מערכת היחסים בין ד"ר רחל גץ־סלומון ובין החצאית שלה החלה בעוינות והפכה לאהבה גדולה. "מכיוון שרוב חיי הבוגרים עברו עליי במרחבים חילוניים מאוד, כאלו שאפילו מסורתיוּת לא הייתה בהם, הרגשתי כל הזמן איך החצאית שלי מספרת עליי ומעידה עליי. היא מסמנת אותי כאישה, והיא מסמנת אותי כדתייה", מספרת גץ־סלומון, ראש החוג לעיצוב אופנה באוניברסיטת חיפה. "יש לחצאית היבטים מגזריים כבדים, קשוחים, פוליטיים מאוד. יש כמעט שנאה כלפיה, פחד אפילו. כשראיינתי נשים לצורך מחקר, אחת אמרה שאם היא תלבש חצאית, זה יהיה רק עם גופייה, כדי שלא יחשבו שהיא דתייה. אחרת התוודתה שהיא אוהבת חצאיות, אפילו בוהה בהן בחלונות הראווה, אבל לא מעיזה ללבוש אותן בארץ: 'כשאני אורזת לנסיעה לחו"ל, אני שמה במזוודה חצאיות. כאן אני לא יכולה ללבוש אותן'. והיו שאמרו לי אפילו: תהרגי אותי ואני לא אלבש חצאית".
הרבה טייטלים יש לד"ר גץ־סלומון. מחברת הספר "ללכת למקום אחר" על יהודי תוניסיה בתקופת הכיבוש הנאצי, כלת פרס ברנר לספר ביכורים 2023, וגם המייסדת, הכותבת והמנחה של "מתלבשות על זה", פודקאסט האופנה הראשון בישראל. אבל לפני הכול, גץ־סלומון היא "ההיא עם החצאית". זה מתחיל בבית שגדלה בו במעלות־תרשיחא, עיר מגוריה גם היום: היא הבכורה משבעת ילדיו של רב שהוא אחראי כשרות וראש כולל, "לפעמים גם ראש שני כוללים". אביה הוא אחיינו של הרב מאיר יהודה גץ זצ"ל, שהיה רב הכותל; אמה היא אחיינית של הראשון לציון הרב מרדכי אליהו זצ"ל. ייחוס רציני, אבל רק כמעט. "אנשים לא מבינים כמה זה כיף", היא צוחקת. "יש לך אומנם ייחוס, אבל הוא לא ממש דבוק אלייך. ככה קל יותר".
הנשים בחברה שסבבה אותה לבשו חצאיות, בלי יוצאת מן הכלל. "הרעיון של מכנסיים לנשים היה ממש מוקצה. היום החברה הדתית כבר הרבה יותר מאווררת, אבל בעבר מכנסיים סימלו את הצד האחר, האסור. ככה שמצד אחד, לאורך שנות הילדות שלי המכנסיים היו מושא תשוקה, פנטזיה בלתי מושגת שכל הזמן חולמים עליה, ומצד שני החצאית הפכה לדבר השגור, הבטוח והרגיל. מכיוון שלא הייתה לי ברירה אחרת, תיעלתי את האנרגיות של ההתנגדות לכיוון של אהבה, ואת כל הפנטזיות שלי הגשמתי דרך החצאית. מאז אני מאוהבת בה. זה פריט לבוש שאני יודעת עליו הכול ומכירה אותו מכל הזוויות. האהבה הזאת הייתה קטליזטור לכתיבת דוקטורט על החצאית. אין לי שום אג'נדה של הפצת בשורת החצאית, אני פשוט חושבת שהסיפור שלה מרתק. זה רק פריט לבוש, אבל הוא טעון כל כך".
"פלג הגוף התחתון סימל את החלק החייתי והפראי באדם, זה שמשויך לאדמה, והפלג העליון – את החלק האנושי, המעודן והרציונלי, ששואף למעלה, לשמיים. לחצאית היה תפקיד חשוב: היא חילקה את הגוף באמצע, וסימלה את היכולת של האדם להיות גם וגם. גם אנושי וגם חייתי. כך החצאית הפכה את הגבר לאדם שלם"
נרצה או לא, חצאית היא מילה נרדפת לאישה. השירותים המיועדים לנשים, למשל, יסומנו בדרך כלל בסמליל של דמות לבושת חצאית. "חצאית היא מטונימיה לנשיות. בשפת הקשר הצבאית, כשאומרים 'חצאית' המשמעות היא אישה", מציינת גץ־סלומון. זאת אף שברוב אגפיה של הישראליות, החצאית נעשתה נדירה בשנים האחרונות: "במסגרת הדוקטורט ערכתי תצפיות בהרבה מקומות בארץ, וישבתי וספרתי חצאיות. זה אובייקט הלבוש הכי פחות נצפה ברחוב הישראלי. בירושלים יש המון, וכך גם בריכוזים חרדיים כמו בני־ברק ובית־שמש, אבל בשאר חלקי הארץ קשה לראות חצאיות. מעניין שבירושלים גם תיירות נוצריות לובשות חצאיות. כמה מהן הסבירו לי שמבחינתן זה בגד רוחני יותר, ולכן הוא מתאים למרחב של עיר הקודש".
אבל ירושלים משחקת משחק כפול בסיפור הזה. "אף שירושלים היא 'עיר החצאית', טרנד המכנסיים לדתיות התחיל דווקא ממנה, ומשם חלחל הלאה למדרשות ולשאר חלקי החברה הדתית־לאומית", אומרת גץ־סלומון. "על פניו זה נראה מוזר, אבל אני טוענת שדווקא כשיש לך מרחב דתי בטוח מאוד, את יכולה לשחק עם הגבולות. העבודה החברתית נעשית הרבה יותר משחקית. יש פה מספיק דת, אז אני יכולה לנסות משהו אחר".
מכנסיים הפכו אומנם לפריט לבוש שגרתי של בנות דתיות, אבל במרחבים לא מעטים המפתח לסיווג הדתי הוא עדיין "מכנסיים או חצאית".
"זה תלוי באזור ובקהילה. אצלנו במעלות, למשל, חצאית מסמנת אדיקות דתית. אני אישית חושבת שחצאית יכולה להיות בגד הרבה פחות צנוע ממכנסיים, ולראיה מה שקורה באולפנות היום – בנות לובשות חצאית מיני, או מיקרו־מיני. אני לא לובשת מכנסיים ואף פעם לא עשיתי זאת, אבל לא מטעמי צניעות, אלא כי החצאית הפכה להיות אני, מטונימיה שלי. אני לא מזהה את עצמי במכנסיים".
החצאית הייתה פריט הלבוש הראשון בתולדות האנושות, קובעת גץ־סלומון. כך לפי ממצאים מתקופת האדם הקדמון, וגם לפי הסיפור המקראי. אדם וחווה תפרו לעצמם כידוע "חגורות" מעלי תאנה ותלו אותן על המותניים כדי שיכסו את אברי הרבייה, "אלה היו חצאיות מיני, אולי אפילו מיקרו־מיני. זה לבוש שהיה מקובל מאוד בעולם הקדום. במחקר שלי אני מראה איך חצאית מיקרו־מיני שעיצבה ויוויאן וסטווד, מהמעצבות הגדולות של המאה ה־20, זהה לחצאית שלבשו לוחמים במצרים העתיקה. לא רק בגזרה, אלא אפילו בתבנית העיצוב".
החצאית לדבריה התחילה כ"לבוש לצורך" שהיה על־מגדרי, יוניסקס, אבל בשלב מוקדם למדי בהיסטוריה האנושית היא הפכה לפריט גברי. "בכל התיעוד הקדום, החל במצרים העתיקה והמשך ברומא וביוון, אנחנו רואים את החצאית רק על גברים. נשים לבשו בגדים שלמים, שבדרך כלל היו תלויים על הגוף מהצוואר או מקו הכתפיים התחתונות. כל הגברים לעומת זאת לבשו חצאיות. אצילים מתוארים בחצאית, לוחמים לובשים אותה, אפילו אלים ומלכים, אבל גם פשוטי עם ועבדים. ההבדל בין המעמדות התבטא בחומר שהחצאית נעשתה ממנו ובגזרה שלה. ויש עוד דבר מעניין בקשר לחצאית הקדומה, ואפשר לראות אותו בלבוש של הלוחמים הרומאים: ככל שהיית מפקד דגול יותר, ככל שהיית גברי יותר, ככה החצאית שלך הייתה קצרה ורחבה יותר. הרגליים סימלו תעוזה ויכולת, ורגל שרירית סימלה היפר־גבריות. ככל שהחצאית חשפה יותר את הרגליים, כך היא הייתה גברית יותר".
מדוע בעצם?
"נראה שזה הגיע מרפרטואר הלבוש של הצייד הקדמון, שהיה שרוי בתוך הטבע, ממש חלק ממנו, והיה צריך ללכוד חיות כאילו הוא חיה בעצמו. החצאית הקצרה והפתוחה אפשרה לרגליים שלו טווח תנועה בלתי מוגבל בעת המרדף אחרי הטרף. גם כדי לעשות צרכים הוא לא היה צריך להסתבך. מתוך עולם הציידים החצאית הגיעה לעולם הלוחמים, כסמל של הגבריות.
"כשאתה רואה חצאית מדים, אתה מיד יודע שמי שלובש אותה הוא לא לוחם. וזה לא רק בגלל המבנה הצמוד והלא נוח, אלא כי יש לנו בראש קונספט של חצאית כבגד שלא מתאים ללחימה. המגמה של הצבאות היום היא למחוק את ההבדלים בין המינים, והפריט הראשון שנעלם הוא החצאית"
"החצאית קשורה גם לתהליך ההזדקפות של האדם הקדמון, וההיררכיה שהוא ייצר בגוף האנושי. פלג הגוף התחתון סימל את החלק החייתי והפראי באדם, שמשויך לאדמה, והפלג העליון – את החלק האנושי, המעודן והרציונלי, ששואף למעלה, לשמיים. לחצאית היה תפקיד חשוב: היא חילקה את הגוף בדיוק באמצע, בין החלק העליון לתחתון, וסימלה את היכולת של האדם להיות גם וגם. גם אנושי וגם חייתי. כך החצאית הפכה את הגבר לאדם שלם".
ומתי היא הפכה מפריט לבוש גברי לבגד שמזוהה דווקא עם נשים?
"הזיהוי הגברי הקשיח של החצאית התחיל להתמוסס באמצע ימי הביניים, ובסוף ימי הביניים אנחנו מוצאים את החצאית רק אצל נשים. זה נכון למערב; גברים באזורים מסורתיים וכפריים במזרח לובשים חצאית עד היום. אגב, החצאית היא מקרה מיוחד בהיסטוריה האנושית שבו דווקא המזרח השפיע על המערב: היא התחילה לצאת מהמלתחה הגברית המערבית אחרי שהלוחמים הרומאים הגיעו לאגן הים התיכון ופגשו כאן לוחמים שלובשים כל מיני צורות של מכנסיים. הרומאים התחילו ללבוש את המכנסיים של המזרח כלבוש תחתון, מתחת לחצאית, אבל לאט־לאט הפכו אותם לבגד עליון. כמו שכל דוסית יודעת, מרגע שמתחילים ללבוש מכנסי ג'ינס מתחת לחצאית, במקרים רבים החצאית נשארת בסופו של דבר בבית והג'ינס הופך לבגד המרכזי.
"לצד ההשפעה המזרחית, נראה שגם עידן הקרח הקטן תרם לעזיבת החצאית. גברים התחילו ללבוש מכנסיים בגלל הקור, והחצאית נשארה לבוש סמלי בלבד, שמכריז עליך כלוחם".
מפתרון מעשי ונוח הפכו המכנסיים לאמירה אידיאולוגית ותרבותית: "בסוף ימי הביניים ותחילת עידן הנאורות, הלכה והתפתחה התפיסה האומרת שאנחנו בכלל לא חייתיים. זה מתחיל לפני כן, כמובן, כי האדם תמיד רצה להיות בראש הפירמידה ולבדל את עצמו משאר בעלי החיים. אימוץ המכנסיים כלבוש גברי היה ביטוי לזה, כי המכנסיים מארגנים את החלק התחתון של הגוף ומכריזים על מי שלובש אותם: 'יש לי שני חלקים, והחלק העליון שלי שולט בחלק התחתון'. הכול סגור, מדויק וברור, הכול בשליטה".
כשהחצאית עברה צד מגדרי, היא עברה גם שינויים עיצוביים וקונספטואליים. "התכונות שדיברנו עליהן – הזמינות והפתיחות למרחב – התהפכו ב־180 מעלות. בניגוד לחצאית הגברית, שאפשרה חופש תנועה, החצאית הנשית הפכה ללבוש סגור שמקשה על תנועה, בגד כבד עם המון כיווצים ועשרות מטרים של בד. כי את גוף האישה צריך הרי להסתיר".
בזמן שהחצאית התאמצה להסתיר את הגוף הנשי, היא גם חשפה את התשתית המעורערת של הלבוש המגדרי. "כשאתה רואה חצאית מדים, אתה מיד יודע שמי שלובש אותה הוא לא לוחם. וזה לא רק בגלל המבנה הצמוד והלא נוח של חצאית המדים הספציפית של החיילות, אלא כי יש לנו בראש קונספט של החצאית כבגד שלא מתאים ללחימה, ואנחנו לא יכולים לדמיין אפשרות אחרת. המגמה היום בצבאות בעולם היא למחוק את ההבדלים בין המינים. המדים הופכים למטשטשי מגדר, והפריט הראשון שנעלם הוא החצאית. הגזרות של המדים נעשות אחידות לגברים ולנשים. כולם במערב עושים את זה, וגם אנחנו. אבל מכל צבאות המערב, היחיד שממשיך לייצר חצאיות בהיקף גדול הוא צבא ההגנה לישראל. זה קורה בגלל הגידול האדיר במספר הבנות הדתיות שמתגייסות; רק חיילת שמצהירה על היותה דתייה יכולה לקבל חצאית מהאפסנאות. כשאני סיימתי את האולפנה, מתוך 160 בנות המחזור שלי רק שלוש־ארבע התגייסו. היום כבר מעריכים ששליש ממסיימות י"ב ממשיכות לשירות צבאי, ויש שמדברים על כמעט חצי מהבנות. והן אידיאליסטיות מאוד, מתגייסות גם לתפקידי לוחמה. בזכותן הצבא פיתח ושינה את החצאית הצבאית".
והיום אפשר ללבוש חצאית ולהילחם?
"פגשתי לוחמות בצה"ל, בנות מדהימות שהן גם דוסיות מטורפות. הן לא לובשות סתם חצאית אלא חצאית מקסי, ארוכה מאוד – וכך הן יוצאות למארבים. הן נלחמו על זה והשיגו שינוי תדמית לחצאית. נוספו לה כיסי דגמ"ח והיא עוצבה מחדש בצורת האות A, כך שתהיה רחבה למטה ותאפשר להן יותר תנועה. זה שונה מאוד ממה שהיה בעבר. ראיינתי גם בנות דתיות ששירתו בצבא בשנות התשעים, ושמעתי מהן שהן לא הסכימו ללבוש מכנסי ב'. אחת מהן הגיעה עד ללשכת הרמטכ"ל כדי שיאשרו לה לגזור את המכנסיים ולהפוך אותם לחצאית. אבל הרוב ויתרו, לקחו מדי ב' הכי גדולים שיש, והצרו למכנסיים את קו המותניים".
"הקאמבק של החצאית יקרה גם בציבור הדתי. כמו שיש דעות מיינסטרים שאומרות שמכנסיים הם כבר לא 'כלי גבר' שאסור לאישה ללבוש, לא מופרך שיום אחד גם חצאית לא תוגדר כ'כלי אישה'. ובכלל, איך אפשר לקרוא לחצאית כלי אישה, כשהיא מראש הייתה לבוש גברי דווקא?"
גץ־סלומון (42), נשואה ואם לשלושה, מתגוררת במעלות־תרשיחא, לשם חזרה אחרי עשר שנים בירושלים. היא מעצבת אופנה בהכשרתה, אבל לא עסקה מעולם בעיצוב אופנה. "כשסיימתי את הלימודים במחלקה לצורפות ואופנה של בצלאל, ידעתי שאני רוצה להתמקד במחקר, כי זה הכי הדליק אותי. המשכתי לתואר שני בלימודי תרבות, לימדתי במשך הרבה שנים את הארכיטקטים במסלולים של אדריכלות ואדריכלות נוף בפקולטה לארכיטקטורה של הטכניון, ואז אמרתי לעצמי: רגע, יש פה מסלול לעיצוב, למה שלא אהיה חלק ממנו? הצעתי שאכתוב דוקטורט על החצאית, ופרופ' עזרי טרזי, שעומד בראש המסלול, עף איתי על זה. פניתי גם לפרופ' תמר אלאור מהמחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים, ושניהם יחד הנחו אותי".
המסלול לעיצוב בטכניון הוא גברי מאוד במהותו, אומרת גץ־סלומון. "כולם שם עוסקים בעיצוב תעשייתי, מפתחים גאדג'טים לחיילים או מדפיסים אלמוגים ומשקמים שוניות, ופתאום אני באה עם אופנה. לא היה להם קל לעכל את זה", היא אומרת. "בתור חוקרת אופנה אני מתייחסת להתלבשות כפעולה שכרוכה בניסוח העצמי, בזהות. הדוקטורט שלי, שכותרתו 'אופנה וזיכרון: החצאית – חומר, צורה וחוויית העצמי', עסק בשאלה איך אובייקט לבוש הופך לאחת מהדרכים העמוקות והרחבות שבהן אנחנו חווים את עצמנו. אלו היו שנים מדהימות. אני אוהבת לכתוב, והכתיבה על החצאית הייתה מסע עם מושא אהבה. כתבתי את הביוגרפיה של האובייקט הזה".
כמו רוב הגברים הישראלים, בוודאי הדתיים, כותב שורות אלה לא העלה מעולם על דעתו ללבוש חצאית. האיסור ההלכתי של "לא ילבש גבר שמלת אישה", המוסכמות החברתיות, וגם המחשבה על להיות חשוף כל כך למרחב – כל אלו יחד הפכו את החצאית לבגד מנודה עבור מחצית האוכלוסייה. ובכל זאת, ד"ר גץ־סלומון בטוחה שיום אחד כל זה ישתנה. "אחת ממסקנות המחקר שלי היא שהחצאית צפויה לחזור למלתחה הגברית. כבר היום יש גברים שלובשים חצאיות. מסוף שנות השמונים של המאה הקודמת ועד היום, מעצבי האופנה הבועטים, הפוסט־מודרניסטים, מכניסים חצאיות לקולקציות הגברים שלהם. ז'אן פול גוטיה אמר בשנות התשעים שבתוך עשר שנים כל הגברים ילבשו חצאיות. זה לא קרה, אבל אני חושבת שהמהלך הוא בלתי נמנע.
"בהתחלה לובשי החצאיות היו גברים קווירים או אייקוני תרבות כמו דיוויד בואי וקורט קוביין. היו ביניהם גם כאלו ששיחקו על הקו של המגדר, וגם גברים־גברים, מאצ'ואים שראו בחצאית סמן של בידול עצמי. גם היום יש זכרי אלפא כמו בראד פיט, קניה וסט, דיוויד בקהאם וראסל וסטברוק, שלובשים חצאית כשהם רוצים לדפוק הופעה. אצלם זאת חצאית שמהותה גברית – בחומר, בצבע וגם בצורה. היא מאופיינת בקווים תדמיתניים של חייטות גברית, יש לה כל מיני תוספות גבריות כמו סקוצ'ים וקשירות, ובדרך כלל לובשים אותה לצד פריטים גבריים מובהקים, כמו נעלי הרים, קסקט או ז'קט מחויט. כשבראד פיט הגיע לפסטיבל סרטים באיטליה, אחד הצלמים צעק לו 'אבל בראד, למה חצאית?'. הוא ענה: 'חם לי, אני צריך בריזה'. אם עידן הקרח הקטן דחק את החצאית החוצה מהארון הגברי, ההתחממות המואצת של כדור הארץ אולי תגרום לה לחזור לשם".
אז להתחיל לחפש סיילים של חצאיות לגברים דתיים?
"זה יקרה גם בציבור הדתי. כמו שיש דעות מיינסטרים שאומרות שמכנסיים הם כבר לא 'כלי גבר' שאסור לאישה ללבוש, לא מופרך שיום אחד גם חצאית לא תוגדר 'כלי אישה'. ובכלל, איך אפשר לקרוא לחצאית כלי אישה, כשהיא מראש הייתה לבוש גברי דווקא?
"ההגדרות בנושאים הללו הן שרירותיות מצד אחד ופלואידיות מצד שני. הראשון לציון לובש סוג של שמלה, זה הבגד שלו, כי בתרבות המזרח גברים לובשים שמלות, ועוד בגדים שנחשבים במערב ללבוש נשי. ההיסטוריה של החצאית קצת שומטת את הקרקע מתחת למגדור המוחלט שלה".
