השבוע התחיל ברוב חוצפתו חודש אלול. החודש האחרון בשנה המדממת הזאת. לא להאמין על עזות המצח של הזמן.
וכשהדלקתי נר לראש חודש, הדלקתי גם נר להירש, עדן וכרמל, ולאורי, אלכס ואלמוג, זכרם לברכה. מה עוד יש להגיד על מנת הכאב הבלתי נסבל הזה, חשבתי לעצמי כשעמדתי מול הנרות. הנה הגיע ראש חודש אלול, וחלקנו מתחילים ארבעים יום של סליחות. מצאתי את עצמי פתאום בוכה ומבקשת סליחות.ביקשתי סליחה מהירש, עדן וכרמל, ומאורי, אלכס ואלמוג. וביקשתי סליחה משאר החטופים שעוד שם במנהרות השטן. ביקשתי סליחה מהחיילים המתוקים שנפלו ומאלו שנלחמים שם בכל לב ונפש ורוח ונשמה, בלי לדעת לאן כל זה הולך. ביקשתי סליחה מכל הילדים שעוד לא חזרו הביתה בצפון או בדרום כבר כל כך הרבה זמן, וחלקם התחילו את שנת הלימודים יתומים בלי אבא, או אח או דוד. ביקשתי סליחה מהמילואימניקים שכבר נמצאים בסבב שלישי או רביעי, וצופים בילדים שלהם גדלים דרך מסכי הטלפון. ביקשתי סליחה מהעם שלי הפצוע, על זה שאני לא יודעת איפה לשים את עצמי ומה לעשות בתוך כל מה שקורה, ואיך נכון לפעול ולעזור, ותחושת האשם מנקרת בי על כך שמרוב כאב אני בסוף מוצאת את עצמי נאנחת ושותקת. ודי כבר. עד מתי?
ואחרי שסיימתי לבכות ולבקש סליחות, היה איזה רגע צלול של בהירות נקייה, ובראשי הדהדו המילים "חודש הרחמים והסליחות". רחמים וסליחות. ואני, מה אני מבינה בכלל, אבל חשבתי לעצמי שאולי צריך לשנות כיוון, להסתכל לשמיים, ובשאגה גדולה לבקש על עצמנו רחמים.
וכשנזכרתי איך כמה שעות קודם לכן, במסע הלוויה של הירש, עמדנו כולנו יחד עם דגלים, המוני המונים ברחובות ירושלים. עומדים בשקט מוחלט, שבורי לב ומבקשים לחלוק איתו רגע אחרון של חסד וכבוד. וכששמעתי את המילים העוטפות והמרסקות את הלב של הוריו המופלאים, ידעתי בוודאות – אנחנו ראויים לרחמים.
