מופתעת ששמעה את הדפיקה המהססת שלי, שירי גדני פותחת לי את הדלת. במעבר מהרחוב אל הבית אני מיד מרגישה שנכנסתי למרחב הפרטי של הזוג מהסרט בכיכובה שראיתי ערב קודם. גדני מובילה אותי אל המטבח ומציעה לי קפה פילטר או מקינטה, את מכונת הקפה המקצועית היא פחות יודעת לתפעל, זה תחביב של בן הזוג. לצד הקפה היא מגישה פרוסת עוגת גבינה ביתית ופרוסת עוגת שכבות שוקולד, גם היא מאפה בית, שאריות מחגיגות יום ההולדת של הבן הגדול. "זה המצפון", היא אומרת לי, "אבא לא בבית, הוא מצלם סרט ביבשת אחרת ויחזור לא לפני אוקטובר, אז צריך לפצות".
ככל שמתפתחת השיחה, עוד ועוד פרטים מחייה של גדני מצטלבים עם דמותה של מירב מזרחי, שאותה היא מגלמת בסרטו החדש של עידן הובל, "עשרה חודשים – נפלאות האילוזיה".
במרכז הסרט מירב ובן זוגה שאחרי שנים של הזרקת הורמונים, שאיבות, החזרות, ציפיות ואכזבות נראה שהם סוף סוף הגיעו אל היעד– הבטן תופחת, הגוף מעט משתנה ומירב מרגישה שגדל בתוכה משהו. אלא שזמן קצר אחר כך החלום שוב מתרסק ותוצאות בדיקת האולטראסאונד מראות שלא רק שאין היריון, אלא שמעולם גם לא היה כזה. מירב מתקשה להיפרד ממה שגדל בבטן שלה ומחליטה להיצמד להיריון המדומה. היא מנסה לסחוף איתה לתוך החוויה את אמה, שחקנית מפורסמת, ובן זוגה הצלם שנוסע בכל העולם.
"הסרט הזה יכול להיות מאוד טריגרי לנשים שרוצות להיכנס להיריון ועוברות טיפולים, אבל אם מוכנים לתת לו צ'אנס מבינים שזה לא רק סרט על היריון. זו הדרך לדבר על כך שכולנו כמהים למשהו, וכולנו רוצים משהו כבני אדם"
"תראי", גדני מחייכת וספק מאשרת את ההבחנה שלי על הדמיון בינה לבין הדמות, "אני שחקנית והיא שחקנית, ובן הזוג שלי צלם. מערכת היחסים עם האם מזכירה לי חלקים מהקשר שלי עם אמא שלי. גם השיקולים שמירב מכניסה לגבי אופן הלידה אלו רעיונות שהבאתי מחיי. יונה נולד פה על הספה", היא מצביעה על ספת הווינטג' הירוקה, "ורפאל נולד בבית של המיילדת בתוך בריכה לתוך הידיים שלי".
את בן זוגה דוד סטרז'מייסטר הכירה גדני על הסט בסרט של משה מזרחי. הוא היה עוזר צלם והיא הייתה שחקנית צעירה. הם התחילו לצאת ואחרי חודש הוא התקבל ל־AFI, בית הספר היוקרתי לקולנוע בלוס־אנג'לס. מאז היו להם עוד תשעה חודשים יחד עד שנסע לארבע שנים בלוס־אנג'לס, והם תחזקו מערכת יחסים על ציר ישראל-אמריקה. גם אחרי שסיים את הלימודים וחזר לארץ הוא נמצא מחוץ לבית לתקופות ארוכות לענייני עבודה. "זו כנראה הסיבה שזה מחזיק", היא צוחקת, "אפשר להגיד שב־17 שנה נפגשנו אולי חודש". הם גרים בשכונת עג'מי ביפו יותר מעשר שנים, ויש להם שני ילדים אחרי שלושה הריונות. "נכנסתי להיריון לפני שרפאל בני הגדול נולד, והייתה לי הפלה. כל זה קרה כשדוד בכלל לא היה כאן".
הסרט "עשרה חודשים – נפלאות האילוזיה" התגבש בדיעבד, רק אחרי מספר סצנות שצולמו, ממש לא כמו הדרך המקובלת להפקת סרט בה יש את שלבי כתיבת העלילה והתסריט, ליהוק של שחקנים וצילומים.
עידן הובל כתב סצנה לסרט אחר שצילם, אבל היא לא נכנסה לסרט ההוא. בשיחה אגבית עם סטרז'מייסטר וגדני, שהייתה אז בהיריון עם יונה-נמר, בנה השני, הוא סיפר להם על הסצנה הזו – אישה שאובחנה עם היריון מדומה. ובכל זאת הוא היה נחוש לצלם את אותה הסצנה, סתם בשביל הכיף. באופן טבעי הלוקיישן שנבחר היה הבית של הזוג גדני־סטרז'מייסטר. לא הייתה להם תוכנית לצלם סרט שלם או משהו נוסף, ולכן גם לא היה צריך דבר מלבד הלוקיישן, הבמאי, הצלם והשחקנית.
אבל הם נהנו מאוד מהצילומים, והובל הוסיף וכתב סצנה נוספת. בלי כוונה ברורה שזה יתגבש לסרט ובלי קשר להיריון של גדני היה לו ברור שהיא תהיה השחקנית. כך, בלי מטרה ברורה, ללא הפקה וללא תסריט מסודר, ללא קייטרינג וללא תקציב, רק שלושה אנשים – תסריטאי, צלם ושחקנית בהיריון – נולד סרט על התופעה הלא כל כך נפוצה, מצב נדיר שבו אישה מציגה סימנים שמקושרים להיריון כשבפועל הוא לא קיים.
במקביל לצילומים, שכבר היה נראה שיכולים להבשיל לסרט, ההיריון של גדני הלך והתפתח. וכשהייתה בחודש השמיני הם לקחו הפסקה. גדני יצאה לחופשת לידה והובל ישב לכתוב תסריט מסודר. נוספו דמויות ודברים התחילו להשתנות. "ירדו סצנות שצילמנו שהיו פתאום לא רלוונטיות", נזכרת גדני, "היינו צריכים לצלם חדשות, ואז כבר הייתי צריכה ללבוש בטן מלאכותית".
הם לא דמיינו שאחרי ארבע שנים ייוולד מזה סרט באורך מלא, שיגיע לבתי הקולנוע. "המשחק לא חדש לי, אבל החוויה המשפחתית והאינטימיות שונה מכל דבר שעשיתי. זה סגנון עבודה שלא היה לי בעבר. בשונה מהמקובל, לא היה תסריט. כשחקנית אני תמיד יודעת מה התהליך שהדמות שלי עוברת. כאן התחילה סצנה, ולא ידעתי איך זה יצא. הייתה פה עבודה להסכים לא לדעת, לא להיות בשליטה, להסכים פשוט להיות. הייתי באמת בהיריון, לא הייתי מאופרת, ולבשתי את הבגדים שלי, זה מאוד־מאוד חשוף. זו הייתה חוויה מאוד מעצימה".
"המטרה שלי אף פעם לא הייתה להיות שחקנית מפורסמת. משחק בשבילי היה סוג של הצלה, משהו תרפויטי. הייתי הבן־אדם הכי ביישן ביקום של היקומים. הייתי מזיזה את הכיסא ומתפללת שלא יסתכלו לכיוון שלי"
"ההיריון פה הוא עניין שולי, זה סרט על כמיהה", טוענת גדני, "היו לנו המון שיחות על מימוש עצמי ועל רצונות. ככל שההיריון של מירב מתפתח היא מבינה שזאת הדרך היחידה שלה להגשים את הדבר הזה ולחוות את החוויה הזו, ולכן היא ממשיכה". כשאני שואלת אותה לפי מה נכתבו הסצנות שצילמו, גדני עונה: "זה נבנה על הדרך. למשל לא היה ברור שזה סרט על מערכת יחסים בין אמא לבת. עברנו עם זה המון. היו גם דברים מוזרים ומגוחכים שלא נכנסו, כמו סצנה שאני יולדת פילה".
גדני (45), בוגרת ניסן נתיב, לובשת ופושטת דמויות עוד מכיתה ג', כשהמורה שאלה מי מעוניין להצטרף לחוג דרמה והיא הפתיעה את כולם כשהצביעה. היא גדלה בנתניה, ובגיל תיכון עברה עם משפחתה לראשון־לציון. בעידודה של אמא שלה, ואף שזה כרוך בנסיעה ארוכה, נרשמה לעירוני א' לאמנויות בתל־אביב כי הייתה שם מגמת תיאטרון. היא עלתה על הבמה מהר מאוד, וההופעה הטלוויזיונית הראשונה שלה הייתה בגיל 19, בסדרה זבנג, שבה גילמה את סיגל. מאז הספיקה לככב בהבימה, הקאמרי, תיאטרון גשר ובתוכניות טלוויזיה, בעיקר קומדיות, לדוגמה כתקומה שהרבני, יועצת התקשורת של פולישוק.
"לא עשיתי הרבה קולנוע", היא אומרת, "והמטרה שלי אף פעם לא הייתה להיות שחקנית מפורסמת. משחק בשבילי היה סוג של הצלה, משהו תרפויטי. הייתי הבן אדם הכי ביישן ביקום של היקומים. הייתי מזיזה את הכיסא ומתפללת שלא יסתכלו לכיוון שלי. בחוג דרמה נפתחתי לאט־לאט, כמו בצל, ממקום של בכלל להסכים להיות קיימת על האדמה הזאת. היה הבדל עצום בין החיים שלי לבין מה שקורה על הבמה. להיות על הבמה זה רגע של כוח, שם הרגשתי שאני יכולה להיות נוכחת. היום אני כבר משהו אחר, עברתי תהליכים, אבל זה לקח זמן, אני לייט־בלומר".
"כשהגעתי לניסן נתיב", היא נזכרת, "זה היה אחרי זבנג ואחרי רצועת בוקר שהייתה לי וכמה הצגות פרינג'. ניסן לקח אותי תחת חסותו ולימד אותי גם קצת את הצד השחור, שזה בסדר להיות גם שם. עד אז הייתי רק מצחיקה, וחשבתי שרק את זה אני יכולה לעשות".
גם בחיים האמיתיים?
"בעיקר בחיים האמיתיים. חשבתי שאנשים שמצחיקים הם יותר יפים ויותר אוהבים אותם. ואני צריכה שיאהבו אותי כל הזמן, ממש שיאהבו אותי. אני צריכה חיבוק כל הזמן, מעין גושפנקה לקיום שלי".
וזה לא מסתדר עם דרמה?
"אני ביחסי אהבה שנאה עם זה. דרמה היא הרבה פעמים טריגר לכל מיני דברים. אבל זה גם בסדר לעמוד מול זה. לאחרונה אנחנו נורא מפחדים מטריגרים. היום כל דבר הוא טריגר. הסרט הזה יכול להיות מאוד טריגרי לנשים שרוצות להיכנס להיריון ועוברות טיפולים, אבל אם מוכנים לתת לו צ'אנס מבינים קודם כול שזה לא רק סרט על היריון. זו הדרך לדבר על כך שכולנו כמהים למשהו, וכולנו רוצים משהו כבני אדם. ולפעמים הוא רחוק מהישג. זה דימוי לדבר שאנחנו נורא מאמינים בו וכל העולם אומר לנו איפה אנחנו ואיפה מה שאנחנו רוצים. אם מעמיקים רואים שיש פה לידה של משהו אחר בכלל. זה יכול להציף, אבל בעיניי זה דבר טוב. אנחנו יכולים לחיות חיים שלמים בלי שעברנו דרך הכאב של עצמנו".
הייתה התלבטות אם לצאת עכשיו עם סרט ולפרסם אותו?
"כמו השם של הסרט, אני כבר לא יודעת מה דמיון ומה מציאות בחיים שלנו מאז 7 באוקטובר. את קמה בבוקר ומודיעים על חילוץ של שש גופות חטופים שהיו בחיים זמן קצר לפני כן, ואין לך מושג איך ממשיכים. ומצד שני, אלה החיים, מה נעשה? זה לא רק שהתלבטנו אם לפרסם, פחדנו שאולי לא יישארו בתי קולנוע להציג את זה".
כמה היית מעורבת בהחלטות?
"בשלב שבחרו לי בן זוג ניסיתי לחשוב על מישהו שיהיה לי כיף לעבוד איתו, אז הצעתי את תום חגי שעשה איתי יחד הצגה. ואז צירפנו את עידית (טפרסון – י"ט), שהכרתי דרך אלון פרידמן, חבר טוב שלי, שגם הוא נותן שם איזו סצנה. לאט־לאט הצטרפו אנשים, אבל זה היה בעיקר תום, עידית ואני".
"אם הייתי רואה את עצמי, מאז שאני קטנה, אז מה־זה הייתי מחבקת את עצמי, ומה־זה הייתי עוזרת לעצמי אחרת. אבל הייתי עסוקה בלראות את האחרים. דאגתי לאמא שלי ודאגתי לסביבה"
ובהקשר של העלילה?
"הדמות של האמא נבנתה תוך כדי, ויש השפעות מהקשר שלי עם אמא שלי. האבא הוא שילוב", היא מהססת עם התשובה וממשיכה: "כמו האבא בסרט, גם אבא שלי האמיתי ישב בכלא, וגם הוא נפטר כשהייתי בת 16. זה סיפור שלם של בושה ואשמה שליוו אותי לאורך החיים. והוא מתחבר למקום הזה שאני רוצה שיאהבו אותי, והמקום הזה שרוצה לחפות על משהו כדי שלא יעלו עליי. הרבה מאוד שנים הסתובבתי עם פחד שיצביעו עליי, והאדמה פה תפער את פיה", היא מצביעה לכיוון הרצפה, "אז הסרט הזה הוא גם סוג של יציאה מהארון בשבילי".
את רוצה לדבר על זה?
"לא תכננתי, אבל אין לי בעיה".
מה היה שם?
"אבא שלי היה בכלא פעמיים. בפעם הראשונה כשהייתי בת שלוש ובפעם השנייה בגיל 15. הוא נכנס לשם על מעילה. זה מאוד מורכב. סבא שלי היה יקיר נתניה, רופא השיניים הראשון בנתניה, ואבא שלי רצה בכלל להיות אמן, אבל המשפחה לא אפשרה לו להיות כזה. אז הוא עבד בבנק והתקדם עד לתפקיד סגן מנהל. אני חושבת שמשהו שם הסתבך לו קצת. הוא היה מאוד פיקח, וכנראה רצה שיאהבו אותו, אז הוא עזר קצת לחברים. שנה אחרי שהוא השתחרר בפעם השנייה הוא נפטר. הוא היה בן 46, אני מאמינה שזה היה משברון לב".
יש לך עניין עם הגיל הזה?
"אני לא יודעת. אני כן חרדתית, ורוב החרדות שלי קשורות לבריאות. אולי איפשהו בתת־מודע זה קשור לגיל הזה ואולי אשתחרר מזה בגיל 46, כשאגלה שאני עדיין בחיים וכל החרדות יעופו".
והבושה גם תיעלם?
"קשה לי לדמיין איך זה יקרה. הנה, תראי איך אני בקושי מדברת איתך על זה".
בבית דיברו איתך על העניין?
"לא. הייתי קטנה כשאבא ישב בכלא. משהו קורה, אבל מסביב כולם מתנהגים כאילו כלום לא קורה. יש לי אח אחד שצעיר ממני בעשר שנים. איתו בכלל לא דיברו. אז אני בתחושה שאני היחידה שנשארה עם המשהו הלא בסדר. הבנתי שחלק מלצאת לעולם ולהיות שחקנית זה בהכרח להיחשף. אבל בפני עצמי אני לא חושפת את עצמי, אז מה אני חושפת בעצם? ובחיים שלי אני יודעת שכנראה אסור לחשוף, ובגלל שלא מדברים זה אומר שאני צריכה להתבייש במשהו. ובגלל שלא מדברים אז כנראה שאני עשיתי משהו לא בסדר. ואני מבינה שאם אני לא אדבר, אני אשמור על עצמי. ואז אני שואלת את עצמי – איך זה מסתדר עם להיות שחקנית עכשיו? הפרסום לרוב מעורר עניין של הציבור בחיים הפרטיים של כוכבים. אז זה לא מסתדר, ומשהו במשחק כל הזמן רוצה להציל אותי. והעולם אומר לי סתמי ת'פה".
החברים בכיתה ידעו?
"כולם ידעו, אבל אף אחד לא דיבר איתי על זה. רק בגיל שלושים ומשהו התחלתי להרגיש שאני משלימה עם זה. בגיל 21 הלכתי לבית ספר למשחק כי היה לי פה כאב", היא מצביע על הלב, "ואמרתי, אני צריכה לטפל בכאב הזה. הבנתי שאני מלאה בדמעות שצריכות לצאת, והייתה לי תחושה שזה קשור. בגיל 24 הלכתי בפעם הראשונה בחיי לפסיכולוגית. שנה שלמה הייתי אצלה ורק אחרי שנה בכלל סיפרתי לה שאבא שלי ישב בכלא. כל הזמן פחדתי שהכול ישתנה ביחס שלה אליי, ושל כולם, כי בטח עשיתי משהו לא בסדר. זה תהליך, וואחד תהליך של הרבה שלבים קטנים. רק אחרי שהסכמתי להתחיל לטפל בזה הבנתי שאח שלי צריך לדעת, אז הלכתי וסיפרתי לו".
ואיך מספרים דבר כזה לבן הזוג?
"סיפרתי לכל בן זוג שהיה לי. שידע שזאת אני, כי אני לא יכולה להיות שקרנית עד הסוף. דוד היה הראשון שהרגשתי בנוח עם התגובה שלו. ממה שסיפרתי לו הוא אהב את אבא שלי, היה שם איזה חיבור. מבחינתו הוא רובין הוד. הוא סיפר לי משהו אחר שיכולתי להכיל, וזה ממש עזר לי להסתובב בעולם".
ואם נחזור לסרט, אפשר להגיד שגם הנושא שלו עוסק בבושה?
"אולי. אולי כולנו מנסים לברוח ממשהו עד שהוא ייפתר. ההיריון הוא דימוי. זה משהו שאי אפשר להסתיר אותו. בסוף צריך להתמודד עם הדבר הזה. לא משנה כמה תנסי להדחיק אותו, הוא שם, את לא יכולה לשים אותו בצד, נתקעת עם זה ואת חייבת להתמודד עם הבושה, ומה בסך הכול מירב רוצה? היא רוצה חיבוק".
שזה מה שקורה בעצם בסוף הסרט.
"האמא רואה אותה. זה כל מה שאנחנו רוצים, שיראו אותנו בחיים האלה. ואז אני מאמינה בלב שלם שהכול יכול להיפתר. ילדים, כשהם גדלים, הם רק צריכים שההורים שלהם יראו אותם וזהו. ככה אנחנו לומדים לראות את עצמנו כאנשים בוגרים. יש לנו מראות כל הזמן, אבל אנחנו הרבה פעמים לא מסתכלים. אם הייתי רואה את עצמי, מאז שאני קטנה, אז מה־זה הייתי מחבקת את עצמי, ומה־זה הייתי עוזרת לעצמי אחרת. אבל הייתי עסוקה בלראות את האחרים. דאגתי לאמא שלי ודאגתי לסביבה. כשאבא שלי נפטר לא רציתי להעיק על אנשים. לא ראיתי את זה. זה ממש דפוק".
מה יהיה מחר בפרימיירה?
"עד עכשיו הייתי בכל הקרנה, אני מרגישה שזה כמו הצגה ואני לא מצליחה לשחרר, אני באה לכל הקרנה ומחזיקה את הקהל. עידן ואני תמיד אמרנו שניכנס רק כדי לראות שהכול עובד ונצא, אבל ברוב המקרים נשארנו עד הסוף".
בסרט אתם מסתכלים על הסרט או על הקהל?
"על הסרט. אבל אני חווה את הקהל ומרגישה שאני מחזיקה אותו, אני מחזיקה את המרחב ומוודאת שאף אחד לא עוזב, זה נורא קשה, לא כמו שאני רגילה מהתיאטרון. זאת פעם ראשונה שיש בחוץ יצירה שאני מאוד מעורבת בה. פעם ראשונה באמת שהרבה מהסיפור האישי שלי והבית שלי והמשפחה שלי על המסך מול כל העולם".
את תצטרכי לשחרר, כי לא תוכלי ללכת לכל הקרנה.
"כן, אני חושבת שאשחרר. אני כבר מרגישה קצת, ושמחה במזכרת הנחמדה הזאת ממני לחיים האלה, ולעצמי. זה תוצר של תהליך שעברתי מהמקום שלי מול העולם".
ואמא שלך ראתה את הסרט?
"אמא שלי ראתה את הסרט", היא מחייכת, "נורא פחדתי שהיא ודודה שלי יראו אותו, אבל הן ממש אהבו והבינו. נורא פחדתי כל החיים שאני מוציאה את כולם מהארון, אבל אני פה כנראה כדי להביא את הסיפור הזה".
