לפנות בוקר בחג הפסח, התעוררה היוצרת שירה לנקין־שפס בביתה בירושלים, עם רעיון שלא אפשר לה להמשיך לישון. הוא עוד לא היה מגובש לגמרי כששיגרה אותו מיד בצאת החג לחברותיה הטובות רחל שרנסקי־דנציגר וחנה גורדון שהכירה בקבוצת כתיבה נשית, אבל הן מיד אמרו "נעשה ונשמע" וכך, חודשים ספורים לאחר מכן, נולד מקבץ תפילות מיוחד ודו־לשוני, ששמו "אז נשיר".
"הרעיון הזה בא מתוך הרגל שסיגלתי לעצמי", משתפת שירה, "מאז פרוץ המלחמה, אני פותחת כל בוקר בכתיבת תפילה אישית. מן הסתם, זו תפילה שקשורה לדברים שקרו, לחטופים, בקשות שהיו לי. ואז חשבתי על זה שלא יכול להיות שאני היחידה שנובטות אצלה תפילות. אז למה לא לאחד בין התפילות שלנו ולעשות מהן יצירה אחת גדולה כהכנה לגאולה? ממש כמו שהנשים שהלכו ושרו אחרי מרים במעמד קריעת ים סוף, נשיר גם אנחנו".
רחל וחנה היו שותפותיה הטבעיות למסע האיחוד. הן כולן מתגוררות בירושלים, בשכנות צמודה. רחל נולדה בארץ, והיא בתם של נתן ואביטל שרנסקי. שירה הגיעה מניו־ג'רזי וחנה מבוסטון. הן חברו זו לזו בין שפות ומילים, בקבוצת כתיבה פרטית שהן נפגשות בה מדי חמישי בצהריים. שירה, עובדת סוציאלית קלינית, מנהלת מרכז שמציע משאבים לבניית חוסן לנשים; חנה היא עורכת ב־Times of Israel ורחל כותבת מאמרים ומלמדת תנ"ך בקהילות בחו"ל, ובארץ דרך מסגרות כמו פרדס ומתן.
שירה לנקין־שפס: "חלק מהנשים שיקראו את התפילות הן עגונות, חלק עם אתגרי פוריות, חלק בהיריון. היה חשוב לנו לגרום לנשים להרגיש שלחוויה הספציפית שלהן יש מענה, עוד קול"
"לא היינו יכולות להשלים את הפרויקט הזה, אם לא היינו רגילות לעבוד יחד כל כך הרבה שנים", אומרת רחל, "אנחנו רגילות לקרוא את הדברים הכי עמוקים אחת של השנייה, לעודד ולתמוך במי שנמצאת בשלב קשה בכתיבה. השיתוף בינינו בונה המון אמון, והאמון הזה קריטי. בסוף היו לנו החלטות קשות לעשות, ובזכות ההיכרות שלנו יחד, זה עבד על הצד הטוב ביותר".
אל בית הקפה היפואי הקטן הן נכנסות כשלישייה סוערת ומיד מתחילות, בהתלהבות שקשה לרסן, לדבר על הפרויקט שמילא את חייהן בחצי השנה האחרונה. זה לא סידור, הן מבהירות בנחרצות, אבל גם לא ספר שירה או מאמרים. מדובר במאגר של תפילות שנובעות מתוך ליבן של עשרות כותבות, שיצא לאוויר העולם השבוע ממש.
אבל מה שהתחיל בדמיון כפרויקט קטן, עם לא יותר מ־30 משתתפות, אולי 35, הפך למבול של טקסטים שנחת על ראשן בלי הכנה. בסופו של דבר לפרויקט הצטרפו 55 נשים מאמינות מרחבי החברה הישראלית, סופרות כמו אמונה אלון ואוריה מבורך, רבניות, מנהיגות ונשות ציבור. התפילות, המזמורים והתחינות ששוגרו אליהן בזו אחר זו, גילו להן שכמותן, לא מעט נשים שמחות על ההזדמנות לנסח לעצמן תחינה פרטית בימים שבהם כמעט אי אפשר למצוא מילים, לא בעברית ולא באנגלית.
"האמת היא שלא ידענו לאיזה סבך נכנסנו״, אומרת חנה, ״המחשבה הראשונית הייתה עלון קטן. הצבנו תקרה של ארבע תפילות לכל כותבת. בסופו של דבר היו כאלו שכתבו רק אחת, והיו כאלו שהיו מוכנות לכתוב 50. היינו חייבות לקבל אישור מכל כותבת, גם על הטקסט וגם על התרגום. רצינו שכל מי שכתבה תרגיש שעשינו את זה כמו שצריך".
"זה היה קריטי שכל תפילה תודפס בסוף בצורה שתתאים למה שהכותבת התכוונה לו, בעברית ובאנגלית. כל ו', כל ה' וכל B״, מסבירה שירה, ״כי כשאת מתעסקת עם תפילה שהיא דבר כל כך אישי אין מקום לטעויות. העבודה שלנו הייתה גם לוודא שכל תפילה תהיה מותאמת לקריאה. גם אנחנו בעצמנו כתבנו תפילות, וקרה שהכוונות שלנו התפספסו בדרך. אז תיקנו. ההקפדה הזו הפכה את הפרויקט למורכב הרבה יותר. אבל הקדוש ברוך הוא מאוד עזר לנו״.
אומנם בסידור רגיל קשה למצוא רגשות כאלה, אבל בקובץ של השלוש קופצים מכל עבר העצב, הכאב, הגעגוע וגם לא מעט כעס שמופנה גם כלפי שמיים. ועם זאת, בתוך האנגלית והעברית שמתערבבות זו עם זו במתיקות, הן שבות ומעלות את המילה 'תקווה', מה שהפך בלי כוונה להיות עמוד התווך של הפרויקט וסופה של כל תפילה בספר.
"גילינו בטקסטים שקיבלנו הרבה כעס כלפי שמיים, ושאלנו את עצמנו איך להתמודד עם זה", משתפת רחל, "ברור שרצינו לתת לזה מקום, אין לנו בעיה עם תפילות כועסות. אני באופן אישי גם כועסת. אבל בהשראת התחום הטיפולי ששירה הגיעה ממנו, חיפשנו דווקא אחר המקום המרפא, המחזק. אמרנו לכותבות 'אולי לך זה אמיתי ונכון כרגע, אבל האם זה יעשה לקוראות טוב? מה זה ייתן לפרויקט?"
"בתפילה, כל רגש בסוף הופך לתקווה״, אומרת שירה, ״כשאת מתפללת את צופה אל העתיד. 'אז נשיר'. זה הכול. גם הכעס בסוף מתורגם לתקווה גדולה. גילינו בסופו של דבר שהתקווה ליוותה את כל מי שהשתתפה בפרויקט".
"הפתיע אותנו איך שמעל כל הטקסטים נוצרה מעין עננה שכיסתה את הכול תחת רגש התקווה״, מוסיפה חנה, ״זה לא אומר שיצרנו אווירה 'אופטימית' מדי, כאילו הכול טוב. אבל זה כמו הסוף של מגילת איכה. הפסוק המדכא הוא לא האחרון. בסוף אנחנו מבקשים – 'השיבנו השם'. גם הנשים שכתבו על הספקות והמרחק שהן מרגישות מהשם, בסוף חזרו אל התקווה".
"מדהים לראות איך לא משנה מה, את תמיד דבקה בהשם״, מסכמת שירה, ״גם ברגעים הכואבים, וגם בטובים. המנעד של הספר רחב כמו הספקטרום בין קרבה לריחוק מהשם. אם היה זמן בשנה שהיית יותר קרובה אליו, ועכשיו את רחוקה או להפך, בספר תמצאי הד לדברים שחווית".
רחל שרנסקי־דנציגר: "בסוף כולנו בפרויקט הזה נשים ישראליות שחיות את המציאות הזו. אין לזה תחליף. בני המשפחה שלנו במלחמה, כולנו שמחות כשחטופים חוזרים ומתאבלות מול בשורות איוב"
למרות הקרבה לתפוצות של שלושתן, הן החליטו לשמור את הפרויקט בגבולות הארץ.
"החוויה שלנו כאן כל כך שונה״, אומרת רחל, ״שונה לגור תחת מציאות כזו. לא משנה מהיכן באת לכאן. זו חוויה ספציפית לרוץ למקלט תחת יירוטים, עם הילדים שלך. בסוף כולנו בפרויקט הזה נשים ישראליות שחיות את המציאות הזו. אין לזה תחליף. בני המשפחה שלנו במלחמה, כולנו שמחות כשחטופים חוזרים ומתאבלות מול בשורות איוב. אז כולנו כותבות את אותו כאב, גם אם הרקע שלנו שונה".
"בחוץ לארץ מקשיבים ותומכים״, מוסיפה חנה, ״ובעיקר בהלם מזה שאנחנו חיים מציאות כזו. נכון שיש ניסיונות ליהודים גם בחו"ל כמו אנטישמיות אבל זה עניין אחר מאוד. התלבטנו אם לקחת כותבות מחוץ לארץ, וההחלטה להפוך את זה לפרויקט שהוא ישראלי בלבד הייתה מאוד מורכבת כי אנחנו מכירות נשים מופלאות מרחבי העולם״.
ובכל זאת, גם העובדה שכל הנשים בפרויקט הן ישראליות ובדרך כזו או אחרת מאמינות בא־לוהי ישראל, לא שחררה את השלוש מהצורך לאחד בין התפילות, שכן התברר כי גם המושג 'תפילה', במציאות של ישראל 2024, נתון לפרשנות רחבה מאוד.
"בפרשת ואתחנן יש מדרש שאומר שיש עשר לשונות תפילה, אבל גילינו שיש הרבה יותר", צוחקת רחל, "רק בספר שלנו מדובר ב־55 לשונות. לא רק מבחינה שפתית. נשים מבינות את המונח 'תפילה' באופנים שונים".
"בעיקר רצינו שכל אחת תכתוב בלשונה, בלשון הרגש והנפש", אומרת חנה, "והכי חשוב שהן יהיו תפילות אמיתיות. כשמסתכלים על התוכן מקרוב מגלים שכולן נשים מאמינות ומתפללות. כל אחת בדרכה. לא פרסמנו קול קורא לקהל הרחב. כל התפילות מופנות כלפי שמיים, אפילו אם הן מתארות פקפוק או כעס. פחות אכפת לנו מה כל אחת חושבת על הקדוש ברוך הוא, כל עוד זה מתכתב עם הרוח של שאר התפילות. וככה צברנו עוד חומרים, עד שהחוברת הקטנה שלנו הפכה ללווייתן ענקי".
"חיפשנו נשים שבאות לתפילה מאותו מקום שאנחנו מגיעות ממנו״, משתפת חנה, ״ללא קשר לרמה הדתית, רק שיהיו בשיח עם הקדוש ברוך הוא. זה הכי חשוב. הדהים אותי לראות איך נשים שבהתחלה חששו להשתתף כי הן הרגישו שהכתיבה שלהן אינה מקושרת לכתיבת תפילה או פיוטית, בסוף לקחו את הכתיבה כאתגר והוציאו דברים מדהימים. הייחודיות של כל אחת נכנסה לטקסט שלהן בלי שהן שמו לב. בין שזו מישהי עם דוקטורט בפילוסופיה ובין שזו יועצת הלכה. כל אחת, גם מי שחשבה שבכלל אין לה מה להגיד, הצליחה לייצר תפילה מדהימה מהכלים שיש לה, מהכישרון".
"גם אנחנו הבנו לבסוף מה זו תפילה, בזכות הטקסטים המגוונים שהגיעו אלינו״, אומרת רחל, ״תפילה מבחינתי זה אומר שמישהי אחרת תוכל לפתוח את הספר, לראות את מה שכתבת ולהשתמש בזה בשיחה שלה עם הקדוש ברוך הוא. בזכות התובנה הזו התאהבתי בפרויקט. מאז 7 באוקטובר כל מה שאני עושה זה לנסות לתת תקווה. אני לא חיילת, בעלי לא במילואים, אני לא פסיכולוגית שיכולה להתנדב עם אנשים בפוסט טראומה. אבל התפילה מכריחה אותך להאמין שיכול להיות יותר טוב. אני מרגישה שהצלחנו להעניק לכותבות – ובעזרת השם גם לקוראות – הזדמנות להכיר בכאב, להרגיש אותו אבל יחד עם זאת לתרגם אותו לתפילה".
"אתה חייב להקשיב. אבי יתומים ודיין אלמנות. אני כועסת, כאובה ובודדה… בעלי לא חזר הביתה. אנא השב את כל השאר הביתה: חטופים, חיילים, משפחות. החזר אותם אלינו". הטקסט הזה של טליה הבר, אלמנתו של רס"ר (במיל') זכריה פסח הבר ז"ל שנפל בקרב בצפון רצועת עזה, ממחיש את אחד האתגרים הקשים ביותר שהופיעו מתוך הדפים הנכתבים. מדובר בצורך להתבונן יום ועוד יום בתזכורות החיות לאירועי 7 באוקטובר, בצער שהולידה המלחמה ולהאזין לזעקתן של אלו שאיבדו והקריבו את היקר להן מכול.
"פניתי לטליה אחרי שיצא לי להכיר אותה״, מספרת רחל, ״הטקסט שלה מצמרר. באופן כללי, נדרש מאיתנו הרבה אומץ כדי לפנות לנשים שאיבדו והקריבו הרבה. היינו נכונות להכיל. זה לא מובן מאליו שהן שמו את ליבן במקום ציבורי שישרת נשים אחרות, ואנחנו אסירות תודה. הן נתנו בנו אמון עצום ואנחנו מקוות שהצלחנו לעמוד בו".
"מבחינתי הספר שירת כבר את המטרה שלו״, קובעת שירה, ״זה היה קיץ כואב, וכתיבת הספר הייתה חוויה מאוד מתקנת לכל מי שעסקו במלאכה. הרגשנו שאנחנו יכולות, אפילו בקצת, לתקן משהו. אני יודעת שזו רק ההתחלה".
למרות המציאות שבה כל אחד נושא עיניו אל ההרים בזמן כזה או אחר, התפילה הנשית הפרטית לא הומצאה בשנה האחרונה. בדרך אל הוצאת האסופה, פגשה שירה את אמותיה הקדומות, הנשים היהודיות שלאורך ההיסטוריה התמודדו עם חוסר ההבנה של שפת הסידור והמציאו את עולם התחינות, "תחינעס", ביידיש.
ההיכרות עם הבקשות הכמוסות של אותן נשים – הרחוקות מאוד מהעולם הגברי – גרם לשלוש להרגיש שהן לא רק נושאות את האחריות לתת ביטוי לכאב הנוכחי, אלא שהן חלק משרשרת דורות שהחלה בתנ"ך ונמשכה עד ימינו.
"במשך השנים נשים כתבו תפילות מעצמן ולעצמן״, אומרת חנה, ״לד"ר עליזה לביא יש ספר שלם על תפילות שנשים חיברו, על הילדים, על זוגיות. שירה אומנם העלתה רעיון משלה, אבל הוא בא מתוך החיבור לדורות הקודמים".
"כשחשבתי על הפרויקט, גם מהמקום האישי שלי של חיבור תפילות, גיליתי את העולם של התחינעס״, מספרת שירה, ״זה בא לידי ביטוי גם ברומן שאני כותבת עכשיו ובו דמות מרכזית כותבת 'תחינעס'. אותן נשים לא הבינו מה הן אומרות, אבל הרגישו צורך לפנות לקדוש ברוך הוא וככה הגיעו התפילות האישיות. תפילה אישית במקווה, בברית. לא כדי להחליף את הסידור, אלא כדי לפנות לאלוקים בשפה שלך".
"זו הסיבה שגם אנחנו בחרנו לעסוק בנושאים כמו מקווה והיריון״, משתפת חנה, ״זה חלק מהחיים שלנו. ואין דבר כזה תפילה מוסדרת לטבילה במקווה, ובמיוחד במקרה שבעלך נמצא בעזה, או שאת בהיריון אבל חושבת על זה שהוא אולי לא יחזור. עכשיו יש לנו תפילה כזו, זה משהו אחר לגמרי. הנושאים אולי טריוויאליים אבל ההקשר אחר לגמרי".
"המלחמה לא רק טומנת בחובה את החוויה הכללית״, מוסיפה שירה, ״ישנה גם החוויה האישית. חלק מהנשים שיקראו את התפילות הן עגונות, חלק עם אתגרי פוריות, חלק בהיריון. מעולם לא ראיתי תחינה מהמקורות שמתאימה גם למצבים כאלו. היה חשוב לנו לגרום לנשים להרגיש שלחוויה הספציפית שלהן יש מענה, עוד קול".
"זה שאת רואה תפילה שמדברת על המצב שלך, גורם לך להרגיש שרואים אותך, שיש מישהו סביבך״, אומרת רחל, ״זו הסיבה שהיה לנו חשוב, לצד הנושאים הקריטיים והגדולים כמו השבת החטופים לתת מקום לבקשות הכי אישיות ופרטיות שלנו. כך אנחנו מתכתבות ישירות עם כל אותן נשים שכתבו תפילה. רצינו ליצור כינוס של הנשים להיות יחד, בחיבור אחת לשנייה, לצד התקווה שהתפילות האלו יגיעו עד כיסא הכבוד".
"אנחנו חווים משהו שהדור שלנו עוד לא חווה", אומרת שירה, ״אז כשאת בממ"ד, עם הילדים שלך, והם בפאניקה, למי את יכולה להתקשר? עם מי תדברי? באופן טבעי אנחנו נושאות עינינו לשמיים ומדברות עם השם. אבל מה את הולכת לומר? לא לכולן יש את המילים. כל הרגשות והטראומות נחסמים. אז הספר הזה מביא את המילים, על ידי נשים שמצאו אותן. היו המון בקרים והמון ערבים שחיכיתי שהספר כבר יצא ויהיה בידיים שלי. אני למשל, כתבתי תפילה לדקות הקדושות האלו של הבוקר, לפני שאת פותחת את החדשות. את לא יודעת מה הולך לבוא. זה מאוד ספציפי לזמנים החדשניים שלנו. ואני אומרת אותה ישר אחרי ה׳מודה אני׳. רק שבתפילות הכתובות יש לי כבר את המילים ופה אנחנו צריכות ללקט אותן מחדש. מה שיפה באוסף הגדול הזה, זה שמה שרחל למשל מצאה מילים כדי לתאר אותו, לי עדיין אין. זה רגש שאצור אצלי, ורחל הצליחה לשחרר, מה שיכוון אותי גם. אנחנו פותחות דלתות אחת לשנייה. אנחנו לא מחפשות קוראות, אנחנו מחפשות מתפללות".
"במקביל, אנחנו מאוד מודעות לכך שאנחנו יוצרות כאן מין מגילה, גלויה, שתשמר את החוויות של 55 נשים מאמינות״, אומרת רחל, ״מעין מסמך היסטורי שיישאר לעוד עשרות שנים ויזכיר לנו איפה היינו. בניגוד למלחמות בהיסטוריה, במלחמה הזו יש המון מקום לתפקיד הנשי וראינו את הכוח הנשי בחזית ובעורף. תצפיתניות, לוחמות, נשות המילואימניקים, אמהות הלוחמים, מנהיגות, נשים שמתנדבות. אני מתפללת שהספר הזה יספר את הסיפור שלהן. יראה לאנשים מישראל וגם מחוץ לישראל, מהי חוויה של נשים במלחמה, של נשים ישראליות. זו יכולה להיות הזדמנות לגשר, לשיחה. לא רק עם העבר ועם הקדוש ברוך הוא".
"היו הרבה גברים שהיינו יכולות לבקש שיצטרפו והיו יכולים לשלוח טקסטים מעולים. אבל בחרנו להשאיר את זה בעולם הנשי", מסבירה חנה, "הניסיון של נשים בתפילה, במיוחד בעולם האורתודוקסי, הוא שונה. אפילו אישה שמגיעה לשלוש תפילות במניין כל יום, החוויה שלה שונה. נשים מתפללות בעיקר מהבית. מהלב שלהן. אין לנו אותה חוויה של תפילה בקהילה".
״כשאת פותחת את הספר, את מרגישה שאת מתפללת בקהילה״, אומרת שירה, ״כאילו שאת משוחחת עם שאר התפילות. מתחברת שוב ושוב. הספר הזה גורם לנו גם לייצר אירועים ומפגשים. הרצאות, ערבי שירה. הוצאנו את הקהילתיות החוצה. בהתחלה, כשפגשנו את הנשים שהשתתפו בפרויקט, רובן סיפרו את אותו הדבר. שהן בודדות. חוויית האמהות פוגשת אותנו הרבה יותר מבעבר. גם אם אין לך נשים וילדים, את נושאת על כתפייך שכנים, חברים. את מנהיגה. וזו חוויה מאוד בודדת ומכבידה. את מרגישה שאין איתך אף אחד, אף שאת מוקפת באנשים. והספר שלנו בא לתת את התחושה שלא רק הקדוש ברוך הוא מקשיב לך, יש עוד אנשים".
"אני למשל זכיתי לגדול כאן. יש לי קהילה״, מספרת רחל, ״אבל מי שמגיעה לכאן לבד מחוץ לארץ, ובונה כאן חיים, זה לא אותו דבר. עובר זמן עד שהיא מוצאת את מי שמקיף אותה".
"אבל גם מי שנולדה כאן וההורים שלה נולדו כאן, מרגישה בודדה", קובלת חנה, "זו לא חוויה של עולות בלבד. קשה להן לשתף את התחושות הקשות האלו בפומבי. מרגיש שלא רוצים לשמוע. אז המאגר הזה הוא חשוב".
"גיסי היה במילואים הרבה השנה", מסכימה רחל, ״אנחנו משפחה מאוד תומכת ובהתחלה הייתי עם אחותי כמעט כל יום, לעזור עם האחיינים. היה שלב שהסתכלתי עליה בהלם. זו אחותי הקטנה, אני זוכרת אותה ילדה קטנה שמעצבנת אותי ובוכה. ופתאום היא סוחבת כל כך הרבה. תומכת בבעלה כשהוא במילואים, תומכת בילדים. רצה איתם לבד למקלט. ואיתה עוד מאות אלפי נשים. היא עמדה לנגד עיניי כל הזמן הזה של העבודה על הספר, היא הגיבורה שלי".
״זה ספר שנכתב מתוך הנפש של נשות הדור הזה", אומרת שירה, "אנחנו מרגישות ענווה גדולה בהוצאה של הספר לעולם. כי הוא לא עלינו אלא על החוויה של להיות אישה בישראל".
"בסוף, הכוונה שלנו היא שנשים לא רק יקראו את התפילות, אלא שימצאו השראה. שמענו נשים רבות כל כך שאומרות 'אני עדיין תקועה ב־7 באוקטובר, בצרחה ללא קול'. אנחנו רוצות להתוות שביל שנשים יוכלו להשתמש בו כדי לעבד את החוויות".
"אם היה לנו שלום והחטופים היו חוזרים ובכלל לא היה צורך בספר הזה, הייתי מאוד שמחה. אבל זה לא המצב. בינתיים יש צורך גדול".
אי כבוד
// אמונה אֵלון
(שמואל א, ד, יט-כב)
מי שענה לאשת פינחס בן עלי הכהן
הוא יענני.
את שמה איני יודעת.
בשומעה על הילקח ארון הא–לוהים
ותכרע ותלד, כי–נהפכו עליה צריה.
מי שענה לה, הוא יענני.
היא ילדה בן,
אבל במלחמה נלקח ארון הא–לוהים.
מת חמיה, מת אישהּ
ונלקח ארון הא–לוהים. נלקח ארון הא–לוהים.
מי שענה לה
כשהנשים הניצבות אמרו לה: בן ילדת,
הוא יענני.
מי שענה לה כשלא ענתה ולא שתה ליבה
מי שענה לה כאשר בנשימתה האחרונה
קראה לבנה אִיכָבוֹד
כי גלה כבוד מישראל,
מי שענה לה
יענני מתוך הערפל הזה
וכאז כן עתה
ישיב לישראל את כבודו שגלה
תפילה לשבת כשאדם אהוב מצוי בסכנה// שירה לנקין–שפס, חנה גורדון, רחל שרנסקי–דנציגר
(תורגם מאנגלית)
הקדוש ברוך הוא,
אנא עגן את ליבי חסר השקט
ברוחה של השבת,
שכך את עצבנותי בעזרת שכינתך,
מלא אותי בתקווה ובשלווה,
והשקט את דאגתי הגועשת.
אחוז אותי בשעה שאני ממתינה לחדשות על שלום אהוביי,
הראה לי שהכול יהיה בסדר,
הפוך את השבת לתרופה לנפשי היגעה,
ולא לעינוי של דקות ארוכות החולפות בהמתנה מתוחה.
מלא אותה בעונג ושיר,
שלום ומנוחה.
והבא אותם אליי הביתה
חזקים ומלאי שמחה,
במהרה בימינו.
