"ספר תהילים מרופט זיכה את סבא בכינוי 'בן חמו תהלים'"

תכולת הספרייה: אנחנו גרים בדירה קטנטנה אז הרבה מהספרים נמצאים במחסן, אבל עדיין היה לי חשוב שתהיה בבית ספרייה, ואפילו עיצבתי אותה בעצמי. יש בה ספרי קודש של בעלי שי, שלפני שהכרנו למד לרבנות; ספרי ברסלב מכל מיני סוגים – ליקוטי מוהר"ן לצד סיפורים נפלאים של הרב בני קלמנזון – גם אותם שי הביא איתו והם מתעדכנים כל הזמן כי הוא ברסלבר בנשמה, מאלה שכל שנה נוסעים לאומן. יש גם ספרי פרוזה, שירה – ז'אנר אהוב במיוחד מאז שאני אימא ואפשר לחטוף שיר פה שיר שם; לא מעט ספרי הגות בעולמות היהדות והמסורתיות – ממדרשים ופרשת שבוע ועד חוכמת יהדות המזרח, וגם ספרי חינוך ופסיכולוגיה.

מדף קרוב ללב: הספרים שתמיד בשימוש הם ספרי ההגות וההעמקה בעולמות היהדות. אף שפרשתי מגלגלצ אחרי שנים רבות כדי לפתח את הקריירה המוזיקלית, עדיין קוראים לי מדי פעם לשדר בימי שישי בגל"צ – סוג של מילואים. בתוכנית יש מוזיקה שאני בוחרת, אבל בעיקר מילים. כשאין לי מה להגיד אני הולכת למדף הזה ומחפשת רעיונות. אבל הספרים שהכי קרובים לליבי הם הספרים של סבא שלי יצחק ז"ל, שלקחתי מהספרייה שלו אחרי שנפטר: רובם קשורים ביהדות מרוקו וברבניה, ויש ספר אחד שמונח חזק בלב שלי, תהילים ישן ומרופט ששימש אותו יום וליל ובזכותו הוא זכה לכינוי "בן חמו תהלים".

השפעת המלחמה: אני קוראת הרבה פחות, פשוט כי אין לי זמן. בעלי שירת במילואים במשך כמה חודשים, אז בכלל לא היה מה לדבר על קריאה עם שתי בנות קטנות בבית. כשהוא חזר נכנסתי ללו"ז צפוף כדי לסיים את אלבום הבכורה שלי לפני הלידה. הספרים היחידים שאני קוראת קשורים ללידה, למשל "לידה טבעית", שאני קוראת בפעם השלישית.

שיטת מיון: המיון נעשה בעיקר לפי נושאים, כי אני אובססיבית לסדר וארגון וכשהספרים מסודרים יש לי שקט בנשמה. יש גם מדף של דיסקים, שאני לא מוכנה להיפטר ממנו למרות שזה פורמט שהוא כבר כמעט לא רלוונטי, וגם בו אלבומי הילדים מופרדים מהאלבומים הרגילים.

על ארבעה ספרים

הרומאנים הנפוליטניים – סדרת ספרי החברה הגאונה

אלנה פרנטה / מאיטלקית: אלון אלטרס / הקיבוץ המאוחד

בלעתי את כל הארבעה, חרֵדה מהרגע שבו אסיים אותם ואז מה אעשה עם הריקנות. ספרים תמיד היו בשבילי פסגות של הבנה את עצמי ואת הסביבה, אבל "החברה הגאונה" פירקה אותי לגמרי. מדהים כמה סיפור שכל כך נטוע במקום ספציפי, נפולי, יכול לדבר גם אלי, הילדה הקטנה מאשדוד. לא חוויתי את הביבים הידועים לשמצה של נפולי, אבל אני יודעת מה זה לנסות להיחלץ מנסיבות חייך ומכירה את הרצון הנואש להשאיר אחרייך משהו.

יצר לב האדמה

שהרה בלאו / כנרת זמורה, 2007

בשנה הראשונה בצבא קניתי את ספר הביכורים של הסופרת הדתייה הצעירה. בדיוק התגייסתי לגל"צ, הקריינית הדתייה הראשונה. התרשמתי עמוקות מהיכולת של אישה דתייה לכתוב מהפנט כל כך על יצר ועל יצירה. בעולמה של תלמה הגיבורה בוערות תשוקה לא ממומשת ובדידות גדולה, כאלה שחוויתי בעצמי אבל לא מצאתי בהקשרים של העולם הדתי שממנו באתי. כשהתבקשתי לבחור פרטנר שיגיש איתי את תוכנית הבכורה שלי כקריינית, היה לי ברור שאני פונה לשהרה. היא נעתרה, והפכה את החוויה להרבה פחות מפחידה.

מיילדות רוחנית

איינה מיי גסקין / תרגום: שירה היימליך / הוצאה עצמית, 2018

החוויות הכי חזקות בחיי היו הלידות של בנותיי. בהיריון הראשון התחלתי להעמיק בעולמות הלידה הטבעית, ומאז אני קוראת כל מה שאני יכולה בנושא. הספר מביא את סיפורי הלידה של נשים בקומונה היפית אמריקאית בשנות השבעים, ומתוכם משתקפת דרך אחרת ומופלאה ללדת: ללא מאלחשים, מתוך הקשבה לאינטואיציות ושליטה של האישה בגופה. אני לומדת שהכאב לא חייב להיות חזות הכול, ובלידה יש גם עוצמה, קדושה, רוחניות ואהבת אינסוף לבריאה, לאלוהים, לבן הזוג ולבני האדם.

מה שחשבתי צל הוא הגוף האמיתי

שמעון אדף / כתר, 2002

שנים שאני כרוכה אחרי שמעון אדף. זה התחיל בשיר "מדליק את הטלוויזיה" שנכתב לכנסיית השכל, והמשיך בספר המופלא "פנים צרובי חמה", ששאלתי כנערה מהספרייה באשדוד. לא האמנתי שאפשר לכתוב ככה, בשפת המקום שלי, אבל תוך המראה לעולמות עליונים. ביום הולדתי ה־20 קיבלתי מחבר יקר וג'ינג'י את ספר השירה הזה, שעד היום גורם לי לדמעות. המחרוזת בשם "ערס פואטיקות" גרמה לי לכתוב עבודה על אימהות בדור השני להגירה ממרוקו. בעקבותיו כתבתי את השיר "קופסאות" לאימא שלי.