כמעט אי אפשר שלא להתחיל לקרוא את ספרה החדש של עפרה לקס מהפרק האחרון. כי אסופת סיפורי הגבורה והרעות הזו שפורטת לרגעים אנושיים מאוד את עוז הרוח שהתפרץ כאן לצד הטבח ב־7 באוקטובר, מסתיימת בפרק שכותבת אמא על בנה. היא מספרת בו על הלוחם מסיירת מטכ"ל שהיה נחוש ללחום במחבלי חמאס שהשתלטו על קיבוץ בארי, על הילד ברוך הכישרונות שגדל לכדי עלם רב יכולות. על נוה שלה.
"זה הפרק שהיה לי הכי קשה לכתוב", היא משתפת בשיחה בסלון הבית שלהם בלוד. תמונה קטנה של נוה, בהיר השיער ועז המבט, ניצבת ליד פמוטי השבת, "ידעתי שאני מתכוונת לכתוב על נוה פרק בספר, וחשבתי שמעבר לתמונה שיש לי כאמא אני מעוניינת לשמוע עליו עוד, מאנשים שהכירו אותו״. לקס החלה לאסוף קווים נוספים שישלימו לה את דמותו. שלחה הודעות וטסאפ לחברי ילדות שלו, לחברי הצוות מסיירת מטכ"ל, למורים ומחנכים, שאלה מה לדעתם חייב להופיע בפרק. "קיבלתי תשובות, הם חידדו לי דברים. לא ממש חידשו, אבל כן חידדו. וזה מוטמע שם. מוטמע בפרק שנכתב מהעיניים שלי, מהמקום שלי. בסוף־בסוף, זה איך שאני רואה אותו. התהליך היה מורכב, כל הזמן תהיתי מה לכתוב ומה לא? הרי מדובר בחיים שלמים, באדם שלם, וככותבת אני יודעת שצריך להצטמצם ולהדק ולא להתיש את הקורא. זה הפרק שתיקנתי הכי הרבה", היא מספרת.
"כל שלב בשנה הזאת הוא עוד משהו שהפך את זה שנוה איננו, לעובדה. מגיע השלושים, ופתאום יש קבר. ואז יום הזיכרון. ואני, תמיד היה לי הלו"ז שלי ביום הזיכרון, המשפחות שהייתי הולכת לבקר. גם עבור נוה יום הזיכרון היה מאוד משמעותי. ופתאום אנחנו עומדים ליד הקבר שלו ביום הזיכרון ומגיעים אלינו, לבקר אותנו. אי אפשר לתאר את התחושה. אחר כך הגיע יום ההולדת שלו שבו הוא בעצם עקף את עצמו, כי הוא נהיה בן 22 אבל על המצבה כתוב שהוא בן 21״, אומרת לקס ומוחה דמעה. מתנצלת מראש, שהיום הוא "יום בכי".
"בנוגע לשכול, אנחנו כהורים מאוד נזהרים לא להגיד דברים גדולים, וגם שום דבר פוליטי. אני אומרת בזהירות, שהשכול כן מעיף ממך כל מיני דברים חיצוניים, קטנוניים. אתה נפגש עם הדברים הגדולים של החיים, מבין לעומק שהחיים קצרים ושיש אחריות"
נוה הוא השני מששת ילדיהם של נועם ועפרה. "במקום שבו צריך אותי" (בהוצאת ידיעות ספרים) הוא ספרה הרביעי של לקס, שעובדת כעיתונאית. הקריאה בו היא חוויה יוצאת דופן. מצד אחד, אי אפשר לעצור ולו לרגע, נדמה כי כל אחד מהסיפורים בלתי נתפס יותר מקודמו. מצד שני, צריך זמן התאוששות לפני שעוברים לפרק הבא. בין המסע המטורף של השוטר מאופקים שבגדי החג שבהם יצא מהבית ספגו את דמם של חבריו לנשק, או של קצינת המשטרה ששכבה שעות על הגג בשדרות, ועד לרגעים שבהם אוזלת התחמושת ללוחמים שמנסים להגן על החמ"ל במוצב נחל־עוז.
הקרב בבארי עוד לא סופר במלואו
זהו לא ספר סיפורי הגבורה הראשון שיוצא לאור השנה, אבל ללקס, שראיינה את כל הגיבורים המובאים בו לעומק (או את בני משפחתם של גיבורי הפרקים שנפלו), היה חשוב לחפש גם נקודות מבט שטרם סופרו. "יש בבית שלנו עניין גדול עם ההיסטוריה ועם איך היא נכתבת. היא עדיין מתהווה, אבל היום אנחנו אלה שכותבים את ההיסטוריה ולי מאוד חשוב שיישמע גם קולם של מי שפחות קרובים למקלדת. נעשתה הרבה חשיבה מאחורי בחירת הסיפורים. עבדתי יחד עם תחקירנית שהייתה גם ב'חבורה' של נוה, הודיה קלמן. היא עזרה לי למיין כי היו המון חומרים. חיפשנו לתת מקום לאנשים פחות מוכרים. למשל עם אלקנא פדרמן, קב"ט מסיבת נובה, זה היה ממש מוסכם בינינו כשהתראיין. שנינו רצינו שהוא יספר על האנשים שהיו שם איתו, שאף אחד לא מכיר. זאת הסיבה שהסכים להתראיין ואני מאוד שמחתי על זה״, אומרת לקס.
"אחד הסיפורים שחשוב לי שנכנסו הוא הסיפור של חמ"ל נחל־עוז. כל סיפורי הרעות והגבורה מהמלחמה הזו מונחים על מצע של קושי מאוד גדול. היו ביום הזה המון הרג, המון חוסר אונים, המון לבד, צה"ל לא היה, לא התכונן לזה כמו שצריך. ובבסיס נחל־עוז, העובדות קשות מנשוא. בחמ"ל נחנקו למוות חיילות, התצפיתניות נחטפו מ'מיגונית הבנות' וצריך לספר על המחדל ועל המוות ועל הסבל ועל זה שממש במקביל, באותן שעות, הרבה חיילים נלחמו באומץ רב ומסרו את חייהם. זה עניין שלא דובר מספיק״, קובעת לקס, ״אני לא חושבת שמדובר בדברים סותרים. המחדל חייב להיחקר בכל הרמות והלקחים חייבים להיות מופקים. אבל ממש כמו שלומדים וכותבים את הכישלונות, בד בבד צריך לכתוב על הגבורה וצריך לדבר על הרעות הזאת שלא תיתן את ליבנו לשכוח. זה הדי־אן־איי של העם הזה. אנשים לא עוזבים את הפצועים, לא עוזבים את המשפחות השכולות, את נשות המילואים ואת המילואימניקים עצמם וכמובן לא את החטופים. יש מחלוקת על איך ומה, אבל אצל רוב האנשים, זה בלב. כמה שהיום ההוא היה נורא, הוא יכול להיות גם מגדלור של יכולת עמידה".
היית כותבת את הספר הזה אם לא הייתה לך נגיעה אישית באירוע?
"אני לא יודעת כמה הייתי מעיזה. יש משהו בקרבה לשכול, שהוא יותר קשה אבל גם יותר מאפשר. יש משהו בזה שמאפשר לך לדעת בצורה בלתי אמצעית ולהיכנס למקומות איומים ולשמוע אותם. זה לא שהסיפורים האלה לא הלכו איתי לישון בלילה והדירו שינה מעיניי. הם כן, אבל אני חושבת שאם לא הייתי חלק מהסיפור, זה היה עוד יותר גרוע. ועם זאת, זה באמת לשאת את הסיפורים על נפש בלי הגנות. הייתה לי איזו כנות עם המרואיינים. יכולתי לשאול אותם שאלות מאוד פשוטות, בזהירות, בלי לחטט, והם חלקו איתי גם את הפחד וגם את חוסר האונים וגם את מה שחיזק אותם וגם מה הם חושבים".
יש סיפורים שהיית רוצה לספר ולא נכללו?
"סיפור יום הקרב בבארי, שבו נפל נוה, עדיין לא סופר במלואו. יש שם המון אנשים שהצילו זה את זה במסירות נפש מאוד גדולה. אנשים שראו שהבית של השכנים נשרף והבריחו אותם לתוך הבית שלהם כשמסביב אש תופת, כדי להביא אותם לממ"ד שגם כך אין בו מספיק חמצן". ללקס יש הרבה מילים טובות לומר על הקיבוץ, "זה מקום מיוחד בעיניי עם אנשים מיוחדים״, היא מספרת, ״זמן קצר אחרי 7 באוקטובר, כשיש להם מספר מטורף של נרצחים וחטופים והם בכלל גרים בים המלח, רחוק מכל מקום, הם חזרו ופתחו מחדש את בית הדפוס וחזרו לחרוש ולעבד את השדות. יותר מ־30 אנשי צבא, משטרה וכיתת כוננות נהרגו בקיבוץ הזה על הגנתו. והם התארגנו ושלחו מישהו מהקיבוץ לכל אחת מהמשפחות, גם אלינו הביתה, עם סל מוצרים שלהם ועם זה", היא מציגה מגן זכוכית מעוצב שעליו נכתב ׳מתוך השבר, הגיע אלינו נוה׳, ״הם ממש עוטפים אותנו. וביום הזיכרון הם עשו לנו טקס לכל המשפחות של הנופלים עם המשפחות של הקיבוץ והלכו איתנו למקומות שבהם הבנים נהרגו, עם פרחים ונר זיכרון שמודפסת עליו תמונת הנופל. פשוט אנשים שמתוך השבר של עצמם יש בהם עוד כוח לחשוב גם עלינו".
זה נותן איזושהי תקווה ברמה הלאומית?
"בשביל לדעת מי אנחנו כעם ולהבין את הכוחות שנמצאים בנו, אני אומרת – תסתכלו על בארי, ולא רק, גם על עוד קהילות, גם על שדרות שחזרו הביתה. ראיתי עכשיו נתון משוגע על דירות שנמכרות בשדרות. אנחנו עם שיודע להתאבל אבל יודע גם לקום. מה צריך לעשות כדי שנוכל לחיות פה ביחד? זאת שאלה אחרת בעיניי ואני שוברת עליה את הראש, והתשובות לא פשוטות לי. אני חושבת שיש המון רצון לא לחזור על טעויות העבר. אבל משהו פה לא מספיק. צריכים לקרות עוד דברים שאני עוד לא יודעת מהם. זאת שאלה שמעסיקה אותי. בשנת המאבק על הרפורמה, 2023, לא ישנתי לילות בגלל המצב בעם ישראל".
"היה לי מאוד קשה עם ההחלטה של נוה לצאת בשאלה ונעשתה הרבה עבודה גם מצידו וגם מצידנו בהליכה עדינה. הוא מאוד היה גאה במשפחה. זה דבר שידענו קצת בחייו, ועוד יותר אחרי"
נראה שבשבועיים האחרונים משהו שוב מתפרץ.
"נכון, כאב שמעורב בו תסכול גדול וגם כאלה שתופסים על זה טרמפ. אני לא קונה את האמירה שיש כל כך הרבה שנאה בינינו, אבל מעסיק אותי מה צריך לעשות. אנחנו חייבים לחיות טוב יותר אחד עם השני, ולהצליח להכיל את זה, אנחנו חייבים להחזיק את המדינה יחד, זו חובה שמוטלת עלינו. על הדור שלנו. בנוגע לשכול, אנחנו כהורים מאוד נזהרים לא להגיד דברים גדולים, וגם שום דבר פוליטי. אני אומרת בזהירות, שהשכול כן מעיף ממך כל מיני דברים חיצוניים, קטנוניים. אתה נפגש עם הדברים הגדולים של החיים, מבין לעומק שהחיים קצרים ושיש אחריות. אז יכול להיות שאולי בגלל זה שומעים הרבה מההורים השכולים על הצורך באחדות. והאמת היא ששומעים את זה מעוד הרבה אנשים בעם, פשוט להורים השכולים יש לרגע מיקרופון, אבל אם תצאי לרחוב, כולם יגידו לך – חאלס, מה נסגר? יש מילואימניקים שלחמו זה לצד זה חודשים ואי אפשר לעבוד עליהם. פצועים ששוכבים באותו חדר ואי אפשר לעבוד עליהם. בבית שנוה נהרג בו, של משפחת בר, נהרג גם אריאל אוחנה מקיבוץ רבדים, יום אחריו. אי אפשר לעבוד עלינו ועל משפחת אוחנה שאנחנו לא אותו עם. גם על משפחת בר שבביתם נוה נהרג, אי אפשר לעבוד שאנחנו לא אותו עם. זה מופרך.
"בשבוע שעבר פתחתי את הטוויטר אחרי רצח החטופים בידי חמאס, ולא הבנתי מה קורה, אני רואה כאלה ציוצים מזעזעים, וכאלו שעונים להם בצורה מזעזעת. אז כתבתי, 'רגע, שנייה, אפשר רגע שקט, זה כואב לכולם, מי שבעד עסקה, מי שנגד עסקה, מי שלא יודע מה נכון לעשות. שנייה, שקט'. הציוץ הזה זכה להרבה מאוד תמיכה, וגם חטפתי עליו המון תגובות קשות, קשות ממש. אבל אני מעדיפה להסתכל על התומכים הרבים בו. כנראה התשובה לשאלה איך חיים פה יחד היא לא תשובה אחת. אבל גם אנחנו חייבים לקחת אחריות, לא רק המנהיגים. אנחנו שחיים כאן".
מומחה למלחמת יום הכיפורים
שמו של הספר, "במקום שבו צריך אותי", לקוח מתשובה שנתן נוה לבת הזוג שלו שני, כששוחחו בטלפון כשהוא כבר היה בדרכו המהירה דרומה בבוקר שמחת תורה. היא שאלה לאן הוא נוסע והוא השיב ״אהיה במקום שבו צריכים אותי״. הפרק שכתבה עליו אמו, נקרא "גיבור של העולם ילד". ובכל זאת, בבית הם דווקא לא כל כך קוראים לו גיבור.
"השם של הפרק פשוט הסתדר עם כל השיר 'תשמור על העולם ילד', שהוא הפוך על הפוך על הפוך״, מסבירה לקס, ״אנחנו נשארנו פה אחריו, לשמור על העולם והוא נשלח לשמור על העולם ממקום אחר. האם גבורה מנחמת? אני לא יודעת. אני חושבת שאחד הדברים שמחזיקים או נותנים כוח זה לדעת שהוא היה בסיטואציה שהוא מאוד האמין בה. הוא התעקש להיכנס ללחימה. היה יכול להישאר במשימה אחרת או בפינת הטיפול בפצועים. חברים שלו אמרו לנו שהם ראו אותו עם פנים שלא ראו קודם. מאוד נחוש ולא נרתע. הוא תמיד היה מאוד חד, מבין סיטואציות. וגם שם – הוא לא ידע כמה מחבלים יש בקיבוץ באותו רגע, אבל הוא ידע בדיוק על מה הוא נלחם ולמען מי הוא נלחם. אהב מאוד את העם הזה ואת הארץ הזו".
את כותבת עליו, שכיוון שראה את מאורעות 'שומר חומות' בלוד, הייתה לו הבנה עמוקה שהמציאות יכולה להתהפך ברגע.
"כן. גם זה וגם כי הוא היה פשוט מומחה למלחמת יום כיפור. קרא וצפה וחקר המון עליה. הנה שאלה שהייתי מתה לשמוע את התשובה שלו עליה. גם מה הוא אומר על הספר, על הפרק שלו וגם מה אומר על המחדל הזה? לומר לו – אתה הכרת מקרוב את כל מחדלי מלחמת יום כיפור ואיך המערכת לא עשתה מה שהיה צריך, אז תסביר, איך זה קרה לנו שוב? נוה ידע בדיוק לאן הוא הולך ובשם מה ועם זאת, הוא מאוד רצה לחיות. מישהי שאלה אותי אתמול מה הוא רצה לעשות כשיהיה גדול, ואמרתי לה שהעולם היה פתוח בפניו, באמת. הוא היה יכול ללכת לתחום של היסטוריה או של עסקים. הכול. היו לו המון יכולות, והוא ממש לא התכוון לסיים את חייו בגיל 21. למרות זאת, אני חושבת שהוא היה עושה את זה שוב. כשהחברים שלו באו אלינו, הם הסכימו איתי, אמרו שנכון. המטרה הייתה ברורה וחשובה לו, והוא היה עושה את זה שוב".
לחכות עם הסוכה
את גם כותבת בפתיחות על ההתלבטויות הדתיות שלו. על שההחלטה להוריד את הכיפה לא יצרה מרחק בינו ובין הבית.
"בהתחלה כן היה מרחק. זה היה מסע. זה לא היה פשוט. כי הוא היה ילד נערץ בבית עוד בחייו. כריזמטי מאוד. נוכח. מלא שמחת חיים, ערכי וגם עושה שטויות ותמיד מצליח להיחלץ מהן בחן. לי היה מאוד קשה עם ההחלטה שלו, ונעשתה הרבה עבודה גם מצידו וגם מצידנו בהליכה עדינה. הוא מאוד היה גאה במשפחה. זה דבר שידענו קצת בחייו, ויותר אחרי כן. כל מיני אנשים שבאו ואמרו לנו שהוא כל הזמן דיבר על המשפחה, גם בזמנים שהוא יותר התקשה עם הבית. בשנה האחרונה לחייו הייתה התקרבות גדולה. שמחנו על זה. התעסקנו בזה הרבה, להשקיע בו ולהיות איתו. והוא מצידו היה מגיע הביתה, מפשפש בתיק, מוציא את הכיפה. בשנה האחרונה הוא היה בא עם נועם לתפילה בבית כנסת בערב שבת. איזה דתל"ש הולך לבית כנסת? היה ילד מאוד משפחתי. בשנה האחרונה זו הפכה להיות מהתפילה הכי כיפית, לתפילה הכי קשה", היא אומרת ופניה מתכרכמות, כי הוא איננו. "ביום כיפור האחרון הוא לא היה בבית. נסע לעין־פרת. לפני זה הוא ביקש שנחכה לו עם בניית הסוכה. קצת קשה לבנות אותה, והוא היה גאון בזה. במוצאי יום כיפור כתב שוב 'תחכו לי'. נתקע בפקק והגיע מאוחר וכבר כמעט התחלנו, אבל חיכינו כי הוא ביקש, והוא באמת הגיע ותקתק הכול, כולל סכך. וזה לא בשבילו, זה בשבילנו. כמה כבר הוא ישב בסוכה? בערב שמחת תורה הוא היה עם חברה שלו ואז הוא התקשר ושאל אם כבר עשינו סעודת פרידה מהסוכה, ביקש שנחכה לו. היה חשוב לו, הבית וקצת מסורת.
"שאלת מקודם מה מנחם, אז זה כן מנחם, שאת יודעת שהוא יצא מהעולם שלם. שלם עם המשפחה ועם החברה ועם חברים ועם העולם שלו ועם המשימה, וזה הרבה".
עוד רגע צריך לבנות שוב את הסוכה.
"אני מפחדת לא רק מזה. מכל החגים. מהרבה דברים פחדתי השנה. וכשהם הגיעו, עברתי אותם. המשפחתיות בבית תמיד הייתה עניין. זאת אומרת שהקריירה שלי ושל נועם הייתה הבית והילדים. כל ילד היה איתי בבית עד גיל שנה. עשינו הרבה בחירות בחיים בשביל זה. אחד הדברים שהיו לי הכי חשובים כשהוא נפל, זה להמשיך להיות אמא שלו ושל הילדים שלי. ואני נלחמת על זה. להיות כתובת בשבילם בעולם הזה. יש אבא ואמא, ואבא ואמא ממשיכים. אחרי שהגיעו להודיע לנו את הבשורה, אמרנו לילדים כמה דברים. גם שנמשיך קדימה להיות משפחה וגם שיתעלמו כשיגידו להם 'תשמרו על אבא ואמא'. היה לנו מאוד חשוב להגיד להם את זה. גם ככה הם יעברו דברים שילדים בגילם לא אמורים לעבור. אז שלא יסחבו גם אותנו על הכתפיים. אם כי אני רואה שהם קצת כן סוחבים. אין מה לעשות, זה טבע העולם.
"בתי החכמה נסעה בחנוכה למשלחת הסברה בארצות הברית, ושלחה לנו את הנאום שלה. היא כתבה שם, שהיא לא חושבת על זה שנוה לא יהיה איתה בחתונה שלה, היא לא חושבת מה יהיה בשנה הבאה, כי היא נמצאת ברגע. לקחתי את זה ממנה, ובכלל, אני לומדת הרבה מהילדים החכמים שלי. אז אני יכולה לחשוב על מה הוא כבר לא יעשה, ויש רגעים כאלה. אבל מתנחמת בזה שהוא הספיק כל כך הרבה בחיים שלו. השאיר אחריו הרבה דברים כתובים והיה אור גדול, אור גדול וחזק, וזו בחירה להסתכל על הפן זה, והלוואי שאתמיד בה".
