חדשות. אני מאלה שרואים ערוץ הכנסת. ועדות, נאומים. זה הבית שלי, אני חייב לדעת מה קורה פה. אני מרגיש מעורבות עמוקה. בפיד בטיקטוק אני רואה עיתונאים, חברי כנסת, אנשים שמנתחים נאומים".

לאחרונה הוא מנסה להקדיש זמן ללמידה. "אני קורא לזה 'אוהד הנווד חוזר לאקדמיה של החיים'. בשמונה שנות נדודים התחדדו לי המון חושים, למדתי המון על העולם, אבל אני רוצה עדיין ללמוד דברים חדשים, שצריך להשקיע בהם בדרך להצלחה. כרגע זה עדיין בנישת הטיולים – טסתי לסרילנקה ללמוד גלישת גלים, בגאורגיה גלשתי בסנובורד, ביוון עשיתי רישיון סקיפר ואני יכול לשוט עכשיו ביאכטה לכל העולם, ועכשיו הוצאתי רישיון על אופנוע".

אחרי הריאיון, כאמור, הוא יצא למשלחת של חברת האופנועים "רויאל אנפילד" בהרי ההימלאיה: מאה אופנוענים, תשעים מהם הודים ועשרה משאר העולם, הוזמנו לחצות יחד את הרכס הגבוה בעולם, והוא נבחר להיות הנציג הישראלי. "לא חשבתי פעמיים. מישהו יכול להגיד לזה לא?" הוא אומר.

מי שלא יודע לרכוב באופנוע שטח.

"זה דורש ממני ללמוד, כן. ואני חושב שאני הבן אדם שלקח לו הכי הרבה זמן בעולם לעשות רישיון על אופנוע. זה אופנוע כבד, 500 סמ"ק, וכשכבר הייתי כמעט מוכן לטסט טסתי לשלושה חודשים – קודם לטג'יקיסטן, אחר כך הלכתי לראות דובי קוטב, חזרתי לארץ והמשכתי ללמוד לרכוב בספטמבר, ובאוקטובר פרצה המלחמה. כשסיימתי שבעים ימי מילואים חזרתי שוב ללמוד, ניגשתי לטסט ראשון, טסט שני, עברתי בטסט שלישי. לקח לי כמעט שנה אבל לא ויתרתי. לא הייתה אופציה להחמיץ את זה".

אתה די בטוח בעצמך. מה בכל זאת מערער אותך?

"החשש שלי הוא בעיקר מדברים שאני אחראי עליהם. תמיד נמנעתי מגלישת גלים כי לא סמכתי על עצמי, אבל צניחה חופשית עם מדריך מאחוריי? תן לי בכל בוקר לעשות את זה. גם בנג'י. אבל אם אני צריך לצנוח לבד ולסמוך על עצמי שאצליח לנחות, זה מפחיד אותי קצת. אז עכשיו אני שובר את המוסכמות של עצמי, והשנה ממש נכנסתי לזה ואני רוצה להמשיך. אולי בשנה הבאה אצא עוד יותר מהקופסה לדברים שהם לא בהכרח טיולים. אולי ללמוד שפה, ללמוד לנגן, משהו כזה. לצאת מאזור הנוחות, ולסמוך על עצמי".

כשאני שואל אותו לסיום מה עדיין לא הגשים, הוא לוקח רגע לחשוב. "שאלה מעניינת", הוא אומר לבסוף. "אני תמיד מחפש את הצעד הבא ופתוח לשמוע על רעיונות והזדמנויות. האמת שאני מת לכתוב ספר, אבל אני חייב לזה שותף. החלום זה ספר ילדים. אחיינית שלי הלכה להצגה 'איילת מטיילת', שמבוססת על הספר. אז אמרתי לעצמי רגע, למה לא אוהד הנווד פוגש דוב קוטב, או פינגווין, ואז ממשיך במסע ופוגש זברה? זה נשמע לי מגניב. אולי זאת תהיה הסדרה הבאה".