אי שם, מחוץ למערכת השמש ובמרחק בלתי נתפס של יותר מ־20 מיליארד קילומטרים מכאן, משוטטת לה החללית "וויאג'ר 1". מעט אחריה מדדה לה, במהירות של 15 קילומטרים בשנייה, "וויאג'ר 2". שתי הגשושיות התאומות – מעשי ידי האדם הרחוקים ביותר מכדור הארץ – שוגרו לפני למעלה מארבעים שנה, בקיץ וסתיו 1977, מכן השיגור של נאס"א בפלורידה, במטרה לחקור את החלל.
בעשורים הראשונים לפעולתן שידרו השתיים תמונות מרהיבות ועוצרות נשימה מכוכבי הלכת המסתוריים המקיפים את השמש. לראשונה נראו בבהירות ובחדות שבתאי על טבעותיו הצבעוניות, וכוכב צדק על הרריו הנישאים ועל הסערה הענקית שמסתחררת בו כבר למעלה משלוש מאות שנה. לאחר מכן נהדפו שתי הגשושיות באמצעות כוח המשיכה האדיר של כוכבים אלה אל מחוץ למערכת השמש. פיגורה של "וויאג'ר 2" אחרי אחותה נעוץ במשימה שהוטלה עליה לחקור גם את אורנוס ונפטון. היא אכן עשתה זאת, ובהצטיינות. בהתחשב בעובדה שבכל מכשיר סלולרי שאנו מחזיקים בידינו טמון כוח מחשוב הגדול פי 240 אלף מהמחשב שהותקן בכל אחת מה"וויאג'ריות" – אין ספק שמשימת השתיים מוכתרת כבר שנים ארוכות כהצלחה רבתי.
אבל מעבר לחקר החלל המדעי השוטף, יש לשתי הגשושיות משימה נוספת. לדפנותיה של כל אחת מהן הוצמד כמעט ברגע האחרון תקליט נחושת מצופה זהב, שעטיפתו מצופה באיזוטופ אורניום. התקליט אמור להחזיק מעמד כמעט חמישה מיליארד שנים. ומה בתקליט? תמונות וצלילים המשקפים את עולמנו, החיים בו וגם קצת תרבות. המטרה: תלוי את מי שואלים. מפתחי הפרויקט, כמה אסטרופיזיקאים בנאס"א שחברו יחדיו לצוות שהיה אמון על הפקת התקליט, שאפו שיום אחד בעתיד ימצא אותו גזע חייזרים כלשהו ויצליח להבין שהוא אינו לבד ביקום. בפועל, מכיוון שהמפגש הראשון של אחת מהגשושיות עם כוכב יתרחש רק בעוד למעלה מ־40 אלף שנה, כנראה מדובר יותר בסוג של מחווה אנושית לעצמנו, מעין כמוסת זמן ששיגרנו הרחק אך בעצם מיועדת לנו ולדורות הבאים אחרינו כאן על פני הכדור הכחול.
בזמן אמת, פרויקט "תקליט הזהב של וויאג'ר" נשמר כמעט בסוד. למעשה, גורמים בכירים בנאס"א עשו כמעט הכול כדי שלא יֵצא לפועל. זה נראָה להם מיותר, אפילו קצת ילדותי. מפיק התקליט, טימותי פריס, סיפר במלאת שלושים שנה לפרויקט כי לאחר יצירת התקליט ורגע לפני הצמדתו לגשושיות, החליטה סוכנות החלל האמריקנית לפסול אותו לשיגור מטעמים בירוקרטיים משרדיים. רק לחץ משמעותי מצד מנהל הפרויקט והאיש שמאחורי הרעיון כולו, האסטרופיזיקאי קרל סייגן, הצליח להציל את שני התקליטים. הם הוצמדו לדופן החלליות ושוגרו לעבר הלא נודע.
במשך השנים הפך התוכן שקודד בתקליט הזהב של וויאג'ר למושא חקר עבור רבים. החל מחנונים המתעסקים בחלל ועד לפרשני תרבות מסוגים שונים. נאס"א עצמה לא שחררה מעולם עותק ויניל של התקליט. למרות שהייתה יכולה לעשות זאת בקלות, תקליט המאסטר נמצא ברשותה – ומי שנרתם לעבודה היו קבוצות חובבים שונות שהעלו לאינטרנט עם הזמן את החומרים.
החוויה הטוטאלית
בנקודה זו נכנס לתמונה סטודנט אחד מבצלאל בשם עומר קציר, שהחליט להקדיש לנושא את עבודת הגמר שלו במגמה לתקשורת חזותית. הוא בנה אפליקציה, שהוצגה לאחרונה במסגרת תערוכת הגמר השנתית של המוסד הירושלמי, שמאפשרת לראשונה מזה ארבעים שנה גישה נוחה ומזמינה לכל החומרים שהוטבעו בזמנו על התקליט, כשלכל אחד מהם מצורף הסבר קצר על סיבת כניסתו לפרויקט היוקרתי.
התקליטים שוגרו הרבה לפני שנולדת. איך הגעת לעסוק בהם?
"קודם כול אני חנון, ויש לי משיכה טבעית לעניינים של חלל וכאלה. אבל במקרה הזה העניין בתקליט הזהב הגיע מכיוון שונה. בת זוגי ואני אוספים כבר הרבה שנים תקליטי ויניל, וחשבתי שיעניין אותי לעשות עבודה שקשורה לשינויים העיצוביים בעולם המוזיקה. כל עניין הסינגלים שהחליפו את הדיסק שהחליף את האלבום. תקליט הוויניל הוא חוויה טוטאלית: ללכת לחנות, ליצור קשר בלתי אמצעי עם המוכר, לדפדף פיזית במדף התקליטים, לבחור. להגיע הביתה ולהביט קודם כול בתמונת העטיפה שהיא בגודל של כמעט ציור, ואז להאזין קרוב לפטיפון כי הוא לא יודע להעביר לבד צד. חוויה טוטאלית.
"זה השתנה עם הדיסק, שהיה הפורמט הכי נפוץ עד לא מזמן, חמש שנים בערך, והיום נעלם לטובת שיר שמנוגן בספוטיפיי שמציגה את תמונת האלבום בצורה מוקטנת עד שבקושי רואים אותה. אחת המחשבות שלי הייתה איפה אני כמעצב יכול להיכנס ולייצר חוויה ויזואלית חדשה, שעוטפת את ההאזנה. כך מצאתי את עצמי מגגל דברים שקשורים למוזיקה ולתעשיית התקליטים, ואז הגעתי לסיפור הזה, של תקליטי הזהב של וויאג'ר, והוא פשוט לא עזב אותי.
"יש בו אלמנטים קיצוניים שתפסו אותי ולא שחררו. מצד אחד יש כאן משהו מאוד נאיבי ותמים – לרצות לדבר עם חייזרים. מצד שני הם התייחסו לתהליך הבחירה והיצירה בשיא הרצינות. מי בכלל היה קהל היעד שלהם? זו שאלה שמעסיקה אותי רבות כאדם יוצר שמשתדל להיות בקשר עם הקהל שלו. הייתה לזה עטיפה מדעית, כמובן, אבל חד־משמעית מדובר ביצירת אמנות".
מה גילית במהלך התחקיר?
"בהתחלה, קרל סייגן וחבריו ניסו לקודד את החומרים בצורה של מורס. אחר כך ניסו לשדר תמונות לחלל באמצעים שונים, ורק בסוף הגיעו לרעיון של התקליט, שהוא לכאורה הכי בנאלי בתקופתם. לא כולם מסביבם אהבו את הרעיון. חלק באמת חששו שאם נספר לחייזרים איפה אנחנו נמצאים, הם יבואו ויאכלו אותנו. בסוף היה מדובר בקבוצה של שבעה אסטרופיזיקאים שבזמן קצר מאוד – כמה שבועות – עבדו באופן אינטנסיבי כדי לאסוף את החומרים. הם ביקשו עזרה מאנשי תרבות כמו עורכי מוזיקה ואוצרי אמנות, וכך גיבשו את הרשימה שתיכלל בתקליט".
הטילים נשארו בחוץ
תקליט הזהב של וויאג'ר מכיל 31 קטעי סאונד, 116 תמונות ושש שקופיות שבהן נאום כתוב מאת נשיא ארה"ב דאז ג'ימי קרטר וקרדיטים לעוסקים במלאכה. בשלהי שנות השבעים של המאה הקודמת, זו הייתה מגבלת המקסימום הטכנולוגית שתקליט יכול היה להכיל.
אני מבקש מקציר לספר על תהליך הבחירה, שהיה מן הסתם אכזרי במיוחד. "הם פנו לאנשים מכל מיני תחומים. בראש ובראשונה הם ידעו שהעיקרון צריך להיות מוזיקלי, כי באוצרוּת ובשימור יש חשיבות גדולה לרגש האנושי, שמתבטא הכי טוב במוזיקה. רצו משהו שיעבור את מחסום הזמן וכמה שיותר חסמים תרבותיים ושפתיים. היו דיונים רבים בסגנון 'למה באך יותר חשוב מהביטלס', והיו גם אלמנטים בעייתיים של זכויות יוצרים. קצת מצחיק לחשוב על זה כשלוקחים בחשבון שהרגע שבו החייזר הראשון יאזין לתקליט יתרחש רק בעוד כמה עשרות אלפי שנים אם בכלל, אבל גם זה היה חלק מהעניין. אגב, לדעתי בעיות של זכויות יוצרים הן גם הסיבה העיקרית לכך שנאס"א לא פרסמה עד היום את הקבצים עצמם אלא רק רשימות שלהם".
ומה נכנס בסופו של דבר?
"זה נשמע כמו ניסיון לספר את סיפורו של העולם כמו בתסכיתים של פעם. בהתחלה קולות מאוד בסיסיים של האדם הקדמון כמו נקישות אבנים זו בזו, התקדמות לקולות שוק ומשפחה – תינוק בוכה, חגיגת יום הולדת, ואז עוברים לתוצרי תרבות מתקדמים יותר מכל רחבי העולם. בעוד הצלילים הלכו יותר לכיוון האמוציונלי, התמונות שידרו יותר עובדות: היסטוריה, גיאוגרפיה, באילו בתים וערים אנחנו חיים, מה אנחנו עושים עם הידיים – ממש כמו מיצג בספר ביולוגיה. יש גם המחשות מעולם המתמטיקה, בניסיון לבסס שפה מרחבית משותפת".
יש גם קטעים לא נעימים מעולמנו? מלחמות, טילים?
"הייתה החלטה של הצוות, החלטה שלא התקבלה בקלות, לא לקבל קטעים שעוסקים במלחמות, עוני, חולי – וגם לא לכלול אידיאולוגיה, כולל דתות".
זה קצת פייק ניוז. כמו שמציגים את העולם לילד בן שלוש.
"אפשר להסתכל על זה ככה, וגם אני אמרתי לעצמי בהתחלה שרוב הסיפור האנושי נשאר בחוץ. בטח כישראלים שחיים את ההתנגשויות האלה מדי יום בערך, זה נראה מוזר ונאיבי. אבל היום אני חושב שלא היה מדובר בניסיון לשקר למישהו אלא נאיביות שמטרתה הייתה לשמור איזה יופי אנושי לא נגוע. בסוף היה מדובר בחבורה של פציפיסטים – רובם היו מעורבים באותה תקופה ואחריה במאבקים אזרחיים שונים – שניסו לשמר משהו בתולי באנושות. זה תמים מאוד, אבל גם קצת כובש, אני מוכרח להודות.
"והיה עוד עניין אחד פרקטי בהחלטה הזו למנוע כניסה לתקליט לאלמנטים מלחמתיים ואלימים: החשש שאם נשלח להם למשל תמונה של הפצצה האטומית בהירושימה או נגסאקי, החייזרים יקבלו את זה כאיום".
נאס"א הוא ארגון מאוד אמריקני. עד כמה מיוצגים בתקליט חלקים אחרים מהעולם?
"באופן מפתיע לטובה. יש שם המון קטעים של שירי עמים מהמזרח, פיליפינים, אינדיאנים. יש ייצוג נכבד ל'אחר'. בשלב מסוים זה אפילו כמעט נראה אוריינטלי. כל כך הרבה דברים שלא קשורים לתרבות המערבית, שלפעמים יש לך תחושה של אדם לבן המתבונן בתרבות זרה ואז שולח אותה לכוכבים. אבל המטרה שלהם הייתה תמימה. אין ספק שהם היו מודעים לתפקיד ולכוח שלהם כ'אמריקנים מושלי העולם', וניסו לתת גם נרטיבים אחרים. אפשר לשאול האם הם הצליחו בכך או לא".
להפסיק להשתפן
הזכרנו מוקדם יותר את עניין זכויות היוצרים בחומרים שקודדו לתקליטי הזהב, וזו גם הסיבה שהאפליקציה שבנה קציר לא משוחררת בשלב זה לקהל הרחב וקיימת רק כעבודת גמר בבצלאל. ברגע שתיפתר הבעיה, יוכל כל אחד לגשת עצמאית ולחקור את פריטי התרבות שאוחסנו בו. חידוש נוסף הוא הצמדה של טקסט הסבר קצר ליד כל פריט ופריט ברשימה.
"המטרה העיקרית הייתה להנגיש את החומר", מספר קציר, "עד לפני שנה אי אפשר היה להאזין בכלל לצלילים, ואז לרגל ארבעים שנה לפרויקט יצאה גרסת ויניל עם כל קטעי הסאונד. ועדיין, מי שיאזין לאלבום הזה לא יקבל את ההקשר או תשובות לשאלה למה דווקא הקטע הזה נכנס ולא אחרים. על התקליט עצמו אין שום מידע נוסף מלבד הקטעים עצמם, והסבר חזותי על עטיפתו החיצונית שנועד להסביר לחייזרים כיצד יש להאזין לו בעזרת המחט המיוחדת, שצורפה גם היא. הטקסטים באפליקציה לוקטו ממאמרים שכתבו המעורבים בעשיית התקליט. בת־זוגי, ליאת אבירם, ואני לקחנו את החלקים המעניינים, ערכנו וקיצרנו, והצמדנו לפריטים".
יש משהו מאוד נאיבי, אולי אפילו אגוצנטרי, בלשלוח תקליט שהתרבות שתפגוש אותו בעוד מי יודע כמה אלפי שנים צריכה להיות בדיוק בנקודת הזמן ההתפתחותית־טכנולוגית שבה היא מסוגלת לפענח אותו. הרי אם תקליט כזה היה מגיע לכדור הארץ לפני אמצע המאה ה־19, לא היה לנו צל של מושג מה זה בכלל.
"זה היה מאוד אגוצנטרי מצד אחד אבל אני מעדיף את אופציית התמימות. מכל מה שקראתי וחקרתי, זה לא הגיע ממקום של 'אנחנו הכי חשובים ביקום ואתם חייבים לנסות לדבר איתנו', אלא מתוך תקווה שיש עוד מישהו ברחבי היקום שיכול להרוויח מהניסיון שלנו. היו שם גרורות של היפיות ופציפיזם הרבה יותר מאשר ניסיון לחנך את כל החייזרים להיות כמונו".
עד כמה שידוע לך אתה הראשון שאספת את כל החומר שהוטבע בתקליט לכדי חוויה ויזואלית חדשה?
"למיטב ידיעתי, בחוויה הטוטאלית אכן כן. אבל יותר מאשר להיות הראשון שמאגד את החומרים, מה שעניין אותי היה לתת אפשרות של חוויית האזנה וצפייה. ככה מי שירצה לחוות את הדיסק בצורה של 'טבולה ראסה', או לקרוא קטעים מסוימים, יוכל לעשות זאת – רציתי ליצור אפשרות שונה לכל אדם שרוצה בכך".
מהו אופן השימוש הנכון בעיניך במה שמציעה האפליקציה שבנית?
"חשבתי על כך רבות במהלך העבודה. ניסיתי ליצור כמה גוונים של 'טיול'. למי שלא מכיר בכלל, רציתי לאפשר שיטוט כרונולוגי – כאילו אני שׂם את המחט בתחילת התקליט ופשוט מאזין לו וצופה בו מההתחלה עד הסוף. הדבר הזה לוקח כשעתיים. מצד שני, היה לי חשוב ליצור אפשרות לשיטוט חופשי של דברים ספציפיים שמסקרנים את המשתמש. ויש מסלול שלישי, של חלוקה לקטגוריות מעבר לדיכוטומיה של מוזיקה ותמונות: תרבות מערבית ולא מערבית, חברה, הגוף האנושי וכדומה. החלוקה לקטגוריות והמידע שנמצא שם מאפשרים לצופה הביקורתי לשאול שאלות כמו מה אפשר להבין היום ממה שקודד אז, איפה נמצאת האחריות החברתית שלנו, איזו עמדה האלבום הזה נוקט – כי הרי גם בחוסר פוליטיקה יש פוליטיקה. שאפתי להיות אובייקטיבי. לתת את המידע, ושכל צופה יוכל לקחת ממנו מה שהוא רוצה".
יש בתקליט משהו שקשור אלינו – ליהודים, לישראל?
"אחד מקטעי הסאונד הוא אמירת שלום בחמישים שפות, אחת מהן היא עברית במבטא ברוקלינאי כבד, ויש גם ביידיש. בנוסף יש בו צילום אווירי של אגן הים התיכון. זה הכי קרוב שהגענו לשם".
אם אותם אנשים היו עושים את הפרויקט הזה היום, אתה חושב שהיו עושים דברים אחרת?
"שאלו אותם בכל מיני אירועים לאורך השנים, והם נוטים לומר שלא היו משנים כלום. ברמה הטכנולוגית, הבחירה בפורמט התקליט היא על־זמנית. זה לגמרי הפורמט הנכון מבחינת שרידות החומר. גם המגבלה הטכנולוגית של כמות החומר עשתה רק טוב לפרויקט. היום היה אפשר להניח הארד־דיסק קטן ובו בערך כל הידע האנושי. אם היו שולחים הארד דיסק שיכול להכיל את כל הידע האנושי, האם זהו הדבר הנכון לעשות? אני בכלל לא בטוח".
חלק מהאנשים שיצרו את הפרויקט עדיין איתנו. חשבת לשלוח להם את האפליקציה כדי שיביעו את דעתם ויתנו את ברכתם?
"הדבר היחיד שמפריד ביני לבין לעשות את זה הוא להפסיק להשתפן. אני מאמין שרבים ברחבי העולם שקיבלו השראה מהתקליט הזה פונים אליהם, ולכן זה קצת מפחיד. אבל אני בהחלט מתכנן לעשות זאת".
מה הכי חסר לך בתקליט?
"אחד הדברים ששאלתי את עצמי הוא איך יכול להיות שהמדיום הוויזואלי בתקליט הזהב מכיל רק היבט מדעי ולא רגש. איך לא שמו שם יצירות אמנות גדולות? למה באך כן והמונה ליזה או פיקאסו לא? אגב, יש לכך תשובה: החבר'ה שעבדו על הפרויקט פחדו לשלוח ויז'ואל שעבר עיבוד רגשי, כי חשבו שהחייזרים יקבלו את הוויז'ואל כדבר עצמו. כלומר, אם יקבלו ציור של פיקאסו שבו יש פנים מעוותות, הם יחשבו שככה באמת נראים אנשים על כדור הארץ".
ולסיום, מה היית מוסיף לו?
"את 'All my friends' של להקת lcd soundsystem. זהו שיר במקצב מידבק שמתגבר ומתחזק אל תוך פיצוץ, לאורך שמונה דקות מושלמות. הוא עוסק בהתבגרות ובפרידה מהנעורים. על זמן שעבר ורגעים שהיו ולא יחזרו. על רשימת החברים שלך שלאט־לאט נהיית טיפה יותר דלילה. מעגלים חברתיים שנהיים מורכבים יותר. על זיכרונות שאתה אולי קצת מתחרט עליהם, אבל נאלץ להשלים עם העובדה שכך היית פעם. זו הצעה מטאפורית לרקוד כאילו שאתה ילד – אפילו שאתה כבר לא – דקה לפני שאתה מבוגר מדי כדי להצליח לעשות את זה. אם התקליט הזה כולו הוא שיר פרידה – הרי ימצאו אותו מיליוני שנים אחרי שכבר לא נהיה פה – מה מושלם יותר מאשר להיפרד בריקוד".
