ארתור מנדלוביץ', שלימים שינה את שמו לעמוס מנור, שירת כראש שירות הביטחון הכללי בשנותיה הראשונות של המדינה. הספר על אודותיו פותח בסקירת ימי נערותו ובחרותו, אולם אינו מביא את סיפור חייו כסדרם, אלא מתמקד בעיקר בארבע שנותיו בשירות עד שנתמנה לראשו ובעשור שבו שימש ראש השב"כ.
על גב הספר מתואר המחבר, ד"ר יאיר שפיגל, כגמלאי של השב"כ וכהיסטוריון ביחידת המורשת שלו והספר עצמו נפתח בדבריו של נדב ארגמן, ראש השב"כ הנוכחי. עם נתוני פתיחה כאלה התחלתי קורא בספר מתוך עמדה חשדנית וספקנית האם אכן מדובר בחיבור של היסטוריון מקצועי או שמא בספרות מטעם, ובמקרה החמור יותר, בספרות שבחים.
אומַר כבר עתה כי מדובר בספר מרתק ולדעתי גם חשוב. שפיגל יודע לספר סיפור ובה בעת מיטיב לקרוא מסמכים קריאה ביקורתית. הספר כתוב היטב, בלשון נהירה ויפה, באופן תמציתי ובמידה רבה גם מתוך עמדה ביקורתית מאופקת. בספר משובצים תצלומים ותמונות של מסמכים, ובסופו באה רשימת מקורות וביבליוגרפיה. בקצרה, מעט המחזיק את המרובה.
תרבות ארגונית מתפתחת
הספר מציג שני סיפורים קטועים, ומתמקד בעיקר בקטע המשותף שלהם: השב"כ בהנהגתו של עמוס מנור. אין זה סיפור שלם של חיי עמוס מנור, שהיו עשירים וראויים לתיעוד מלא, ובוודאי אין כאן סיפור שלם ומלא של התפתחות השב"כ. המחבר מודע לכפל הפנים של הספר והתייחס לכך כבר במשפט הפותח של ראשית הדבר. ועדיין זה ספר מעניין וטוב.
מן האופן שבו מתוארים חייו טרם השואה, במהלכה ומיד אחריה מסתמנות תכונות מובהקות של מנור ועיקרן זיהוי הזדמנויות, יוזמה, הרבה תושייה ו"ראש גדול". תכונות אלה התעצמו במהלך השנים. מנור הגיע לשב"כ ממש בעת הקמתו בידי איסר הראל, שאמנם כונה "איסר הקטן" (לעומת איסר בארי, שהיה "איסר הגדול") אך היה דמות חשובה וגדולה מאוד בכינון שירות הביטחון הכללי והמוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים ובעיצובם בשנותיה הראשונות של המדינה, לטוב ולמוטב.
מנור התבקש להקים את הגוף שיטפל בריגול הנגדי מול מדינות הגוש המזרחי, זה שבהשפעת ברית המועצות. כושר הלמידה של מנור, שליטתו בשפות, יכולתו להפעיל שיקול דעת מערכתי ובגרותו הנפשית היו הגורמים העיקריים שבזכותם בנה מן היסוד צוות שבמהירות רבה התפתח למנגנון מקצועי וממלכתי. אלה שני פנים שחיוני להבחין ביניהם, ובשניהם היו למנור זכויות יסוד. הממד המקצועי התפתח תוך כדי העבודה המבצעית, ונדבך חיוני בו היה ניתוח כשלים וניצולם ללמידה ארגונית ולהשתפרות מתמדת. מרכיב בסיסי בתהליך ההתמקצעות היה פיתוח מערכת הכשרה ולמידה. אלה היבטים הידועים היום כמעט לכל מי שהוכשר לניהול, אולם
באותן שנים התרבות הארגונית בהרבה ארגונים, גופים ומוסדות ציבוריים הייתה מפותחת פחות מאשר היום.
יותר מפרק אחד מוקדשים ליחסים המקצועיים שהחל מנור לטוות עם שירותי הביטחון בארצות הברית. למרכיב האישי היה משקל מכריע, בייחוד כשהקשרים טרם מוסדו. בהקשר זה ציין שפיגל ש"בן־גוריון, שחיפש דרכים לקירובה של ישראל לארצות הברית ולמחנה שבראשו עמדה, אף היה נכון לצרף גדוד ישראלי לכוח המשלוח הבין־לאומי שלחם לצד דרום קוריאה נגד הפלישה של שכנתה מצפון" (עמ' 35). מפחיד לחשוב מה היה עלול לקרות אילו התממשה נכונות זו.
הודף גורמים בממשלה
אחד הנימוקים המכריעים נגד מינויו של מנור לראש השירות היה שמעולם לא נראה באסֵפה מפלגתית וכי הוא קורא את "הארץ" (עמ' 49). אל"ם נחמיה ארגוב, מזכירו הצבאי של בן־גוריון, וזלמן ארן, שהיה אז מזכיר מפא"י, עמדו בראש המתנגדים למינוי, אך שאול אביגור וטדי קולק שהמליצו עליו מאוד הכריעו את הכף.
באותן השנים שימש השב"כ גם זרוע מבצעית בשירות מפלגת השלטון, מפא"י, ומנור היה גורם מרכזי בצמצום המגמה הזאת עד למיגורה. כדי לחולל את השינוי הזה היה צורך לעמוד נחוש מול דמויות סמכותיות מאוד במפלגה ובממשלה, ומנור אכן פעל כך.
הביקורתיות של שפיגל באה לביטוי נאה בפרק הדן במחצית הראשונה של תקופת שירותו של מנור כראש השב"כ. שם הוא מראה בבירור כי בניגוד ל"מיתוס", כלשונו, שמנור החל בתפקידו כשבראשו תוכנית סדורה להפיכת השירות לממלכתי, מתברר משפע המסמכים שבדק כי לא אלה היו פני הדברים, וכי מדובר בתהליך מורכב וממושך. גם בדיונו בהשגת הנאום הסודי של חרושצ'וב בפברואר 1956 נקט שפיגל גישה ביקורתית והעדיף את גרסת זליג כץ, ראש הלשכה של מנור, על פני גרסת מפקדו ש"הייתה פיקנטית וצבעונית יותר" (עמ' 67), ופרש את שיקוליו. מנור ראה בהשגת הנאום הזה את ההישג המודיעיני הגדול ביותר בתקופתו, וכנראה לא טעה בהערכתו.
בהמשך כתב שפיגל בכנות ובגילוי על כך שהשב"כ לא נערך כלל לעבודת שטח מודיעינית וסיכולית בשטחים שתפס צה"ל במבצע קדש, וגם לא טרח להפיק לקחים ממה שאירע בתחומי אחריותו בחודשים הספורים שבהם שלט צה"ל ברצועת עזה (עמ' 71–72). דיון מרתק יש בפרשת קסטנר, בייחוד משום שמנור הכיר אישית את קסטנר, כינה אותו "המנטור האישי שלי" (עמ' 73), וסבר מן ההתחלה שעליו להתרחק מן המשפט שניהל מלכיאל גרינוולד.
נוסע באוטובוסים
בשנים הראשונות של המדינה לא אישרו השלטונות כי יש גוף ושמו שירות הביטחון הכללי. מנור היה הראשון לחשוף את השב"כ ברבים, ועשה זאת מתוך שיקול דעת מפוכח. הוא גם תמך בביקורת של ועדת החוץ והביטחון של הכנסת על תפקוד השב"כ (עמ' 83).
שפיגל נקט נימה ביקורתית, אמנם מאופקת, כלפי זלזולו של מנור בערביי ישראל, בערבים בכלל ובשירותי המודיעין של מדינות ערב. עניין זה מהדהד בספר בכמה מקומות, והוא מלמד לפחות על שני דברים: א. עד כמה השפיע מסלול שירותו של מנור על תפיסתו. ב. בחינה לאחור בשנת 2017 מושפעת מתחומי העיסוק העיקריים של השירות בעשרות השנים האחרונות. אין באלה לגרוע כהוא זה מהביקורת העניינית של שפיגל.
האירועים המכוננים במחצית השנייה של כהונתו של מנור היו המבצע ללכידת אייכמן והעמדתו לדין בישראל (המבצע היה באחריות המוסד, אולם למנור ולאנשיו היו בו משימות קריטיות, שכן הצוות המבצעי גויס מיחידת המבצעים של השב"כ; עמ' 126–128); פרשת המרגל ישראל בר ופרשת הילד החטוף יוסל'ה שוכמכר. כל אלה זכו לסקירות תמציתיות ומעניינות.
הפרק האחרון דן ביחסים המורכבים בין עמוס מנור לאיסר הראל. ממרחק של שנים מתברר שמנור הסתייג מאוד מתפיסות שהחזיק בהן הראל ומשיטות שנקט. זה פרק מאלף לא משום ההיבטים הרכילותיים שבו (שפיגל נזהר מאוד בזה), אלא מפני שהוא פותח צוהר לעולמן המורכב והבעייתי של דמויות מעצבות ועתירות זכויות בתולדות המדינה. גם כאן, הכתיבה המאופקת והעניינית של שפיגל מעוררת הערכה.
אף שהיה דמות ססגונית ואוהבת חיים, הקפיד מנור על הציווי "הצנע לכת". שפיגל הביא בהקשר זה כמה סיפורים פיקנטיים, ואסתפק באחד: "כשיצא לחופשה במעגן (מנור היה קשור לקיבוץ ולחבריו. נ"א), גם כשהיה ראש השירות, התלוו הוא ואשתו למנהל בשירות שנסע בתפקיד למרחב בחיפה, ירדו מן הטרמפ ליד תחנת הרכבת בעיר והמשיכו משם באוטובוסים למעגן" (עמ' 163).
ימי עמוס, ראש השב"כ השלישי – עמוס מנור, המבצעים והפרשיות (1953–1963), יאיר שפיגל
משרד הביטחון, שירות הביטחון הכללי ומודן, 2017, 192 עמ'
