רייקיאוויק, בירת איסלנד. מתמודדי התוכנית "המרוץ למיליון" (קשת 12) מזנקים אל עבר התחנה הבאה. בזה אחר זה הם נכנסים לכנסייה, למשימה שתביא להם את הרמז הבא בדרך אל מיליון השקלים והתהילה. כולם חוץ מזוג אחד: אסתי ואיציק סוקולובסקי. הם נשארים בחוץ בלי להתלבט.
"אנחנו חרדים ששומרים על האמונה בכל מחיר", מבהיר איציק, בן 36. "גם כשזה כמעט עלה לנו במשימה. היה לנו ברור שאנחנו לא נכנסים לכנסייה. ראינו עוד ועוד זוגות עוקפים אותנו, אבל האמונה היא הקו המנחה שלנו".
"ההפקה יודעת מי מחרטט ומי לא", מצטרפת אסתי, בת 33, הפרטנרית שלו במרוץ ובחיים זה 15 שנה. "היו זוגות שפתאום באו ואמרו 'גם אנחנו אוכלים כשר'. לא כי האוכל הכשר היה טוב יותר. קיבלנו חמגשיות קפואות. אבל נוח שמביאים לך אוכל שאתה מכיר מהארץ. אצלנו זה היה אחרת. הצוות ידע שאם יהיה צורך נאכל גם שימורים, העיקר לא לוותר על הערכים שלנו. הם הבינו שאם תהיה התנגשות, אנחנו פשוט הולכים הביתה".
מי שעוקבים אחרי התוכנית יודעים שהם לא באמת מתכוונים ללכת הביתה. אסתי ואיציק ממשיכים ליצור סביבם עניין רב, כשהם מציגים אמונה חסרת פשרות, מוטיבציה אדירה ושמחה שלא עוצרת לרגע, גם במשימות הקשות ביותר. אורח החיים שלהם בלתי שגרתי, ולא משנה מאיזה מגזר תסתכלו על זה. עם שלושת ילדיהם (הדר, 12; חגית, 7; ואריאל, 3) הם גרים בגבול בני־ברק ורמת־גן, עדות להליכתם הבוטחת על חבל הדק בין העולמות. יחד הם מנהלים עסק לשיווק מוצרי איפור באינסטגרם. "אני אוהבת את המצלמה והיא אוהבת אותי", מסבירה אסתי על הדרך אל המרוץ. "הבעיה התחילה רק כשהייתי צריכה לשכנע את הפרטנר שלי".
"יש הבדל בין המסך הקטן של האינסטגרם ובין לרוץ בכל העולם", מעיר הפרטנר בחיוך.
"מבחינתי אין הבדל", משיבה אסתי, "אני לא מרגישה שיש משהו שאני מסתירה או עושה אחרת. בגדול, המרוץ למיליון הוא הריאליטי שהכי קרץ לי. גם בגלל האתגר הפיזי והמנטלי, אבל גם כי זה ריאליטי מכבד. הוא לא דוחף לטרלול או משנה את מי שאתה. המדד שלי היה מה יחוו הילדים שלי כשהם יראו את זה. ידעתי שיהיה להם כיף. אז פתחתי במסע שכנוע".
איציק: "עניתי לה 'בסדר, בסדר'. אבל היא לא הפסיקה להעלות את הרעיון, ולא הבנתי איך אני קשור. זה עניין אותי מבחינת האתגר, לצאת מהקופסה, לשנות חשיבה, לראות מקומות בעולם. אבל עם מצלמות? תמיד אסתי בפרונט ואני מאחור, ואני נותן לה את המקום הזה באהבה. אז הצעתי לה שנצא שנינו לבד לטיול בעולם".
אסתי: "בטח, גם ישלמו לך על זה".
איציק: "אבל אסתי לא ויתרה. בסוף היא הודיעה לי שהיא קבעה לנו אודישן. ראיתי שעשרים אלף זוגות נרשמו לתוכנית והבנתי שהסיכוי להתקבל הוא אפסי. אז לא היה לי אכפת לנסות, ואם זה ישמח אותה, אז בכלל טוב. פשוט לא לקחתי את זה ברצינות. היה כיף ונגמר. קצת אחרי שיצאנו מהאודישן, שכחתי מזה".
את הבשורה הטובה – או הרעה, תלוי את מי תשאלו – הם קיבלו מהר מאוד. "היינו בבודפשט עם חברים ואז התקשרו והודיעו שעברנו לפגישה שנייה", נזכרת אסתי. "חרב על איציק עולמו, ולי הייתה התרגשות מטורפת בבטן".
לאחר ההלם הראשוני, הניסיון להימנע מהאודישן הנוסף ולבטים רבים שרופפו גם את עצביו של המפיק הראשי, איציק שוכנע, החוזה נחתם והזוג סוקולובסקי יצא לדרך. אבל בניגוד לילדים שהותירו מאחור עם העסק הפרטי שלהם ומכשירי הטלפון, החששות והגעגועים ליוו אותם מרגע העלייה למטוס. "יש לנו מותג איפור שהקמנו בעשר אצבעות", אומר איציק. "אסתי היא הפרנזטורית, והדאיגה אותי השאלה מי יתפעל את העסק כשלא נהיה בארץ. גם הפרידה מהילדים הייתה קשה. הבהירו לנו מההפקה שאנחנו לא שומעים ולא רואים אותם".
אסתי: "השארנו את הטלפונים בבית. ואי אפשר לבקש מאנשי ההפקה אפילו שיחה קטנה. זה היה קשוח. יש פרק אחד בטנג'יר במרוקו שבו אנחנו מתפרקים מגעגועים אליהם, וזה היה רק קצה הקרחון".
אז עם כל הפחדים וההתלבטויות, למה ללכת על זה?
איציק: "אני מודה שהשיגעון גם קרץ לי. להתנתק מהכול, להתרחק. חוויה של פעם בחיים. המצלמה פחות קרצה לי, אבל זה היה חשוב לה".
"ואתה שמח שעשית את זה?", אסתי מוציאה לי את השאלה הבאה מהפה.
איציק: "בדיעבד הייתה לנו חוויה מדהימה, ולא תמיד היה לנו קל. אבל גם כשהיה קשה יצאנו מזה מחוזקים, זה עשה לנו טוב".
קשה לא להתאהב בהם ממבט ראשון, גם על מסך הטלוויזיה וגם במציאות. הם שלמים לחלוטין עם הכנות מול המצלמה ועם חשיפת רגעי המשבר של מה שנראה כמו הזוגיות האידיאלית. "בכל פעם אחרי שאנחנו צופים בפרק עם הילדים או החברים, אני ואסתי צופים שוב, רק שנינו, ומנתחים את החוויה שעברנו", אומר איציק. "זאת הזדמנות לראות מבחוץ את הדינמיקה שלנו".
איציק: "בכל פעם, אחרי שאנחנו צופים בפרק עם הילדים או חברים, אני ואסתי צופים שוב, רק שנינו ומנתחים את החוויה שעברנו. זאת הזדמנות מטורפת לראות מבחוץ את הדינמיקה שלנו"
אסתי: "תכלס, הייתי שולחת כל זוג למרוץ. להכיר את עצמו יותר עמוק".
איציק: "אנשים לא מבינים את הטירוף שנוצר מהרגע שמוזנקים. זאת תחרות פסיכית. יש המון דברים שלא מראים על המסך. הטיסות, הג'ט לג, העייפות. אבל כשנדלקות המצלמות אנחנו צריכים להיות במיטבנו. וזה מביא אותך לקצה. יש דברים שאנחנו שמחים שיצאו מאיתנו ויש שפחות. העיקר לקחת את זה למקום של למידה".
אחד מרגעי "הקצה" שאסתי ואיציק מדברים עליו התרחש במונגוליה. הם חוו שם את אחד הריבים הסוערים ביותר ביניהם, כשאיציק התקשה במשימת הריקוד המונגולי.
אסתי: "אני חושבת שמה שהביא אותנו לקצה במונגוליה היה הניסיון ללמוד ריקוד במשך שש שעות וחצי, והצורך של איציק לשלוט במצב. הוא רצה שאני אוביל, אבל לא הצליח לשחרר. הוא היה במעין התקף חרדה שהשתלט עליו".
"את מסתכלת עליי", פונה אליי איציק, "אני גבר, מטר שמונים. מה לי ולזה? אני וריקוד לא חברים, וראית מה קרה. במלוא הכנות, זאת המשימה היחידה שהפחידה אותי במרוץ. אין לי בעיה עם באנג'י אקסטרים. כל מה שתביאי לי. זה באמת לא מפחיד אותי. אני מת על זה. באותו היום במונגוליה היינו ראשונים בפער אדיר. וכשהגיעה משימת הריקוד ידעתי: אשר יגורתי בא לי. במבט לאחור, זה השתלט עליי עוד לפני המשימה.
"מה למדתי מזה? קודם כול להבין שגם אם יהיה קשה או מאתגר, אני יכול ואסור לוותר מראש. דבר שני, אם אני מחליט להישען על אסתי במשימה, מה שטבעי במרוץ זוגי, אז לשחרר במאה אחוז. כשהתעקשתי על הדרך שלי, זה לא עבד".
מה הרגשת כשצפית בהתפרצות שלך על אסתי?
"לא היה לי כיף לצפות בעצמי. זה היה קשוח מאוד. לפני השידור אני ואסתי התלבטנו אם להראות את זה לילדות. היא אמרה שכן, ובסוף הסכמתי איתה. כי אנחנו בני אדם, ואנחנו אנושיים. אנחנו לא יכולים להציג מצג שהכול מושלם והכול סבבה. יש לנו נפילות".
"הרבה יותר נפילות מהצלחות", מוסיפה אסתי, "וזה מהמם בעיניי. מי שמתיימר להיות מושלם כל הזמן, שיֵדע שזה לא מחזיק. מכל נפילה יש לי צמיחה מטורפת ואני שמחה מזה. בן אדם שיש לו ראש על הכתפיים, ומגדל ילדים, צריך לדעת שנפילות הן המתנה הכי גדולה שיכולנו לקבל. הן כואבות ולא נעימות. לא היה לי כיף במשימה הזאת. אבל מתקדמים. הוא ביקש סליחה, התנצל. אני אעשה לו דרמות? הוא הפרטנר שלי. גם בחיים עצמם אני משתדלת להימנע מדרמות".
איציק: "את מבינה עד כמה זכיתי? רוב הנשים, בצדק, היו חוטפות עליי חום, והיינו דופקים את עצמנו. אבל היא ידעה להכיל את המצב, להעמיד לי גבול ברור ובאותה הנשימה להבין את המקום שלי. זאת מבחינתי זכייה בפיס".
השיח הפתוח ביניהם מסייע להם לצלוח עוד אתגר זוגי: העבודה המשותפת על העסק שהביאו יחד לעולם, מותג האיפור של אסתי, ST.SOCO. ההימור הגדול הגיע דווקא מכיוונו של איציק, שבחר לזנוח את המשרה המסודרת והרווחית כמנהל סופרמרקט מצליח, לאחר שראה את תסכולה ועייפותה של אסתי בתום עוד יום ארוך ומלא בחיתול ילדים. אסתי: "הוא היה נשוי לאושר עד, ואני הייתי נשואה לעצמי. מצאת החמה עד צאת הנשמה. אבל זה היה כלוב של זהב. מלא טיולים בחו"ל, חבר'ה. משכורת טובה. יכולתי לשבת בבית בשקט. אבל איציק הוא בן אדם שהדמיון שלו עף".
איציק: "היא הייתה סייעת בגן ילדים וראיתי את חוסר הסיפוק שלה".
אסתי: "אני עדיין חושבת שזאת אחת העבודות החשובות והמדהימות שיש. אם זה היה מתגמל הייתי נשארת".
"זה אחלה לטפל בילדים, אבל צריך להביא פרנסה", נד איציק בראשו. "ועזבי כסף. אסתי הייתה חוזרת מתוסכלת הביתה, ואני רציתי אישה שמחה. אז אמרתי די. ידעתי שהיא טובה בכל מה שקשור לידיים. ציור, עיסוי, כל מיני דברים כאלה. שאלתי אותה מה היא הכי אוהבת לעשות, ואחרי שהיא ענתה 'איפור', הצעתי לה לחפש את בית הספר היקר והטוב בארץ וללמוד שם".
אסתי: "אם לא איציק, לא הייתי חולמת על זה. גם כשסיפרתי לאמא שלי, היא אמרה שזה לא מקצוע. לא כמו להיות מורה, או גננת, או מזכירה רפואית. הלימודים היו גם מאוד יקרים, ואחר כך עוד לעשות מזה עסק? זה היה הימור מטורף מצידו".
איציק: "גם אני וגם אסתי לא באים ממשפחות עם כסף. ההפך הוא הנכון. אין לנו גב או ספונסר. אבל יותר מהקפיצה למים, אחד הדברים שכל הזמן הפחידו אותנו לגביו היה העבודה המשותפת. זה לא פשוט, כולם צריכים קצת הפסקה מבן הזוג. אז קבענו כללים. למשל, לא מדברים על עבודה בבית. אם קופץ לי רעיון בלילה, אני כותב אותו. ואם אני מתחיל לדבר על זה עם אסתי, היא קוטעת אותי ואומרת 'זה עבודה, נשב על זה מחר'".
אסתי: "בלי ההפרדה הכול יתבחבש. יש לנו כל כך הרבה בבית, הזוגיות, הילדים. למה להכניס גם את העבודה לנישואים? אני בן אדם לא מסודר, אבל הבנתי שפה צריך סדר קיצוני. להפריד כדי לחיות".
אבל את האתגר הגדול בחייהם עברו השניים לא מול המצלמות ולא בהחלטה לפתוח עסק משותף. כשבתם הבכורה הייתה בת ארבע, היא אובחנה כחולת לוקמיה. מרגע האבחון עברו עליהם שנים קשות של אשפוז שדרשו מהם לגייס כוחות חדשים. "היינו ילדים", נזכר איציק. "אני בן 27, אסתי בת 25. לא אשכח בחיים את החדר שנכנסנו אליו כשבישרו לנו שהיא חולה בסרטן. מיד חשבתי שסרטן שווה מוות. נכנסתי להלם. אבל איך שיצאנו הדבר הראשון שאסתי אמרה לי היה 'בוא נגיד מזמור לתודה'. כי כמו שהאדם מברך על הטובה, הוא צריך לברך גם על הרעה".
וואו, איך אפשר?
אסתי: "כשיש לך אמונה, הרבה מעמסה יורדת. אנשים יכולים לראות בזה חוסר אחריות, אבל ככה אני חיה. מה שלא בשליטתי אני משחררת. המחלה של הדר הייתה היישום האמיתי של האמונה שלי ושל איציק. הייתי חייבת לשחרר. אני לא יודעת לרפא סרטן. גם הרופאים לא ידעו. הכול היה ניסוי וטעייה. חוסר שליטה מוחלט. אבל ידעתי שהנשמות יורדות למטה ומופקדות בידינו. הדר שלו, לא שלי. אם זה היה משהו שדורש ממני לעשות משהו, הייתי קמה ומזיזה את כל העולם. אבל פה, או שאת מאמינה או שאת מתרסקת".
איציק: "לי לא היו כוחות כמו של אסתי. נלחמתי חזק. הפכתי את העולם להביא את הרופאים הכי טובים".
אסתי: "וגם היו לך שאלות".
איציק: "כן. אני זוכר שהרמתי עיניים למעלה ושאלתי את בורא עולם: מה אתה רוצה מהילדה? קח את המחלה ממנה, תן אותה לי. אני כבר חמור גדול, אבל מה היא אשמה? איכשהו, אסתי הצליחה לגרד אותי מהרצפה ולגרום לי להבין שאם קרה מה שקרה, הדר אמורה לעבור את זה בתור ילדה ואנחנו אמורים לעבור את זה בתור ההורים שלה. ועכשיו השאלה היא איך. בבכי ובתסכול, או בשמחה ובאמונה?"
אסתי: "רק בשמחה. הבת שלנו הייתה מאושפזת במחלקה שהתנדבתי בה כליצנית רפואית כשהייתי בחורה צעירה. לא דמיינתי שאחזור לשם. אבל כמו ששימחתי את הילדים אז, השתדלתי לשמח אותה. לעשות מה שביכולתי לעשות".
איציק: "סרטן לילד מטלטל את אמות הסיפים. הוא יכול להוביל לזוגיות חזקה או לפרידה, להתחזקות או לעזיבת הדת. היום אני מבין שהיינו צריכים לעבור את המסע הזה. לא רק בגלל הזוגיות, גם בגלל החיבורים שנוצרו לנו. פגשנו שם אנשים שלא היינו יכולים לפגוש אחרת. יש לנו חברים שהכרנו מהטיפולים של הדר, ועד היום אנחנו חברים. הם אפילו ביקשו ממני ללמוד איתם מסכת ברכות. חלקם אתאיסטים, כן? אבל זה מראה את המשותף שיש לנו כעם. האויבים שלנו הכו אותנו ב־7 באוקטובר, ולאורך ההיסטוריה ראינו שזה קורה רק שאנחנו לא מצליחים להיות ביחד. לא חייבים להסכים על כל דבר. אתה רוצה לשמור שבת – תשמור, לא רוצה – אל תשמור. אבל יש בנו משהו מאחד".
השיעור הזה, שאסתי ואיציק מחכים בקוצר רוח שהחברה הישראלית תיישם, הוא עוד אחת מהסיבות לכך שהחליטו למרות כל ההיסוסים להעמיס על עצמם תרמילים בצבע ירוק ולצאת לריצה סביב הגלובוס. אבל קירוב הלבבות שהנחה אותם לא הגן עליהם מפני ביקורות ברשת שהם חוו מנקודת ההזנקה ועד היום. איציק: "אנשים שלא מכירים את המגזר מכלילים את החרדים, כולם מקשה אחת. אנחנו מקבלים המון תגובות כמו 'אם היינו יודעים שאתם חרדים היינו מתייחסים אליכם אחרת'. אבל יש המון רבדים וגוונים בציבור החרדי. התקשורת תמיד תיקח את הקיצוניים. מי שבאמצע לא מביא רייטינג".
אסתי: "ברור. בכל ערב יש תוכנית ריאליטי חדשה שנקראת מהדורת החדשות. גם אם לא קרה כלום הם רוצים צופים, אז הם מייצרים לחץ, כאילו שהאדמה עומדת לרעוד בכל רגע".
איציק: "זאת התקשורת וזה תפקידה. מביאים פאנל, שמאלני קיצוני מצד אחד וימני קיצוני מצד שני, ונהיה ויכוח. אבל אנחנו לא אנשי תקשורת. אנחנו אנשים פשוטים. מאמין שרוב הישראלים מסכימים על רוב הדברים".
אסתי: "התקל הכי רציני שהיה לי היה עם הזוג גיא ועידן, עוד בכפר המכבייה. גיא הסתכל עליי כעוף מוזר ואמר 'למה חרדית נמצאת פה?'"
"אבל הוא לא בא מכוונות רעות, בסך הכול היו לו סטיגמות", ממהר איציק לסנגר. "אחד הדברים הכי יפים שקרו היה שאנשים מרקעים אחרים התחברו אלינו ואנחנו אליהם. רצינו ליצור גשר. זה קול מועט שלא קיים כמעט".
קשה לדבר היום על גשר בין החרדים לשאר הישראלים. סוגיית הגיוס קורעת את העם.
איציק: "אין ספק שהסוגיה בוערת, ובצדק. אבל אי אפשר לגייס בכוח. אני אומר את זה בתור אבא שמחנך את הבן שלו בעזרת השם להתגייס לצבא ולתרום כמה שיותר למדינה. אבל כשהייתי בן 18, במקום שגדלתי בו, גיוס בכלל לא היה אפשרות. צריך לדעת עם מי לדבר ואיך. כשכל המגזרים, כולל המגזר החרדי, יתחילו לדבר באותה השפה, יהיה שינוי אדיר. יש נכונות בציבור החרדי, אבל זה ייעשה בהידברות וביחד. אם הצבא רוצה לגייס חרדים הוא צריך להתאים את עצמו. אי אפשר להגיד רק לחרדים 'תתגייסו'".
איציק: "אי אפשר לגייס בכוח. אני אומר את זה בתור אבא שמחנך את הבן שלו בעזרת השם להתגייס לצבא ולתרום כמה שיותר למדינה. אבל כשהייתי בן 18, במקום שגדלתי בו, גיוס בכלל לא היה אפשרות"
חברים מהמגזר הרימו גבה כשסיפרתם להם על ההשתתפות במרוץ?
אסתי: "זה התחלק לשתיים. החבר'ה שלנו קצת יותר מודרניים ופתוחים, והם הופתעו ואמרו לנו 'איזה אומץ'. אמא שלי שאלה רק 'למה', והתשובה, שעניתי אותה גם למנחה המרוץ יהודה לוי, היא שיש לי אמונה אבסולוטית בבורא עולם. אנשים מהצד יכולים לחשוב שאני חולת נפש. אבל בורא עולם הוא מי שיצר אותי, מי שברא אותי ומי שמכוון אותי. הוא איתי ברגעים הכי קשים. הישות היחידה שאני יכולה לפנות אליה בכל רגע, בלי אינטרנט, בלי סים. והבנתי שאני יכולה להעביר את האמונה לקהל גדול".
ובדיעבד הייתם עושים את זה שוב?
אסתי:" חד־משמעית. מחר בבוקר".
אסתי: "לא ידענו בדיוק כמה זמן לא נהיה בבית, הבת שלנו החליטה שזה יהיה שלושה שבועות. ואז היא ספרה ונגמרו לה הימים. היא חשבה שלא נחזור, והלכה לאמא שלי ושאלה אותה אם היא מסכימה להיות אמא שלה"
איציק: "לא. את המרוץ עצמו הייתי עושה שוב. אבל המרחק מהילדים היה גדול עליי. רק לגדולה שלנו הדר סיפרנו שאנחנו הולכים למרוץ. אריאל היה בן שנתיים, הוא לא הבין. ולחגית האמצעית העדפנו לא לומר. רק סיפרנו לה שאנחנו הולכים לטיול, ולא נהיה כל כך זמינים".
אסתי: "לא ידענו בדיוק לכמה זמן אבל היא החליטה בעצמה שזה יהיה לשלושה שבועות. ואז היא ספרה ונגמרו לה הימים. היא חשבה שלא נחזור. אז היא הלכה לאמא שלי ושאלה אותה אם היא מסכימה שהיא תהיה אמא שלה".
איציק: רק המשפט הזה מבהיר לי שאני לא עושה את זה יותר בחיים. אלא אם כן אפשר לדבר עם הילדים בטלפון. הילדה שלי חוששת שאולי לא אחזור, ואני בזמן הזה נמצא איפשהו במונגוליה? זה לא יקרה שוב".
