אנדרגראונד מאה שערים, סדרת הרשת של אורי גרודר ואוריאל ביג׳ל, שעלתה השבוע בכאן דיגיטל מלאת קצב, ממש כמו השחקנים עצמם – שחקן מתחזק ולראשו מגבעת חב"ד, זמר ממאה שערים עם קסקט שחור, ברסלבר עם פיאות בלונדיניות שופעות, חובש כיפת נחמן מברסלב וחילוני תל־אביבי. בסדרה, הארבעה חברים בלהקת ראפרים מחיפה שהגיעו לשיא ההצלחה ואז התחילו לטפח זקנים ולהשתקע הרחק מהסצנה, בשכונת מאה שערים. 12 שנה לאחר מכן, מנהיג הלהקה אושרי (אסף הרץ) מקבל הזדמנות חד־פעמית לחזור לתהילת העבר. אך לשם כך הוא וחבריו בנדא, מורי ושימי (עדי אלון, אסף הרוש ויהוידע שחר) יצטרכו לצאת מהשכונה האדוקה והמוגנת, תרתי משמע.
עבור הרץ, שחקן ותיק וחוזר בתשובה, מדובר בדמות שנתפרה למידותיו כמו חליפה. "כשהתחלתי לחזור בתשובה, מן הסתם עזבתי את התיאטרון, הסוכנות והכול", מספר הרץ, בן 32 ונשוי טרי. "למען האמת לא תכננתי לחזור לשחק כל כך מהר. בניגוד למוזיקה, שאפשר בקלות לייצר בדרך כשרה וקדושה, עולם המשחק והתיאטרון פחות תואם את דרך החסידות. מעטים הפרויקטים ששיחקתי בהם ומתאימים לחיים שלי עכשיו. זה לא אותו תדר".
אז איך בכל זאת מצאת את עצמך שוב בתפקיד ראשי?
"אלי פרץ, חבר ההרכב 'אולטראס' והמפיק המוזיקלי של הפרויקט התקשר לספר לי על סדרה שמצלמים על חוזרים בתשובה. הוא שיתף אותי שהיוצרים מנסים להציג את המציאות כמו שהיא, בלי לנסות להתנרמל או להעמיד פנים שהם משהו אחר. ולכן החיפוש אחרי שחקנים ארך זמן רב, הם רצו מישהו אותנטי לדמות שלי. קשה למצוא שחקן עם אורח חיים דתי. אני מגיע מהעולם הזה, בשבילי זה להיות דג במים וכנראה זו השליחות שלי. אני מאמין שכל דבר טוב, במיוחד הפצת היהדות, אפשר לעשות בכל דרך".
הדרך של עדי אלון (29), שחקן וזמר מתל־אביב, לתפקידו של בנדא הייתה סבוכה יותר משל הרץ. ההודעה שקיבל מאותו מפיק מוזיקלי יצרה אצלו אי־הבנה לגבי הז'אנר של הסדרה, מה שגרם לו לדחות את ההצעה, עד שבשיחה עם חבר הבין מה התפקיד.
"הייתי בטוח שמדובר בסדרה תיעודית ואולי צריכים שחקנים בשביל קטעי המעבר, זה פחות אני, אז עניתי לו שאני בחוץ ושחררתי את זה. אבל אחרי שבוע אני מראה את ההודעה לחבר ותוך כדי קולט שזו בכלל סדרה עלילתית ושאני לגמרי בעניין. שלחתי לאלי הודעה 'אני בפנים יא משוגע'.
"הבנתי שזו הזדמנות מיוחדת להכיר את העולם החרדי יותר לעומק", הוא ממשיך לאחר מחשבה, "באתי ממקום של סקרנות נטו. אין לי מושג לגבי העולם החרדי, הייתי מנותק לגמרי. תביני, אני ירושלמי במקור, גרתי בקריית יובל, אבל במאה שערים לא דרכתי. זה עולם אחר. אתה מרגיש כאילו בכניסה צריך להציג דרכון. גם כשהגעתי לראשונה לסט תהיתי לעצמי איך אשתלב שם, ברמה שלא ידעתי מה ללבוש, אז באתי עם סוודר פרווה ורוד. רציתי לבדוק אם באמת מקבלים אותי".
וקיבלו?
"קיבלו מדהים. בחור בשם ראובן, שהשתתף בעבר בסדרה 'עוד ניפגש' עשה לנו סיור במאה שערים. שם טעמתי לראשונה הרינג. וואו, איזה טעים זה היה".
"אחר כך נספר על הטבילה הראשונה שלו במקווה", קוטע אותו בחיוך הרוש, שמגלם את מורי, חבר הלהקה הכישרוני.
"זה היה קשה", נזכר אלון, "בהתחלה סירבתי בתוקף".
עדי אלון: "אני ירושלמי במקור, אבל במאה שערים לא דרכתי. זה עולם אחר. אתה מרגיש כאילו בכניסה צריך להציג דרכון"
"הוא היה בטוח שנהיה שם לבד", צוחק הרוש, "אבל מקווה במאה שערים זה כמות אנשים של שלוש בריכות אולימפיות".
נשמע שעברתם חוויות לא שגרתיות.
"הטבילה במקווה הייתה חוויה חוץ־גופית בשבילי", מסכים אלון, "הייתי גם מתפלל איתם לפעמים. בהפקות שאני עושה, תמיד יש הפסקת צהריים. על הסט הזה היו הפסקות תפילה".
סט הצילומים הוקם ממש מתחת לביתו של הרוש (34), נשוי ואב לשלוש בנות, אבל לפני השתתפותו בסדרה מעולם לא פגש את עולם המשחק. כנער חילוני דמיין את עצמו מגלם תפקידי ענק, אבל מאז שהתקרב ליהדות ולמוזיקה העניין במשחק דהה, מה שהותיר אותו מהורהר אל מול ההצעה המפתה שהגיעה גם אליו. "הייתה לי דילמה גדולה", מודה הרוש, "אם היית שואלת אותי לפני 12 שנה הייתי הולך על זה בטוח. כאדם עם נשמה של אמן אני נמשך לגירוי השכלי שיש בניתוח סיטואציה והבעה שלה. אבל אחרי שחזרתי בתשובה המשחק נהיה שאלה. הבנתי שאת המוזיקה אני עושה כי זה משהו שאני מאמין בו ורוצה להביא אותו לעולם. אבל המשמעות של לשחק היא להיות מישהו שהוא לא אתה".
איך הייתה חווית הצילומים?
"דווקא נהניתי, הופתעתי מעצמי. גם היו לי שותפים טובים. הרץ ועדי חרשו צילומים והם מאוד אותנטיים במשחק שלהם. נאחזתי בסיפור עצמו שמאוד קרוב למי שאני – אברך חוזר בתשובה, שעשה מוזיקה והפסיק, וחוזר לזה בתור חרדי. הרגשתי בבית, ולא רק בגלל שהצילומים היו בשכונה שלי".
הייתה התנגשות עם אורח החיים שלך?
"בהתחלה הציעו לי את התפקיד של אסף ושאלו אם אני יכול לשחק מול אישה, אבל זה פחות מתאים לי. אז ליהקו אותי לדמות שיותר מתאימה למגבלות שלי".
"אלו לא מגבלות בעיניי", מעיר יהוידע שחר, בן 20 נשוי ואב לתינוק, מתגורר גם הוא באזור שבו צולמה הסדרה. שחר הוא היחיד מהחבורה שחי בעולם התורה והמוזיקה מילדות. הוא לא פתח כותרות בערוצי הבידור, אבל בתוך הבועה החרדית הסגורה נחשב לדי מפורסם לאחר שהופיע במחזות זמר, תוכניות גדולות ואף כונה "ילד פלא".
"אני חושב שכן", משיב לו הרוש, "ההפקה מחפשת משהו מסוים, ולך יש מגבלות. מגבלה זה לא דבר שלילי, זה כורח המציאות".
"בכל אופן, בציבור שלנו זה עניין מאוד גבולי", מסביר שחר, המגלם את הנער שיבי שברח מביתו ומצטרף לחבורת הראפרים.
אתה מרוצה מאיך שהחברה החרדית מוצגת בסדרה?
"בתקשורת מראים בגאווה את השבאבניקים, חרדים שחיים כמו חילונים. אבל הדמות שלי היא לא כזו, אני רואה בה אדם שדרך המוזיקה מוצא את עבודת השם שלו. יש בעלילה של הסדרה ייחודיות שלא ראו לפני כן. הפער של החוזר בתשובה בין החיים שבחר לחיות לבין החלום שלו. למוזיקאי שרוצה להיכנס לעולם הגדול, יש התלבטויות. האם להופיע מעורב? עם מי להופיע? אפשר לכתוב מגילות מהדילמות האלו. זו לא רק ההשפעה החברתית ו'מה יגידו' עליך בשכונה. אתה רוצה באמת קדושה, לחיות חיים אמיתיים של קדושה. לא בין שני עולמות".
הרץ: "כאמנים אנחנו רוצים להביע את הכישרון שלנו לכל העולם, וזה באמת מייצר דיסוננס בין החיים שאתה רוצה לחיות, לבין מימוש הכישרונות שלך, וזה דורש בירור, שההבעה הזו תהיה בדרך הנכונה, לפחות מבחינתך. משחק זו עבודה קשה, שגורמת לך להרבה התמודדויות, וחשיפה חזקה של הנשמה שלך. צריך להתבטל מול הדבר הזה. בגלל זה התלבטתי, אבל יום אחרי שקיבלתי את ההודעה מהמפיק, הבמאי פתח מצלמה אצלי בבית והיה קליק חזק".
מוזר לגלם דמויות שהן בעצם אתם?
הרץ: "הפוך. התפקיד הזה בא לי בהשגחה פרטית מאוד גדולה. כל שחקן רוצה להיות במקום שלו. חזרתי בתשובה דרך חסידות חב"ד, שהיא שונה לגמרי מחסידות ברסלב. עניין אותי להיחשף לזה וכמו עדי, עד הצילומים לא דרכתי במאה שערים. בשונה מהעבר, שחרדים היו נראים לי כמו עוף מוזר, היום אני מסתכל בעיניים אחרות על כל יהודי ויהודייה, על העם שלנו, ועל הכוח העצום שיש לנו. היהדות כבר לא נראית לי כמו משהו זר, ישן ומיושן. אז הצילומים היו בשבילי מבורכים. חוויה אדירה. הסתובבנו שם בשכונה ובישיבה ומאוד נהניתי. אסף הרוש קיבל אותנו למקום בזרועות פתוחות".
בין הבדיחות שנזרקות לאוויר מול עדשת המצלמה, נשמע לפתע קול אחר. מרוחק. אחת השכנות מתקרבת בכעס, בוחנת את הפאות והזקנים שמעטרים שלושת רבעי מהם, ומעירה 'מה זה, בא נוער גבעות לפתח תקווה?'. העלבון וההלם חולפים תוך זמן קצר, וכשאנחנו מתיישבים בחזרה לשיחה המסקנות עולות מיד.
"גם במרכז ה'ליברלי' לאנשים יש מה לומר" אומר הרץ. "אפילו בשכונת לא יודע מה, סביונים, אם יראו אותך עם זקן ופאות ישאלו מה אתה עושה כאן. זה מתקשר לעוד הישג של הסדרה. התפאורה שלה מאוד ייחודית בנוף התכנים ביוטיוב או בטלוויזיה. אבל היא מדברת על הפן האנושי, על האדם שמתחת לחליפה".
הרוש: "זו אחת הנקודות העיקריות בעשייה שלי, להנגיש את 'החרדי היפה' לצופה החילוני. יכול להיות שיש לכם הרבה חוויות משותפות, יש לו משפחה כמוך, ילדים כמוך, עבודה כמוך. כמו המשותף שיש בין כל אדם בתל אביב לשכן שלו".
אסף הרוש: "אני מקווה שהסדרה הזו תפתח חלון. די לי בזה שמישהו יראה דמות חרדית בטלוויזיה וירגיש שהיא אנושית וקרובה אליו יותר קרובה"
"אני מקווה שהם יראו את המעבר" אומר הרץ. "העולם החרדי והיהודי היה לי כל כך זר. מה שהכרתי היה מהטלוויזיה. ושם, לא עושים פרסום טוב לאף אחד משום צד. כשהייתי צעיר לא הייתה לי מודעות למישהו שנראה כמו שאני נראה עכשיו. גם למשפחה שלי לקח זמן לקבל את השינוי. אבל כשאני יושב בבית עם המשפחה שלי, כמו שאני נראה עכשיו, החיבור קורה באופן טבעי. פתאום הדיבור על אלוקים לא מנותק. זה יומיומי, בתוך הבית. אבא שלי יכול להגיד: 'הבן שלי חזר בתשובה ומניח תפילין, גם אני אניח תפילין'".
אלון: "גם אותי הצילומים חיברו למושג האמונה, ולכוח שיש בה. אני זוכר שהייתי רואה חרדים מהצד וקולט איזה סנטר זה נותן להם. רציתי ללמוד יותר, לגעת בזה עוד. כשאתה לא מכיר ולא שומע זה נראה לך מוזר, עד שזה מתקרב אליך".
גם בימים אלה, כשהציבור החרדי נמצא על המוקד?
הרץ: "יש חילוקי דעות, כמו שבכל משפחה יש פערים וחילוקי דעות. אבל זו עדיין משפחה אחת. אפשר להסתכל מהצד השני – זו התקופה הכי מאתגרת שהייתה מאז שאנחנו זוכרים את עצמנו ובחיים לא ראיתי יותר חסד שנעשה מאשר בזמן האחרון. יהודים מתנדבים, תורמים, וכשאנחנו יושבים פה אנשים מקריבים את חייהם. אנחנו עובדים על חיבור, ויש עוד הרבה כמונו. ויש כאלו שלא עלינו עובדים על פירוד".
שחר: "והבעיה, שיותר מעניין להתעסק בפירוד".
הרץ: "בגוף אנחנו נראים שונים – אחד נראה 'נוער גבעות בפתח־תקווה', אחד תל־אביבי. הכול מנקודת המבט שלך. אותנו מובילה האחדות, לכן אנחנו עושים אמנות. מלשון אמונה".
אתם חושבים שגם הציבור החרדי יצפה בסדרה?
"זה יגיע למי שזה צריך להגיע", מבהיר שחר: "יש בציבור החרדי כמה זרמים. הזרם ממאה שערים כנראה לא יגיע לזה, ומי שיגיע לזה יאהב את זה. פעם נכנסתי לבית של חסידי צ'ארמר, שנמצאים כמה דורות בירושלים. בחור שישב לידי אמר לי 'אתה לא הילד־פלא ההוא?'. אמרתי לו שפעם הייתי. אז חבר שהיה לידי שאל איפה הוא ראה אותי, והוא נהיה אדום, מסכן. זה לא מעיד שהם מתפשרים, אבל כן מראה שיש תכנים שמגיעים לכל אחד".
"אבל זה בסדר", זועק אלון, "שכל אחד יעשה מה שטוב לו, כי ככה הוא יכול לעשות גם טוב כלפי חוץ. אני בעד שהסדרה תגיע לאוכלוסייה הזו, ושזה ייתן לאנשים עוד זווית על החיים. אני בטוח שיש המון אנשים שזה הסיפור שלהם, להגשים חלום שקשה להגשים בחברה סגורה, וזה יכול לשחרר בהם משהו. אז אני מקווה שלא רק חילונים יצפו".
איך הייתה ההרגשה לצלם זמן קצר אחרי פרוץ המלחמה?
"היה קשה. אחי הקטן הוקפץ", נזכר אלון, "אבל מהרגע שצועקים 'אקשן' אתה בסיטואציה אחרת. המציאות מורכבת, לשמוע על עוד חייל שנהרג ועוד משהו שקרה, קשה לשאת את זה. אבל כמו הצילומים גם ההצגות שאני משתתף בהן היום, נתנו לי לנשום. כשקורה אסון, וחמש דקות אחר כך אני צריך לעלות לבמה, התגובות של הקהל מאשרות לנו שצריך להמשיך, שהם רוצים לשמוח, ואם אנשים רוצים, אנחנו שם".
בין ברכת "שהכול" על כוסית ערק, ו"בורא פרי העץ" על הפירות שהרץ מגיש לנו, הם מעלים זיכרונות מהצילומים כאילו בילו יחד את שנות ילדותם ולא רק עשרה ימים חורפיים, ומבינים את הכוח המקרב של אנדרגראונד.
"בעולם הזה של פשע ובצע / העבר שלי פתוח כמו פצע / רוצה להשתנות, הכול הבל הבלים הכול שטויות / אבא תעזור לי להיות יהודי פשוט". זוהי רק טעימה משירי הראפ השנונים שמלווים את הסדרה, חושפים לעומק את חווייתו של האדם החרדי והחוזר בתשובה, ואולי הם גם מה שיכול לקרב את הצדדים שכרגע נראים רחוקים כמו מזרח ומערב. הרץ: "יש חושך ואנחנו צריכים להדליק את האור. זה פשוט, מסר שמלמדים בגן. אבל זה הפתרון. אור חזק מאיר חושך גדול. אנחנו מאמינים שיש בורא ויש השגחה בעולם. לכל דבר יש סיבה, ורק האמונה הזו יכולה לקרב בינינו. אבל השינוי מתחיל כשאתה מתחיל להאמין במשהו גדול ממך. מבחינתי הוא מוכח כאמת. עובדה, אחרי כל השנים האלה אנחנו עוד פה, ואיפה האויבים שלנו?
"יש מזמור מתהילים שאנחנו מאוד אוהבים. 'מזמור לדוד ה' רועי לא אחסר'. הפילוג מתחיל מזה שאדם מפחד שיהיה לו חסר, שייקחו לו. חוויתי את זה בעבודה בתיאטרון. יש שם הרבה תחרותיות וקנאה. אבל אז הבנתי שיש רועה לעולם. הוא דואג לכל אחת מהכבשים שלו. תחשבו על היום שבו כולם יבינו שאף אחד בעולם הזה לא חי על חשבונם. לא הימני המשוגע, לא השמאלני הדפוק ולא המרכז המצ'וקמק. אף אחד לא דורך לי על המשבצת וכל אחד מקבל בדיוק את מה שמגיע לו".
הרוש: "אני מקווה שהסדרה הזו תפתח חלון. די לי בזה שמישהו יראה דמות חרדית בטלוויזיה, שייחשף למחשבות ולעומק, וירגיש שהיא אנושית וקרובה אליו יותר. והלוואי שהגאולה תבוא מחר, אבל זה גם צעד".
שחר: "אני לא יודע כמה הסדרה הזו באמת תחבר".
אז מה היא כן תעשה לדעתך?
"לראות את חסידות ברסלב בתפוצה כזו רחבה זו מתנה גדולה", הוא משיב, "אפשר ליצור כאן תפיסה תודעתית, אבן־דרך לחיבור שיבוא. שאדם שיראה אותי ברחוב לא יחשוב שאני קוף ויהיה פתח לרצוא ושוב. משהו השתנה בעולם בשנים האחרונות, זה לא סתם שאנחנו רואים את הזיקה ליהדות במוזיקה ובסרטים. אצל חילונים ודתיים החלק הרוחני חזק, וזה מה שמביא למחלוקות בינינו. אצל שאר העמים אין כאלו מריבות בינם לבין עצמם".
הרוש: "איזה פרווה הגויים האלו, חיים בנורווגיה ושום דבר לא זז".
אתה לא מקנא בהם?
"לא הייתי מתחלף איתם לרגע", הרץ משיב במקומו, והם פוצחים בשירת 'אנחנו מאמינים בני מאמינים'. "אנחנו העם הכי מיוחד שקיים".
