באחד הפרקים המרתקים של הפודקאסט "מעניין לי את הסבתא" מתגלה תהום בין־דורית מפתיעה. נורית גפן, הסבתא הבוהמיינית, שוטחת בפני נכדה דילן מסכת צבעונית של זיכרונות מימי נעוריה הסוערים – תקופה רוויית מתירנות, אקסטזת סמים וקצב פראי של רוקנרול. אך במקום התלהבות צפויה, דילן בן ה־17 מגיב בבגרות מפתיעה שמאתגרת את הנרטיב הרומנטי. "בעיניי זה לייפסטייל ריקני מאוד", הוא מצהיר נחרצות, "ללכת בכל פעם למסיבה, להשתכר, להסתמם, להיות עם אנשים זרים. זו ריקנות, זה לא להסתפק בחיים של עצמך, הכול בלוף אחד גדול".
מאז ומעולם משפחת גפן הרוותה את צימאונו של הציבור הישראלי לסיפורים עסיסיים. אך ההסכת החדש של הנכד והסבתא למשפחת גפן, שהושק לפני כמה חודשים, מציג ארסנל שלם של הפתעות. באולפני "אול אין" מתרחש מדי שבוע היפוך תפקידים מרתק: הנכד מגלם את המבוגר האחראי, בעוד הסבתא מפגינה רוח נעורים בלתי מרוסנת. הגיל מאבד משמעות, והחוכמה והשובבות מתערבבות להם.
"כל דור שואף להיות טוב יותר מהדור הקודם", מסכים דילן כשאני מגיחה מעבר לזגוגית אולפן ההקלטות, "אבל להגיד שאני הסבתא והיא הנכד זה די מופרך, כי תסתכלי על שכבת הגיל שלי ועל החברים שלה באותה התקופה – אנחנו מאוד שונים, ולכן אני חושב שזה חיבור בין־דורי. אני מודע לכך שזה מפתיע, ברוב המשפחות זה שונה, אבל אצלי זה תמיד נורא הגיוני שסבתא יותר חופשייה ממני, כי אני קצת כבול".
דילן: "אני חושב שכשאתה נער אתה רוצה לצעוק כדי שיקשיבו לך, אבל כשאתה מתבגר יש תהליך של הורות, ואז אתה מבין שהחיים זה לא שחור ולבן, יש הרבה יותר על הסקאלה, ואני חושב שזה תהליך התבגרות מסוים שאבא עבר"
"אני חושבת שהדור היום הרבה יותר שמרני מהדור שלי", מנתחת נורית, "וקצת חבל לי על זה, אז אני מושכת אותו אליי. הוא לפעמים ממש מזדעזע ממני, אני מביכה אותו המון". "בכל מקרה", מבהיר דילן, "אני עדיין עומד מאחורי המילים שלי. באותה תקופה לקחתם המון מטשטשים לחיים שלכם. כנראה לא הייתם מסופקים מהם. הייתם צריכים סמים, הייתם צריכים אלכוהול, הייתם מכורים גם לפרסום. אלו סממנים של ריקנות בעיניי".
ואולם, גם כאשר נורית (79) מגלמת את תפקיד הצעירה היא לא שוכחת לרגע את גילה האמיתי. "אני מעולם לא ברחתי מעצמי", היא אומרת. "הייתי בטיפולים פסיכולוגיים כל החיים. רציתי ללמוד מי אני, מה לא בסדר אצלי, ולתקן", היא מתחילה לתאר ואז נעצרת לרגע כי המשפט לא מצליח להשלים את עצמו. אחרי הפוגה קצרה היא אומרת במבוכה: "את רואה? זאת הזקנה. פתאום נעצרת לך המחשבה ואת לא מצליחה להמשיך, איפה היינו?"
במודע או שלא במודע, נורית גם הפכה לשגרירה של הגיל השלישי. כאשר מגיבים לפודקאסט כינו אותה בביטויים פוגעניים כמו "זקנה עלובה", היא השיבה במונולוג נוקב על גילנות, הקדישה למגיב ששמו יוסי: "כן", היא פתחה, "אני לפעמים עלובה. הזקנה יכולה להיות מאוד עלובה, מעליבה, כואבת, חסרת אונים, עצובה, בודדה. כשאני הולכת ובורח לי הפיפי והקקי באמצע הרחוב בלי שארגיש ואני מסריחה למרחקים, אני מתה מבושה ומרגישה את בגידת הגוף, חולשת השרירים, את אובדן השליטה על איברי גופי. אני מרגישה הכי עלובה, אבל אתם שחושבים שתישארו לנצח מתוחים בפנים ובכושר טוב, גם אתם תזדקנו, כי הכבד לא עושה כושר ולא עושים לו בוטוקס.
"כן יוסי, גם אתה תזדקן, גם לך יברח הפיפי, גם אתה תשכח שמות ומקומות. גם אתה תיסע באוטובוס ופתאום לא תבין איפה אתה, שזה פחד נוראי, אני לא מזהה בניינים פתאום. גם אתה תשכח מפתחות, תשכח את הקפה השחור על הגז והוא יעלה באש. גם אתה, יוסי, תיפול, תקבל סחרחורת, יהיו לך השתלות, גשרים בשיניים, לא תשמע טוב, לא תראה טוב, וכשתגיע לזה ותהיה זקן תזכור אותי, את נורית הזקנה".
שושלת גפן תמיד נתפסה כמיקרוקוסמוס של ישראליות כואבת. מיהונתן המשורר, שאביבה אמו נפטרה בנסיבות טרגיות, דרך נורית, שרקדה איתו טנגו של נישואים וגירושים מתוקשרים, ועד לילדים אביב ושירה שינקו את הסערות המשפחתיות ומצאו מפלט בנתיבי האמנות. אך הנה מגיח דילן, כמו אי של שפיות בים סוער. נער ביישן ומנומס, תלמיד מצטיין שמצהיר על אהבתו למדינה ושואף לשרת בצה"ל. כאילו החליט לכתוב מחדש את הנרטיב המשפחתי, הוא מסמן את תחילתו של עידן חדש והרבה פחות דרמטי.
אפשר לומר שנחשפת בפודקאסט הזה, וזה קצת מנוגד לכך שאתה לא רוצה שיעשו ממך עניין.
"אני לא רוצה שיעשו ממני עניין, את צודקת בזה. אבל האם אני חושב שהקול שלי חשוב? כן. זה הקול של לא לעשות מעצמי עניין. כי בארץ עושים המון עניין משום דבר, והכול רייטינג וקליקים. כשאני מופיע פתאום כדמות שמשדרת פחות את המסרים של תלחצו ורייטינג ותשומת לב, אולי צריך את זה. היום כולם נורא מחפשים את השיגעון, ואני חושב שישראל צריכה לחפש רוגע".
יכול להיות שהדרך היחידה למרוד במשפחת גפן היא להיות סחי?
"יכול מאוד להיות".
ואם כך הוא הדבר, מה נותר לו לנכד מלבד לשבת באולפן ההקלטה עם חולצה של אואזיס ולספר בגאווה שלמרות אהבתו למוזיקה, הוא לא שואף להיות זמר כמו אביו, אולי רק להלחין מדי פעם שירים.
אבא שלך קרא לך דילן על שם בוב דילן. היו ציפיות שתמשיך את הדרך המוזיקלית?
"דווקא תמיד הכיוון במשפחה היה 'אל תהיה מוזיקאי'. זה מקצוע נורא – אתה משקיע את כל חייך בקהל משתנה. פעם הוא חושב ככה ופעם אחרת. אני אוהב מוזיקה והיא חלק גדול מהחיים שלי, ובוב דילן הוא לא רק מוזיקאי, בעיניי הוא גם סופר ומשורר ופילוסוף, אחד הגאונים שהיו בכל הדורות. לכן אני יכול לקחת את זה לאיזה כיוון שבא לי".
אז מה אתה רוצה לעשות בעתיד?
"אני רוצה להשפיע על החיים של אחרים. אולי אגיע בשלב כלשהו לעולם היזמות. יכול להיות שגם אכתוב מוזיקה מתישהו, אולי זה יקרה. אני משאיר לעצמי להחליט על זה בהמשך".
יש שיגידו שאתה מזכיר קצת את עמית סגל הצעיר.
"אני מאוד אוהב אותו, אבל אני לא חושב שאלך לעיתונות, כי אני אוהב ליצור את הדברים שאחרים מבקרים ופחות לבקר בעצמי. התארחתי כמה פעמים בחדשות 12, אפילו הבאתי מהטלגרם את החדשות על כך שישראל סיפקה לרשות הפלסטינית נגמ"שים. מצאתי את זה באיזו קבוצה ערבית שם. סמוטריץ' ובן־גביר יצאו על ביבי בגלל זה. אבל התקשורת לא נראית לי הכיוון שאבחר בו".
נורית גפן גדלה בבית דתי, במשפחת מקובר, ובחרה נתיב ייחודי משלה. היא למדה פילוסופיה והיסטוריה של המזרח התיכון ובהמשך הפכה לדמות מוכרת בתעשיית הטלוויזיה והקולנוע הישראלית – הן מאחורי הקלעים כמפיקה והן על המסך כשחקנית. על פניו היא אמורה להיות הדמות המיושבת בסיפור המשפחתי, אך נראה שהדרמות, אורחות בלתי קרואות, מצאו דרך גם אל מסכת חייה. "תמיד אמרו עליי שאני פסיכית ומטורללת", היא מתוודה, "אבל מתברר שעשיתי גם דברים טובים באמהות. הפסיכולוגית שלי אמרה לי פעם, 'הילדים שלך בזוגיות הרבה זמן, זה מראה שעשית משהו טוב'. וזה נכון, הילדים שלי תמיד החזיקו חברים לתקופה ארוכה, אפילו שהבית שלנו הכי לא סימל את זה. ואצלי בבית הייתה דמוקרטיה, לא הרגשתי שאני האמא ואני המחליטה. מחליטים ביחד. הכול היה על השולחן. אמא שלי מעולם לא ביקשה ממני סליחה, ואני ביקשתי מהילדים שלי סליחה המון פעמים".
בכל מה שנוגע לפוליטיקה, לא אחת "מתפלקות" לנורית אמירות שמסגירות את דעותיה. "פעם יצאתי נגד התפילות בהפרדה מתחת לבית שלי. אנשים חשבו שאני לא מכבדת דתיים וזה לא נכון. אני בעצמי באה מבית דתי. הייתי אפילו בבני עקיבא. סבא שלי היה ממקימי בני־ברק, רחוב מקובר הוא על שמו. אי אפשר להגיד שאני לא מבינה מה זה דת. כשאני באה לבני־ברק אני לא לובשת מכנסיים כי אני מכבדת אותם. רק מה, עוד בתור ילדה הטלתי ספק בהכול, שאלתי שאלות, ולא האמנתי בא־לוהים כמו שאחרים מאמינים. אבל אני לא פוסלת אמונה בשום דבר, כי אני מאמינה שהאמונה נותנת לאנשים המון כוח. אני גם אומר לך את האמת – למאמינים יותר קל ממני. יש להם תשובות, והם הולכים לרב. באמת, לפעמים אני מקנאה בהם. אבל אני לא כזו, מה לעשות? אני מאמינה באהבה".את מרגישה שהחילוניות שלך מאוימת?
נורית: "אני חילונית, אבל אני לא מנותקת. אח שלי דתי, הבנות שלו חרדיות, על מה הם מדברים? אני מוקפת בדתיים ואני אוהבת אותם, זו לא שאלה בכלל. אני לא מוכנה שיעשו ממני איזו אחת ששונאת דתיים"
"אני מרגישה שנכנסתי לארון החילוני. ברמה שאני צריכה להתבייש בחילוניות שלי ובשמאלנות שלי. הורגים אותי בתגובות".
"יש המון רעל", מסכים דילן. "אני נמצא בערוצים בטלגרם ששולחים בהם סרטונים שלנו מהפודקאסט. כשהיא פתאום אומרת משהו שהוא קצת לא במקום בעיניהם, רוצחים אותה במילים".
נורית: "אני חילונית, אבל אני לא מנותקת. אח שלי דתי, הבנות שלו חרדיות, על מה הם מדברים? אני מוקפת דתיים ואני אוהבת אותם, זו לא שאלה בכלל. אני לא מוכנה שיעשו ממני איזו אחת ששונאת דתיים".
דילן, יש מי שיגיד שגם בך יש משהו טיפה דתי, או לפחות שמרני.
"אני חילוני מוחלט, אבל כששמים אותי בחדר עם סבתא כמובן שאיראה יותר שמרני ממנה. זה שאני חילוני לא אומר שאני לא יהודי. הספרים האלה חשובים לי גם אם אני לא מאמין בהם, הם עדיין חלק ניכר מאוד מההיסטוריה שלי".
אבא שלך עבר שינויים במערכת היחסים שלו עם האוכלוסייה הדתית. לפני עשרים שנה דתיים לא היו מאמינים שהוא יבוא להופיע באלקנה.
"את יודעת כמה התרגשתי בהופעה האחרונה של אבא בפארק הירקון כשראיתי את כל הכיפות והמטפחות בקהל? הייתה שם נוכחות מטורפת של דתיים, זה כל כך ריגש אותי. אני חושב שכשאתה נער אתה רוצה לצעוק כדי שיקשיבו לך, אבל כשאתה מתבגר יש תהליך של הורות, ואז אתה מבין שהחיים הם לא שחור ולבן, יש הרבה יותר על הסקאלה. אני חושב שזה תהליך התבגרות מסוים שאבא עבר".
דילן: "זה לא נכון שכולם נרקבים בטיקטוק. אנחנו שאפתנים מאוד. כל השקר הזה שאנחנו יושבים כל היום על המסך – אלו שטויות שהדור הקודם נהנה לספר על הדור הבא"
הסיפור הבין־דורי של משפחת גפן מצטייר בתודעה הישראלית באופן מטעה לעיתים. שיריו של אביב מציירים תמונה קודרת של ילדות בצל אלכוהוליזם, פרידות והזנחה הורית. נורית, בכנות מפתיעה בהסכת, חושפת רגעים אפלים, כעסים שנשפכו למכתבים חבויים ורגשות סוערים כלפי ילדיה. אבל מעבר למסך הפומביות מתגלה מציאות שונה בתכלית.
יש איזה משהו במשפחת גפן, שאפילו שאתם עוברים גיהינום זה עם זה נשארת שם תמיד אהבה גדולה.
"זה נכון", מסכים דילן. "הבן של אילנה, למשל, הוא החבר הכי טוב שלי. תמיד הייתה שם הערכה הדדית, אפילו אם האהבה באיזשהו מקום אבדה. משהו בנו מעדיף להיזכר בתקופה שהייתה טובה ולהודות עליה".
נורית: "לי וליונתן הייתה המון אהבה וגם המון שנאה. בסוף זה גבול דק. נפרדנו שלוש פעמים וחזרנו. גילינו על עצמנו שאנחנו מאוד אוהבים אבל גם מאוד סוליסטים. תמיד אומרים שלא טוב היות האדם לבדו. מי אמר? אולי אני סיר בלי מכסה? אולי אני ווק? גם יונתן ככה. אבל הייתה לנו אהבה גדולה ואין יום שאני לא חושבת עליו. אני גם מדברת אליו לפעמים".
דילן, מה הזיכרונות שלך מסבא?
"אני זוכר רגעים מדהימים שהיינו פשוט יושבים בחצר שלו והוא היה מביא לנו ענבים מהגפן וגויאבות. אלו זיכרונות יפים. אני מצטער שאף פעם לא ישבתי איתו לשיחה אמיתית וכנה, כי הייתי קטן מדי לזה".
היית מעדיף לגדול במשפחה רגילה, פשוטה?
"בבית אנחנו משפחה רגילה לחלוטין. הכי קז'ואל ונחמד בעולם".
אנשים שואלים את עצמם איך יצא לאביב גפן כזה ילד. מצד שני, אולי הם גם חושבים שאתה פריווילג.
"מה זה אומר פריווילג? איזה פריווילג?"
הדברים שחווית כילד, גם אנשים בני ארבעים לא חוו אותם. להסתובב בעולם מגיל אפס, להיות בהופעות, אתה מודע לזה שלא כולם זוכים לכזאת ילדות.
"ואני מודה על כל רגע. אבא נהג לקח אותי איתו לכל מקום. לעבודה, להופעות, הכול. הוא רצה שאני אראה, שאני אחווה, הוא לא היה משאיר אותי אף פעם בבית. ראיתי המון מקומות, נחשפתי למוזיקה שונה ולתרבויות אחרות, הוא עשה עבודה טובה בעניין הזה. אבל, אי אפשר להגיד 'פריווילגיה' ולזרוק את זה על בן אדם כהאשמה. יש מי שכותבים את זה בתגובות, אבל אני שמח שזה היה לי. היו לי המון הזדמנויות ואני מודה על זה".
נורית: "שלא תחשבי שהוא גדל בצמר גפן, ממש לא. הוא חווה בית כמו כל הבתים. בית שהיו בו גם מריבות וכעסים".
דילן: "גם היה לי ברור במשך כמה שנים שההורים שלי ייפרדו, כי באמת לא הייתה שם כבר אהבה. אבל הם שניהם מאוד בוגרים ושניהם עשו את זה באופן מאוד מתחשב וחכם. הם חברים עד היום וזו מתנה לכולם".
"גם יונתן", אומרת נורית, "בפעם האחרונה שנפרדנו הוא הכיר את אווה ונולדה להם נטאשה המדהימה, שהיא אחות של אביב ושירה. ואני ואווה חברות טובות. אמרתי לילדים מההתחלה – אבא אוהב את אווה ואתם צריכים לכבד אותה, כי אם לאבא טוב, לכולנו טוב. מה שאני מנסה להגיד זה שיש סיבה לכך שהיחסים בין אביב לנשים שלו נשארו טובים. שני, אילנה, החבר של שני, הם אוכלים ביחד ארוחות".
איך באמת הצלחתם להגיע ליחסים כאלו?
"אנשים תמיד חושבים שמשפחת גפן היא בית מטורלל. יונתן מטורלל, אני מטורללת, אביב מטורלל. אבל אני יכולה להגיד לך שיש המון הומור במשפחה שלנו. אנחנו גם מאוד מאוחדים. כולם פה אחד בשביל השני, רק לא רצינו שידעו את זה", היא צוחקת. "אני ויונתן הרגנו אחד את השני, אבל בסוף היינו ככה", היא משלבת את האצבעות, "ובצעירותי הייתי בסמים, אני מודה, אבל אביב לא היה. אביב בכלל לא נוגע בסמים, את מבינה? זה מצחיק, כולם חשבו שהוא נרקומן, והוא אפילו לא שותה".
"בסוף גם אבא שלי סחי", מודה דילן, "מהסיפורים נשמע שפעם באמת היה טרלול, אבל אני לא חוויתי אותו. אבא שלי באמת היה האבא הכי טוב שהוא יכול להיות, ולא הייתה לו שום דוגמה ללמוד ממנה. מהשנייה שנולדתי המוזיקה כבר לא הייתה במקום הראשון אצלו. אני הייתי במקום הראשון".
אילו תגובות אתם מקבלים על הפודקאסט?
"99 אחוז מהתגובות מאוד טובות. אני שמח שהן ככה ושאנשים רואים מי אני. לי בעיקר חשוב שאנשים יראו את השיח שלי עם סבתא, ומרגש אותי גם לדעת שזה שמור באינסטגרם ובאתר של 'אול אין' ושגם הילדים שלי יוכלו לשמוע יום אחד את השיחות האלו".
כשמדברים איתך, זה לא נתפס שאתה רק בן 17.
"האמת שאמרו לי את זה".
נורית: "יש ילדים כאלה, שנולדו מבוגרים. אני למשל לא יודעת להיות סבתא. הלכתי ללמוד להיות סבתא. גם הלכתי ללמוד להיות אמא. אין לי את זה. אני רואה איך אמהות מתנהגות ואין לי את זה. בהתחלה לא ידעתי שילדים צריכים לאכול בכל יום. מתישהו הבנתי את זה והלכתי לטיפול. בטיפול אמרה לי הפסיכולוגית שילד צריך לאכול שלוש פעמים ביום, ואני ממושמעת, עשיתי מה שהיא אמרה. קניתי ספרים, התחלתי לבשל, והיה אוכל. אבל לימדו אותי את זה, את מבינה? יש הורמון במוח, אוקסיטוצין, שהוא גם הורמון האמהוּת. אין לי אותו. ואת יודעת מה? להרבה נשים אין אוקסיטוצין והן לא מודות בזה. אמהות נפלאות, אמהות נהדרות, ואני קולטת את כל אלה שהן בעצם לא אמהות. זה שילדת לא הופך אותך לאמא. ואני לא הייתי אמא. ילדתי ולא הייתי אמא".
את יודעת, זה ממש טאבו, צריך המון אומץ כדי להודות בזה.
"אחרי ששירה נולדה נכנסתי לדיכאון אחרי לידה. שנה לא תפקדתי. אמא שלי ויונתן טיפלו בשירה. שאלתי את אמא שלי מתי אני ארגיש אמא. לא ידעתי. אמרתי לה שאני חושבת שאני לא אמא. והיא אמרה, 'שלא תגידי את המשפט הזה יותר בחיים'. היא פשוט השתיקה אותי. אז למדתי להיות אמא".
אבל את יודעת מה אמרו לי פה בקונטרול? שהיום יש לך קשר מדהים עם אביב. שהוא לוקח אותך לכל מקום ושהוא מאוד מכבד אותך.
"כן, אל תגלי את הסוד הזה".
יכול להיות שבניתם נרטיב משפחתי על סכסוכים שלא באמת קיימים?
דילן: "בכל הופעה הוא מתקשר אליה. הוא מביא טלפון ומבקש מהקהל להתקשר אליה. הוא מאוד גאה בקשר שלהם".
"הוא גם לוקח אותי לטיולים איתו בחו"ל", מוסיפה נורית. "כמה ילדים את מכירה שלוקחים את אמא שלהם לטיולים בחו"ל? פעם היינו צריכים לעשות קונקשן באיסטנבול. זה שדה תעופה עצום. אביב הלך לעשן ופתאום לא מצאתי אותו, והייתה קריאה אחרונה לבורדינג שלנו. נלחצתי. הייתי עם מגפיים כבדים ורצתי לשם בבהלה וכשהגעתי למטוס ממש התמוטטתי. אביב הגיע, חלץ לי את המגפיים, ואמרתי לו 'אביב, אתה חושב שאני יכולה לרוץ כמוך? אתה שוכח שאני כבר לא צעירה'. הוא חיבק אותי חזק ואמר לי: 'אמא, אני מצטער, אני יודע שנלחצת. אבל אני רוצה שתבואי איתי לכל מקום בעולם'.
"אביב חושב שאני בת עשרים, זאת הבעיה שלו. הוא לא רואה שאני מזדקנת. הוא לא רוצה לראות. פעם דיברתי עם שירה ואביב ואמרתי להם שאם אני מאבדת את הזיכרון שלי, אם כבר לא נשאר כלום בפנים, אז לא להשאיר אותי בכוח בחיים. להרוג אותי בשווייץ וזהו. ואביב אמר: 'בחיים אני לא אהרוג אותך'. אמרתי לו: 'אוקיי, עליך אני לא סומכת', ושירה אמרה לי, 'אל תדאגי אמא, אני אהרוג אותך'. אביב יחזיק אותי שלד ולא יהרוג אותי. אז אני לא אהיה לידו, אני אהיה עם שירה. שירה תהרוג אותי".
ובזמן שנורית מכינה את קרוביה לשלהי זקנתה, דילן הנכד בונה את עתידו הצבאי והכלכלי. הוא לוקח קורסים במכללת פסגות, משתפשף קצת בהאקינג, לומד ניתוח נתונים ומתעניין בשוק ההון.
אתה מתכנן להתגייס לצבא?
"ברור. יש לי פרופיל 45 בגלל אלרגיה חמורה לדבורים, אבל אני מאוד רוצה להתגייס ומקווה להיכנס לתחום המודיעין. אני מתעניין בנושאי ביטחון, ובקיץ שעבר כתבתי לחברים שלי ולחברים של אבא: 'תקשיבו, נראה לי שהולך לקרות משהו. הם עושים הרבה תרגילים, מתקרבים כל פעם לגדר. יש לי 20 אלף הודעות על זה'. בספטמבר נכנסתי לבית ספר, הראש שלי כבר היה במחשבות אחרות, ופתאום הגיע 7 באוקטובר. אני מתעורר ואומר לאבא על הבוקר: הטילים האלה זה לא העניין. משהו מאוד חמור קורה שם בעוטף".
אז אנחנו יכולים לסמוך על הדור שלך שייקח את המושכות?
"לגמרי. אני סומך על הדור שלי. יש המון ביקורת על הדור הבא מצד הדור הקודם, אבל זה לא נכון שכולם נרקבים בטיקטוק. אנחנו שאפתנים מאוד. כל השקר הזה שאנחנו יושבים כל היום על המסך ונרקבים – אלו שטויות שהדור הקודם נהנה לספר על הדור הבא. אם לדור העתיד לא תהיה תקווה אז במי נתלה את התקווה? מדינת ישראל זה לא רק סטארט־אפ ניישן, זה גם ניישן שהיא סטארט־אפ. אני מאמין בארץ הזאת, זה המקום היחיד שאני רואה את עצמי חי בו ואני רוצה לגדל פה את ילדיי".
אתה מגדיר את עצמך ציוני?
"מאוד".
ואת, נורית?
"קשה לי עם המילה הזאת".
דילן: "אבל סבתא, ציונות זו האמונה שלעם היהודי צריכה להיות מדינה".
נורית: "נכון, אנחנו מוכרחים שתהיה לנו מדינה. אוי ואבוי אם לא תהיה לנו מדינה. אבל אני רואה לאן המדינה הזו הולכת, והיא צועדת לכיוון שאני לא מכירה. המדינה שלי משתנה לי מול העיניים, ואת יודעת מה? אני שמחה שאני תכף בת שמונים ושאני מעבירה את המושכות לדור של דילן. כשהביאו אותי לפה היה נהדר. ועכשיו התפזרנו לכל השבטים שבן־גוריון פעם ניסה לאחד. אני מתנחמת בעובדה שלפחות בצבא אנשים נלחמים יחד ומרגישים שהם אחים. אבל אז הם יוצאים החוצה ורואים מה קורה פה בינינו, ואין לי ספק שנשבר להם הלב".
