"לרקוד בשמחת תורה, תוך כדי היארצייט הראשון של 1,200 איש, להתעלם מעשרות אלפי מפונים שגורשו מביתם, מחטופים ומשפחותיהם ביומם הנורא, זה כמו חרדי שלא עומד בצפירה. עלבון, יריקה, קשיות לב. רחל מבכה על בניה, ואתם רוקדים ושרים? בחג הזה צריך לעצור. לא ארוחות גדולות, לא חגיגות. הרכנת ראש. צנעה. רוצים להקיף? נקיף: כל הקפה בשקט, קינה, הקראה של שמות חללי וחטופי אותו היום הנורא. נזדהה איתם. נכבד את הקב"ה ואת המסר שלו כלפינו, נגלה סולידריות עם בני עמנו, בטח בשנה הזו. בשנה הבאה נחשוב איך נכון להמשיך".
את המילים הללו כתב בפייסבוק ניצן ליפשיץ, אביו של סמ"ר לביא ליפשיץ הי"ד. יומן המלחמה המצולם שלביא פרסם בעמוד האינסטגרם שלו סיפק הצצה לנפש אמן רגישה ומיוחדת. בהספד שנשא עליו ניצן כשהובא למנוחות, לפני כמעט שנה, היה משהו שובה ושובר לב: "אם אתם רוצים להיות כמו לביא, תהיו רגישים לבני אדם. לבעלי חיים. לסביבה. תהיו אנשים שאוהבים. תהיו אנשים שמחייכים". הרגישות הזאת, כך לפי הפוסט הנוכחי שפרסם האב, פירושה גם להימנע מריקודים ומחגיגות ביום השנה לאסון הנורא שפקד ישראלים כה רבים, וכשמאות עדיין מחכים לבני משפחותיהם החטופים בעזה.
הרב שמואל סלוטקי: "הבנים שלי נלחמו ומסרו את נפשם כדי שנוכל להמשיך את הדרך ואת המסורת שבה גדלו. לכן חשוב לי לדאוג ששמחת תורה לא יהפוך לתשעה באב. מצד שני, בהרבה מקומות יש רגישויות שעשויות לגרום לקרע, ואנחנו לא רוצים שזה יקרה"
קולו של ניצן ליפשיץ אינו קול בודד. המחשבה על ריקוד בעליצות עם ילדים אוחזי דגלים, באותו תאריך ובאותן שעות שבהן שכבנו נבוכים על הרצפה כשהידיים על הראש, שומעים שברי דיווחים על הטבח הנורא שמתרחש – נדמית כמעט מופרכת. מהדהדת את חוסר המודעות של קהילות מסוימות, שהמשיכו גם בשנה שעברה לרקוד כהרגלן. מאיימת לייצר עוד קרע מפלג, והפעם כזה שיעבור בתוך הקהילות עצמן.
כי לעומת הדברים הללו של ליפשיץ, אפשר לשמוע גם קול אחר, צלול אף הוא. קול שקורא לא לתת לאויב להשבית פעם נוספת את מחולנו. אדרבה, הוא אומר, "נשיר יותר, נחגוג יותר, נקנה את הבשר הכי משובח, את היינות הכי יקרים, ונבהיר באופן חד־משמעי לאויבינו שלעולם לא ינצחו לנו את הרוח ואת הנשמה"; או "אין אבלות בחג"; וגם "בגטו ורשה רקדו יהודים על סף מיתה, ואנחנו לא נרקוד?"
את המסע שלי לעומק הדילמה הכאובה הזאת אני פותח בשיחה עם הרב שמואל סלוטקי. סיפורם של בניו נעם וישי סלוטקי הי"ד הוא מסיפורי הגבורה הבלתי נתפסים של מאורעות שמחת תורה. שני האחים קפצו מבתיהם בבאר־שבע, חמושים באקדחים בלבד, ונפלו בהגנה על קיבוץ עלומים לאחר שחיסלו מחבלים רבים והצילו בגופם את חיי התושבים. אביהם הרב שמואל הוא המנהל של "הארגון העולמי של בתי הכנסת והקהילות האורתודוקסיות", שידוע בין השאר בזכות "לוח דינים ומנהגים" שהוא מוציא בכל שנה לבתי הכנסת. לקראת חגי תשרי הקרבים הכין האיגוד חוברת ובה הצעה כיצד לציין את שמחת תורה תשפ"ה, והוא עומד להפיץ אותה ברחבי הארץ וגם בקהילות רבות בחו"ל שמתלבטות באשר לאופי החג.
"הבנים שלי נלחמו ומסרו את נפשם כדי שנוכל להמשיך לחיות כאן ולהמשיך את הדרך ואת המסורת שבה גדלו", אומר לי הרב סלוטקי. "לכן, כמעין קיום צוואה שלהם, חשוב לי לדאוג ששמחת תורה לא יהפוך לתשעה באב. מצד שני, יש צורך ברגישות למציאות שסביבנו, למשפחות השכולות ולמשפחות החטופים".
הרב יצחק מנדלבאום: "יש בנו פחד מהיום הזה שנובע מהטראומה. אנחנו לא יודעים איך נעבור את היום ואיך הוא ייגמר. אבל אם ניכנע לפחד, ושוב לא נרקוד, תיווצר אצלנו טראומה כפולה. אם נצליח להיות שוב באותו מקום, ולרקוד, יוכל להיווצר תיקון"
ההצעה של ארגון בתי הכנסת היא לקיים את ההקפות במתכונת קרובה לזו המוכרת לנו משנים קודמות, ויחד עם זאת לצבוע אותן בצבעים שנוגעים בצורכי השעה. כל הקפה תוקדש למעגל אחר של קושי או כאב: המשפחות השכולות, החטופים, פצועי צה"ל, הנרצחים והנופלים, הלוחמים, המפונים. עבור כל הקפה יש בחוברת רשימה של שירים מתאימים, הצעה לפרק תהילים שראוי לומר בתחילתה, נוסח מיוחד של "מי שבירך" ו"א־ל מלא רחמים", וכן דברי התעוררות קצרים שאפשר להקריא או לעיין בהם. אף שהחוברת עשירה ומפורטת, הרב סלוטקי מדגיש שוב ושוב שמדובר ב"הצעת הגשה" בלבד, ושכל קהילה צריכה לבחור את דרכה לפי הצרכים והרגישויות שבתוכה. "המגמה היא לייצר את האפשרות לכל הקהילה לחגוג ביחד. אם יש בקהילה משפחות חטופים או משפחות שכולות, כדאי להתייעץ איתן. בהרבה מקומות יש רגישויות שעשויות לגרום לקרע, ואנחנו לא רוצים שזה יקרה. הכי חשוב זה לשמור על השלום בינינו".
הרבנית שלומית פיאמנטה רואה את המפגש בין חג שמחת תורה ליום השנה לטבח לא כחיכוך טרגי שבו כל אחד מן הממדים נדרש לסגת ולוותר, אלא דווקא כהזדמנות להעמקה ביחס לשניהם. "עלתה בי מחשבה שאם היינו רוצים לקבוע בעצמנו אירוע זיכרון לטבח, גם בלי קשר לתאריך, הוא היה דומה מאוד ליום שמחת תורה", היא אומרת. "יום שבו הקהילה כולה מתקבצת סביב תוכן מרומם שמעניק משמעות גבוהה יותר לקושי ולמאבק ולכאב, ויש בו כוח של ריפוי והתחדשות: התחלה מבראשית, 'משה עבדי מת ועתה קום עבור את הירדן'. השנה יש ליום הזה פוטנציאל להכאיב לנו, אבל גם לחזק אותנו מאוד. לכן השאלה היא לא אם לחגוג, אלא איך לדלות מים מן הבאר העמוקה הזאת, איך למצוא בשמחת תורה את הנקודה המחזקת. הרי למדנו השנה כמה אנחנו זקוקים בשעות משבר לקהילה שלנו, כמה אנחנו זקוקים לתורה שלנו".
הרבנית שלומית פיאמנטה: "בשנה האחרונה הנשים מילאו תפקיד גדול ומאתגר סביב החוסן וכושר העמידה של העורף, וחשוב שהוא יבוא לידי ביטוי. לכן כל קהילה שמתכנסת לתכנן את אירועי שמחת תורה צריכה לדאוג לכך שהקולות הנשיים לא ייבלעו בדיון"
הרבנית פיאמנטה עומדת בראש צוות מטעם ארגון רבני ורבניות בית הלל שעוסק בשמחת תורה תשפ"ה. בחוברת שמסכמת את עבודת הצוות מופיע מגוון של הצעות מעשיות, חלקן פשוטות יחסית וחלקן מורכבות קצת יותר: תוספות לתפילת "יזכור" ולתפילת הגשם, הוספת תפילות ופיוטים חדשים והקדשה של הקפות ליישובים שנפגעו בטבח ועדיין לא שבו ונבנו. אך מלבד הרעיונות הפרקטיים, יש בה גם הצעה למבט חדש ועמוק על עניינו של יום שמחת תורה.
"עד עכשיו ראינו את שמחת תורה בעין אחת בלבד – העין השמחה והחוגגת. אותה הדגשנו ויישמנו לאורך השנים", אומרת הרבנית פיאמנטה. "אבל יש בשמחת תורה עין נוספת. יש ביום הזה צד של דין ושל תחינה ושל כאב, צד שהיה עד כה פחות דומיננטי ואפילו קצת מודחק. אנחנו צריכים להיפגש עם העין השנייה הזאת כדי לקבל את ממד העומק של החג.
"הקריאה החותמת את התורה היא הקריאה על מות משה, ויש קהילות שהיו אומרות קינות של פרידה ממנו. בתפילות הגשם יש הרבה פחד ויראת הדין, כי בשמיני עצרת נידונים על המים. בחלקים מסוימים בסידור התפילה נותר זכר למסעות הצלב ולשואה, ועכשיו הם יכולים לקבל מקום הרבה יותר משמעותי. לכן גם לא קיבלנו את ההצעה לדחות את ההקפות לתפילת מנחה, ובשחרית להתפלל בלי ריקודים בכלל. כי הכוח המיוחד שלנו, ושל שמחת תורה בפרט, הוא ביכולת למשוך את השמחה אל מעגל העצב, כפי שניסח זאת יו"ר 'בית הלל' הרב מאיר נהוראי".
בימים האחרונים התפרסמו ברשת אינספור מנהגים של קהילות שחוו אירוע טרגי בשמחת תורה, ונשאו אותו איתן שנים רבות הלאה. הרב יהודה לייב מימון העיד על בית הכנסת בקראקא שלפני מאות שנים נעשה בו פוגרום בליל שמחת תורה, ומאז במקום לקיים שבע הקפות מפסיקים אחרי שלוש וחצי, מחזירים את ספרי התורה לארון הקודש ויושבים לומר קינות כאבלים. גם בישיבת הכותל, במשך שנים רבות מאז מלחמת יום הכיפורים, ראש הישיבה הרב ישעיהו הדרי היה מקיף את הבימה בבכי יחד עם בוגרי המלחמה, ורק אחר הצהריים היו מתקיימים הריקודים. ההקפה השישית בחסידות מודזיץ', מאז השואה, היא הקפה של שירים שקטים לזכר ששת מיליוני הנרצחים. ובישיבת מרכז הרב, מאז פרעות תרפ"ט, ההקפה השביעית מיוחדת לשירת "הרנינו גויים עמו כי דם עבדיו ייקום, ונקם ישיב לצריו וכיפר אדמתו עמו". נראה שמשהו בחג הזה מבקש לספוח אל השמחה שבו גם נימות של עצב. וכמו תפילת "יזכור", שהפכה לחלק מהותי בסיפורו של יום, אולי כדאי שגם הן יוטמעו בו אחרי השנה הזאת.
"בשפה הפנימית שנוצרה בתוך הצוות, קראנו להתלבטות הזאת 'האם לעשות לתפילות שחיברנו למינציה'", אומרת הרבנית פיאמנטה. "כלומר: האם אנחנו מבקשים לעצב את מחזור התפילות של שמחת תורה מכאן ולהבא, או רק להדפיס נייר חד־פעמי לשמחת תורה תשפ"ה. הגענו למסקנה שאין לנו יכולת כרגע להסתכל מעבר לשנה הקרובה. המציאות הייחודית של השנה הזאת, כשהחטופים עוד לא איתנו והקרבות עדיין בעיצומם, היא כל כך קשה ומאתגרת שאנחנו מקווים ששום שנה אחרת לא תהיה דומה לה, ושלקראת השנה הבאה נקבל פרספקטיבה שונה לחלוטין".
גם הרבנית פיאמנטה מבקשת להפנות את תשומת הלב אל האתגר הקהילתי. "שמחת תורה הוא חג שכל קהילה עובדת קשה כדי ליצור בו את האיזונים שלה בין צרכים שונים ואנשים שונים. חשוב לא לדרוס ולבטל עכשיו סיכומים ומנהגים שנבנו בדי עמל. זה נכון בפרט ביחס למקומן של הנשים בבית הכנסת – נושא שבהרבה מקומות מעורר מתח סביב שמחת תורה, ולאורך השנים הגיעו בו להסכמות ואיזונים. קיים חשש שהרצון להתאחד סביב אירועי המלחמה יוביל למחשבה ש'הפעם נניח את התחושות של הנשים בצד, כי יש דברים חשובים יותר להתעסק בהם'. זאת בשעה שדווקא בשנה האחרונה הנשים מילאו תפקיד גדול ומאתגר סביב החוסן וכושר העמידה של העורף, וחשוב שהוא יבוא לידי ביטוי. לכן כל קהילה שמתכנסת לתכנן את אירועי שמחת תורה צריכה לדאוג לכך שהקולות הנשיים לא ייבלעו בדיון, בפרט אם בכל שנה מתקיימות בה גם הקפות של נשים או קריאת נשים".
ההצעות של ארגוני הרבנים מניחות במשהו את הדעת. ארגון רבני צהר הוציא גם הוא חוברת משלו, ברוח דומה למדי, עם התייחסות כוללת לימים הנוראים ותפילות מיוחדות לליל ראש השנה וליל יום הכיפורים. כך שבמישור הציבורי יש מקום לקוות שהקולות כולם ימצאו את מקומם (גם אם רועמת קצת, נכון לרגע זה, שתיקתה של הרבנות הראשית לישראל). ועדיין, ברמה האישית, קשה לי לראות את זה קורה. אני לא מצליח לדמיין את עצמי נכנס אל בית הכנסת ומתחיל לרקוד.
"יש בנו פחד מן היום הזה", מסכים איתי הרב יצחק מנדלבאום. "הפחד נובע מן הטראומה. אנחנו לא יודעים איך נעבור את היום ואיך הוא ייגמר. אבל אם ניכנע לפחד, ושוב לא נרקוד, תיווצר אצלנו טראומה כפולה".
הרב יצחק הוא פסיכולוג קליני ומטפל זוגי, מראשי "בית המדרש להתחדשות". הוא גם דמות מרכזית (גבאי? נשיא? רב?) בבית הכנסת ביישוב שלי, גבעות, ששכל במהלך המלחמה חבר אהוב וחזן נערץ – יוסי הרשקוביץ הי"ד. השיחה שלנו מתקיימת אחרי שבקבוצות הווטסאפ של הקהילה כבר התחילו להישמע קולות שונים באשר לדרך הנכונה לציין את שמחת תורה תשפ"ה. הרב יצחק מאמין שאנחנו זקוקים השנה לחוויה מרפאת ומתקנת: "דווקא אם נצליח להיות שוב באותו מקום, ולרקוד, יוכל להיווצר תיקון. אחרי שנצליח להתגבר על הפחד ולעבור את היום הזה בשלום, עשינו צעד של הבראה והחלמה. יש מגמה תרבותית עמוקה, גם אצל הפסיכולוגים, לשקוע בכאב ולכפור בכוח של הצחוק והריקוד והשמחה. אבל שמחת תורה לא אמורה להיות שמחה של הוללות וליצנות, ואפילו לא סתם שמחה אישית רגילה. זו שמחה על השורש והבסיס של הקיום שלנו, ולכן יהודים קיימו אותה אפילו במחנות הריכוז.
"ודאי שלא מתעלמים מהכאב ביום הזה. קהילות אשכנז בחרו כבר לפני מאות שנים לקבוע דווקא בחגים כמו שמחת תורה את תפילת יזכור, אף שאסור להתאבל בחג. יש מי שמסבירים שזה משום 'עונג יום טוב', כלומר, מתוך הבנה ששמחת החג כוללת גם את האזכור של החוסר והצער. אבל שים לב שתפילת 'יזכור' היא גם תפילה: אנחנו מבקשים לקחת את הכאב ולתת לו פתח לצמיחה ולתנועה, לא לחוות אותו כרחוב ללא מוצא. לכן בתוך ההקפות, שכל אחת מהן תוקדש להיבט כלשהו של הכאב, הייתי רוצה שתהיה גם הקפה של הודיה. לא הודיה סוערת, אלא עדינה, 'אודך ה' כי אנפת בי'. כפי שלפעמים ההלכה אומרת לברך 'שהחיינו' או ברכת הגומל יחד עם 'ברוך דיין האמת'. זה כמעט לא הוגן להתעלם ולא לומר תודה לכל מי שבזכותם ניצלנו בשמחת תורה תשפ"ד מגורל הרבה יותר גרוע. השילוב הזה של הכאב והשמחה ייתן לנו אולי שמחה מדויקת יותר, 'גילו ברעדה'".
לפני זמן שנראה כמו נצח, הגענו עם התותחים שלנו סמוך מאוד למתחם הנובה, כחלק מהמבצע הקרקעי בחאן־יונס. וכשרקדנו ב"לכה דודי" בליל השבת הראשונה שם, העיר אחד החיילים: זו כנראה הפעם הראשונה שמישהו רוקד ביער הזה מאז הריקודים שנגדעו בבוקר שמחת תורה.
זו מהותו של הריקוד. ריחוף מעל המציאות לרגע, ומיד אחר כך נחיתה כואבת. תנועה של הגוף שמקדימה את הרגש והמחשבה. והגוף זוכר. מהדהד ריקודים של לוחמים לפני כניסה לעזה, ריקודים של ילדים עם אבא ששב ל־24 שעות מן החזית, ריקודים שהתקיימו וריקודים שנפסקו. כולם יהיו שם איתנו, ברובד כלשהו של תודעה, לאורך הקפות שמחת תורה. יימהלו בדמעות ואולי גם קצת בצחוק. יסחפו איתם חלק ניכר מן הניסוחים שבהצעות המדוקדקות, אולי גם את האיסור שהטילו ארגוני הרבנים על שתיית יין. ואנחנו נישאר עומדים, בלי לדעת אם הלחלוחית שבפנים נובעת מזיעה או מדמעות, נכונים לשנה חדשה.
